איפה יצחק קדמן?

המושג "אהבת אם" הוא מושג אקסיומטי. בתודעה הקולקטיבית המערבית טבוע מוסד האמהות כסמל הבלתי מעורער להגנת העולל.
לא מעט פעמים משולה אם ללביאה לוחמת. המושג הישראלי השחוק "אמא פולניה" (גם אם הגיעה ממקום אחר) וה- jewish mother העולמי מתארים את אלה שילדן חשוב להן גם מחייהן עצמן.
מאז הזאבה של רומוס ורומולוס רצופה ההיסטוריה האנושית בסיפורי גבורה אימהיים. בטרמינולגיה המקומית זכו לכבוד "אם הבנים" וגם להבדיל "אם המושבות או אם הקבוצות".
אישה הסובלת מדיכאון שאחרי לידה ומתנכרת לרך הנולד, או להבדיל זו המסוגלת (מסיבות שונות) לוותר על פרי בטנה לטובת אימוץ, נחשבות לסובלות מ"קלקול" שהרי האינסטינקט האימהי, לאורו אנו גדלים, דורש התאהבות מיידית וצורך אמיתי לשמור ולהגן על הילד עד סוף ימיו, ללא תנאי.
מובן מאליו כי אותו אינסטינקט טבעי לכאורה, הוא בעצם פרי תרבות ותו לא.
במצריים העתיקה היו נשות הארמון מוסרות את הוולד למיינקות ומטפלות שהיו משיבות אותו לזרועותיהן רק בגיל 3. הרבה יותר קרובה הוא התנהגותן של חלק מן האמהות רוסיות למשל, השולחות את ילדיהם לארץ הקודש שנים רבות לפניהן. הילדים נשלחים, לעיתים, בגיל שרובנו לא היינו מעלים על הדעת להיפרד ליותר משבוע, אך בתפיסה המקומית לא נחשבות אלה לאמהות מתנכרות.
גם הפיליפיניות, היוצאות לעבוד במרחקים ולא פוגשות את פרי בטנן משך שנים, לא רק שאיש אינו בא בטענות, אלא שבארצן -שלהן הן זוכות לאות "אם השנה" הוירטואלי.
השבוע, בעודי צופה בטלביזיה חשתי כי הנושא הקרוי "אהבת אם" עומד למבחן קשה.
עד לרגע זה צצות ועולות לנגד עיני אותן תמונות של מתנחלות צעירות (למעט דניאלה וייס המקשישה, הן תמיד נורא צעירות, הבנות המופיעות על המרקע), המטלטלות בזרוע אמיצה אחת תינוק בכייני ובזרוע השנייה עסוקות בעצירת חייל המנסה לבצע את תפקידו.
למי ששכח: מדובר בסצנת פינויו של מאחז בלתי חוקי במהלכה נעמדו, בין היתר, אמהות על עולליהן כדי לעצור בגופן (ואלי נכון יותר יהיה להגיד בגופם) את מה שמלכתחילה לא צריך היה להיבנות.
ביושבי מול המסך, צופה בזעזוע בתמונות שאלתי את עצמי איפה יצחק קדמן כשצריך אותו. מדוע נדמה לאמא באשר היא כי מותר לה לערב את עוללה חסר הישע באופן וולונטרי לחלוטין בסיטואציה כה קשה?
האם אין אותה אישה מסוגלת להבדיל בין מחויבותה האידיאולוגית לחובותיה האמהיות? האם אין היא יודעת כי ילדים יש להרחיק ממקום סכנה ולא להכניסם לשם כמגן אנושי?
ואם אינה יודעת זאת בעצמה, עקב עיוורון אידיאולוגי קשה, מדוע לא קם מישהו ומסביר לה שהילד, איך נגיד את זה, ממש לא אשם? שהוא, מתוקף גילו, פשוט לא צריך להיות שם?
העובדה שאותה מתנחלת-מתיישבת (תלוי מאיזה צד מסתכלים) בוחרת לגרור את עוללה למלחמה בחיילים, הופכת אותה דומה מאוד לפלסטינאים (כן כן, לאלה הנחשבים בעיניה , כידוע, לחיות השדה ואלוי גם פחות).
גם הם עושים שימוש באוכלוסייה אזרחית תוך ניסיון למצוא מחבוא מפני כוחות צה"ל , גם הם מפתים ילדים בכל גיל להוות מגן אנושי סביל ופעיל כאחד.
שימוש בילדים צריך להיות תמיד, אבל תמיד, מחוץ לתחום.
לא פעם ולא פעמיים נאמר כי ממשלות שהיו מנוהלות על ידי נשים לא היו יוצאות למלחמה, שהרי נשים אינן מוכנות הקריב את ילדיהן על מזבח הכוח, אלא שמסתבר שלא כך הוא.
יותר ויותר פעמים אנו פוגשים באמהות בנות כל הדתות המוכנות להשתמש בילדיהם חסרי הישע למען..מה?
כולנו מזעזעים למשמע אם פלסטינית שאינה בוכה על בנה, אלא מעודדת שמהעובדה שהפך לשהיד.
משהו התקלקל אצל האם הזו במהלך השנים, משהו התקלקל גם אצל אותן המתנחלות הבוחרות שלא להשאיר תינוקות רכים במיטותיהן החמימות, אלא גורפות אותם איתן אל הקור, הרעש, הדחיפות המכות, הסכנה.
איפה יצחק קדמן שיסביר לאם הזו את זכויותיהם של ילדיה, שיסביר שאסור בתכלית האיסור להתייחס לתינוק בשר ודם כאל עוד כלי במאבק אידיאולוגי שאין לו סוף.
עד לילדים, הוא צריך להגיד להן, די לטירוף.