שובל-אש

"מקס, אתה שד משחת וטיפש, תשבור את המפרקת אם תטוס ככה במדרון. עזוב את זה, ובוא אתי למועדון לשתות קפה".
"הספיק לי להיום. כולי רטוב. תן, תן סיגריה, ויקטור, זקן שלי. מתי אתה הולך הביתה?"
"בעוד שעה לפחות. מזג האוויר נעשה יפה אחר הצהריים, ואני מתחיל להיכנס לכושר. זהירות, זוז מהמסלול; הנה מגיעה פרויליין וִינְקֵל. כל כך אלגנטית, איך היא נוהגת את המזחלת שלה!"
"אני קפוא כולי. זאת הבעיה של המקום הזה – האדים – זה קור לח. הי סדרן, שמור לי על המזחלת הזאת – ותקע אותה במקום שאוכל להוציא אותה בלי לחפש בין מאה חמישים אחרות מחר בבוקר".
הם התיישבו סביב שולחן עגול קטן ליד התנור והזמינו קפה. ויקטור ישב בפישוט איברים, ליטף את כלבו החוּם הקטן בּוֹבּוֹ והביט, בחצי חיוך, במקס.
"מה הבעיה, יקירי? החיים לא מספיק יפים ונחמדים?"
"אני רוצה את הקפה שלי, ואני רוצה להכניס את כפות הרגליים לכיס – הן כמו אבנים… לאכול? שום דבר, תודה – העוגה פה היא כמו גומי אפוי למחצה".
וִיסְטוּבָּה ופוּקְס באו וישבו אתם. מקס הפנה מעט את גבו ומתח את כפות רגליו כדי לקרב אותן לתנור. שלושת הגברים האחרים החלו לדבר כולם בבת אחת – על מזג האוויר, על שיאים בהחלקה במזחלת, על תנאי ההחלקה המצוינים בוולד-סי.
לפתע הביט פוקס במקס, הרים את גבות עיניו והנהן מעבר השולחן אל ויקטור, אשר נד בראשו.
"התינוק לא מרגיש טוב", הוא אמר תוך שהוא מאכיל את הכלב החום בשברי קוביות סוכר, "אסור להפריע לו – אני אחות".
"פעם ראשונה שאני רואה אותו חיוור וחלש כל כך", אמר ויסטובה. "תמיד נדמה היה לי שהוא זכה בכל הקופה ואי-אפשר לקחת את זה ממנו. אני חושב שהוא מודה לאלוהים ששמר עליו מלחזור הביתה בחתיכות הלילה. חכמה קטנה מאוד לסכן את עצמך בצורה כזאת ולהפקיר את האומה".
"שתוק אתה", אמר מקס. "אתך צריך לטייל בשלג עם עגלת תינוקות".
"אוי, לא העלבתי אותך, אני מקווה. אל תהיה מגעיל. מה שלום אשתך, ויקטור?"
"לא כל כך טוב. קיבלה מכה בראש כשגלשה עם מקס ביום ראשון. אמרתי לה להישאר כל היום בבית".
"סליחה. מישהו מכם חוזר העירה, או שכולכם נשארים כאן?"
ויקטור ופוקס אמרו שהם נשארים – מקס לא ענה, אלא רק ישב בלי לזוז כששאר הגברים שילמו עבור הקפה שלהם ויצאו משם. ויקטור חזר כעבור רגע והניח את ידו על כתפו.
"אם אתה כבר חוזר, יקירי, הייתי רוצה לבקש ממך לבקר את אלזה ולומר לה שאחזור מאוחר. ותאכל אתנו אצל לִימְפּוֹלְד הערב, מסכים? ושתה קצת גְרוֹג חם כשתיכנס".
"תודה, ידידי הקשיש, אני בסדר גמור. אני חוזר עכשיו".
הוא קם, התמתח, כפתר את מעילו הכבד והדליק עוד סיגריה.
ויקטור צפה בו מהדלת, שוקע בשלג הכבד – בראש כפוף – ידיו תחובות בכיסיו – כמעט נראה שהוא רץ לעבר העיר בשלג הכבד.

מישהו עלה בכבדות במדרגות – עצר לרגע ליד דלת החדר שלה, ונקש.
"זה אתה, ויקטור?" היא קראה.
"לא, זה אני… אני יכול להיכנס?"
"בטח. הי, איזה סנטה קלאוס! תלה את המעיל במסדרון ונער את השלג מעבר למעקה. ביליתם יפה?"
החדר היה חמים ומוצף אור. אלזה, בחלוק משי לבן, שכבה מכורבלת על הספה – ספר דוגמאות אופנה בחיקה, קופסת שוקולדים לצדה.
הווילונות עדיין לא כיסו על החלונות, אור כחול קרן פנימה, וענפי העצים פרחו מנגד בלבן.
חדר של אישה – מלא פרחים ותצלומים וכריות קטיפה – הרצפה חנוקה בשטיחים – עור נמר עצום מתחת לפסנתר – רק ראשו משתרבב החוצה – בפראות ישנונית.
"היה לא רע", אמר מקס. "ויקטור לא יחזור עד מאוחר. הוא אמר לי לבוא להגיד לך".
הוא החל לפסוע הלוך ושוב – קרע את הכפפות מעל ידיו והשליך אותן על השולחן.
"אל תעשה את זה, מקס" אמרה אלזה, "אתה עולה לי על העצבים. ויש לי כאב ראש היום; יש לי חום ואני קצת אדומה… אני נראית אדומה?"
הוא עצר ליד החלון והעיף בה מבט מעבר לכתפו.
"לא", הוא אמר; "אני לא שמתי לב".
"הו, לא הסתכלת עליי כמו שצריך, וגם לבשתי חלוק חדש". היא אספה את שוליו וטפחה על חלקת ספה קטנה.
"בוא ושב לידי, וספר לי למה אתה כזה פרחח".
אבל הוא נשאר עומד ליד החלון, ופתאום כיסה את עיניו בידיו.
"או", הוא אמר, "אני לא יכול. אני גמור – אני סחוט – אני שבור".
דממה בחדר. ספר האופנה נפל על הרצפה באוושה מהירה של הדפים. אלזה התיישבה ורכנה לפנים, ידיה משולבות בחיקה; אור מוזר זרח בעיניה, צבע אדום הכתים את פיה.
ואז היא דיברה בשקט רב.
"בוא הנה והסבר את עצמך. אני לא יודעת על מה אתה מדבר בכלל".
"את יודעת – את יודעת הרבה יותר טוב ממני. את פשוט שיחקת עם ויקטור בנוכחותי כדי שארגיש רע עוד יותר. עינית אותי – הולכת אותי שולל – הצעת לי הכול ובעצם כלום. זה היה כמו עכביש וזבוב מההתחלה ועד הסוף – וידעתי את זה כל הזמן – ואפילו לרגע לא יכולתי לעמוד בפני זה".
הוא הפנה את גבו בכוונה.
"מה חשבת כשביקשת ממני לתקוע פרחים בשמלת הערב שלך – כשנתת לי להיכנס לחדר השינה שלך לראות אותך מסתרקת כשויקטור לא בבית – כשהעמדת פנים שאת תינוקת ונתת לי להאכיל אותך בענבים – כשרצת אליי וחיפשת סיגריה בכל הכיסים שלי – ואת יודעת טוב מאוד איפה הן נמצאות – ובכל זאת חיטטת בכל כיס וכיס – ואני הרי יודע – אני משתתף אתך בהצגה – מה חשבת, שלאחר שהדלקת את המדורה יהיה לך שקט ונעים – שתוכלי למנוע מכל הבית להישרף?"
היא החווירה לפתע ונשימתה הפכה מהירה.
"אל תדבר אליי ככה. אין לך שום זכות לדבר אלי ככה. אני אישה נשואה".
"הממ", הוא לגלג והשליך את ראשו לאחור, "פתאום נזכרת, וזה היה הקלף המנצח שלך כל הזמן. את אוהבת את ויקטור רק באותו האופן שבו חתול אוהב שמנת – את חתולונת מסכנה ומורעבת שהוא נתן לה הכול, החזיק אותה קרוב לחזה ולא חלם שהציפורניים הקטנות והוורודות האלה מסוגלות לעקור לב של גבר".
היא זעה, מביטה בו כשבעיניה כמעט פחד.
"בכל זאת" – קולה היה לא יציב – "זה החדר שלי; אני אבקש ממך ללכת".
אבל הוא כשל לעברה, כרע ברך ליד הספה, הטמין את ראשו בחיקה, לפת את מותניה בזרועותיו.
"ואני אוהב אותך – אני אוהב אותך; איזו השפלה – אני מעריץ אותך. לא – לא – רק עוד רגע תני לי להישאר כאן – רגע אחד מול כל חיים – אלזה! אלזה!"
היא נשענה לאחור ולחצה את ראשה אל הכריות.
ואז קולו המעומעם: "אני מרגיש כמו פרא. אני רוצה את כל הגוף שלך. אני רוצה לחטוף אותך למערה ולאהוב אותך עד שאהרוג אותך – את לא מבינה איך גבר מרגיש. לראות אותך זה הורג אותי – נמאס לי מהעוצמה שלי שרק פוגעת בעצמה ומתה, וקמה ונולדת מחדש כמו עוף החול מתוך האפר של המוות הנורא. אהבי אותי רק הפעם, שקרי לי, רק תגידי שאת אוהבת – הרי את תמיד משקרת".
במקום זאת היא דחפה אותו מעליה – מפוחדת.
"קום", היא אמרה; "מה אם המשרתת תיכנס עם התה?"
"הו, אֵלים!" הוא כשל וקם על רגליו ועמד מעליה ובהה בה.
"את רקובה עד העצם וכך גם אני. אבל את יפהפייה אלילית".
האישה ניגשה לפסנתר – עמדה לצדו – השמיעה צליל בודד – גבותיה מכווצות. ואז משכה בכתפיה וחייכה.
"יש לי וידוי. כל מילה שלך אמת. אני לא יכולה אחרת. אני צריכה שיתפעלו ממני כמו שחתול צריך שילטפו אותו. זה האופי שלי. אני תוצר של התקופה. ועם זאת, אתה יודע, אני לא אישה המונית. אני רוצה שגברים יעריצו אותי – יחמיאו לי – אפילו שיפלרטטו אתי – אבל לעולם לא אתן את עצמי לכל אחד. אני לא אתן לגבר לנשק אותי… אפילו".
"זה רע לאין ערוך – אין לזה שום הצדקה. מה, אפילו אצל זונה מוצאים יותר רגישות ורוחב לב!"
"אני יודעת", היא אמרה, "אני יודעת טוב מאוד – אבל כך אני בנויה, אין לי מה לעשות… אתה הולך?"
הוא לבש את כפפותיו.
"טוב", הוא אמר, "מה הולך לקרות אתנו עכשיו?"
היא שוב משכה בכתפיה.
"אין לי שמץ של מושג. אף פעם אין לי – אני פשוט נותנת לדברים לקרות".

"את לבד?" קרא ויקטור. "מקס היה כאן?"
"הוא נשאר לא יותר מדקה, אפילו לא רצה לשתות תה. שלחתי אותו הביתה להחליף בגדים… היה לי נורא משעמם אתו".
"מסכנה יקרה שלי, השער שלך מתפזר. אני אסדר את זה, עמדי בשקט רגע… אז השתעממת?"
"המ-מ – נורא… אוי, הכנסת סיכה לראש של אשתך – שובב שכמותך!"
היא כרכה את זרועותיה על צווארו ונשאה אליו את עיניה, חצי-צוחקת, כמו ילדה יפה ואוהבת.
"אלוהים! איזו אישה את", אמר בעלה. "את עושה אותי כל כך גאה, שזה שטני – יקירה, עד שאני… אני אומר לך!"

|
סיפור קצר מתוך הספר "בפנסיון גרמני – 13 סיפורים" (1911) של הסופרת הניו זילנדית קת'רין מנספילד (1923-1888), שהותירה אחריה יצירות רבות השפעה. הוצאת רסלינג, סדרת ושתי בעריכת עדי שורק, 2004|


על קתרין מנספילד, הסופרת הגדולה ביותר שיצאה מניו זילנד

תגובות

  1. קוראת סדרתית

    התחלתי לקרוא ולא יכולתי להמשיך. אולי הכותבת גדולה בניו זילנד אבל המעבר לעברית מנותק ונראה כמו מלפני אלף שנה. את מי זה מעניין ולמה רסלינג לא מוצאת כותבים ישראלים שכותבים בעברית.
    שממון תרבותי מתנשא ומטריד

    • הוצאת רסלינג לקחה על עצמה ,למיטב הבנתי, להתעקש ולתרגם לעברית ולהוציא ספרים שנויים במחלוקת, על נושאים שרוב הישראלים מתחמקים מהם. בין היתר הם כנראה גם מנסים מזלם בספרות "רגילה" ? אחרת הם יפשטו את הרגל.

    • אולי זו רק בעיה של תרגום?

      • יכול להיות מזמן לא נשמע במקומותנו צרוף המילים שד משחת. ממש מהתרגומים הישנים של הסבנטיז וגם בחמסין של תחילת הסתיו לשמוע על מזחלות למה זה קשור, למה ואיך?

  2. מדקדק בקטנות

    וזה באמת נראה תרגום קצת ארכאי, אני מצטרף למה שנכתב כאן.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *