שירלי

טליה שפירא, שחקנית 1888-19999
מביאה הכל לידי דמעות

כמות הדמעות שנשפכה ביום מותה של טליה שפירא היה דומה בעוצמתו רק לצחוקים שהיא עוררה בחייה. איזה מילה יכולה להלום אותה? שלום חנוך כתב לה בשיר:
“את מביאה הכל לידי דמעות
ביום יפה כזה, יכולנו לבלות
בחוץ אביב מדליק פריחה
רציתי לבקש ממך סליחה”
היא היתה האש והתלתלים של חבורת לול בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים. הנשים שם היו אמנם בעיקר פרחי קיר, “נשים של”, ליהי של שלום, ג’וזי של שמוליק, ובכל זאת, הופעותיה ב”עיניים גדולות” של זוהר ובקטעים מתוך “לול” (“רחל, אני אוהב אותך” צועק לה זוהר במערכון “לה מרמור מאת פרלש”) הציבו את שפירא בפרונט.
במחצית השניה של שנות השבעים התמסרה לתחזוקת משפחה, ועדיין, במעט התפקידים שלה השאירה חותם בלתי נשכח. אין תפקידים קטנים, יש שחקנים גדולים, וטליה היתה שחקנית גדולה. אחר כך באה המחלה, ואיתה התבדחויות עצובות על הקרעצכן והחולשה. לימים הפכה את ה”אויש” הזה לחומר גלם של הצגת יחיד. טליה שפירא לא הספיקה עשירית פרומיל ממה שהיתה צריכה להספיק. הסרטן התעקש לקחת אותה אליו, אבל היא התעקשה להגיד לו “תבוא בנגלה הבאה”. היא ניחנה במעוף ובכושר אילתור מבריק. בשנות השמונים חזרה לזרקורים, כתבה חומר, יצאה בתכנית יחיד, והצליחה ללכוד את רוח התקופה, למשל, בפרודיה חיננית על הסדנאות למודעות לגוף ולריפוי ביקשה מהקהל בנימוס יוגי “לכווץ ולהרפות את פי הטבעת” ואפילו הסתובבה בתוכם כדי לבדוק.
היא נהנתה להפליג בשבחן של נשים מבוגרות מזן ה”אוי ויי” ו”הגוועלד”, שמכורות ל”שושלת” אבל לא נגררות לרכילות. במקום המילה המפורשת להחלפת נוזלים (ולא נוזלי נפט) הן אמרו “ליזדעזע”. “אי היזדזעה עם האוא.. אבל ל’קסיס היא ראתה ולא רצתה לאיזדזע איתו יותר”. אין ספק שמאז גולדה מאיר לא נעשה במילה “זעזוע” ונגזרותיו כזה שימוש מתרונן.
דווקא שנדמה היה שהיא מתאוששת ופורחת, פורייה ויצירתית, הסרטן חזר להתיש אותה. מוות ארוך ומתיש, שגם במהלכו נשארה אישה מצחיקה מאוד, מהסוג שגורם לך לבכות.

המילה “פנתיאון” נראית מעט מפחידה. מחייבת. המיני מאגר הזה לא מתיימר להגיד גדולות ונצורות, ולספק מידע חדש. המטרה העיקרית היא בעיקר להצדיע לבחורות ששינו את פני התרבות. לא בגלל שהן בחורות. בגלל שהן פשוט נשים נהדרות ששינו את הפנים של הארץ הזאת.
עשינו הכל כדי שהמוות לא יעצור את השמות הבאים מלהמשיך להשפיע, לרגש, להיות רלוונטיות, חיות ופועמות בליבנו, כנשים, צרכניות תרבות, ופמינסיטיות (לא בהכרח בסדר הזה). למוות אין רשות להפקיע אף אחת מהן מלהיות על סדר היום הנשי, ותרבותי. תהום הנשיה המאובקת לא הולמת אף אחת מהן, וניסינו להביא אותן כאן, לא כאנדרטאות או מוצגים מוזיאליים. התקוה הכי גדולה שלנו היא שתחפשו אותן בחנויות הספרים והתקליטים, על הבמה, תכניות הלימוד בבתי הספר, בתערוכות, בקולנוע, בספריות, באינטרנט, ובכל מאגר אפשרי של אוצרות תרבותית. נאומים ארוכים שייכים לטקסים, פרסים, ומיני כיבודים. אנחנו לא רוצות להישמע כמו נאום ארוך, אלא כמו מה שיקרא תיגר קטן על המוות. והמוות קטף בדמי ימיהן במחלות ארורות חלק גדול מהנשים שמופיעות כאן. זו הדרך שלנו, אולי, להראות לקוצר שהקומביין שלו לא עובד עלינו.
חוץ מזה, רצינו להרחיב מעט את המושג ‘בננות’. איכשהו, בעשור האחרון, נדמה שהנשיות נהנתה להתכווץ לכיוון של קיום פלקטי. פה ושם נדמהנו לגלות שתובנות בשקל על סכיני גילוח ובחורים הפכו להיות הנשיות החדשה. כאילו הסתיימה העבודה ומעכשיו, הכל נפלא, ואפשר להתמסר לדיונים מרתקים על בוטוקס, שעווה ושיער, ודרכים להשיג בחורים. הרשימה הזאת, אולי, תצליח לנער אותנו.
מקוות שתהנו ממצוות “כבד את אימך” כפי שאנחנו ראינו אותה, ושיהיה לכן חג שמח. ושבשנה הבאה נוכל באמת להתמסר לדיונים על צלוליטיס ושעווה ובנים שלא רוצים להתחייב. עד אז, יש לנו עוד קצת עבודה.

שלכן,
אתר בננות

תרצה אתר (1941-1977)
גם בתוכינו מחכה שותקת, חלקת ארץ קטנה, חרבה

“אפילו ענני אוקטובר, הסגולים אל מול שקיעה/לא עזרו לה אף לרגע, לא עזרו להירגע/אף כי שוב פרחו בעמק, שלל חבצלות הבר/ולמרות הכל, למרות הכל, הכל נגמר”, כך ב”בלדה לאישה” רשמה תרצה אתר כרוניקה של כאב נשי עמוק, תופתי, סופני, שרק אישה, אולי, יכולה לדעת. ובוודאי לשורר אותו בכזה רגש. תרצה אתר הצליחה, בחייה הקצרים, לכתוב את הבלדה הנשית הגדולה, ולפורר אותה לרגעים של אושר פראי וכאב ששמור למשוררות.
נתוני הפתיחה של תרצה אתר, בתם היחידה של נתן אלתרמן ורחל מרקוס, היו שילוב של מתנות אל נפלאות ומסוכנות. יופי מרהיב, כישרון ענק. מתנות מהסוג שמחייב הישמרות, מתנות מהסוג שהסכנה חומדת. את הסכנה זיהה אביה, בשיר הדרמטי ההוא, תחינתו של אב המצליח לזהות זרע כמוס של אסון אצל בתו, אבל אינו יכול להושיע לה. “נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך, מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך, מאבן קלע, מסכין, מציפורניים

אתר מעוררת קינאה עד היום בהספק העצום שלה, בפוריות וביכולת ללהטט בין סגנונות, ולהישאר בכולן משוררת עם תמטיקה וסנמטיקה יחודיות. דומה שלא קמה לה שניה בכישרון לתרגם את המר והמתוק לשירה מפכה, בלתי מתכלה, וכזו שיכולה להיות פזמון מולחן. ואמנם, היא חיה כיום על שפתיים ומושרת, כי זכתה ללחנים של חסד. מטקטסים תמימים ומתוקים בעלי ניחוח פסטיבלי (“אני חולם על נעמי”, “פתאום עכשיו, פתאום היום”), דרך שירים ששרטטו באופן מכשף אהבה לא נוחה, קשה (“אדבר איתך”, “אהבה יומיומית”, תרגומים מרהיבים של שירי עם (אתר אחראית לעיברות של השיר הסלווי היפהפה “בלדה על נערי שגדל” שהפך לשיר כמעט-שלה, עוכר שלווה ובעל סיום בלתי נשכח “בל יקרב איש אליי פן תאכלנו האש”). וספרי ילדים שעד היום מקסימים פעוטות וכאלה שגדלו בעל כורחם (האריה שאהב תות, ורק תות, הספר הזה, שיחד עם האריה שאהב פודינג שוקולד של ע’ הילל, חולק את מלכות האריות של ספרות הילדים שלנו).

היכולת לראות את השקר היומיומי כחבצלות מים, את מי היום יום העומדים והעכורים כזרימה מפתה ואספקלריה של תפרחות סגולות על פני המים, היכולת לצייר יופי של חבצלות בר בעמק, וענני אוקטובר סגולים, ולצידם לצייר בפסקנות סוף מוחלט. ובכלל, התשוקה העצומה לפרח גם אם הפרח הזה הוא במסגרת השקר הקטן, היומיומי. הרצון לבנות בתוך הקיום הדל איזו תפרחת עשירה של יופי שתצדיק את הקיום הבלתי נסבל, והיכולת של תרצה אתר לייצר יופי מר פורח וחרב בו זמנית, בשיריה ובשירתה, רק מעצימים את האבל הבלתי נגמר על מותה בגיל שלושים ושש, כשנפלה, עקב תאונה, מחלון ביתה, כסוג של אופליה מודרנית, כמו נענית ליסורי החרדה של אביה. במותה ציוותה לנו את השירה, ואת התביעה החונקת והבלתי אפשרית, אולי, לשמור את נפשינו, ציוותה לנו להאמין שיש כזה דבר “אלוהי הנשים”. במותה הזהירה אותנו, אולי,”לא כדאי להרחיק מערבה מכאן”, אבל אין כמו שירתה לקחת אותנו אל מחוז הקסם שבו אפשר לסלסל תמרת עשן זעירה, ולחזות בציפוני ענק ובשעוני קוקיה מוזרים.

עפרה חזה (2000-1957)
דמעה של נערת פרברים

ועדיין, איכשהו, נדמה שעפרה חזה האמנית, הכותבת, המלחינה, תמיד עמדה בצל עופרה חזה, הילדה בעלת עור הענבר ועיני השקד-בשוקולד מהסדנה של בצלאל אלוני בשכונת התקווה. לא קשה להבין איך בחורה מסורתית, דבקה בערכי המשפחה, ממעטת להשתולל, ומאוד משעממת בכל מה שקשור למדורי רכילות, היתה במשך עשרים שנה דבר המרתק ביותר עבור העוצלי-גוצליז של מדורי הרכילות, שאיכשהו הופכים צהוב לזהב. אין כאן התחסדות, עופרה חזה צמחה ועלתה והבשילה מול עיני התקשורת, ולמרבה הצער, גם קרסה מול העיניים הצופיות שלה. לכל איש יש שם שנתן לו מותו, כתבה זלדה, אבל בכל מה שכרוך בעופרה חזה, נדמה שהשם שנתן לה מותה הנורא הפך לדומיננטי מאוד בסיפור חייה. והרי עופרה חזה היא הזמרת הישראלית המצליחה ביותר, עדיין, בתולדות הזמר העברי, והמצליחה ביותר אי שם, במקומות שבהם כל סינגל שנמכר שווה את משקלו בסטרלינגים ובדולרים. ננסה להתבונן בחייה ולהתעלם מאופן מותה, שנוטה קצת להאפיל על סיפור ההצלחה האמנותי הזה.

סיפור הסינדרלה הזה תבע גם קורבנות. איכשהו, הפיה הטובה שלה, בצלצאל אלוני, היה דעתני מאוד בקשר לסינדרלה שלו, וזכויות היוצרים שלו עליה תמיד הרתיחו את הקדירה המקומית בספק שמועות, ספק סיפורי כלום של סופרי סתם. סיפורים כאלה מזינים אוזניים רעבות. מה הביג דיל? סיפור גליתאה ופיגמליון מודרני, אלא שהגליתאה משכונת התקווה לא נבראה בצלם השירים של בצלאל אלוני בגלל קנאות אמנותית שלו. הוא התחיל לכתוב לה, כי לא היו כותבים במעלה הקונסצנזוס ההוא של אמצע שנות השבעים שממש נעתרו לכתוב לה. זה הכל. והוא עשה עבודה טובה, בהתחשב בנסיבות. השירים של אלוני היו יעילים, מתקתקים, טפשיים לא פעם, מלודרמטיים, ועשו לחזה שירות גדול. בזכותם הצליחה חזה להשתלט על הנסיכות הפרטית של אילנית בטריטוריית זמרת השנה. הם היו, אם כן, חתרניים לעילא, דווקא כיוון שניסו לקלוע לטעם הקהל, אותו טעם שאלה שסרבו לכתוב לה הרהיבו עוז לדעת מה הוא בדיוק.
גם היום נוטים לעשות עניין מזמרות שיש להן סוכנים עם נוכחות דומיננטית, וליחס להם כוחות פיגמליוניים הרסניים. אבל יש משהו בנערה משום מקום שגבר קוטף אותה אל הפנטהאוז והמרצדס שמגרה את הדמיון. אם בצלצאל אלוני הכותב היה משתלט על בצלאל אלוני המנהל, המפיק והסוכן האישי, לא היו לנו היום שני תקליטים שלמים שליד רוב שיריהם כתוב “כתבה והלחינה עופרה חזה”. האלבום “ימים נשברים”, שבו העזה עופרה לכתוב ולהלחין שירים יפים, זכה להפקה עדכנית, מנוכרת יחסית מהצליל החם והרך של הנסיכה האהובה. וחבל. אולי לא היינו בשלים לנערת הפרברים עם הפוסטרים במקום קירות בעמדה של אמירה אישית. “ימים נשברים” השיר, כמו גם “בוא ונגן אותי” וגם “הכאב הזה” שכתבה, והתקליט שכתבה את רוב שיריו, ושיצא לפני מותה, “כל הנשמה”, מספרים לנו יותר על עפרה חזה האישה מאשר כל האייטמים, השמועות הצבעוניות, והביקורים לג’חנון אצל אמא ואבא בשכונה. כדאי להקשיב להם היום ולחפש בהם משהו שנראה בלתי אפשרי אפילו עכשיו: עופרה חזה, דעתנית, כותבת, אמנית, עצמאית, ורוצה לבד. זו העופרה שעבדה קשה ושההצלחה בח”ול הגיעה לה בזכות דבקות עזה, כשרון, חריצות ועיניים מבריקות מתשוקה. תקשיבו לעופרה הזו, בבקשה.
וכל השאר, כתוב בדברי ימי הלכה והליפסטיק והסילסול הניצחי בשערות.

רחל אטאס (1934-2004)
לא רק אמא של חיימק’ה, לא רק אמא של יוני

רחל אטאס רכשה את התואר הרשמי כ”אמא של יוני” בסיט.קום החברתי של הטלויזיה החינוכית בסוף שנות השבעים “הילדים משכונת חיים”. שכונת פיתוח שהיא לא שכונת פאר, ולא שכונה של עוני, ויש בה ילדים כמוך וכמוני, כמו ג’נגו ויוני, ויש בה כבאים כמו הכבאי אישוני. עבת בשר, אימהית להפליא, קלישאית עד כדי קריקטורה, עם סינור בילט אין, היא היתה עומדת על המרפסת, ומידי פעם צורחת, “יוני, יוני”. צובעת את סט התפאורה שכולו שחור לבן בצבעים אקזוטיים-עממיים. רגעי ההתקרבות הגדולים בינה ובין יוני היו כששיתפה אותו בגלגול קובה.
כן, כן. פעם היו אימהות כאלה, שמתעקשות להיות אימהות ולא חברות של הילדים שלהן. סביר להניח ש”אמא שלי יוני” משכונת חיים, היום, היתה מתעקשת להגיד לו “יו יו, בנ’שלי, רוצה ללכת לתפוס איזה אומן פירסינג ולעשות לנו טבעת קטנה בחבל הטבור? רוצה קובה? הסשימי-בורגול של הטוניסאים. איפה ג’נגו, מה יש לו לייט-נייט שהוא מאחר ככה?”
כמעט עשור קודם לכן הפליאה אטאס לשרטט עוד קלישאה אימהית. היא היתה האמא שגאה בבנה השלומיאל, הבולבול הקבולבול של המדינה הצעירה, ומגדירה את מהות האהבה האימהית, כפי שניסח אותה במילים דן אלמגור. “המצעד קרב, מריע הרמקול. מצעד קרב, הנה גם הקצין. כל החיילים דורכים ברגל שמאל. רק חיימקה שלי דורך פה בימין!” היום שיר כזה היה ודאי מזמן ועדת חקירה, כשהצבא שקוף לגמרי ולכל אם יש את מספר הטלפון האישי הישיר של הרמטכ”ל. אבל הקרשנדו, הקרשנדו מגדיר מהי אהבת בן לאימו: “כל החיילים שונאים את אמא כל העת רק חיימקה שלי, רק חיימקה שלי, אוהב את אמא באמת!”
רחל אטאס הסתלקה מאיתנו עם רזומה שכולל שמות כמו “תאטרון הסמבטיון”, “זעקי ארץ אהובה”, “האופרטה הישראלית הראשונה, שולמית”, “התקליט הראשון משיריה של נעמי שמר”, “תאטרון דו רה מי”, “החמאם”, “תל אביב הקטנה”, “היה היו זמנים עם יוסי, חיזקי, יונה”, “טנגו כפר סבא”, “נס בעיירה”, וכמובן “שלמה המלך ושלמי הסנדלר” של אלתרמן וארגוב, ב-1964 שם היתה הפילגש המצרייה נופרית, שאלתרמן, מוקסם מאיכיותיה הקלאופטריות, כתב עבורה במיוחד שיר. בימים אלה עולה המחזמר הנפלא מחדש, הגברת מירי (עננים עננים בעיני) מסיקה נכנסת לנעליה הענקיות של אטאס. רחל אטאס הלכה מאתנו אחרי מחלה קשה, והיא בת שבעים. שנות התשעים מצאו אותה הרחק מן הזירה, במסגרת הגזירה הנוראה שמחליטה שהזרקור כבה עלינו בגיל שבו הגברים רק מתחילים לקבל תפקידים עם בשר וגידים.

צילה בינדר (1919-1987)
צל צילה של צילה, או: אין אהבות שמחות

היא היתה ציירת מחוננת, וגם משוררת, אבל היא מוכרת בעיקר כאישה שאהבה את אלתרמן, אהבה מיוסרת, נוראה, מהסוג שמותיר קורנות מדממים. איכשהו, כל תמונת המשוררות העבריות מעלה את צילו של אלתרמן. ובכלל, אמנים-גברים שחונכים ציירות, משוררות צעירות שאוהבות אותם עד אבדון, במחיר שפיותן, אמנותן ושירתן העצמאית. סיפורה של חבצלת חבשוש, משוררת מוכשרת ורגישה שקפצה אל מותה בעקבות אהבה לא ממומשת אל פנחס שדה הסעיר את ביצה השירה המקומית, אבל לא היה בלתי מוכר. וסיפורים כאלה מציתים את הדמיון ומלבים את רומנטיקת המוות של האהבה הנשית, לא רק בתל אביב סביב שולחן כסית. מרודאן וקמי קלודל, ג’קסון פולוק ולי קרייזניקאין. יש משהו מלכנולי ומסעיר באמן גדול בעל מבט סנדקי, ונערה בעלת עיניי עופר גדולות ועצובות תלויה על כתפו. למרבה הצער, פרט ליונה וולך ששימשה מוקד עליה לרגל לאמנים צעירים, אין כמעט דוגמאות נשיות לסוג הרסני וקורבני של יחסים. הגבר תמיד שורד אותן, אבל אמנותה של האישה שאיתו ושלא איתו, אינה זוכה להערכה מספקת כיצירה עצמאית. האם יש כזה דבר, “יצירה עצמאית”? האם יחסים סימבויטיים ו/או טפיליים הכרחיים לאמנות גדולה? סביר להניח שכן. האם אהבה הרסנית ויוקדת הכרחית לשירה, כמו העדרו התמידי של אושר ודאי, יהיה זה טיפשי להגיד לא. אבל לא בהכרח במשחק התפקידים אישה קורבן- גבר מקרבן. ובכל זאת, צילה בינדר מגיעה, אולי, לשיא יצירתי של ביטול עצמי כשהיא מגדירה את האושר הנכסף שלה בגיהוץ כותנתו של אלתרמן (מתוך מכתב שכתבה לו בסוף שנות הארבעים):
“מה אעשה כל הימים והלילות, ואתה רחוק. פחד תוקף אותי למחשבה שמשהו יקרה ולא אראה אותך, שמשהו יקרה ולא אהיה על ידך. אין לי רגע חיים בלעדייך. הטבע המקולל שלי, הקלות המדומה או (לא מדומה) החיצונית. יודעת אני אינני יכולה להיות טרגית, נראית אני כמו ילדה אומללה וכועסת, אבל תאמין כמו ילדה, אומללה באמת ולגמרי בלי האפשרות הקטנה של משחק או פוזה… אלתרמן, אני בוכה, תבין ,אינני רוצה כלום, אינני רוצה דבר בחיים, החיים זה אתה לגמרי ואני רוצה אותך. תהיה טוב אלי ותאמין לי ואל תשכח זאת לרגע, כי הרגעים שאני רואה אותך, הם הכל, הכל לגמרי ולעולם. רחם עלי, אלתרמן שלי, אני מתחננת לפניך. שלך, צילה (ר: נתן אלתרמן: פרקי ביוגרפיה, מנחם דורמן, הקיבוץ המאוחד, 1991).
ועל כך היו אומרים משוררי האהבה של שנות האלפיים: “בלבלי אותו, אל תעשי לו חשבון”.

מרים ילן שטקליס
בשבחי הג’ינג’יות

השירים של מרים ילן שטקליס מודפסים על הבול שמעטפתו מיועדת לילדותינו, שככל שהיא מתרחקת היא נעשית יפה יותר וחבלי ניתוק ממנה כרוכים בייסורים.
לילדים בשיריה של מרים ילן שטקליס קוראים בעיקר דני. ונורית. נורית לקחה התפוח, הפרח זרקה בחצר (דני גיבור), אך לפתע קמה נורית, אבא אבא היא קוראה (בובה זהבה), הסבון בכה מאוד, דני לא רוצה בי עוד (הסבון בכה מאוד). בימים שאיש לא הגה שמות כמו תות, בר, ואפילו לא יסעור, ולבובה קראו מקסימום אלישבע, היה באמת פשוט יותר להיות ילד.
והנה שאלה במבחן לספרות, בית הספר היסודי: “לפניכם השיר ג’ינג’י של מרים ילן שטקליס. מנה עוד סוגים של שונות בחברה, למשל, שוני במראה חיצוני (ג’ינג’י, שמנים, נמוכים), למשל שוני לאומי (יהודי ערבי), שוני ביחס לדת ומוצא (עיראקי, רומני, אתיופי) ועוד. איך לדעתך מתייחס הרוב לשוני שבחברה? תן דוגמא חיובית להתייחסות כזו, בה נתקלת לאחרונה”. כך הפך הילד האדמוני של מרים ילן שטקליס לסוכן של אחרות, שונות. ואנחנו בכלל לא ידענו שהוא כזה.
מה הפלא, אם כן, שחלקנו בחר להישאר בה. סביר להניח שאחד מכל שני מבוגרים ישראליים עדיין מוריד דמעות כשהוא שומע על נורית, שלקחה התפוח, הפרח זרקה בחצר, והלכה לה לשחק עם ילד אחר. הרוק הישראלי שהנץ בסוף שנות השישים הביא חיבור מרתק עם שירת הילדות התמימה הזו, והאיר בה רבדים שאולי נרדמו. שמוליק קראוס הביא לנו את “מרים החדשה”, כפי שכינה אותה, ב”בובה זהבה”, וכמו שאריק אינשטין מתאר את הרגע הקסום בו: “קלטתי את הסינקופה”. נדמה שהלחנים של קראוס פרשו צעיף אפל משהו על תפאורת הילדות בשיריה של שטקליס. לא מתקתקה, לא נוטפת דבש. ילדות שיש בה כאב עז, רחוקה מגן עדן, ילדות שיש בה התמודדות עם רוע, עם ילדים מאוד לא חביבים, שעדיף לפעמים להמציא חברים דימיוניים כדי לא להיתקל בהם.
נעים למצוא את ההתכתבות של שלום חנוך הצעיר עם “רוח רוח” הנהדר באלבום שהלחין לאריק אינשטיין, “מזל גדי”, ובכלל, ולהתרגש. צביקה פיק הביא לנו את דילמת הילד הבלתי מתרחץ שמקבל שטיפה הגונה מדיירי האמבטיה הזנוחה, וג’וזי וקראוס שרו על מריבות אוהבים: “נתפסה נתפייס, פן יבואו גדי ועז”. מעבר לזה, “בובה זהבה” הוא עבור רבות וטובות אולי שיר הילדות הראשון שבו, רשמית, מותר לקרוא לאבא לגרש את החושך, ובכך הצליחה שטקליס לערער מעט את הדיקטטורה של האם בטריטוריית העריסה וחדר הילדים. למה זה חשוב? כי היד שמנענעת את העריסה היא היד ששולטת בעולם.

נעמי שמר (1930-2004)
להתייצב בפני האלוהים עם שתי גומות של חן, ועם שישה מיתרים קרועים

כשאומרים נעמי שמר המדפסת של הלב פולטת מיד הספד מתלהם, רווי תאורי נוף, משהו כמו: “היא קלעה את שיריה משיבולים וקצף גל ועננה. בסנדלים על גשר הירקון, ברוח, ובחושך והמים, ועם ריח המלוח על המים. בלילה לבן בשדות בית לחם, בבוקר אלול בדרך לצעדת ארבעים קילומטר, בהאחזות הנחל בסיני, בשנינו יחד תחת מטריה אחת ובשנינו מאותו הכפר, בעיר באפור ובעיר הלבנה”. ככה הנפש מתנהגת מול כישוף שיריה של נעמי שמר. היא פשוט עולה על גדותיה.
נעמי שמר עודנה שותתת שירה ומשוטטת בלב הפצוע של ילדות שהגיעה, ככה פתאום, אל סופה. מה לכתוב על נעמי שמר, על כל האור וכל הפנאי, על ארץ ישראל העובדת, המטיילת, הבריאה, המנומשת, שנלכדה בעדשת המצלמה המוסיקאלית שלה? שירת השפע השזופה שכולה ניחוחות אהבת הארץ הגיעה לקיצה הרבה לפני ששמר התסלקה מאיתנו, כי ההתיישבות העובדת החליפה את הע’ ב-א’, כי הקיבוצים נסגרו עקב פשיטת רגל רעיונית, ובכלל, ארץ ישראל כבר מזמן איננה זו האבודה, היפהפייה והנשכחת. אבל לנצח לא נחדל לכמוה ולהאכל מכיסופים לכל השרות והדליות והרינות והקזוארינות. נעמי שמר, האישה שקרתה למקצוע שלה “מיזמוראית”, כתבה מילים שבתוכן כבר היתה גלומה המוסיקה שלה. טעימות לחיך, מרנינות ממש. היתה בה חדוות השיר, שירת היחיד, שירת הרבים, והיא היתה הכוהנת הגדולה של התפילות “על כל אלה”, “לו יהי”. לא יהיה לה מחליף בתפקיד הזה, למרות שאנחנו זקוקים לתפילות יותר מתמיד. וכן, היא היתה צריכה גם פרס ישראל בחינוך, בזכות שירי הילדים שלה, שהם, מה לעשות, דידקטיים, כולנו יודעים היטב את סדר חודשי השנה, ואת סדר האלף בית. רק אצלה גם החודשים וגם האותיות מחוללים בחרוזים.

על ההרפתקה הפוליטית שלה לא נכתוב כאן, גם לא על הדעות המשונות של בעלה, מרדכי הורוביץ, שלא ממש עולות בקנה אחד עם התנהלות נשית שיוויונית. כל אלה רק מעבים לנעמי שמר את ההילה ועושים את הילדה מקיבוץ כינרת לאישה מרתקת יותר, עמוקה, ואמביוולנטית. שמר הצליחה להביא לנו לחנים לשירים של כבודת הזמר העברי, ובזכותה המשובחים בשירי רחל, שהיתה לה השראה ובבואה, נמצאו בכל בית, וכך גם “פגישה לאין קץ” (אלתרמן), ואפילו רבי נחמן מברסלב (“שירת העשבים”). אבל נעמי שמר לא נגמרה בגבולות כאן, בגבולות הארץ, ובזכותה דושנה התרבות המקורית במיטב של שירת העולם. איזה מזל היה לנו לקבל אותה כמתרגמת מחוננת של השנסיונרים ברסנס, ברל וחג’ידקיס. שמר הפגינה שליטה ומיומנות במלאכת הקודש הבלתי אפשרית של העברת יופי מעולם לשוני אחד לאחר. הארץ קדחה מכאב כשהיא תרגמה את “הוי רב חובל” של וולט ויטמן האמריקני לאבל שאחרי רצח רבין. היא גם הציעה לאקדמיה העברית שיטת ניקוד חדשה, ובדיעבד, לגמרי לא רעה. בכלל סיפור האהבה שלה עם השפה העברית הוא אחד היפים שבדברי ימי הארץ הזו. ונעמי שמר היתה צריכה לפעול בעולם זמר שבו ההגמוניה הגברית שולטת, ואישה נדרשת להיות חזקה במיוחד כדי להתעקש לשורר. על כך היא ראויה לפסנתר על בימת הנצח. אבל שמר לא היתה רק קול לאומי. היא לא היתה מצליחה לכשף את הלב אם היתה רק נופים ומראות. נעמי שמר הצליחה לקלוע אל הלב, אל הפרט, שאמנם נברא כתבנית נוף מולדתו, אבל לא תמיד קולו נשמע. ולפרט הזה לא תמיד יש מולדת, וגם אם סנדלים לרגליו והוא שר “הללו הללו יה הללו”, הוא, עדיין, לבד לבד צועד, בלי שם, בלי בית. ולזה גם ילדי דור האיקס, דור הוואי, והדור השלישי, יכולים להתחבר.

מונה זילברשטיין (1948-1988)
אגדה אורבנית

איכשהו, מונה זילברשטיין האגדה ניצחה את האישה והשחקנית מונה זילברשטיין. עוד בחייה. ככה זה כשאת נולדת כל כך יפה לעולם כל כך אכזרי. ומונה זילברשטיין דווקא צמחה לעולם שאמור להיות טוב. שנות השישים הגיעו לתל אביב בשנות השבעים, והמראות הכי יפים נשקפו מעיניים זגוגיות של ל.ס.ד. “גלולה אחת תעשה אותך גבוהה, גלולה אחת תעשה אותך קטנה, והגלולה שאמא נתנה לך לא תעשה שום דבר, שאלי את אליס” שרו ג’פרסון איירפליין. ומונה התחילה לקחת כימיקלים דווקא דרך אמא שלה. והם הרגיעו אותה. אחר כך הן לא הרגיעו יותר, אבל הן לקחו אותה לעננים.
“בגיל 12 החל מצב הרוח שלי להשתנות. אמי ראתה את זה, אבל מעולם לא דיברנו על כך. אם הייתי עצבנית במיוחד היא היתה נותנת לי ליבריום, או אומרת לי: קחי יין לבן, תשתי את זה מהר, זה ירגיע אותך. מצאתי תרופה קלה, בעזרתה לא הייתי צריכה להתמודד עם רגשות. דרך תרופות כימיקליות מצאתי את הפתרון לכל דבר. איך להרגיש פחות ולחוות יותר. כשהגעתי לחבורה שלי בדיזנגוף, והחיים שלי נעשו מסיבה אחת שמתחילה ולא נגמרת, נתנו לי את הנוסחה הבאה: אפשר לקחת 3-4 כדורים, השיכרות עוברת ואפשר להמשיך לחגוג”.
השיר ‘אל תלכי לבד ילדה ברחוב’ (גירסה עברית: חיים חפר) נכתב בהשראת המיני שלה. מונה היתה הראשונה שהופיעה בחצאית מיני קצרצרה, שעצרה את התנועה בשעות השיא בדיזינגוף של אמצע שנות השישים. לפני זה היא היתה בתם של שני עולים מרומניה. אבא שלה הואשם במעילה ונכנס לכלא. מאז הכל השתבש, והיא לא הצליחה לארגן את חייה. היופי הכתיב את חייה, ואחר כך, הסם.
בגיל 14 היא החליטה להיות שחקנית, והיה לה חשוב להיות שחקנית טובה. היא קיבלה תפקידים ב”חגיגה לעיניים”, “שתי דפיקות לב”, “לא ביום ולא בלילה”,” עזית הכלבה הצנחנית”, “המשאית”, “יהודית” ועוד.
הבמאי איציק קול אמר עליה שהיתה אחת השחקניות המוכשרות שהכיר, למרות שלא למדה משחק. אלא שתעשיית הקולנוע בארץ לא חיפשה שחקניות טובות במיוחד, לא כשאת נראית כמו מונה זילברשטיין. וככה, היא זכורה בעיקר כגברת “יבוא לך דינה יבוא לך” ב”מציצים”, הסרט החשוב ביותר של התקופה, ששירטט אורי זוהר כתבנית נוף מולדתו, הצריף של גוטה. גיבור הסרט, כזכור, ניזון בטפיליות מדברים שאין שום קשר בינם לאינטימיות אמיתית, לא רגשית ולא מינית: סצינת כפייה מינית, הצצה בשירותי הבנות, קשר של אהבה עם זונה.
ועדיין, הדיוקן של גסות הרוח שאורי זוהר צייר לנו בכנות ובאומץ, נחשבת לפיסה חיננית של ילדות מתוקה ופרועה. וגם לתפוס את מונה בחוזקה במורשת “כשאת אומרת לא למה את מתכוונת” נסלחת בקריצה ונחשבת פולחן. בינתיים, מונה ידעה לעשות שימוש בגופה המסחרר, כזה שמראה בדיוק את השסע של “שחרור האישה “בשנות השישים: ההיתר לחשוף את הגוף, המיני, העקבים הגבוהים, המחשופים העזים, המכנסיים הקצרים – כל אלה נחשבים לפרטים במתכון “כיצד תהיי אישה משוחררת”. וככה, היתה מונה לכלי הקיבול של הצינור המשפריץ של גוטה. היא היתה יפה כל כך בסרט הזה, אבל משהו בה נראה כבר אז אבוד, מפרפר, עינייים של ילדה שלא היתה לה ממש ילדות, כי הגוף שלה כפה עליה להיות אישה נחשקת כבר בגיל שתיים עשרה.
כסית, שמוליק קראוס, דן בן אמוץ, רפי שאולי, צבי שיסל, פופיק ארנון, אריק אינשטיין, הכל נראה זוהר מאוד בשחור הלבן של אז. אבל מונה זילברשטיין לא היתה יכולה לראות את העולם בזוג העיניים היפות שלה. הסם תיווך בינה ובין החיים, שהיו יכולים להיות עבורה טובים מאוד, אבל מצאו אותה רועדת כמו ציפור בכלוב. קריירת המשחק שלה היתה בעיקר לתת למצלמה להתפעל המיופי שלה. חשיש, ל.ס.ד, אופיום, כדורי מרץ, מעצרים באבו כביר, וב – 75 הגיע לארץ ההירואין. וגם האהבות שלה היו גדולות וממכרות: שמוליק קראוס, שרגא הרפז. אנשים שהאהבה שלהם יכולה להיות אכזרית.
העדנה היתה יכולה לצמוח לה דווקא מהקולנוע. הסרט “אני כריסטאן פ” הגיעה לארץ ב-1982, ומונה התגייסה לספר את סיפור התשוקה שלה לרוצח הלבן. ההופעות שלה היו מרגשות ומלאות עוצמה. אלה היו התפקידים הגדולים שלה באמת. כמו מכור מפורסם אחר, זהר ארגוב, היא הצליחה לגרום למני פאר ולצופי “שעה טובה” בטלוויזיה להאמין שהיא נקייה.
סופה של האגדה העירונית, מונה של הפרחים, היה רע. הנסיכה מתה ממנת יתר, ולא היה אף נסיך שיצליח להעיר אותה מתרדמתה.

אופירה נבון
לא רק אישתו

אשת נשיא או ראש ממשלה היא בדרך כלל נערתו של. החוק לא מאפשר לה להמשיך בקריירה הפרטית שלה. מניחים, אולי, שכבודה ממילא כבר בבית פנימה כי בעל שעסוק בענייני מדינה הוא בעל שאיננו, שהיא אישה במיטב שנותיה וממילא סיימה את המרוץ, או שתלות במקום עבודה עלולה להציב לה דילמות לא נקיות מאינטרס. ואולי, היא באמת צריכה לראות את עצמה אישה עובדת לכל דבר. שהרי המדינה היא עסק, והייצוג שלה הוא כאב ראש ניהולי.
אופירה נבון היתה מלכת יופי, ואחר כך פסיכולוגית מוצלחת. כשנבחר יצחק נבון לנשיא, התקשורת התלהבה מיופיה ואצילותה של אישתו. הימים היו ימי ראשית השלום עם מצרים, היתה כאן תחושה נעימה של קוסמופוליטיות, ואופירה נבון בהחלט התאימה לתמונת השלום של המזרח התיכון החדש. אם תרצו, היא היתה ג’קי אונסיס שלנו, רק בלי הסקנדלים. החיבור שלה לאיש ירושלים שהחיבור היחיד שלו ל”עולם הזוהר” (כך קראו לביצה פעם) היה המחזה “בוסתן ספרדי”.
אופירה נבון נראתה כמו נסיכה, והתנהגה כמו פיה טובה. ואולי התקשורת באמת נתנה לה הנחה גדולה בזכות עיני האיילה שלה וקומתה הטמירה וההתנהלות הרגועה והמלכותית שלה. אין מה להתחסד, יופי קונה עולם, ונדמה שלו היו סוניה פרס, פולה בן גוריון, וגם גברת נתניהו, מלכות יופי לשעבר, הרומן שלהן עם התקשורת היה פחות מפוקפק.
המאה העשרים היתה מאה מצולמת, מוקלטת. העידן הטלוויזיוני לא מאפשר חיים שאינם נראים, בוודאי לא לנשיא. וגם לא לאישתו של נשיא לשעבר. ומי שצולמה ללא הרף, בעיקר באירועי התרמה, הייתה חשופה גם כשמחלת הסרטן התחילה לרשום את קוויה המכוערים של הכימותרפיה בקלסתרה המרהיב של נבון. השיער היפה שלה הומר בבפאה, וגם מלאכת החיוך נעשתה קשה. כשחלתה מאוד הצלמים הניחו לה, ממילא כבר לא היתה אשת נשיא יותר. תמי בן עמי לא זכתה למנוחה הזו, אלא בצו בית משפט. גם גסיסתה של עופרה חזה היתה אירוע תקשורתי.
אופירה נבון היתה דמות ציבורית מהסוג שגורם לאנשים לא להיות ציניים כלפי המילה המפוקפקת הזו “ציבור”. מותה לא היה בלתי צפוי, אבל היה בלתי נסבל. פארקים, בית ספר, אולמות, גנים נושאים היום את שמה. אבל זה לא ממש עוזר כשהיא לא כאן.

חנה זמר, עיתונאית ועורכת (1925-2003)
הפועלת האחרונה

הגברת הראשונה של העיתונות העברית. “דבר” היה עיתון מעמד הפועלים בארץ. היה פעם כזה דבר. הוא נולד ב-1925, עורכו הראשון היה ברל כצנלסון. במשך שבעים שנה הוא טרח להיות אידיאולוגי, מחנך, כותבי העיתון היו אנשים כמו עגנון, בורלא, אורי צבי גרינברג, רחל המשוררת, דוד שמעונוביץ, יעקב פיכמן. חנה זמר קיבלה את העיתון בדמדומיה של מפלגת הפועלים הישראלית, כשכבר החלה להראות סימנים עזים של השמנה, סיאוב ועודף מנגנוניזציה. והיא עשתה זאת בתבונה, מהלכת כלהטוטנית בין הטיפות. ב-1990 נסגר העיתון, ואיתו, מן הסתם, הסיכוי לייצר עיתון נוקט עמדה אצלנו.
זמר, ילידת סלובקיה, בת למשפחה חרדית, עלתה לישראל בשנת 1950 אחרי שעברה את הגיהנום האירופי. היא החלה את עבודתה העיתונאית בעיתון “אומר” ואחר-כך עברה ל”דבר”, שם שימשה בין היתר כתבת פרלמנטרית ומדינית, ואחר-כך משנה לעורך הראשי ועורכת העיתון. זמר גדלה במשפחה חרדית שהעניקה לילדיה גם חינוך מערבי רחב. בעלותה ארצה כבר היתה עיתונאית. זמר היתה העורכת הראשית היחידה של עיתון יומי גדול, תחום שנשלט עדיין בידי עיתונאים גברים. היא נודעה כעיתונאית פובלציסטית מהשורה הראשונה, מעמיקה, יוצאת דופן ובעלת יכולת כתיבה וניתוח מבריקים במיוחד. כניצולת שואה הפליאה חנה זמר לקלוע למורכבות ולקושי בחידוש היחסים עם גרמניה ופרסמה מאמרים מרתקים בנושא. אפשר לומר שחנה זמר פעלה בשתי טריטוריות בלתי אפשריות, במקביל: אחת, זו של עולם עיתונות גברי, בו רוב תפקידי המפתח שמורים לגברים. כיוון שהצבא הכתיב ועודנו מכתיב את ההגמוניה בשוק העבודה, כמעט “טבעי” שגם למוקדי הכוח בעיתנוות מגיעים בעיקר, אם לא רק, גברים. והשניה, בתוך חלל בלתי אפשרי של אפס נשים בעמדות מפתח המאפשרות ביקורת על מנגנוני הצבא, הבטחון, הכלכלה וכוחות השוק, ובכלל, פניה של החברה הישראלית. נשים בעיתונות היומית של אז היו בעיקר קורט פלפל לתיבול הטוטסטרון: קצת בישול, קצת תרבות, קצת טיולים, פה ושם עצות בעינייני סקס ואהבהבים, ומשפחה. אפילו לא ספורט. חנה זמר מינתה את טלי ליפקין שחק לכתבת צבאית, והיתה הראשונה שפתחה דלת לנשים שיודעות משהו על צבא, פרט להילכות ח”ן, ת”ש, חינוך, ופקודות תשיגי-לי-את. במקביל (והטריטוריות משיקות, אבל לא זהות), היתה חנה זמר מחוייבת למשהו שנשמע היום חבוט, בלתי מציאותי ומסתתר מאחורי השפם הענק של עמיר פרץ: מעמד הפועלים בישראל. עיתון “דבר” היה הסנונית האחרונה, המותשת, העקשנית, של בשורת הסוציאליזם. הקומוניזם גווע זמן רב לפני נפילת החומה, קולות הגסיסה שלו הגיעו גם לתנועה הסוציאליסטית שלנו. מדינת ישראל לא התביישה לשאוף לדמות לקולחוז מתקדם בשנות החמישים, אבל מהר מאוד התפוגגו האידאלים באויר החם של העולם החדש. הקיבוצים קרסו, מפלגת העבודה הפכה לכלי ריק מתוכן, ההסתדרות כפי שהיתה נחשפה בשנות השבעים במלוא שחיתותה, ועדיין, חנה זמר התעקשה להמשיך לערוך את דבר, והתעקשה שיש “מעמד פועלים”, שמעבר למנגנון המסואב -הסוציאליזם רלוונטי לשיח הישראלי, והעולמי. זה לא עזר כשעיתון “דבר” סגר את שעריו בקול איוושה חנוקה. זמר הילכה על החבל הדק שבין “עיתונות מטעם” ובין הצורך לשמור באדיקות על חופש העיתונות. בסופו של דבר, לא פעם התגברה היושרה העיתונאית שלה על המינשר החברתי, וגם הפמיניסטי. כך למשל, הוועדה הציבורית בראשותה, שחקרה את סוגיית פרסום מודעות המין בעיתונות. הוועדה הציבורית שהוקמה ב 1995 בראשות חנה זמר אמנם המליצה לבעלי העיתונים ולעורכיהם להימנע מפרסום מודעות שעל פניהן עניינן סחר במין והדגישה כי העיתונות אינה צריכה לתרום לבניית כלכלת זנות ואל לה להתפרנס ממנה, אלא שיו”ר הוועדה, חנה זמר עצמה, התנגדה לחקיקה שתכפה על עורכי העיתונים שלא לפרסם מודעות מין. “חשוב שתהיה לנו עיתונות נקייה, שלא יוגשו בה כתבי אישום נגד עורכי העיתונים”, אמרה. בכל מקרה, נדמה שגם לו היו ההמלצות מוגשות פה אחד, אף אחד לא היה טורח לקרוא אותן. שירותי “הפינוק” ממשיכים להיות מרוחים בעיתונות, בשם חופש העיסוק, חופש הפרסום, ובעיקר החופש לעצום עיניים. למרות השגות על “שמרנותה” ומעידות שעשתה פה ושם בשם “המנגנון”, היא חסרה מאוד. בנוף העיתונאי, במלחמה על החיים שלנו, הנשים, בישראל, שמתגעגעת יותר מתמיד לחיילות חרוצות כמו חנה זמר.

יונה וולך (1944-1985)
יונה שדה אדומה

כנראה שהיא הגדולה מכולם. יונה וולך שכתבה “ההכרה שלי נמוגה כמו נרות נשמה ביום כיפור”, ו”תת ההכרה נפתחת כמו מניפה” היתה, ועודנה, הקול החשוב ביותר של מה שאפשר, אולי, לכנות “ההכרה ותת ההכרה הנשית”. יונה וולך החזירה לשירה סוג של קדושה, יראה, כמו מישהי שיצאה מתאטרון יווני עתיק, מקוננת, כוהנת, אורקל, קוסמת. למרות שפרחה בסוף שנות השישים ונראתה לצד המשוררים הנכונים (יאיר הורוביץ, מאיר ויזילטיר) היא לא היתה שייכת לשום קבוצה, לא משועבדת לשום רעיון, לא מסתופפת אצל שום שולחן. רק לעצמה בלבד היתה שייכת. עד היום היא המשוררת המולחנת ביותר בארץ, מ”בציר טוב” של שמעון גלבץ ואילן וירצברג, עד “אתה חברה שלי”, הפרוייקט של ערן צור מסוף שנות התשעים. והיא, אם תרשו לנו, היתה כל כך מצחיקה. השירה שלה היתה רוויית הומור, אפילו שיר כמו “תותים”, שהמילה “זין” הזדקרה בו ועשתה שמות, היה שיר מצחיק שנבט משורשי ההכרה הגברית דווקא. ויונה וולך ידעה להחליף גופים, והיתה אלופת המטרמורפוזות. היכולת שלה לחמוק לתוך משהו אחר היתה נדירה בשירה המודרנית, במיוחד זו של הנשים הכותבות של אותה תקופה, שהיו רוב הזמן כפופות וכבולות למשקל הכבד של “האני הסובייקט”. יונה צחקה על המושג הזה.
השיר בו כרכה תפילין סביב ערוותה זיכה אותה בדיון מיוחד בכנסת. “בהמה מיוחמת” קראה לך חברת כנסת אחת, שמפאת קדושת יום האישה לא נציין את שמה. ויונה, משוררת היחום, היתה באמת חיה. דובת גריזלי גידלה אותה, מפלצת האילה הפליאה לשיר לה, וכל העופות היו בגנה, וכל הלילה היו שואגים לה אריות. לשמות האנושיים והלא אנושיים בשיריה היה תמיד צליל זר, מכושף, קדוש אולי: קורנליה, ז’וליאן הורוד, כרסטינה, דונה תרזה, סבסטיאן, אנתוניה, סיסליה.
שנות השישים ושנות השבעים בשירה המקומית הורגשו בעיקר בבתי הקפה בדיזינגוף, אבל יונה לא התעקשה לפתוח שולחן בשום בית קפה. היא היתה עסוקה מידי בבדיקת האלטרנטיבות לשפיות. בחייה, בשירתה. השפיות, לפי שיריה, היתה משעממת מאוד, ולא תרמה כלום לשירה. השיגעון היה מתוק וקסום, וככה היא היתה נעלמת לכמה זמן, עד שמישהו היה בא לקחת אותה מהעננים.
סיפורי האשפוז, הסמים, האהבות, כולם רק הערות שוליים לשירתה, שהיתה באמת החיים שלה, לכן לא נביא כאן ציטוטים עסיסיים מהביוגרפיה שכתב אודותיה יגאל סרנה. היא היתה יכולה להיות הפרס נובל של השירה העולמית אם לא היתה מתה ככה בגיל צעיר מסרטן. וכפי הנראה, יונה לא מתה, באמת שהיא לא מתה, היא פשוט, כמו בשיריה, החליפה גוף, הפכה לתנין, נהייתה עץ וגידלה עורקים ירוקים.

ענבל פרלמוטר (1971-1997)
הלכו אחריה רבים

החיים היו נקודת הזינוק של ענבל פרלמוטר. אין סיכוי, בשום אופן, שהיא רצתה למות וסידרה לעצמה תאונת דרכים. בבדיקות שנערכו אחרי התאונה המחרידה בכביש ראשון לציון, בדרך לארוחת ליל סדר אצל אמא, נמצא שהיא נקיה לגמרי מסמים ומאלכוהול. כנראה שתאונות דרכים כאלה לנצח יהיו סימני שאלה בסטטיסטיקה ארוכה, שלוקחת גם כוכבי רוק בראשית דרכם. לא היה מתאים לה, לענבל, למות ככה, צעירה. היא היתה יכולה לגדול להיות אישה מקסימה, ואחר כך אפילו להיות מכשפה זקנה מקסימה בהחלט.
גם אם נדמה שהמילים לשירים שכתבה היו לפעמים נאיביות בתמטיקה הזו של לחשי קסם וכישופי שחור, היא השפריצה מכשרון. ההופעה הראשונה של להקת המכשפות, בערב של הטלוויזיה שהוקדש לשירי כינרת וגליל, השאירה טעם של עוד. שלוש בנות עם המון שיער, כמה גבות מנוקבות, משתלטות על התופים, הבס, הגיטרה, וכל הטריטוריות הגבריות המוכרות, ועושות רעש נהדר. “קסם על ים כינרת” הופקע מעולם הדימוי המתוק של שירת הארץ ונהיה שיר שמתעסק באהבה ובקסם מסוג אחר. שמונה שנים חלפו ומאז, ותחשבו, עדיין, כמה נדיר המראה של בנות כותבות, מנגנות, שרות, ושולטות לגמרי במדיום הזה של הרוקנרול. למה? אין תשובה. ואם היתה תשובה, אין ספק שענבל פרלמוטר הציבה מולה סימן שאלה ענק. אין שום סיבה שלא יהיו לה תלמידות. הרי כל רחוב שינקין מרוח, מאז לכתה, בציורי מכשפה קטנה על אופני-מטאטא, עם הכתובת “ואני אתגעגע”.

תמי בן עמי, דוגמנית (1955-1995)
המוות חמד אותה

“המגדל הלוהט” קראו לה בתכניות האירוח של סוף שנות השבעים תחילת שנות השמונים. היא היתה הרגליים הגאות של המדינה. ומי שהיה מספיק גבוה כדי ליהנות ממה שלמעלה מהן, יצא סחרחר ומהופנט.
הימים היו ימי ערוץ אחד, עיתון “לאישה” אחד, אפילו הליפ גלוס במתכונתו המשוכללת לא הומצא אז. היה רק אודם, פשוט. וגם בטי רוקאווי עוד לא המציאה את עצמה לגמרי. מעצבי אופנה היו מתקשרים לדוגמניות בעצמם. ואנחנו ידענו בעל פה את מסלול הצמיחה של כל הדוגמניות, מ”נערת המים” דרך החיוך הפוטוגני, ועד התצוגות המרהיבות של בגדי הים של גוטקס. המושג “דוגמגישה” לא היה קיים, ובכלל, אף אחד לא ממש התעקש לראיין דוגמניות. הן היו כאן בעיקר כדי לעשות את העבודה, כלומר, להביא לנו אבקנים לוהטים מפרחי הזוהר. להיות בלתי מושגות ולצאת עם כדורגלנים.
תמי בן-עמי וכוכב הכדורסל אולסי פרי היו זוג מלכותי בריוויירה של ישראל בסוף שנות השבעים וראשית שנות השמונים. הם היו בלתי מנוצחים. היו לה שפתיים שנועדו לליפסטיקים מהסוג הטוב ביותר ומידת מותניים שלא מאפשרת אפילו לנעוץ מבט בשוקולד, בלי להשמין. כמובן שהיא היתה כמו רוב הדוגמניות עד היום, טוענת שהיא יכולה לבלוס הכל, אבל לא משמינה. היא חילצה את עולם היופי הישראלי מכמיהת הבלונד שלו, כשהביאה לנסיכות שלנו עור בגון עץ זית-אייבורי, ושיק-תימני אקזוטי. אפשר היה לקרוא לזה ישראליות, אבל בלי שמץ של חספוס או רמז לגובה העיניים. היא היתה הכי גבוה שאפשר. קרירה, מרוחקת, מלכה. בפנים פעם לב חם וחכם של בחורה שלא הכל בא לה בקלות, ושאינה שוכחת מנין באה, גם אם נדמה שהגיחה לעולם מתוך צדף-פנינה.
לצד שמות כמו חני פרי, חלי גולדברג, אלונה פרידמן, ענת כרם, רונית יודקביץ’, היו פניה מגיחות מכל מקום, מלכותיות, מרוחקות ובלתי מושגות. ספק אם בן-עמי היתה יכולה לשאת את מציאות ההירואין שיק ודוגמניות הריאלטי, שמתעקשות להיות לביאות טורפות בשידור חי. תמי בן עמי הכינה את עצמה היטב לימים שאחרי, כדי שלא תצטרך להתמודד עם התואר הבלתי נעים “דוגמנית עבר”, כשחנכה קו מוצרי יופי הנושא את שמה. למרבה האימה, היא לא זכתה ליהנות מפירות עשייתה, ומתה מוות מיוסר בגיל שבו החיים רק מתחילים. סכסוך הירושה שנקשר בשמה, אחרי מותה, מזכיר לנו, כמו שאומרת מיס תבל עו”ד רינה מור, לגשת ולהכין את הצוואה שלנו, ממש עכשיו, כי אפשר לדעת מתי המוות יבוא לתצוגת האופנה הקרובה לעשות מחטפים לסוכנות שלו.
קשה לחשוב על מורשת לאומית או תרבותית שהותירה אחריה, אבל כשאת מדהימה כל כך כל מה שאת משאירה הוא שובל של זוהר, וזה של בן-עמי עדיין מהלך עמנו, צובע את חיינו בירוק-קינאה, ובהרבה מאוד געגוע.

מיכל ניב (1966-2000)
מחתרת הקטיפה, קול נייר הזכוכית

כל הקלישאות לא יכלו למיכל ניב, השדרנית והעורכת המוסיקלית שגידלה דור שלם על ברכי תכניתה “הפסקת עשר” בגל”צ. זה שההתאבדות שלה נפלה דווקא במה שנראה היה התקופה השמחה ביותר בחייה, הפך את ימי הרדיו העליזים של “היפות והאמיצות” ברדיו תל אביב לסוג של פצצת זמן. כשמקשיבים למיכל ניב עם תמר מרום, ובהמשך עם עינב גלילי, אפשר באמת להשתכנע שמיכל ניב כמעט מאושרת. מותה היה צפוי, ועם זאת בלתי נתפס, כמוה בדיוק, דמות חמקמקה, חידתית, ועם זאת, כך נדמה, שקופה לגמרי, פתוחה לרווחה, משכנעת בישירותה. בשנות השמונים פלשה המוסיקה הבריטית ליבשת גל”צ, ודרכה לכל העולם מאלנבי תל אביב, צפונה, ומשם לכל הארץ. מיכל ניב, אז חיילת טרייה בתחנה והמזכירה לשעבר של הבוס, קיבלה תכנית בעשר בבוקר. יחד התעקשו היא, והעורך שלה, שרון מולדבי, לא לעשות שום דבר שנשמע כמו תכנית בוקר. להשמיע את המקדחה של הג’יזוס אנד מרין צ’יין ואת היבבות צובטות הלב של מוריסיי בשעות שבהן אמורים לדבר על “המצב” היתה הצהרה תרבותית חתרנית, שהצליחה לכונן טעם חדש, רענן, מחוצף לגמרי, הרחק מן המדים ומאלכס אנסקי. מיכל ניב היתה מסתפקת בשלושה משפטים בקול מרשים ובהגייה מנוכרת למדי, שלחה אנשים ל”אוזן השלישית” ול”בית התקליט” לקנות איזו להקה חדשה עם שטיח גיטרות וקירות של קלידים, וקנתה את עולמה. והיא היתה כל כך עצובה, שהיינו באמת משוכנעים שאין לה מה לומר פרט לעומקה של שכבת העופרת שיושבת לה על הלב ולא מאפשרת לה לחייך. מסתבר שזה לא היה האייטיז, שנשמע שבור בקולה. היא איבדה את אחיה בגיל צעיר, וכמה שנים אחר כך התאבד אביה על קבר בנו. ובכל זאת, היה נדמה שאולי, אולי, לא יצליח החושך שהטרגדיות האלה המיטו עליה, לנצח.
בשנות התשעים מיכל ניב גדלה, והפסיקה, לדבריה, לנשום ערפיח של מוסיקה אלטרנטיבית. צו השעה הרשה לכל ילדי האייטיז האובדניים להרים את הראש המורכן, ולשמוח. מיכל ניב עברה לרדיו תל אביב, שנונה ודעתנית, דיברה בשצף קצף עם אחיותיה להגשה על בחורים, שפם שחי, גבות, תחבושות היגייניות שכולאות את הנוזל והופכות אותו לג’ל, ועוד סוגיות הרות גורל ברומו של העולם הנשי השטוח. קולה המצועף נעשה נגיש הרבה יותר, ובכלל, בחורה שכל יום משאירים לה בטלמסר הצעות נישואין במסגרת הפינה “חתן למיכל”. היא בישלה אצל מרגוט תייר ואצל “יועזר בן יין”, וכתבה על אוכל ברגישות של מאהבת, בדיוק כפי שדיברה על מוסיקה.
ובכל זאת, מיכל ניב בחרה להרוג את עצמה, דווקא מול מה שנראה כמו אושר אפשרי, על סיפו של אלף חדש.

מאירה שמש, אמנית (1962-1996)
בלונדינית טבעית בים שחורדיניות

היא אהבה פסטיבלי זמר, אירוזיונים ותחרויות יופי. היא היתה אמנית ענקית שפסגת שאיפותיה היה להיות בלונדינית טבעית. התערוכה האחרונה שלה נקראה “אקספרסיוניזם עיראקי”. מאירה שמש, מהאמניות האהובות והמוערכות באמנות הישראלית, ילידת חדרה, בת להורים מעיראק.
מחלה נדירה חשוכת מרפא שהתגלתה בילדותה המוקדמת היתה גם גזר דין מוות, אבל גם ציוותה עליה את החיים האינטנסיביים, הדחף למצות, הצורך לחוות, להיות, בכל מאודה. בכל חומר שבו יצרה, פיתחה שפה משלה – בצבעי מים על נייר, עטים על נייר, בעבודות פיסוליות באובייקטים מצויים, בשמן על בד ובהצבה של ציור ואובייקטים בחלל.
“היא נראתה כמו אחד מרישומי העטים הצבעוניים שלה, משהו סיכתי כזה. היה בה משהו מרפרף ושביר שהתבטא בעבודות – הסוכריות, התרופות, בובות הפלסטיק המודבקות מעל”, אמרה חברתה, דפנה שחורי, לכתבת ידיעות אחרונות, איילת נגב,”הרבה פעמים הרגשתי שהיא כמו פרפר צבעוני שכלוא מתחת לכוס, ואת רוצה לחלץ אותו, לחלץ את היופי שבו. כי מאירה חיה בתוך קערית של כיעור”. עוד בטרם גובש המניפסט הפוסט מודרני באמנות, מאירה שמש כבר סגדה לקיטש והתעקשה לשים אותו במקום מרכזי באמנות שלה. בעקשנות וכשרון התאמצה למצוא בסדקית הזולה פשר נעלה, ובלק השקוף מצאה סיבה לקיום אלוהים, והאלוהים שלה היה צבעוני, עם פאייטים, ובטח שהוא היה עיראקי. “אני מקנאה באלה שנולדו כל כך יפים, אבל יחד עם זה, הדרישה הזאת לשלמות היא מעליבה בעיניי”, אמרה. “זה מסמל עבורי את השאיפה של הילדה שבי למשהו זוהר”. היא ודאי היתה שמחה לדעת שהשמש שלה מאירה בעולם האמנות אחרי מותה, לפחות כאילו היתה מיס יוניברס מחדרה.

חנה רובינא, שחקנית (1889-1980)
המדיאה העברייה הראשונה

הגברת הראשונה של התאטרון העברי. נולדה ב- 1899 בחבל מינסק אשר ברוסיה וסיימה דווקא בית ספר לגננות מוסכמות בוורשה. היא אפילו ניהלה מוסד לילדי פליטים יהודים בעיירה סרטוב, בקווקז. ב-1917 הסבה את החלום שלה להקמת תאטרון עברי והצטרפה אל נחום צמח ומנחם גנסין במוסקבה בייסוד הבימה. ב-1918 הופיעה בתפקידה הראשון במערכון בבימויו של יבגני וכטנגוב. אולי לכן זה נראה תמוה שהתאטרון הלאומי החל את דרכו במוסקבה, אבל גם מדינת ישראל, להזכירכן, התחילה את דרכה בבאזל.
ב-1922 הופיעה בתפקיד המזוהה איתה יותר מכל, לאה’לה, הכלה שחורת הצמות במחזה “הדיבוק” מאת אנסקי בבימוי וכטנגוב. התפקיד זיכה אותה בפרסום עולמי וההצגה הפכה לאבן דרך בתיאטרון היהודי. רק ב-1925 ביקרה לראשונה בארץ ישראל. שנה לאחר מכן יצאה מרוסיה עם “הבימה” והופיעה ברחבי אירופה וארצות הברית. רק ב-1928 עלתה ארצה יחד עם כל התאטרון. היא היתה אמא קוראז’ של ברכט, מדיאה של אורפידס, אמו של המשיח היהודי, מירל’ה אפרת, האם של קארל צ’אפק. כן, היא הפליאה לייצג את הדרמה האימהית בימים שבהם האם סימלה, בין השאר, איזו גלות זרה שיש להינתק ממנה, לטובת קיום עצמאי, משל ברור להינתקות היהודית מרחם הגלות.
ובכל זאת, נדמה שהדרך שלה לחיי נצח ששגורים ביום יום המקומי הוא דווקא דרך תיעוד אהבתה לאלכסנדן פן, בשיריו. “וידוי”, “היה או לא היה”, עדיין נישאים בפי כל, וזוכים לביצועים חדשים אחת לשנה בערך. כן, היה זה לא טוב, היה רע לתפארת, ובכל פגישה מקרית נרצחת איזו תכלת, המילים היוקדות האלה של פן הפכו לטקסט שהוא כרוניקה של כל אהבה מהסוג הרע, הבלתי אפשרי, המייסר, ובכל זאת “טוב שנפגשנו בליל מלילות, אם יהיה זה שנית, אל יהיה זה אחרת, רק אותה אהבה עניה וסוררת”.
רוחה הדרמטית הרומנטית של רובינא כבר מזמן אינה שולטת בתאטרון. המשחק הגדול מן החיים, המוגזם, הפנה מקומו לניסיונות מינימליסטיים וריאליסטיים. שמות כמו מסקין וברטונוב הפכו אמנם בעיקר לאולמות או לשמות של מלגות למשחק. ועדיין, דמויות גדולות מן החיים באוריינטצית משחק רוסי, דשן, עם מבטא כבד וניחוח לגמרי לא ארצישראלי, משחק שבו השפה העברית נחה על הלשון בכבדות יקרה כמו מעיל קורדרוי וקטיפה, מלוטפת ונאהבת למרות ואולי בגלל זרותה וצלילה הגלותי – זוכה תמיד להערכה וליראה. היום היו קוראים לגברת הראשונה של התאטרון “דיווה” בקריצה. אבל פעם התכוונו לכל זה בייסורים אמיתיים ובכוונה נרגשת לייצר אומנות קדושה, נעלה וגדולה מן החיים, ורחוקה מלחקות את המציאות.
רובינא זכתה מן הסתם בכל פרס אפשרי שהוענק בתחומי התרבות והאמנות, ואיך לא, בפרס ישראל. תפקידה האחרון על הבמה היה הדוכסית מיורק ב-“ריצ’רד השלישי” של שייקספיר ב-1977. ב-1979, שנה לפני פטירתה, נקרא על שמה האולם הגדול של תאטרון הבימה. בלילות, כשהכל מתכסה בחושך, יתכן שאחרוני אנשי התפאורה והאביזרים שומעים, אולי, את הד קול חריקות נעליה של לאה’לה מוכת הטירוף, באה לבדוק כיצד נראה התאטרון בשנות האלפיים.

ברכה צפירה (1914-1988)
למידבר שאנו על דבשות גמלים

היא נולדה בירושלים, לזוג הורים יוצאי תימן. אמה מתה עליה בלידה, ואביה נפטר כשהיתה בת שלוש. את היתמות הזו רתמה ברכה צפירה לאמנות, מהסוג המפכני, החלוצי, כזה שלא נראה כאן מעולם, ובכל זאת, כולו נשען על מורשת הארץ וזימרתה. “באופן טבעי נשאוני רגלי לכל בית שממנו בקעו קולות זמרה”, כתבה בספרה “שבחים”. משם הגיע לתאטרון הסאטירי “הקומקום”, ועוד לא מלאו לה שמונה עשרה. ברכה צפירה הלמה אידאלים רומנטיים שהושפעו מהתנועה הרומנטית האירופית, אודות “הפרא האציל”, שאיננו משכיל אבל מנהל חיים של אדמה ועבודה, ומשלב אקזוטיקה ילידית וחיי טבע עם כמה שפחות ידע פורמלי. מחשבה ציורית זו הלמה את דת העבודה שיובאה ממזרח אירופה, ולימים תתורגם לקולחוזים של ברית המועצות, כמו גם לחומה ומגדל. האמת טמונה באדמה, וכל מה שמסביב הוא מזוייף. אם לא מצורפים לזה יתושי אנופלס וריקודי דבקה יחפים, בשביל מה באנו לכאן?
במקביל, צפירה קלעה לרוח הצבעונית, הקרנבלית, הפתוחה של ארץ ישראל בשנות העשרים והשלושים של המאה, בה קדחו חיי התרבות בזכות סטיריקאנים וכותבים כאביגדור המאירי, נתן אלתרמן, במאים גדולים, כל תאטרון הבימה שעלה ארצה ממוסקבה, והירידים הססגוניים של ברוך אגדתי.
צפירה נשלחה ללמוד בברלין, חינוך קלאסי. ושם אהבו מאוד את תצוגת האקזוטיקה שלה. צפירה הילכה יחפה ופרועת תלתלים על הבמה, וגם ברחובות ברלין, ונראתה כמו הצועניה הגדולה מן החלומות. אלברט אינשטיין התאהב בשירתה, ומקס נורדאו התפייט: “העלמה הזו שרה כרועת צאן צעירה בהרים. האמת הטבעית המתעלה על החוקיות המלאכותית של בתי ספר ולוקחת אותנו הרחק מעל פסגות ההרים”. בברלין הכירה את מי שיהיה בעלה הראשון, המלחין הגדול נחום נרדי, שכתב לה מנגינות וליוה אותה בהופעותיה. שיתוף הפעולה בין השניים הביא מהיפים שבזמר העברי המתחדש, שעד בואה של צפירה ניזון בעיקר מזמר “שתו העדרים”, “עלי גבעה”, “מי יבנה בית בתל אביב”, “שיר העבודה והמלאכה” ו”למדבר שאנו”, שהוקלט בחברת קולומביה היוקרתית.
אין שניה לה בסינתזה בין הפיוט המזרחי המסורתי, זמר עממי ארצישראלי ומוסיקה קלאסית, כשהיא מתעקשת לא להיות “המזרחי המתחנחן בפיוטיו והמתנחמד כדי לרצות את המימסד האשכנזי”, שהיה מוקסם מהייצוג האקזוטי הזה, וביקש לכתוב לו מילים ולחנים.
כותב יורם רותם באתר המוסיקה הישראלית ‘מומה’: “לברכה צפירה שמורה זכות ראשונים ביצירת סגנון מוסיקלי ישראלי מקורי ובהקמת הגשר שבין המוסיקה העממית לעולם הקלאסי. היא הייתה זו שחשפה בפני מלחינים שעלו לארץ מאירופה בשנות ה-30 את עולם הצלילים של שירי העם המזרחיים, והם הושפעו ממנה, הלחינו יצירות במיוחד עבורה וכתבו עיבודים מודרניים לתזמורת”.
הפער בין הצלחתה של צפירה בחוצלארץ ובין היחס הלא אוהד שלו זכתה מן הממסד אחרי הקמת המדינה, היה מכאיב. היא עמלה קשות כדי לקנות את התואר “דיווה”, ואת הזכות להשתלח בקפריזיות מול מי שלא מצא חן בעיניה. אלא שבסוף ימיה היתה צפירה ספונה בדירתה, בלתי מוערכת ובלתי מושמעת. פרס ישראל לא הוענק לה, והיא מתה ממורמרת ועצובה. בנה, אריאל זילבר, מנסה לרענן את מורשתה.

רחל בלובשטיין-סלע, משוררת, אגרונומית 1890–1931)
נפרדות לדק, נפגשות לעד

הכל היה מוקטן, ממוזער, בשירתה של רחל. צר עולמי כעולם נמלה, קטן הוא ודל הוא חדרי, הפגישה אינה אלא חצי-פגישה, שברי מילים סתומים. לכאורה, היא היתה רועת האווזים הקטנה שביקשה רק מעט מן היופי, זהב הצהרים, לטבול בתכלת שוקטה ובתום של כינרת קטנה שלה. לקום עם שחר לגן לעובדו בזיעת אפיה הקטנטנות. הקטנטנות. שלווה כמימי אגם, אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות.
אבל רחל היתה גדולה כל כך, סוערת. כמו הכינרת, גם היא, כחולה, קטנה ורוגעת למראה, אבל כשנחות עליה רוחות הבריזה, היא משנה את פניה ונעשית בלתי צפויה, מסוכנת, טובענית, ורצוי להיכנס אליה עם השגחה צמודה. או כמו שהיא כותבת: “משכבר הימים נפשי עטתה ארגמן ולאחד הייתי עם הרוחות הגדולות, עם צריחת נשרים”. את הצריחות האלה הכניסה במה שהיא מכנה “מחרוזת שירים מלבבת, ספרי שירי הלבן, ניגלו חביונות לא גיליתי לרע, נחשף החתום בי באש, ואת תוגתו של הלב הקורע. יד כל במנוחה תמשש”. ובכן, לא במנוחה אנחנו ממששים.

רחל בלובשטיין נולדה ב 1890 בעיירה סרטוב שעל גדות הוולגה בצפונה של רוסיה. היא הבת האחת עשרה במספר של איסר-לייב בלובשטיין. סופיה מנדלשטם, אימה, אישתו השניה, אינטלקטואלית, ובתו של רב קהילת קייב. יחד היו להם שמונה עשר ילדים. מספרים שייחוס המשפחה מצד אימה מגיע עד לרש”י, והוא משתייך, לפי אותה מסורת, לבית דוד המלך. לא קל לבלוט בתמונה משפחתית כזו, מרובת ייחוסים שושלתיים, ואחים.
בגיל 17, בשנת 1907, נסעה עם אחותה שושנה לקייב שם למדה ציור. כעבור שנתיים הן עולות לארץ-ישראל. היא מגיעה ליפו כמו כל העולים. אחר כך עוברת לגור ברחובות, כעבור זמן קצר מגיעה גם אחותם הצעירה בת-שבע. הן מנגנות בפסנתר שאבא שלח מאי שם, ולומדות עברית. עם רכישת העברית בא לרחל התאבון לעבוד את האדמה. הכרותה עם האגרונומית חנה מייזל סוללת את הדרך לחוות הפועלות שייסדה בכינרת. מייזל אומרת לרחל, את חלשה, לעבוד ממש את האדמה לא נשלח אותך. אבל עם אווזים את תהיי טובה. רועת אווזים הרומנטיקנית נוהגת באווזים משטר סובלני, ונהנית להתבודד בטבע ולבהות באבן החן התכולה הקרויה כינרת. מאוחר יותר היא מקבלת קידום לסג’רה ולמרחביה. כמעט כל מי שנקרה בדרכה – מא.ד.גורדון, זלמן רובשוב, לימים זלמן שזר, וגם שמואל דיין, נוח נפתולסקי – הוקסמו ממנה, חלקם אפילו התאהבו בנערה שנראתה כאילו הגיחה מתוך ציור נאיבי של גן עדן. סיפור האהבה של רחל וזלמן רובשוב-שזר אינו עולה יפה.
אחרי שנתיים מציעה מייזל לרחל ללמוד חקלאות באוניברסיטת טולוז בצרפת. רחל נוסעת ללמוד, ואחרי הלימודים חוזרת לרוסיה לבקר את ההורים. היא עובדת בבית יתומים ברוסיה, ונדבקת בשחפת. באמצע פורצת מלחמת העולם הראשונה.
לאחר המלחמה רחל חוזרת לארץ, ניזונה מזיכרונות כינרת, אבל הפעם, נושאת בריאותה זרע הרסני. למרות זאת, היא מצטרפת לקבוצת “דגניה”, מלמדת חקלאות ומשוררת בשעות הפנאי. אבל המחלה מתפרצת באביב של 1919. רופא מטבריה נותן את גזר הדין: “שחפת פתוחה”. החברים מחמיצים פנים ונבהלים. לא מספיק להם שהיא תשתמש בכלי אוכל נפרדים, הם מבקשים ממנה לבתק את חבל הטבור שלה, ולעזוב את דגניה. רחל עוברת לפתח-תקווה. שם היא מלמדת בבי”ס החקלאי לבנות. עקב מחלתה היא נאלצת לעזוב גם את פתח תקווה. היא מקבלת משרת הוראה בחווה של רחל ינאית בן צבי, ליד ארמון הנציב בירושלים. במקביל מת עליה אביה, והירושה שלו, איך לא, עוברת לבנים הזכרים בלבד. רחל לא יכולה לעבוד בשל מחלתה, ומסרבת לחיות ממתנות. הבנות קבלו סכום כסף חד-פעמי. ורחל מקבלת קצבה של 5 לירות אנגליות לחודש. מצבה הכלכלי מידרדר והיא נותנת שיעורים פרטיים כדי להתקיים. ברל כצנלסון קיבל אותה לעיתון הפועלים החדש “דבר”.
האביב היה קשה לה מכל, אז היתה המחלה מתגברת, והיא היתה מרותקת למיטתה.
משה בילינסון מסדר לה עליית גג קטנה ברחוב בוגרשוב 5 בתל אביב, בבית משפחת לוינסון. ואמנם קטן הוא ודל הוא חדרה: מיטת ברזל בעיצוב הקלאסי של מיטות סוכנות, וכיסא נדנדה שפונה לשמש. בעל הבית, שמכיר את רחל מימי כינרת, שותל לה עץ דקל בחצר, מחווה לאותו דקל שפל צמרת סתור שיער כתינוק שובב, שהיה לה להשראה. רוב שיריה נכתבים דווקא מחדר צר זה, בחולי ובעוני. השירה מחזיקה אותה בחיים, ומנשימה אותה אויר צח של זיכרונות. רחל יודעת את מצבה, ומתכוננת למוות.
היא נפטרה ב1931 אבל שירת הברבור שלה, השירים שכתבה בשש השנים שלה בתל אביב חדרו אל הלב והם עד היום פריט חובה מתכנית הלימודים עד לספרי בת מצווה, ואפילו לדיסקוטקים היא הגיעה בשנות השבעים. גם אם נדמה שהזמן הפך את דימויי המים המפכים, התכלת, החדר הצר, לפשטניים או מובנים מאליהם, קשה לדמיין את קיצור תולדות המיתוס החלוצי שלנו כמו גם את האתוס התרבותי, בלי הסימבוליזם הרומנטי של שירי רחל, ובלי הרומנטיקה הטרגית של סיפור חייה. אם מתעקשים לא להתרכז רק בפוטנציאל הטלנובלי של חייה, רחל היא מופת של עצמאות ואומץ. גם אם בדיעבד נדמה שהיא זועמת על הרפתקנותה (“למה קראתם לי חופי הפלא, למה כזבתם, אורות רחוקים?”) וכיסופיה, אין ספק שרחל לא נולדה לקיום צר וחרקי.

לאה גולדברג ,משוררת, חוקרת ספרות, מתרגמת (1911-1970)
שם לכל ריס וציפורן

“ועל כן אלך בכל רחוב ופינה,
בכל שוק וחצר וסימטה וגינה,
ומחורבן חומותיך כל אבן קטנה,
אלקט ואשמור למזכרת,
ומעיר לעיר, ממדינה למדינה,
אנודה עם שיר ותיבת נגינה,
לתנות דלותך הזוהרת”,
(משירי ארץ אהבתי).

השיר הזה מוקדש ל”מכורה שלי, ארץ נוי אביונה”, אבל אפשר לראות בו את מפת הכתיבה של לאה גולדברג. גם אם נדמה שהיא כותבת אודות משהו גדול כמו “המולדת”, היא תמיד שרה אודות עצמה. ובתוך הדלות היא הפליאה למצוא זוהר. גם בשיבה היא מצאה הדר מלכות ויופי. ולהפך, במלכות היא מצאה עוני וכיעור. “בארץ אהבתי, השקד פורח, בארץ אהבתי מחכים לאורח. שבע עלמות, שבע אימהות, שבע כלות בשער”. אבל אין איש שיפתח לעולה הרגל את הדלת, והגאולה לא מגיעה. אם היא מגיעה, היא באה מן הביבים, משירת הקבצנים, מהמלך שאין לו כתר, מן המלכה שאין לה בית. וכל אלה, באים מן המסע של לאה גולדברג פנימה, ולא החוצה. גם הארץ שלה היא דרך להגיע אליה, אל גולדברג. אפילו ב”סליחות”, שהוא לכאורה שיר אהבה סימביוטי, גוף האהוב אינו אלא מראה, ללמוד עליה את הגוף. אם תשימו לב, אין שם ממש דינמיקה זוגית.
היא נולדה בקובנה. למדה פילוסופיה ושפות שמיות באוניברסיטאות קובנה, ברלין ובון. עם תום לימודיה חזרה לליטא, שם עסקה בהוראת הספרות בגימנסיה העברית בראסיין ונמנתה עם חברי קבוצת הסופרים “פתח”. עלתה ארצה ב-1935. עבדה במערכת העיתונים “דבר”, “משמר” ו”משמר לילדים”, נמנתה עם עורכי “דבר לילדים” וערכה כתב עת לילדי הגולה – “אורות קטנים”. מ-1963 עמדה בראש החוג לספרות השוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים. כלת פרס ישראל, ואולי האישה עם זוג העיניים הגדולות והעצובות ביותר שהיתה מהלכת בתל אביב בשנים ההן.
היא תרגמה לעברית את שייקספיר, איבסן, צ’כוב, דוסטוייבסקי וטולסטוי, וכתבה מאסות נפלאות על הספרות הרוסית, מאסות שניחנו, כך נדמה, באותו כוח חיות מרהיב שיש לרוסית עצמה.
התרגומים של גולדברג נראים היום בלתי עבירים, מסורבלים, אבל רק הם לוכדים בתוכם נאמנה את הדרמה של הנפש הפרבוסלבית הסוערת. והיא, שידעה על סערות יותר משידעה על כל שערה בבשר החשוף, פשוט שרה בטולסטויאנית ובדוסטוייבסקאית.
גולדברג כתבה קאנון לילדים, מה שהפך אותה אמא-גדולה למרות שלא היו לה ילדים משל עצמה. “דירה להשכיר”, “איה פלוטו”, “ניסים ונפלאות”, “ידידי מרחוב ארנון”. בכלל, סוגיית האימהות עלתה אצלה וצבעה את שיריה בכאב.
על האישה לאה גולדברג יודעים מעט. היא אהבה את המשורר אברהם בן יצחק, אבל חלק גדול משירתה מטפל בסוגיית הבדידות דווקא ממקום של פיוס, ויתור, וקבלה, כמו בשיר הזה:
“או מטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת על כתפייך,
חזך צווארך וראשך רענן.
ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט
כאור בשולי הענן”.

במותה היא ציוותה עלינו ללכת אלינו.

בת מרים, יוכבד (1901-1980)
בת, אם, ואחותינו

משוררת. אחותנו. נולדה בבלרוס כמרים ז’לזניאק. בבלירוס נדפס גם ספרה הראשון. עלתה לארץ-ישראל ב- 1928, גרה בתל-אביב ופרסמה משיריה בכתבי עת שונים. בנה נפל עם הל”ה, במלחמת השחרור, ומאז לבשה רק בגדי אבלות שחורים. כלת פרס ישראל לספרות עברית 1972. לגמרי לא קונבנציונאלית, נפש פראית בגוף אבל.
היא היתה אמא לשני ילדים, מאבות שונים, בלי שעמדה אף פעם מתחת לחופה. נראה שמדובר באחת הישראליות הראשונות שהיו חד הוריות מתוך בחירה. בחרה לעצמה את השם “בת מרים”, ומשירתה עולה שהיא רואה במרים המקראית אם שירית, ובאמצעותה היא מציבה את עצמה בתוך מסורת של שירת נשים. חוקרי הספרות מוצאים את תבנית אם-בת היא תבנית מרכזית בשירתה. אפילו בשירי ארץ ישראל מתוארים היחסים בין הדוברת לבין הארץ ביחסים בין אם לבת. התפקידים אמנם מתחלפים, פעם הארץ היא הבת ופעם היא האם, אבל זו מטפורה חשובה ומאוד עמוקה בשירתה.
לא רק אם ובת, גם אם ובן. מושג האימהות היה בעיניה, גם בגלל צורת החיים המיוחדת שלה, יותר מקדוש. מספרת ביתה המשוררת רות קרטון בלום: “אולי משום כך הייתה אמא כל כך מיוחדת. אימהות וילדים היו קדושים בעיניה עד סוף ימיה. בשנות העשרים, לבדה, גידלה שני ילדים ללא נישואים ומגברים שונים. גידלה אותם לבד”. גם אם חוקרי השירה יתעקשו שבת מרים לא היתה פמיניסטית, או שיקראו לאופן ההתנהלות שלה בשירה ובעולם בשם אחר, נניח, “נשיות פוסט-כנענית”, אפשר בהחלט לתת לה פרס בייצוג נשי ייחודי, עצמאי אבל לא תלוש ממסורת. בשנות השלושים והארבעים של המאה, זה היה פמיניזם.

דרורה חבקין, 1995-1934
יונה פעמונה, אדונית התבלינים

יש לי דם והוא רותח! וי!
יש לי לב והוא קודח! וי!
כל אחד אותו פותח וי וי וי!
עם מפתח, בלי מפתח, וי!

את שלי כמו אבטיח, וי!
בלי סכין, מתוק מבטיח, וי!
את שלי צימוק ניחוח, וי וי וי!
מן הרגל עד המוח, וי!

שנות החמישים בארץ היו שנים של “היי”, ו”הו”. שירת הבוקרים של שלישיית ערבה והדודאים הביאה לנו את “ההוי” של הרוכבים, הסיירים וכל הגינונים הגבריים שלהם. שירת ה”היי” היתה, עדיין, שירת המדורות, הפלמ”ח, והפינג’ן, דקה לפני שהפך לדור האפרסו.
דרורה חבקין היתה כוהנת שירת הרחוב, תנועות הנוער, וגם מי שלא ממש הלכו בתלם החולצות הכחולות. אותם שירים שנלווה להם תמיד התואר “מחבר: עממי, לחן: עממי”, היא זו שנתנה פנים ושם לעממי. מלחינה, פזמונאית וזמרת, אוצרת שירי רחוב.
לקריירה השניה שלה, רקיחת צמחי מרפא, היא התייחסה באותה מקוריות עסיסית, הומור, והכרה בכישורי הריפוי של הטבע.
ירושלמית, דור שישי בארץ, בורגול, שומשום ומלח הארץ. גם להקת הנח”ל המיתולוגית נמצאת ברזומה שלה. אבל ידעה שכדי להבין את מהות הזמר העממי, עליה קודם כל ללמוד באקדמיה למוסיקה. ככה זה, כדי ללכת נגד המסגרת, צריך להכיר את המסגרת. היא כתבה טוויטסטים, ג’אז, בלוז וגם רומנסות, תירגמה, ניהלה, עיבדה, ליקטה. היא אחראית לערב הנפלא “הלוך הלכה החבריא”, שירים רוסיים שתרגם יעקב שבתאי, והיטיבה להבין מוסיקלית את הקשר בין שירת העם המזרח האירופי וזימרת העם ארץ ישראל, גם אחרי ניתוק הקשר בין שתי המדינות והשטנה שרחשו לאמא האדומה. לשירת הברזלים היא ניגשה לא בחובבנות לקטנית, להפך. ברצינות רבה חקרה את תולדות השירים ומקורם, והביאה לבמה, לרדיו, שירים מנודים, יחפים, שלא היה להם בית, שירים שהתגלגלו במסבאות, בבתי סוהר, בקיתונים של מלחים ששוררו כטוב ליבם ביין וכרע ליבם בעראק. ידעה תקופה של הצלחות גדולות עם שירים שכתבה ללהקות צבאיות, לדודאים ולאילנית. אחרי מלחמת יום כיפור עזבה את הארץ. זו היתה מותשת וקודחת, ולא יכולה היתה לשאת שירים שמחים. היא התמקדה בלימוד שירת ימי ביניים עתיקה בסורבון ולימדה מוסיקה. באמצע שנות ה–80 חזרה חבקין לארץ, כאילו מעולם לא עזבה, וכתבה במרץ. ואז, לא צפוי וממאר, הידפק על הדלת הסרטן. חבקין עברה לגור בראש פינה והקדישה את זמנה לטיפול עצמי, בעזרת צמחי מרפא. האוויר ההררי והצח הרגיע אותה, והמחלה נעצרה. נרגשת מהדרך שבה הגיב גופה לריפוי הטבעי, היא הרגישה חזקה מספיק לחזור וליצור מוסיקה, והקימה צמד עם שני מוסיקאים ערבים מהגליל, סאלם וג’ורג’. היתה לה ולמוסיקה שלה עדנה, היא הדריכה את חבורת הזמר של מטולה וכתבה לה שירים נפלאים. ובמקביל, פתחה קו של מוצרי מרפא וקוסמטיקה טבעית “חבקין נטורל טאץ'”, וכתבה ספר שהיה לרב מכר ונמכר גם היום במהדורות חוזרות. בתשעים וחמש, אחרי יום שבו עבדה בגינה, הכריעה אותה דום לב. שיריה, כמו גם מלאכת השירה הטרובדורית שלה, ממשיכה להיות מסופרת ומושרת כאן, כמו גם סודות החליטה שלה. חוות התבלינים שלה ממשיכה לשגשג והיום מנהלת אותה ביתה, שירי.

נחמה הלנה הנדל (1936-1988)
תכול מרחב לקחו ממני שתי עיניים כחולות

לא סלחו לנחמה הנדל. כאלה אנחנו. במיוחד כשמדובר בנשים. לנצח אנחנו חייבות להסתפק בשירת הארץ הזו, ולתעד את חגווי הסלע בין אילת למטולה. גם לאסתר עופרים לא סלחו שהעזה להצליח בארץ אחרת, ועוד דוברת גרמנית ולעזוב. גבר הולך להעמיק בחיפוש עצמי ומקצועי. אישה? היא הולכת לאיבוד.
הנדל הירושלמית שייכת לדור של ברזל מיתולוגי. היא בוגרת להקת הנח”ל הראשונה, והיתה שם כשאנשים צעירים ואלמוניים כמו אורי זוהר וחיים טופול גדלים להיות הייצוגים הבולטים של דמות הצבר הצעיר, המשתלח. היו לה הסולואים הכי יפים (“יא משלטי”, “שתיים עשרה טון”, “מול הר סיני”) והצמות הכי יפות. היא גם היתה נוכחת בחבלי הלידה של “סלאח שבתי”, שהחל כמערכון מחאה שכתב קישון ללהקה. טופול בן התשע עשרה היה סלאח שבתי, והיא היתה העובדת הסוציאלית, או כפי שקראו לה דרי המעברה “הסוסיצאלית” (תפקיד שגילמה בסרט גילה אלמגור).
אם הודו היא היום המקום לנהור אליו כדי למצוא את האור והנהרה אחרי הצבא, בשנות החמישים היתה זו פריז, עיר האורות. מי שרצה לדעת משהו על העולם, נסע לפריז, מולדת השאנסונים. הצרפתים אהבו את עם ישראל, והקופיניון דה לה שאנסון הצליחו בארץ לא פחות מלהקת הנח”ל. הנדל נסעה ללמוד מוסיקה ומשחק בפריז, וכשחזרה הצטרפה ל”בצל ירוק” הלא פחות היסטורית. היא שרה עם הבס השרני של שמעון ישראלי את הגירסה המקורית ל”שמלה הסגולה” שהכרנו בפי התרנגולים. אז השמלה היתה צהובה, וזכתה לשיר את “היה הוא אפור” בסרט “עמוד האש” שהפיק כאן הבמאי האמריקאי לארי פריש. כדרכם של זמרים גדולים, ובמאים קטנים, השיר הצליח יותר מהסרט.
היה זה אד סליבאן שהתפעל מהעלמה והצמה, והזמין אותה ואת הזמר רן אלירן לשיר אצלו בתכנית שהוקדשה לחגיגות העשור למדינה. קצת קשה לומר “נחמה” באנגלית, והיא הפכה ל”נמה”. הצמד “רן ונמה” הצליחו מעל ומעבר לתכנית, בארץ ובחו”ל. נחמה הנדל התעקשה לגדול מוסיקאלית, ובאמריקה שבו את ליבה צלילי הקאנטרי והפולק. “טעם המן”, “בין נהר פרת ונהל חידקל”, “נעה”, “יש לי גן”, “שחקי שחקי”, “זמר נודד”, שירי ביאליק שאספה ואהבה יותר מכל, שירי נעמי שמר, כל אלה השתלבו היטב ברפרטואר שלה לצד שירים של וודי גאטרי, השיר הרוסי “ליונשינקה”, השיר היידי “דונה דונה”, ושירים קטאלניים ויגוסלביים. היא אספה, תרגמה, ושאפה בכל מאודה להיות ג’ון באזז.
בין ה”אולימפיה” בפריז ל”אלברט הול” בלונדון הספיקה להרטיט בהפקה של גיורא גודיק ל”מלך ואני”, ובביצוע ל”יפה נוף משוש תבל, קריית למלך רם”, שהלם את רוח האופוריה שאחרי מלחמת ששת הימים.
הנדל היתה ללא ספק הפרשנית הטובה ביותר לביאליק ולטשרניחובסקי. המשוררים הגברים האלה פרחו בפיה והצמיחו כנפים בזכות הביצועים שלה. ביאליק, שעבורו האישה היתה חידה מעוררת שנאה והתפעלות, הפך בפיה לישות נשית. לא פחות מרחל המשוררת.
אלא שאחר כך הצטרפה לכת “סובוד”, אחווה עולמית שכזו, והחליפה את שמה להלנה. אם היום חוזרים מן המזרח ונהיים “רפיק” וחצי גבה מורמת בקושי, בימים ההם התייחסה התקשורת לצעד כזה כטירוף מוחלט. היינו גועלים ובלתי סבלניים. והיינו עוד יותר כאלה אחרי שהנדל התחתנה עם מוסיקאי גרמני וילדה את ילדיהם בגרמניה. הנדל נבהלה ונעלמה, אבל מידי פעם נענתה לצורך של העם היושב בציון לקאמבקים נרגשים. היא לא חדלה להופיע בישראל, גם אם התעקשנו לא להיות נחמדים אליה. בערב יום הכיפורים תשנ”ט נפטרה הנדל בביתה באוסטרליה אחרי התקף לב קשה בעקבות התקף אסטמה. תקראו לה נחמה, תקראו לה נמה, תקראו לה הלנה, איש לא מצליח עד היום לשיר טקסטים של ביאליק באותו עומק ותחינה צובטת לב, כזו שניערה אותו מקיפאון של משורר לאומי.
סליחה, נחמה.

צילה דגן, זמרת (2004- 1946)
ואשמרנו בין דפי סיפרי

בולבול, תגיד למה? תגיד למה דווקא את צילה דגן, במלוא אונה, לקחת, מוקדם מידי, מבלי שהספקנו ליהנות מקולה הנפלא, ובכלל, מהיותה?
היא נולדה בפולין, כצילה קויבסקי, עלתה ארצה, לנהריה, והתגלתה בתכנית הכשרונות הצעירים “תשואות ראשונות”, הגירסה הרדיופונית הזכה והתמה ל”כוכב נולד”. צוות הווי הנח”ל פרש עליה את חסות הצבריות הישראלית, ויחד עם אופירה גלוסקא נטבע קולה החם בזיכרון ב”חורשת האקליפטוס”. היא היתה הקול הקלאסי לערבי שירי המשוררים ששטפו אותנו בשנות השבעים, וביקשו לעורר את ביאליק, שלונסקי, זלדה, מתרדמתם בת עשרות השנים. אבל כישרונה חבק גם מחוזות של ג’אז, ופרוייקט “ארץ טרופית יפה” זכה להצלחה לא מעט בזכות היכולת שלה לחגוג בקולה את השילוב המרהיב בין סמבה עולצת, ובין בלדות של שברון לב מבית ז’ובים.
שלושה שירים שלה הלכו אחרי רבים לכל מקום, ואין ספק שילכו. “ולא היה ביננו אלא זוהר” של לאה גולדברג עבר מהזוהר המזרח אירופי של גולדברג לשחר הענוג כורד במולדת הבלוז באמריקה, וצילה גישרה על שתי הנקודות הגיאוגרפיות של השיר הגאוני הזה, והפכה אותו לישראלי לגמרי. את הביצוע צובט הלב שלה ל”על הדרך עץ עמד” מבית מדרשו של איציק מענגר עשתה צילה דגן כפי שאף אחד לא יכול היה לעשות, כשחילצה מתוכה את הילדה ילידת פולין שהזמר היידי “ים טרי טרי טרי טם” ליווה אותה עוד בחיתוליה. היידשע מעמע הזו ששרה “מה קלה היא הציפור, מה כבד לב אמא” ידעה גם להיחלץ מהסכנה “הגלותית” ולהפוך אותה לרצויה, ולרלבנטית, בישראל מקדשת הצבריות.
ואם על ציפורים דיברנו, מתוך תקליט שירי הילדים שלה ושל עזרא דגן הפך הבולבול לציפור הרצויה ביותר על כל חוט תיל, ושיר הלביבות שלה ושל בעלה דאז הוא פריט חובה בכל חנוכה. ופריט חובה בשירת הערש לעוללים, ולאנשים שאוהבים להירדם עם שפתיים עגולות מחיוך, הוא השיר “כוכבים בדלי”. ואם בכוכבים עסקינן, צילה דגן לא היתה יכולה לככב כאן בשנים שבהן בחרנו להפנות את הגב לכל מה שהריח איכות וכישרון נטו, נטולי פאייטים וחשוכי שטיקים. ובכל זאת, רבים וטובים הפצירו בה לצאת מחנות הספרים והעיתונים שניהלה עם בעלה, ולחזור לשמח אותנו בקולה. ביישנית וספקנית, היא היתה תמיד על סיפו של קאמבק מיוחל. הפסנתר שלה תמיד היה דרוך וציפה לעלות איתה מחדש על הבמה. והיא ניגנה והלחינה, ואף הוציאה עם בנה גיא תקליט מצויין. והיא היתה חיילת בצבא גיבורות הסרטן, וגם אם הוא הכריע אותה, קשה לראות את האישה הגדולה הזו כמנוצחת. אגב, חברתה ללהקת צוות הוואי הנחל, אופירה גלוסקא, חלתה אף היא בסרטן, אבל החלימה, וכדאי שנלמד מההחמצה הכואבת של צילה, וניתן לגלוסקא כבוד, לאו דווקא כבוד מארץ הקאמבקים.

ברכה צפירה
(1988-1914)

היא נולדה בירושלים, לזוג הורים יוצאי תימן. אמה מתה עליה בלידה, ואביה נפטר כשהיתה בת שלוש. את היתמות הזו רתמה ברכה צפירה לאמנות, מהסוג המהפכני, החלוצי, כזה שלא נראה כאן מעולם, ובכל זאת, כולו נשען על מורשת הארץ וזמרתה. “באופן טבעי נשאוני רגלי לכל בית שממנו בקעו קולות זמרה”, כתבה בספרה שבחים. משם הגיעה לתאטרון הסאטירי “הקומקום”, ועוד לא מלאו לה שמונה עשרה. ברכה צפירה הלמה אידיאלים רומנטיים שהושפעו מהתנועה הרומנטית האירופית, אודות “הפרא האציל”, שאיננו משכיל אבל מנהל חיים של אדמה ועבודה, ומשלב אקזוטיקה ילידית וחיי טבע עם כמה שפחות ידע פורמלי. מחשבה ציורית זו הלמה את דת העבודה שיובאה ממזרח אירופה, ולימים תתורגם לקולחוזים של ברית המועצות, כמו גם לחומה ומגדל. האמת טמונה באדמה, וכל מה שמסביב הוא מזויף. אם לא מצורפים לזה יתושי אנופלס וריקודי דבקה יחפים, בשביל מה באנו לכאן?
במקביל, צפירה קלעה לרוח הצבעונית, הקרנבלית, הפתוחה של ארץ ישראל בשנות העשרים והשלושים של המאה, בה קדחו חיי התרבות בזכות סטריקאנים וכותבים כאביגדור המאירי, נתן אלתרמן, במאים גדולים, כל תאטרון הבימה שעלה ארצה ממוסקבה, והירידים הססגוניים של ברוך אגדתי.
צפירה נשלחה ללמוד בברלין, חינוך קלאסי. ושם אהבו מאוד את תצוגת האקזוטיקה שלה. צפירה הילכה יחפה ופרועת תלתלים על הבמה, וגם ברחובות ברלין, ונראתה כמו הצועניה הגדולה מן החלומות. אלברט אינשטיין התאהב בשירתה, ומקס נורדאו התפייט: “העלמה הזו שרה כרועת צאן צעירה בהרים. האמת הטבעית המתעלה על החוקיות המלאכותית של בתי ספר ולוקחת אותנו הרחק מעל פסגות ההרים”.
בברלין הכירה את מי שיהיה בעלה הראשון, המלחין הגדול נחום נרדי, שכתב לה מנגינות וליווה אותה בהופעותיה. שיתוף הפעולה בין השניים הביא מהיפים שבזמר העברי המתחדש, שעד בואה של צפירה ניזון בעיקר מזמר “שתו העדרים”, “עלי גבעה”, “מי יבנה בית בתל אביב”, “שיר העבודה והמלאכה”, ו”למדבר שאנו” שהוקלט בחברת קולומביה היוקרתית.
אין שניה לה בסינתזה בין הפיוט המזרחי המסורתי, זמר עממי ארצישראלי ומוסיקה קלאסית, כשהיא מתעקשת לא להיות “המזרחי המתחנחן בפיוטיו והמתנחמד כדי לרצות את הממסד האשכנזי”, שהיה מוקסם מהייצוג האקזוטי הזה, וביקש לכתוב לו מילים ולחנים.
כותב יורם רותם באתר המוסיקה הישראלית ‘מומה’: “לברכה צפירה שמורה זכות ראשונים ביצירת סגנון מוסיקלי ישראלי מקורי ובהקמת הגשר שבין המוסיקה העממית לעולם הקלאסי. היא הייתה זו שחשפה בפני מלחינים שעלו לארץ מאירופה בשנות ה-30 את עולם הצלילים של שירי העם המזרחיים, והם הושפעו ממנה, הלחינו יצירות במיוחד עבורה וכתבו עיבודים מודרניים לתזמורת. ”
הפער בין הצלחתה של צפירה בחוצלארץ ובין היחס הלא אוהד שלו זכתה מן הממסד אחרי הקמת המדינה, היה מכאיב. היא עמלה קשות כדי לקנות את התואר “דיווה”, ואת הזכות להשתלח בקפריזיות מול מי שלא מצא חן בעיניה. אלא שבסוף ימיה היתה צפירה ספונה בדירתה, בלתי מוערכת ובלתי מושמעת. פרס ישראל לא הוענק לה, והיא מתה ממורמרת ועצובה. בנה, אריאל זילבר, מנסה לרענן את מורשתה.

ויקי שירן (1947-2004)
עולם ישן עד יסוד נחריבה

אי אפשר היה לעשות את המהפכה בלעדיה. ויקי שירן, אינטלקטואלית מזרחית, פמיניסטית, היתה מנהיגה, חלקה במאבק בשוויון הזכויות הנשי. היא נולדה במצרים, עלתה עם משפחתה ארצה בגיל ארבע, גדלה בתל אביב, למדה ספרות, היסטוריה וקרימינולוגיה. את עבודת הדוקטורט שלה עשתה בניו-יורק, והיא עסקה באפליה המובנית בהבאתם לדין של פוליטיקאים אשכנזים ממעמד השלטון וההון. שירן הצליחה להימלט מקטגורית “המזרחי כמקופח הנצחי” כשעיגנה את טענותיה הקשות במונחים של מחקר חברתי אקדמי. בשקידה, באומץ ובחריצות היא נלחמה על סילוק ההגמוניה הגברית המזרח אירופית בחברה, דרך מה שהיא כינתה “בריאת האישה החדשה”. היה לה ברור כי אי אפשר לברוא אישה חדשה כזאת מבלי לברוא את העולם מחדש, ובבריאת עולם חדש זה לא יהיה מקום לאישה הישנה, המדוכאת והנדכאת, שתעלם יחד עם שלל ייצוגים מדכאים של עולם ישן. כל מה שנראה מובן מאליו היום, הוא פרי עבודה קשה, רכישת ידע, נאמנות לרוח המאבק, וידיעה שההצלחה אינה ב”הפיכה” מהירה אלא במהפכה, והדרך הטובה ביותר להגיע אל הכוח היא באמצעות הידע, המחקר ומלחמה בניכוס הבלעדי של הידע אצל ההגמוניה האקדמית הגברית והאשכנזית. הגמוניה אשכנזית. כן, היה פעם דבר כזה, מה שנשמע היום כמו עוד זעקת קיפוח של אבי ביטר היה פעם גדר של ממש במבנה החברתי של ארץ ישראל, שהתיימרה להיות כור היתוך, אבל ידעה יפה לאן צריכים לזרום נחלי השמנת. היא היתה מחויבת לדעה, לא לאנשים. וככזאת, לא חששה לבקר גם את הפמיניזם האשכנזי, כשהיא חושפת אותו כמנגנון כוחני המציג עצמו כמייצג את כלל הנשים בישראל. תהליך זה נעשה תוך הצגת סדר היום האשכנזי כאילו היה סדר יום המתאים לכל הנשים בישראל.

את פעילותה הפוליטית התחילה בראשית שנות השבעים. היא נטלה חלק בפעילות התאטרון הפוליטי של יפו, יזמה את כנס “ישראל זה אני”, הגישה את הבג”ץ נגד היעדר הייצוג המזרחי ב”עמוד האש”, היתה חברה בפנתרים השחורים, עמדה מאחורי “אלה – אזרחים למען השכונות”, “החזית המזרחית” ועוד. בשנות השמונים היתה מעורבת בפעילות תמ”י ו”המזרחי לשלום” ובאמצע שנות התשעים נמנתה על מייסדי “הקשת המזרחית” – ארגון שהיא שימשה לו דוברת נאמנה. במקביל פעלה שירן בארגונים פמיניסטיים רדיקליים ובראשם הארגון הפמיניסטי של נשים מזרחיות – “אחותי”, הרבה לפני שהמילה ‘אחותי’ הפכה לטקסט נשי קבוע בשנות התשעים. שירן היתה חברה במועצת הרשות השניה לרדיו וטלוויזיה וכיהנה בועד המנהל של הוצאת עם עובד. במקביל שימשה מרצה בחוג למשפטים וקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית, והפליאה לרתק דורות של תלמידות ותלמידים. בשנה וחצי האחרונות לחייה, כשהיא נאבקת במחלה באותה עוצמה בה נאבקה בגילויי שחיתות ואי שוויון, היא ייסדה בביה”ס ללימודים רב תחומיים בבית ברת את התכנית ללימודי נשים ומגדר.

היא היתה אשת אשכולות, אשת רנסאנס, והיתה גם במאית, תסריטאית, משוררת וסופרת. כאילו ידעה שעליה להספיק להשאיר מקסימום חותם בזמן הקצר כל כך שהוקצב לה באכזריות.
היום, בעידן הפוסט מודרני, בו המילה “פריחה” כעלבון צורב היא לא יותר מזיכרון עמום ואפילו משעשע, המילים שלה צריכות להדהד: “אני יודעת ש’פריחה’ היא מלת גנאי ובכל פעם שאני שומעת אותה או נתקלת בה אני מרגישה צביטת כאב. אז אני תמיד רואה אותך פרחה, אשה מרוקאית, עומדת נבוכה מולי ומאחורי גבך מנצנץ פרצופי המכוער של האספסוף הישראלי שלקח את שמך היפה והפך אותו לשם נרדף לבחורה המונית, שלבה גס, שמתלבשת באופן לא מנומס. אספסוף ריק ויהיר שלקח את שמך כדי להלעיג בו על בנותיי ונכדותייך” (מתוך “עיתון תל אביב”, מדור מלחמת האליטות).
ויקי שירן לא הפרידה בין המאבקים. מדינה שוויונית שבה המזרחים אינם מופלים, מותנית, מעצם קיומה, מהתייחסות שוויונית ומתקנת לכל מגזר מופלה, לנשים, לערבים ישראליים, אך בראש ובראשונה יש להתקין את יחסנו עם אויבנו. הישראלים המזרחיים הם הגשר לשלום עם פלשתינאים, היא טענה בעוז. היא היתה שותפה בהקמת תנועת “המזרח אל השלום”. מאבקה האחרון היה במסגרת קואליציית הנשים נגד פורנוגרפיה, שנאבקה נגד שידורי ערוץ פלייבוי בישראל.

גולדה מאיר (1898-1978)
הגברת הראשונה של האמבטיה

גולדה לא היתה פמיניסטית. נדמה שהילדה ילידת קייב, שגדלה במילווקי והתאהבה באידיאולוגיה הציונית והסוציאליסטית והגיעה לקיבוץ מרחביה בעיניים יוקדות מרוב חלומות, נתקשתה והאפירה מול גילויים של מהפכנות אמיתית. כשנשאלה על מהומות מוסררה והפנתרים השחורים היא ענתה “הם לא נחמדים”. היא גם אמרה שאין עם פלשתינאי.
וכך כתב חנוך לוין ב”מלכת אמבטיה”, הרביו הסטירי שב-1970 היה כאב ראש גדול גדול יותר מהסכמי שביתת הנשק:
“צודקת , צודקת ושוב צודקת. אני אומרת לעצמי: ‘אל תצדקי יום אחד, הרי בן – אדם זה רק בן – אדם, מותר לו לטעות פעם, זה טבעי, זה נורמאלי’. אבל לא! אני קמה בבוקר ו – הופס! – אני שוב צודקת….”. וגולדה, בהיותה מקפידה להיות צודקת גם כשטעתה, היתה אולי ראש הממשלה הצודק האחרון. אחרי גולדה, הצדק הפך לצדקנות ופשט את הרגל מול הנאומים חוצבי הלהבות ומבעירי האבוקות של בגין.
היא היתה ראש הממשלה הרביעי של מדינת ישראל, בין השנים 69-74, ובדברי ימיה כחברת מפ”אי, מזכ”לית, חברת כנסת, שרה, ורוה”מ, היא הצליחה לשרטט את ישראל על הקו בין אופוריה לתבוסה, בין גאווה להשפלה, בין “אנחנו כל יכולים” ל”מה לעזאזל קרה כאן?”
ובכל זאת, היא עשתה כאן כמה דברים ראויים.
למשל, לעלות ארצה מתוך אידיאה סוציאליסטית וציונית, עם בעלה, למרות התנגדות הוריה. עזבה עתיד של נסיכה יהודיה גאה ממילווקי, לטובת חיים קשים, אבל עם להט מהפכני וחזון יצרני. הוריה היו משוכנעים שחינוך תיכוני עבורה הוא מותרות לא הכרחית, אבל גולדה התעקשה ללמוד.
עם בעלה, מוריס מאירסון, עמדה להתחתן בנישואים אזרחיים, חילוניים, אלמלא נרמז לה שאליבא דעדות פולניה וקייב, ” זה יהרוג את האמא הזקנה שלה”. בקיבוץ מרחביה היו משוכנעים שגולדה אינה אלא ליידי יחסנית עם ידיים מפונקות, אבל גולדה עבדה קשה. לא בקלות השיגה גולדה את מה שאולי נראה כמובן מאליו, תחושת שייכות. היקלטות של ממש.
בנוסף לחבלי הקליטה נאלצה גולדה, כמו כל נשות תקופתה שבחרו לעבוד, להתמודד עם הסוגיה האימהית והמשפחתית, עם קושי זוגי ועם המקום של הקריירה שלה בכל אלה: בעלה תעב את ההוויה הקיבוצית הפולשנית, שגולדה אהבה בכל מאודה. הוא לא היה יכול לשאת מקלחות משותפות, והטיל ווטו על הבאת ילד לעולם במקום כזה. גולדה נאלצה לחזור אתו לתל-אביב, ואחר כך לירושלים, שם נולדו שני הילדים. הם חיו בעוני, וגולדה סיפרה שאלה היו השנים הקשות בחייה. העבודה המשמימה בסולל בונה לא היטיבה איתה והיא התגעגעה ל”חיי הגשמה”. בראיונות סיפרה כי השניים חיו בעוני נורא, ולא הצליחו לשלם אפילו לגן הילדים של הבן, מנחם. “היה עלי לכבס את כל הבגדים של הילדים בגן כדי שיסכימו לקבל את בני לשם, בלי התשלום”. גם בשנות העשרים, כמו היום, נשים נאלצות לוותר, לשלם את מחיר הוויתור, וגם לכבס לבד.
ב-1928 הוצע לה לשמש מזכירת מועצת הפועלות בהסתדרות. אבל גם כראש ארגון ציוני היא נאלצה לשאת לבד בעול גידול הילדים. ואם נתנה למישהו אחר להשתתף בעבודה, כדרכן של אימהות, היא נידונה לרגשי אשם.
איפה בעלה בכל הסיפור הזה? מר מאירסון בא רק לסופי שבוע. הם היו פרודים במוצהר, אם כי לא גרושים, אבל גולדה עשתה כמעט הכל בעצמה, כולל טיפול בבת שרה, חולת הכליות.
בשנות הארבעים היתה דמות מרכזית במו”מ של הנהגת הישוב עם השלטונות הבריטיים. ימים ספורים לפני הכרזה על קום המדינה, נסעה מחופשת לערבייה לפגוש את עבדללה, מלך עבר הירדן, בניסיון לשכנעו שלא להצטרף למלחמה נגד ישראל. המחשבה על גולדה הצעירה, עוטה רעלה, הזינה מאז ועד “ניקוי ראש” את הסאטירה המקומית. אחר כך כבר היתה חלק מההנהגה המדינית של מפלגת מפא”י ו”אחדות העבודה”. כשרת העבודה אחראית להוצאת עולים מן המעברה ויישובם במה שייקרא לימים “פריפריה” במקרה הטוב ו”בשר תותחים” במקרה הפחות טוב. נדמה שמקצועות הייצוג וההסברה היו טובים לה יותר, ואמנם, היתה שרת חוץ מצוינת. יצרה ברית עם המדינות החדשות באפריקה, והביאה לכאן יהודים מברית המועצות. ואמנם, תמונתה מרקדת עם “יהדות הדממה” באופן בלתי גולדאי בעליל היא אחת היפות משנות כהונתה, שהיו רחוקות מלהיות מודל לפוטו-אופרטיוניטי.

אחרי מות אשכול היא מונתה לראשות הממשלה, אלה היו הימים הקשים ביותר של בידוד ישראל בעולם. אבל גם אם עשתה עבודה ראויה, תמיד נשפטה והוגדרה על ידי המבט הגברי. סאדאת קרא לה “אולד ליידי”, והחברים במטבחון המדיני שלה טענו שהיא “הגבר היחיד בממשלה”. ועדיין, היתה תקווה קלושה שמישהי שהאויב הגדול של מדינתה קורא לה “אולד ליידי” תשתמש בנשיותה ה”אימהית” לכאורה כדי לעשות שלום. אבל מתחת ידיה של הגברת הזקנה נולדה אולי התבוסה הנוראה ביותר בתולדותינו, במלחמת יום כיפור.

מאוחר יותר האשימו אותה שלא רק שלא היתה פמינסטית, היא אפילו פגעה בקידום נשים. היריבות שלה עם חברת הכנסת הצעירה והנמרצת שולמית אלוני (שטוענת עד היום שגולדה תעבה אותה כי היו לה רגליים יפות), והשמרנות שלה עדיין לא מקהים את ההישג: היא היתה הראשונה והיחידה להיות אישה בתפקיד ראש הממשלה, והיא היתה גם אחת משלוש הנשים הראשונות בעולם שכיהנו כראש־ממשלה, והראשונה מביניהן שנבחרה בבחירה דמוקרטית. והיא עשתה זאת מתוך מנגנון שוביניסטי, גנרלי, שקיפוח האישה מובנה בו מעצם קיומו כהמשך של חלוקת מוקדי הכוח בצבא. הצבא, כבסיס לכוח פוליטי, נחשב עד היום כמנגנון בלתי עביר לנשים, במדים ובפוליטיקה האזרחית. עד היום לא הצליחה אף אישה פרט לגולדה לצלוח את אחוות הלוחמים הביטחוניסטים מהיחידה לכנסת ומשם לממשלה.
עד מלחמת יום הכיפורים היא היתה ראש ממשלה אהודה, שאמנם נעוריה פגו, ואיתם התשוקה המהפכנית, אבל חסד נעוריה נשמר לה. ההחלטה שלא לקרוא לגיוס מילואים כללי בערב יום כיפור, למרות התרעות המודיעין, עלתה לה בכהונתה. ועדת אגרנט אמנם פטרה את הדרג המדיני מאחריות למחדל, אבל גולדה התפטרה ב-1974. מחקרים חדשים אודות המחדל המודיעיני מעלים על נס את שיקול דעתה של הגברת בתוך הקלחת הגנרלית, ואת האיפוק שבו נהגה ביחס לאופציית השימוש בנשק גרעיני. אלא שגולדה, גם אם התעקשה להיות צודקת, ידעה לקחת אחריות על טעויות, כשבאה לבקר את המשפחות השכולות וזכתה לקיתונות של כעס, ביקשה לומר שהיא באה “קודם כל כסבתא”. לאחר פרישתה עברה להתגורר בקיבוץ רביבים, שם גם נפטרה, ב-1978, ממחלת הסרטן.
כאמור, קשה לראות איזה תוכן נשי שהביאה למשרד, פרט לנעליים. אלא שגולדה התעקשה לא להיענות ל”מבט הגברי” שדורש מאישה להיות נשית, ולפיכך, אולי, גם, אימהית, קשובה, רחומה, לא דורסנית.
גולדה היא האישה האחרונה מעידן הפרה-טלוויזיה, מה שאיפשר לה באמת לא לעבוד ב”להיות אישה” אלא לעבוד בלהיות ראש ממשלה. מחלת הסרטן שהתגלתה אצלה בראשית שנות השבעים לא עצרה אותה, ויש לדעת שאותה גולדה רכימאית ומזועזעת היתה אישה אמיצה שעברה טיפולים כימותרפיים קשים, ועדיין, התעקשה שלא לנוח.
אמירות איומות כמו “לא נסלח לערבים על שאילצו אותנו להרוג את בניהם” מעמידה את סוגיית ה”אימהיות” שלה בסימן שאלה עקום למדי. היא גם מסמלת את קיצה של מפלגת העבודה, ואת התדמית המסואבת של המנגנון שהיה אמור לייצג ערכים של קידמה וגמישות מדינית. ובכל זאת, גולדה היתה תופעה חד פעמית בשמי הפוליטיקה הישראלית, הפלוצנטרית. בסלידתה מן הפמיניזם אולי התקשתה לאתר את המוקדים הנשיים שיכולים לשרת אותה בתפקידה, ולהביא לה עוצמה מסוג אחר, חדש. יתכן מאוד שהלעג כלפי גבריותה ונוקשותה הוא דרך גברית לדרוש שהנשים בפוליטיקה ימשיכו להיות מזכירות. ורצוי שתהיינה להן רגליים יפות.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *