שלום, אני נוסעת

לא טסתי לטיול המסורתי שאחרי הצבא. לפני הצבא, במהלכו ואחריו היה לי חבר, והנוכחות שלו הייתה מאוד משמעותית בחיי. למרות שאמאבא עודדו אותי לנסוע, לחוות, לראות, להכיר עוד אנשים, אני דווקא בחרתי להתחפר עמוק עמוק בתוך הבורגנות הנוחה ולהגיד "ככה אני רוצה, זה מה שטוב לי". גם בנזוגי לא חגג את השחרור שלו בשתיית סאן פדרו, הוא מייד הלך ללמוד. בגלל שהוא למד בטכניון אני בחרתי ללמוד באוניברסיטת חיפה (הידועה גם, ולא בכדי, בשם "מעון יום לנשות הטכניון"). אבל מסתבר שלא השכלתי להסתדר בתוך הבורגנות המגוננת שהוצעה לי וזה נגמר.
סיימתי את חוק לימודי, קיבלתי תעודה שמאשרת לכל דיכפין שאני אקדמאית והתחלתי שנים ארוכות ועצובות של חיפוש עצמי. עבדתי בעבודה מטופשת שאפשרה לי להתקיים בדוחק, ושרדתי. באותה תקופה הייתי כל כך מבוהלת ועצובה שהרעיון לקום ולעשות שינוי דראסטי, כמו למשל לטוס מפה אפילו לא עבר לי בראש, כאילו, בגיל 25 לעזוב הכל וללכת? מה פתאום? איזה מן דבר זה? אז משכתי ומשכתי ומשכתי עוד קצת, ונפלתי. וקמתי. אבל עדיין פחדתי מהכל, מעצמי בעיקר, כי כבר ידעתי לאיזה תהומות אני יכולה להגיע.

קאמן בייבי המטוס מחכה

אני לא זוכרת מתי עלה בי הרעיון לטוס מפה, לראות עולם, לנסות לראות אם המרחק ייתן פרספקטיבה נכונה יותר למבוך העכברים שאני קוראת לו "החיים שלי", אבל 800 דולר כרטיס הלוך חזור? אחותי, למה מה?
ואז הגיעה קריאת ההצלה מ"אל על", הקיץ התחיל, אין סלקטורים, מה דעתי לעבוד? דעתי הייתה ממש שלילית, אבל כמוה היה חשבון הבנק שלי. נשלחתי לתחנה בקהיר ועזבתי כשלא יכלתי יותר (לחיות מוקפת מאבטחים כל הזמן זה הרבה פחות זוהר מכפי שזה נשמע). מצאתי עבודה אחרת, ולראשונה בחיי הייתי במצב בו היה לי קצת כסף, זמן, ובאדיבות חברת התעופה הלאומית שלנו, היו לי גם כרטיסי טיסה לכל יעד שאחפוץ בו. ופתאום בא לי "הודו". אחי האהוב נמצא שם כבר כמעט שנה, למה לא לנסוע לראות אותו? בדיוק כשהנסיעה התבשלה, קיצצו אותי בעבודה, וכך טיול שהיה אמור להימשך שלושה שבועות מקסימום, הפך לטיול שאינו מוגבל בזמן, גם אם בהחלט מוגבל בכסף.
תוכנית שהסתובבה לי בראש הפכה אמיתית: יש כרטיסים, יש חיסונים, יש לונלי פלנט, יש כסף, ויש המון שאלות פתוחות. אני, שאוהבת נוחות כל כך, מה בדיוק יש לי לעשות במדינה כל כך מג'ויפת? יש שם מרכך שער? אני אוכל להתקלח כל יום? אפשר לקחת את המחשב הנייד אתי? מה בדיוק צריך להביא לשם? מה, אני יכולה להידבק שם בכינים? איכס! איך לעזאזל אני אורזת סבון – מי- קרם פנים, סבון נוזלי, סבון אינטימי, דאודורנט, מסנן קרינה לגוף ולפנים, נוזל לעדשות, שני זוגות משקפיים שני זוגות משקפי שמש ותרופות? אוף כמה תרופות צריך?, כור אטומי קטן כדי להרתיח באמצעותו מים, ולמה אני נוסעת בכלל למדינה שצריך לחטא בה את המים? פלסטרים וערכת תפירה (בלי להזכיר לפחות עשרה תחתונים, חמש חולצות קצרות, שני מכנסיים ארוכים, אחד פליז, אחד מכנסיים קצרים, כי מסתבר שההודים שולחים ידיים ללא הרף, אז כדאי שאני אשאיר להם ולשמש האכזרית כמה שפחות שטח מגע, בגד ים, שקפקפים, סנדלים ונעליים גבוהות), בתיק של 60 ליטר? ואם קהיר הייתה סיוט כמעט בלתי נסבל מבחינתי, ושם היה אסור לי להסתובב לבד ואף אחד לא יכול היה לגעת בי, מה יקרה במקום שאין מי שיחצוץ ביני ובין המציאות? למה אני נוסעת בכלל? למה אני לא מחפשת עבודה ומתנהגת כמו בחורה נורמלית בת 29? למה אני תולה כל כך הרבה תקוות בנסיעה? מה יקרה?

למה הודו?

אחד המאפיינים האישיותיים הבולטים ביותר שלי הוא אוטיזם חברתי כמעט מוחלט. תמיד היו לי מעט מאוד חברים, ותמיד לקחתי על עצמי את תפקיד האנתרופולוגית, זאת שעומדת בצד, בוחנת, בשקט. זאת שאף פעם לא ממש חלק ממשהו, כי מה יקרה כשאני אתן לדברים לגעת? במקום לחוות דברים ניתחתי אותם, כשכבר נתתי למשהו לגעת בי, זה מייד נותב ל- "אה, הנה, יש לי על מה לכתוב" וכשלא הייתי עסוקה בלנתח או לכתוב, קראתי. ספרים הם חציצה נהדרת בפני החיים. אני לא יוצאת מהבית בלי ספר שיגן עלי, אין אצלי רגע של שעמום או בהייה, אפילו כשאני עומדת בפקק, תמיד יש לי ספר בהיכון באוטו, כדי לא להתעמת לרגע עם מצב של "אין לי מה לעשות", נורא מפחיד, כי אם לא יהיה מה לעשות, אני אתחיל לחשוב, וכשאני כבר חושבת, לא יוצאים מזה דברים ממש טובים. במסגרת ההכנות לנסיעה דאגתי נורא, כי ספרים הרי זה דבר כבד ולא ניתן לסחוב יותר מדי, ואז אימא שלי הציעה לי לא לקחת ספרים בכלל, כדי שלא יהיה לי איפה להתחבא ואני אוכל לחוות ללא מתווכים. התגובה הראשונה שלי לשמע ההצעה הייתה קרובה מאוד להתקף חרדה קומפלט, כולל פעימות לב מואצות וקשיי נשימה, אחרי שהרגעתי את עצמי הבנתי שהאישה הקדושה צודקת, כרגיל, וקיבלתי את ההחלטה הכי אמיצה, או הכי מטופשת של חיי…אני אסע לשם בלי ספרים.
אבל למה הודו? כן, אחי מהווה גורם משיכה, זול שם מאוד, זה רחוק, חופש, מסיבות, סמים. אבל נראה לי שהבחירה נפלה דווקא על המדינה ההיא, כי אי אפשר להיכנס שם לתפקיד של אנתרופולוגית, כי אני אאלץ להיות חלק מזה, כי זו כנראה המדינה היחידה שלא מאפשרת לשמור על ריחוק קריר. יכול להיות שזו בריחה מהמציאות שלי, יכול להיות שאני שוב בוחרת בפתרון הכי קל שיש, יכול להיות גם שלא.
אני מקווה שכשהצחנה וריחות הקטורת יתקפו אותי, כשקבצנים ומצורעים יושיטו יד לנדבה, כשמיליוני אנשים יעטפו בריחות צבעים וקולות, כשאני אאלץ ללבוש בגדים מקומיים כי אלה שאני אסחב אתי לא יצלחו לחום ששם, וכשלא יהיה לי לאן לברוח כי לא יהיו ספרים או אינטרנט, אני אאלץ לצאת מהקונכייה שבניתי בעמל ובאהבה במשך חיים שלמים, ולחיות. לראשונה.