שלום, אני נוסעת

מסלול ידוע מראש

לא טסתי לטיול המסורתי שאחרי הצבא. לפני הצבא, במהלכו ואחריו היה לי חבר, והנוכחות שלו הייתה מאוד משמעותית בחיי. למרות שאמאבא עודדו אותי לנסוע, לחוות, לראות, להכיר עוד אנשים, אני דווקא בחרתי להתחפר עמוק עמוק בתוך הבורגנות הנוחה ולהגיד “ככה אני רוצה, זה מה שטוב לי”. גם בנזוגי לא חגג את השחרור שלו בשתיית סאן פדרו, הוא מייד הלך ללמוד. בגלל שהוא למד בטכניון אני בחרתי ללמוד באוניברסיטת חיפה (הידועה גם, ולא בכדי, בשם “מעון יום לנשות הטכניון”). אבל מסתבר שלא השכלתי להסתדר בתוך הבורגנות המגוננת שהוצעה לי וזה נגמר.
סיימתי את חוק לימודי, קיבלתי תעודה שמאשרת לכל דיכפין שאני אקדמאית והתחלתי שנים ארוכות ועצובות של חיפוש עצמי. עבדתי בעבודה מטופשת שאפשרה לי להתקיים בדוחק, ושרדתי. באותה תקופה הייתי כל כך מבוהלת ועצובה שהרעיון לקום ולעשות שינוי דראסטי, כמו למשל לטוס מפה אפילו לא עבר לי בראש, כאילו, בגיל 25 לעזוב הכל וללכת? מה פתאום? איזה מן דבר זה? אז משכתי ומשכתי ומשכתי עוד קצת, ונפלתי. וקמתי. אבל עדיין פחדתי מהכל, מעצמי בעיקר, כי כבר ידעתי לאיזה תהומות אני יכולה להגיע.

קאמן בייבי המטוס מחכה

אני לא זוכרת מתי עלה בי הרעיון לטוס מפה, לראות עולם, לנסות לראות אם המרחק ייתן פרספקטיבה נכונה יותר למבוך העכברים שאני קוראת לו “החיים שלי”, אבל 800 דולר כרטיס הלוך חזור? אחותי, למה מה?
ואז הגיעה קריאת ההצלה מ”אל על”, הקיץ התחיל, אין סלקטורים, מה דעתי לעבוד? דעתי הייתה ממש שלילית, אבל כמוה היה חשבון הבנק שלי. נשלחתי לתחנה בקהיר ועזבתי כשלא יכלתי יותר (לחיות מוקפת מאבטחים כל הזמן זה הרבה פחות זוהר מכפי שזה נשמע). מצאתי עבודה אחרת, ולראשונה בחיי הייתי במצב בו היה לי קצת כסף, זמן, ובאדיבות חברת התעופה הלאומית שלנו, היו לי גם כרטיסי טיסה לכל יעד שאחפוץ בו. ופתאום בא לי “הודו”. אחי האהוב נמצא שם כבר כמעט שנה, למה לא לנסוע לראות אותו? בדיוק כשהנסיעה התבשלה, קיצצו אותי בעבודה, וכך טיול שהיה אמור להימשך שלושה שבועות מקסימום, הפך לטיול שאינו מוגבל בזמן, גם אם בהחלט מוגבל בכסף.
תוכנית שהסתובבה לי בראש הפכה אמיתית: יש כרטיסים, יש חיסונים, יש לונלי פלנט, יש כסף, ויש המון שאלות פתוחות. אני, שאוהבת נוחות כל כך, מה בדיוק יש לי לעשות במדינה כל כך מג’ויפת? יש שם מרכך שער? אני אוכל להתקלח כל יום? אפשר לקחת את המחשב הנייד אתי? מה בדיוק צריך להביא לשם? מה, אני יכולה להידבק שם בכינים? איכס! איך לעזאזל אני אורזת סבון – מי- קרם פנים, סבון נוזלי, סבון אינטימי, דאודורנט, מסנן קרינה לגוף ולפנים, נוזל לעדשות, שני זוגות משקפיים שני זוגות משקפי שמש ותרופות? אוף כמה תרופות צריך?, כור אטומי קטן כדי להרתיח באמצעותו מים, ולמה אני נוסעת בכלל למדינה שצריך לחטא בה את המים? פלסטרים וערכת תפירה (בלי להזכיר לפחות עשרה תחתונים, חמש חולצות קצרות, שני מכנסיים ארוכים, אחד פליז, אחד מכנסיים קצרים, כי מסתבר שההודים שולחים ידיים ללא הרף, אז כדאי שאני אשאיר להם ולשמש האכזרית כמה שפחות שטח מגע, בגד ים, שקפקפים, סנדלים ונעליים גבוהות), בתיק של 60 ליטר? ואם קהיר הייתה סיוט כמעט בלתי נסבל מבחינתי, ושם היה אסור לי להסתובב לבד ואף אחד לא יכול היה לגעת בי, מה יקרה במקום שאין מי שיחצוץ ביני ובין המציאות? למה אני נוסעת בכלל? למה אני לא מחפשת עבודה ומתנהגת כמו בחורה נורמלית בת 29? למה אני תולה כל כך הרבה תקוות בנסיעה? מה יקרה?

למה הודו?

אחד המאפיינים האישיותיים הבולטים ביותר שלי הוא אוטיזם חברתי כמעט מוחלט. תמיד היו לי מעט מאוד חברים, ותמיד לקחתי על עצמי את תפקיד האנתרופולוגית, זאת שעומדת בצד, בוחנת, בשקט. זאת שאף פעם לא ממש חלק ממשהו, כי מה יקרה כשאני אתן לדברים לגעת? במקום לחוות דברים ניתחתי אותם, כשכבר נתתי למשהו לגעת בי, זה מייד נותב ל- “אה, הנה, יש לי על מה לכתוב” וכשלא הייתי עסוקה בלנתח או לכתוב, קראתי. ספרים הם חציצה נהדרת בפני החיים. אני לא יוצאת מהבית בלי ספר שיגן עלי, אין אצלי רגע של שעמום או בהייה, אפילו כשאני עומדת בפקק, תמיד יש לי ספר בהיכון באוטו, כדי לא להתעמת לרגע עם מצב של “אין לי מה לעשות”, נורא מפחיד, כי אם לא יהיה מה לעשות, אני אתחיל לחשוב, וכשאני כבר חושבת, לא יוצאים מזה דברים ממש טובים. במסגרת ההכנות לנסיעה דאגתי נורא, כי ספרים הרי זה דבר כבד ולא ניתן לסחוב יותר מדי, ואז אימא שלי הציעה לי לא לקחת ספרים בכלל, כדי שלא יהיה לי איפה להתחבא ואני אוכל לחוות ללא מתווכים. התגובה הראשונה שלי לשמע ההצעה הייתה קרובה מאוד להתקף חרדה קומפלט, כולל פעימות לב מואצות וקשיי נשימה, אחרי שהרגעתי את עצמי הבנתי שהאישה הקדושה צודקת, כרגיל, וקיבלתי את ההחלטה הכי אמיצה, או הכי מטופשת של חיי…אני אסע לשם בלי ספרים.
אבל למה הודו? כן, אחי מהווה גורם משיכה, זול שם מאוד, זה רחוק, חופש, מסיבות, סמים. אבל נראה לי שהבחירה נפלה דווקא על המדינה ההיא, כי אי אפשר להיכנס שם לתפקיד של אנתרופולוגית, כי אני אאלץ להיות חלק מזה, כי זו כנראה המדינה היחידה שלא מאפשרת לשמור על ריחוק קריר. יכול להיות שזו בריחה מהמציאות שלי, יכול להיות שאני שוב בוחרת בפתרון הכי קל שיש, יכול להיות גם שלא.
אני מקווה שכשהצחנה וריחות הקטורת יתקפו אותי, כשקבצנים ומצורעים יושיטו יד לנדבה, כשמיליוני אנשים יעטפו בריחות צבעים וקולות, כשאני אאלץ ללבוש בגדים מקומיים כי אלה שאני אסחב אתי לא יצלחו לחום ששם, וכשלא יהיה לי לאן לברוח כי לא יהיו ספרים או אינטרנט, אני אאלץ לצאת מהקונכייה שבניתי בעמל ובאהבה במשך חיים שלמים, ולחיות. לראשונה.

על הכותבת אריאלה רביב

בת 30, סיימה ממש עכשיו לחפש את עצמה; הממצאים מפוזרים בכל רחבי האתר. כשתהיה גדולה היא רוצה להתפרנס מכתיבה, חולמת שתהיה לה מספיק משמעת עצמית כדי לכתוב ספר.

תגובות

    • אריאלה
      אני אפילו לא יודעת אם תקראי את זה.
      בכל מקרה – מה נשמע מותק?
      תמיד ידעתי שתגיעי רחוק, לא ידעתי עד כמה ….
      ובכן אחרי המקום ההוא דרכינו נפרדו. דוקא די התגעגעתי
      קיבלתי את הכתבה שלך מחברה שיודעת שגם אני רוצה לנסוע.
      גם לי פתאום נכנס לי הג’וק וגם אני מתכננת. כנראה שילדות פולניות מבית טוב מתחרפנות להן לאיטן.
      בכל מקרה, היא חשבה שהכתבה שלך תשמש לי כמופת. היא כנראה צדקה.
      היא ממש לא ידעה שבמקרה אנחנו מכירות.
      נשיקות, חמודה
      ותעשי חיים כי מגיע לך.
      חיבוקים מגולן
      רונית

  1. אריאלה רביב

    ותודה לאפרת שעזרה לי להבין את הבחירה.

  2. מיצי מיאו

    סעי לך ותהני לך
    הייתי כבר בעולם
    ואני לא ממש שונה ממך
    את הכל עשיתי אחרי הלימודים….שאחרי הבצא
    בסדר שונה משל כולם
    בקצב שלי
    ותקחי ספרים! לא לוותר…….
    לא יהייה טוב? תחזרי…..
    משתלבים מהר מאוד במקום שם….
    בהצלחה

    • עידית

      כל הכבוד על אומץ הלב.
      ואני חשבתי שהפחד מהרחוק הבלתי מוכר והלבד שייך רק לי.
      מקווה שמשהוא יקרה לך שם.

      • עידית

        נ.ב הכותבת היא בת גילך שרוצה אבל עדיין לא מספיק אמיצה להוציא מהתאוריה אל הפרקטיקה..

  3. כל הכבוד על האומץ. לאנשים מבחוץ זה יכול להראות מאוד סתמי, סה”כ נסיעה אך אני מבינה לליבך..לא פשוט לקום ולנסוע ככלות הכל אם זה היה כה פשוט רובנו כבר היינו על המטוס הבא.
    אני בת 25 (עוד מעט) גם לא נסעתי לטיול שכזה מעודי ואני מרגישה בצורך עז לעשות זאת .
    סעי ותהני, השאירי את מחשבות הקיום לכשתשובי.
    מחכה לשמוע על חוויות.

  4. יו
    איזה כיף לך
    איזה כיף לנו (:
    אולי נתראה שם..כל הכבוד לנו !

  5. joe satriani

    מבין מאוד לליבך….. תסעי.. תהני… ותפקחי את העיינים

  6. קלמנטינה

    חזקי ואמצי בננה יקרה
    מנציגת הפירות האחרים.

  7. לוכד עריקים במיל'

    בתור סטודנט באוניברסיטת חיפה (משהו נדיר ביותר) אני מרגיש המון סולידריה איתך. בהצלחה בטיול ותיזהרי מכל מיני נמרים ופילים עצבניים…
    ד”ש מאפי מבית סאלה…

  8. אריאלה רביב

    היי, אנשים, תודה המון המון. הטיסה מחר בשמונה בערב, אני מחוררת לגמרי מהזריקות, מרוששת לגמרי מכל הקניות האלה (למרות שאחי אמר, “תביאי רק בגד ים ובמבה”, נראה לי שזה היה יכול להיות מחזה די משעשע, לעלות על מטוס לבושה ביקיני ואוחזת שקית ענקית מלאה במבה), וקצת מפוחדת.
    אימאלה’

    • צילי וגילי

      אריאלה !!!!!!

      תקשיבי לאחיך.
      אמנם לא היינו בהודו אבל במקומות אחרים בהחלט כן, ביחד וגם לבדלבד.
      תפתחי את התרמיל 60 ליטר, ותעיפי ממנו חצי ממה שרצית לקחת.
      שחררי את עצמך לא רק מהבית, מהקונכיה, אלא מעוד כמה מוסכמות אישיות וחברתיות כמו קרם פנים, יותר מדי זוגות תחתונים (אפשר לכבס כל ערב). במקום מגבת קחי מטלית מטבח מכותנה: זה מנגב יופי ומתייבש יותר מהר.

      אם תקחי איתך את כל הבית על הגב כמו צב, לא תגיעי רחוק 🙂

      תבלי,
      אנחנו מקנאות עד שורשי השיער

  9. רם-און אגמון - מגיב בקיר

    הקסם של היכולת לברוח מהכל, הוא ללא ספק מהות האנטי בורגנות המודרנית. תחיי המהפכה של חופש הבחירה 🙂
    יחד עם זה, הודו. הממ.. פסיפס של צבעים וריחות, חוויות המסתערות אל תוך ההכרה ומערבלות את כל מה שהיה מובן מאליו ומוסכם. וגם, אולי, אומללות אין סופית המחייבת איזה שהוא ניתוק, התרכזות עצמית חסרת מעורבות ולמעשה, בריחה אולי מהכרעה מוסרית, בבחינת, איני יכול לעשות דבר, משמע, אני יכול לנוע בתוך בליל של חיים ומוות. האם זה הניתוק המבוקש מהתבונה? האם ההתחברות אל כל הרכיבים הפראיים הללו, הם האמצעי שבעזרתו ניתן יהיה להעמיק את התבונה ואת ההבנה העצמית?
    אני אישית, מאמין שהמחשבה, החוויה של המציאות בעזרת היצירה הם הכלים הנכונים. ובנוסף, האם חוייה חושית שהיא בהכרח מנותקת מרקע תרבותי מעמיק, יכולה לתת איזו תבונה, או אולי אשליה שבבריחה, יומרה שבהבנה אך למעשה, בורות במסווה של רומנטיות דביקה?

    • סימונה מדימונה

      אתה ככה תסלח לי שאני מידברת לא יפה. אבל לא כולם פה באינטרנט הזה צפונבוניות ואתה ביכלל לא מידבר עברית. למה מה? קשה לך לדבר כמו בן אדם? במילים פשוטות כדי שאני ומלי לא נצטרך להביא מילון אבן שושן שבעה כרכים שאימא קנתה במבצע בשבוע הספר?
      אם יש לך מה להגיד, תגיד, אל תיבלבל לי את הראש.

      • רם-און אגמון - מגיב בקיר

        במילים אחרות, את להגיד לי אני צריך לא רק לחשוב מה אני צריך להגיד, אלא גם לכתוב את זה כאילו אתם להתגורר בגנון? תפתחי מילון אבן שושן, גם שישים כרכים, למה מה קרה, אז אולי תלמדי משהו חדש, לא תשברי מזה שן. לא תצמח לך שן בינה שתקרע לך את הלסת, לא תשבי בלילה מתודלקת בכוס ויסקי ואופטלגין. לא תנהגי עם אחוז נמוך של דם באלכוהול, רק דברים טובים יכולים לצמוח לך מלפתוח אבן שושן. או פפה פרח, או שושנת קהיר הסגולה, או שושנת יריחו, שושן צחור, חור בלבנה, שביל החלב (גם הסרט של הערלים וגם של ערבים), קיא של בתולות רעבות, נמלים אדומות בבתים ישנים, אפריקאים כועסים רצים מתיזים חניתות על עצים, פרחי בשר מפתים גברים שוקקים, בלה בלה בלה בלה, פינוקיו ובלה, שמשון ויובב גם, באורגיה של תשוקה, מפרגנים לג’פטו אורגזמה אחרונה, מעלים אותו על הר קרח (עם מוסרסקי גם) לחוג במחול המכשפות של ברליוז הרומנטיקן, סתורי שיער כמו לודייג המחורפן.

      • צילי וגילי

        נדמה לנו, שמה שאדון אגמון רצה להגיד בעברית זה שלנסוע להודו אולי זה הדרך של אנשים שיש להם כסף לברוח מהחיים שלהם פה. קצת כמו שאנחנו רואים טלנובלותאו יוצאים לפיקניק ביום העצמאות. שוכחים קצת מהצרות בזה שהולכים למקום אחר, בראש או באוטו.
        ושבסך הכל זה לעשות כאילו, כי בשביל לראות מדבר ואנשים אחרים וג’יפה לא צריך לנסוע עד הודו. מספיק לנסוע ל…. דימונה?

        • יולי אוגוסט

          תגידי, את התחרפנת לגמרי??
          דימונה והודו זה אותו דבר?
          יא צפונבונית מוגבלת שכלית וגיאוגרפית.
          דימונה לא נראית שונה מכמה שכונות דרומיות בתל אביב.
          קצת יותר רחוקה, זה הכל.
          הודו??
          הו אנשי תל אביב, עלה לכם השתן למוח.

    • גבירת הטירה

      אם הייתי פועלת שחורה במסגריה, עם חולצת טריקו וידים שחורות ממתכת. אם היה לי זמן לחשוב הייתי רק חושבת על טמפרטורות חימום וזוויות כיפוף. בזמן הפנוי הייתי רוחצת ידים ועושה פיקניק. ולא היו משלמים לי שקל על כל קפל חדש במוח.

      אז התשובה היא כן.

      • רם-און אגמון - מגיב בקיר

        אבל חביבתי, הבחירה היא לא רק זכות, היא גם אפשרות. העובדה שאת מעסיקה את התאים האפורים (ואגב, תתפלאי, גם עבודת כפיים מעמיסה על הנשמה) לא מחייבת נסיעה להודו על מנת להתרוקן. נכון, שהמרחק מקל על הבריחה, אבל החכמים, יכולים לבחור לברוח בכל מקום, גם בשבתם על הסלע המיוזע הקרוי “הארץ” בשפת בני המקום.

        • גבירת הטירה

          נסעו להודו, לא?
          סתם. זה נכון שאפשר להתרחק בכל מקום, אבל הנטייה של כל מי שהוא לא חכם זן היא להפעיל את המוח על ריק ולחזור שוב לאותן מחשבות. סביר שזה קורה יותר אם אין לך גירויים (חושיים או מנטליים) חדשים.

          • רם-און אגמון - מגיב בקיר

            עד כמה שידוע לי, חכמי זן יכולים להנות מחוכמתם גם מבלי לצאת ממקום מגורם. כך שהחלפת המקום היא יותר אשליה, מעין ניסיון בריחה מעצמך, כאשר למעשה, אתה עדיין לוקח את הבעיה העיקרית איתך, והבעיה היא אתה. או בלשון הזן, גם אם צפרדע תקפץ החוצה מהביצה, היא עדיין תישאר צפרדע.
            הפתרון שלי על מנת לשובב את הנפש, הוא הקריאה והמוסיקה. עוד טכניקה חביבה, שלא צריך להיות חכם, או אפילו איש זן, כדי לעשות בה שימוש, זה לשחק את משחק החיוב. יש פשוט להעלות את כל האפשרויות החיוביות האפשרויות. התוצאה הישירה של הלך המחשבה הזה, באופן מפתיע, ומבלי להיות במזרח, זו ראיה קצת יותר אופטימית וקצת שמחה.
            מומלץ גם לשמוע מוסיקה שמחה, כגון ג’רי לי לואיס, אריאל זילבר, מדנס, משינה ושכמותם. סתם ככה, בשביל הסבבה. (גם וויסקי עוזר)

            • להרבה מאוד דברים..
              אבל הוא הכי הכי טוב בלשגע אנשים..
              י יקירי…
              למה לשגע את הבנות המקסימות פה..ולמה לא לאחל סתם בהצלחה לבחורה
              שיוצאת לבדוק אם הדברים משם נראים כמו מכאן…ולא באופן אקדמי,טכני,
              תיאורטי בלבד..
              הלוואי עליי..הלוואי עלינו..

              מאחת שמכירה אותך ממקום אחר בכלל:-))

              • רם-און אגמון - מגיב בקיר

                שלום לנעה המקסימה.
                חלק מהאוחזים בתפיסה הרומנטית מניחים שניתן להתחבר למציאות על ידי החוויה הטהורה ובעזרתה להגיע לשיפור העצמי ולאושר. או במילים אחרות, קח תרמיל, קח גוינטים, סע אל המזרח בסבבי בבה של הנשמה שלך.
                מאידך, קיימת התפיסה הרציונלית (שרווחה באירופה ובעיקר בצרפת בתחילת המאה ה-18) שניתן להגיע להבנה שלמה של המציאות בעזרת הרציונל, קרי, הנחת נקודות הנחה, מציאת הקשרים והגעה למסקנה.
                בדיקה של שתי השיטות תגלה בכל אחת מגרעות משלה.
                יחד עם זה, ניתן גם לנסות לשלב ביניהן, ואת זה, אני מנסה תוך הפגנת חוצפה, יומרה וקשקשנות נהנתנית. (מבלי לגרוע מערך הממצאים :). הרעיון הוא די פשוט. בואו נבין למה שווה בעצם לנסוע למזרח. אם נבין, נוכל למקד את החוויה ולהעצים אותה. אם המסקנה היא, לדוגמא, שהזרימה, ההתנתקות מהבל הרוח והמלחץ היא הדרך להרגיעה, אז לעשות את זה באופן מוחלט. לשכוח את הכל, ולזרום עם החיים. מאידך, זו לא המסקנה היחידה האפשרית, וגם אם אחרים צעדו בדרך הזו, אולי יש דרכים אפקטיביות יותר, מענגות יותר ומשעשעות עוד יותר להגיע לתוצאות דומות, או אפילו משובחות יותר. וזאת, מבלי לדרך על גופות של ילדים ולשלשל סימני דרך לכל אורכו ורוחבו של חצי האי ההוא.
                ולמה להלעיט את הקוראות המסכנות? מכמה סיבות, אני יכול וזה משעשע אותי. ואם משהו משעשע אותי, אני נוהג לעשות אותו. (כן, כמו כלב והביצים, בדיוק, שתי נקודות). דבר שני, אף אחד לא חייב לקרוא (מה אכפת לי, בעצם?!? מי שלא צריך לקרוא, שלא יקרא) קיימת האפשרות הזניחה לפתח כאן דיון משעשע ופורה, ואולי, סתם ככה, מתוך רברבנות אדירה, ההנחה שאולי מישהו ימצא תועלת, ולו שולית, במה שכתבתי.
                ומהיכן אנחנו מכירים, אם יורשה לי לשאול (תשובות לתיבת הדואר 🙂

                • אם אתה מעדיף לדבר על טעמו המשובח של מאכל מסויים..ממ..בוא נגיד גפילטע פיש
                  למשל..מאשר ממש לאכול אותו, כי זו בעצם חוויה שוות ערך שיבושם לך יקירי..תהנה..
                  כפי שאני רואה..אין ולא קיים תחליף, ברוב המקרים, לחוויה חושית, מיידית ובלתי אמצעית כמו
                  הדבר עצמו-
                  ולא הרציונל והמחשבה שעומדים מאחוריו..
                  לא תמיד אגב, קל ליישם השקפת עולם זו אבל זו תמיד הדרך הנכונה יותר בעייני.
                  אם ,לעומת זאת תגובותייך נועדו ליצור רק סוג של התפלמסות חביבה שאיננה בהכרח משקפת
                  באמת את דעתך האמיתית, אזיי למעשה, אני פשוט מתפרצת לדלת פתוחה או משחקת לידך או
                  כל בלה בלה בלה אחר..
                  אתה לא יודע מאיפה אתה מכיר אותי?
                  בוא נאמר שפלאפל מחזק את ידיי גם:-))
                  שבת שלום יקירי..
                  נעה

                  • רם-און אגמון - מגיב בקיר

                    יקירתי החביבה, אני לא אמרת שהדיון על החוויה מהווה תחליף לחוויה עצמה, זו טענה כל כך אידיוטית שאני אפילו לא חושב לחשוב על הסיכוי שאני אחשוב שדבר כזה אפשרי.
                    אבל בואי נתעלם לרגע מהדוגמא המבחילה שהעלאת (המזון ההוא) ונדבר על ספגנטי. אני בהחלט יכול לדבר על החוויה של אכילת ספגנטי משובח. על המרקם של האיטריות, העובי שלהן, מאיזה בצק הן עשויות, על כמה זמן לבשל אותן, על השילוב של הטעמים, על הסמיכות של הרוטב, על החריפות, החמיצות, המליחות והמתיקות שלו, על השילוב של הבשר, האם לטגן אותו קודם, האם לבשל בתוך הרוטב, על תוספות אפשרויות לרוטב, על איזה יין מתאים. ואת כל זה, אני אעשה על סיגריה טובה, אחרי שמילאתי את כיבתי רבת היכולת ונהניתי מכל שלוק ומכל ביס. הדברים לא סותרים אחד את השני, ולא מחליפים אחד את השני, רק מעצימים את החוויה החושית. אילו זה לא היה כך, לא היה שום טעם בספרות.
                    ברור שההנאה היא הדבר עצמו, אחרת אין שום טעם לחיות. אפשר להיות כלואים בתוך קופסאות קטנות ולקרוא כל היום ספרות פלצנית על מנעמי החיים המתרחשים מחוץ לחלון. אין טעם באהבה, בתשוקה, בטיולים, בריקוד, בשירה, בלשכב על הגב מסטולים עד קצה גבול היכולת, להביט בכוכבים ולהקשיב לים באיזה חוף נידח בסיני.

                • יושתקו הפלצנים

                  מספיק! אתה פשוט קשקשן פלצן. אם יש לך מה להגיד, אמור בפשטות ובבהירות, וללא ניסיונות יומרניים להפגין השכלה/חוכמה/ידע וכד’.

                  • מגיב בקיר

                    סליחה, באמת מצטער. פעם הבאה אני נשבע להיזהר לא לגמור לך בפה.
                    עדיין, זו סיבה לשפוך חמתך כאן, לעיני כל העולם? נגבי שפתיך, במחילה, ולכי, את במילא לא שווה לי אפילו טיפה.

  10. זה לא הדבר היחיד שלא השכלת בו.
    אל תתדאגי מההודים “נראה לי שהם יוותרו עלייך מהר מאוד!!
    והמדינה לא מג’ויפת אלה את.
    המגלומניות שלך מעוררת בחילה. האמוציות והחיזוקים שאת מנסה לקבל מאנשים רק מעידה על מה את באמת שווה.
    טולרנטיות-זוכרת. תתפללי שלהודים יהיה את זה כלפייך.
    כפי שהבנתי מי את. אין הרבה כאלה.

    • ג'ולין

      אז נכון, האישה כתבה על החיים שלה, על הדאגות שלה, על מה שמטריד אותה. ולחלקנו זה מאוד מעניין לקרוא. חלקנו מזדהים.
      אתה רוצה לקרוא משהו על הרגשות והדאגות שלך? למה שלא תכתוב את זה?

      והודו כן מג’ויפת אין מה לעשות. אין שם אחר למדינה שלרוב תושביה אין מים זורמים שנפרדים ממערכת הביוב שלהם. זה לא ממש מקרה שכל כך הרבה אנשים חוזרים משם עם קלקולי קיבה אקזוטיים או תולעים למיניהם.

      • אני הסתובבתי הרבה בחו”ל וסבלתי מהרבה שינאה ע”י המקומיים ולאחר שאזרתי אומץ והתחלתי לנבור במה שהוביל אותם להתנהגות זו, הסתבר לי שהיו כמה ישראלים לפני והיו מאוד מגעילים וחסרי תרבות.
        לכן אמירות כמו של גברת אריאלה מאוד לא מקובלות עליי. יש לדעת לכבד גם אם זה לא שיא הפאר. במיוחד כשאנחנו מתארחים במדינות זרות.(לא שפה לא צריך)
        כי כשהחשיבה כזאת זה גם מוביל לתוצאות לא נעימות ומתנהגים שלא בהתאם.

        ואם חוזרים עם כל-כך תופעות לוואי אז למען השם למה הולכים.

        • אריאלה רביב

          הודו היא מדינה מלוכלת. יש בה המון קסם ויופי, אבל מה לעשות? זו מדינת עולם שלישי, ולראייה סדרת הזריקות המתישה שיש לעבור לפני שטסים לשם. עובדה.
          מה הבעיה בדעות שלי? אולי פשוט תגיד שיש לך בעייה אישית איתי וכל מה שאני אכתוב לא ימצא חן בעיניך? יותר פשוט.

          אה, ולקינוח, סדרת ציטוטים מדויקת ממך, כמובן שאח”כ אתה יכול לצעוק כמו פיני גרשון שסילפו את דבריך
          בהתייחס לאימהות חד הוריות – “תחסכי ממני, את מסוג האנשים שאם יש נבלות מחליטים להכשיר את הטרף”
          בהתייחס להומואים ולסביות “את מזכירה לי את ההומואים והלסביות שיש להם מצעד גאווה וטוענים לנורמליות”.
          בהתייחס אלי “מכל הגברים בעולם אין גבר בנמצא, משהו מאוד דפוק אצלך”
          “והמדינה לא מג’ויפת אלא את” (באמת, סגנון מבריק)
          וכו וכו, הבאתי רק את הפנינים. אתה יכול לבדוק, ציטוטים מדויקים. כמובן, דבריך הוצאו מהקשרם, וכמו שיאיר לפיד שאל בנוגע לפיני גרשון “באיזה הקשר הדברים האלה יכולים להישמע נכונים”
          עכשיו, אם אתה כל כך לא סובל את מה שאני כותבת ואת הדעות שלי, למה אתה טורח לקרוא אותי בכזו אדיקות?

          • הציטוטים האלה חלשים לטענות ולאיך שהצגת אותי.
            והאמירה מכל הגברים שבעולם לא היה בנימצא, הופנתה לקרני ולא אלייך.נא לדייק. וגם זה לא גס כמו שאת עושה.(היא לא הייתה עדינה במיוחד כבר מההתחלה)
            ומה הבעיה עם המשפט שאם יש נבלות אז מכשירים את הטרף. זה המשלה לסדרה של דברים או מחשבות קלוקלים.
            איזה מן דוגמאות אלה.
            מה המירמור הזה לזה שאני חושב שבחירה באותו מין הוא סטייה.
            כמו שאני יודע העולם בכל המינים והזנים מתנהל ע”פ זכר ונקבה.

    • אריאלה רביב

      ירון, אתה באמת מעורר רחמים.

      • אריאלה רביב

        ולמען הגילוי הנאות: בתגובות לכתבה קודמת שלי ירון טען שאימהות חד הורית היא מעשה נבלה, שהומואים ולסביות הם אנשים לא נורמלים ועוד דברים בסגנון. כשיצאתי נגד העמדות האלה הפכתי לקשקשנית, ג’יפה, לא טולרנטית ושאר הפנינים שפה.
        בבניין ציון ננוחם אמן.

        • תכתבי בדיוק מה שכתבתי ואל תיסלפי . “הגיע זמן אמת את לא חושבת”!!!!!!

          • אינדי_גו

            וזה גם לקח לחיים. אל תיסלפי אף פעם. כאילו, למה להתייחס בכלל אל הנמוך-מים-המלח הזה, שספק בכלל אם הוא אמיתי כי לדעתי מישהו כמוהו היה נעצר בדרכו אל האינטרנט כבר בשלט “לחץ כדי להתחבר”, או במלים אחרות, זה כל כך מטומטם שזו נראית לי פרודיה, או לחילופים, פרובוקציה זולה.

            ולדבר שונה לגמרי:
            שאנטי שאנטי, יא קסאנטי.
            איך נהיית יקרה לי ככה פתאום בלי ששמתי לב שזה קורה בכלל.
            דיר בלאק, אני מודיעה לאומה ההודית שאני מצפה מהם להחזיר אותך בריאה ושלמה, עם מטען של תובנות חדשות על החיים (אופציונלי), ועם את יודעת מה עוד (לא חובה)

            זה כמו זן, את תשתני המון ואת לא תשתני בכלל, אני חושבת. גם וגם. ואיזה כיף להחליט ככה לקום ולנסוע. ואין לי פה מספיק מלים, שזה משונה.
            בון וויאז’, מותק.

    • צבי שוורץ

      לירון
      קראתי את התגובות שלך ויש לי פרט היסטורי לספר לך ימי הביינים נגמרו!!!
      מותר להזדיין עם מי שרוצים (רק לשים קונדום…)
      והפלה זאת בחירה של אישה לא של אינקווזיציה דתית, וכמוה גם הזכות ללדת בלי נוכחות של “בעל”
      אולי פספסת שהמשפט הכי חשוב של חז”ל הוא “ואהבת לרעך כמוך”
      וכל עוד אני לא פוגע בך זכותי לעשות מה שאני רוצה.

      • אני לא אמרתי עם הם יכולים או לא יכולים להזדיין ועם מי. ההערה שלי הייתה שזו סטייה. ומה שניסיתי לומר זה שיש דברים מסויימים שע”פ דעתי יהיה זה טעות לאשר להם לעשות.(דובר באימוץ ילדים)
        (ואם אנחנו חיים ע”פ זה שזכותו של אדם לחיות כרצונו , ואל לנו להתייחס אליו כמוזר או שונה, אז אנחנו אמורים לטעון שגם אלה שעושים סקס עם חיות (וקיימים כאלה)זה בסדר כל עוד הוא לא מזיק לאף אחד.
        אז איפה הגבולות? או שאין כאלה.
        והאם גם להם מותר לאמץ ילדים וזה בסדר, או שלהם לא, ואם לא אז למה?
        אין סוף לדרך חשיבה שכזו.
        ומי קובע מה בסדר ומה לא?!

        ובמשפט חז”ל הוא נתון להרבה פירושים , השאלה מי הדמות מאוחרי המשפט. אלה משפטים מאוד מופשטים שהדיון בהם דורש הרבה זמן.

        נ.ב.ומה שאריאלה כותבת על דעותיי היא מסלפת תיקרא את מה שכתבתי בנושא, ותיראה במה דברים אמורים. היא בשלב של השמצות נגדי.

        • ומי יאשר “להם” לאמץ ילדים? מי אתה שתאשר להם או תמנע מהם זאת? איזו זכות מוסרית יש לך בכלל לקבוע מה ראוי ומה לא? למה לאשר לך, למשל, לאמץ ילדים? אם זה תלוי בי, אני לא מאשרת לבן אדם עם רמות שנאה ושליליות כאלה לאמץ ילדים.
          שני בני אדם אוהבים – מה זה משנה לאיזה מין הם משתייכים, ואיך אפשר לא לכבד בני אדם עד כדי השוואת יחסים חד-מיניים למשכב בהמה? רק סקס יש פה? ומה עם אהבה? עם יחסים בין אנשים?

          • תיסלחי לי שאני גס באמת הפעם , אבל את בחורה שבזה הרגע קבעת שיא חדש לטימטום.
            אני מציע לך לקרוא עוד פעם!!!! או שבעצם תבקשי הסבר כי יש לך בעיה נוראית עם הבנת הניקרא. ונימאס לי להסביר לך מחדש מה כתבתי.
            מה הפלא שלא מצאת בן זוג עד עכשיו. עם רמת טימטום כמו שלך עוד לא קם המטומטם שיסכים להיות איתך.

            • מעניין שאני לא היחידה שלא מבינה אותך. החושך הנובע מדבריך הוא ברור מאוד.
              ואתה אומלל – אוי כמה שאתה אומלל, אם אתה מגיע לרמות דיון כאלה. האומללות ממש נוטפת ממך. למותר לציין, שאתה מצאת מישהי (נרצעת) מספיק להיות איתך. כמובן – אתה כבר תראה לה מאיפה משתין הדג.

              • מערכת היחסים שלי עם בת זוגי,היא כזאת שבחלומות ובפנטזיות הכי טובים שלך לא תגיעי לרבע ממה שיש לנו ואיך שאנחנו חיים.
                בניגוד אלייך ולדומייך אנחנו חיים על כנות יושר וחופש הפרט שרק יכולים לעורר קינאה.
                לא הבנת את מה שכתבתי לך עד היום, אז בספק אם תביני הפעם.

        • אתה קובע מהי סטיה? על סמך מה? על סמך זה שהם מיעוט ואתה הרוב? עושה לך טוב להגיד שאחרים סוטים כדי שאתה תצא מה זה בסדר?
          להגיד שזו “סטיה” זה אותו הדבר כמו להגיד שזה “ירוק” או “צהבהב”. בדיוק אותו הדבר. הגדרה סובייקטיווית לגמרי.

        • המושג הזה, kow life מעולם לא נראה מתאים יותר לאדם מאשר לירון…

          אם אינך מבין את ההבדל בין מין בין בני מין זהה לבין מין עם חיות, אין זאת אלא מפני שאתה שווה לעצמך בדיוק אבל לא שווה מילימטר יותר מזה.

          מין עם חיות, הוא מין שנעשה בכפייה של צד אחד על צד אחר. יש בו משום התעללות ומצב של ניצול חיה אומללה לצרכי סיפוק עצמי. הבעייה במין עם חיות אינה “לכלוך” אלא הפגיעה בחיה ובכבודה.

          מין בין שני בגירים הנעשה בהסכמה מלאה לעולם הוא מין טהור!

          עוד לא קבעתי דעה מה המשמעות של מין עם low life ואולם אני מתנצל בפני אפלטון וסוקרטס וקובע: לא הכל צריך עיון. לא את הכל צריך לדעת. למשל.. המין שנעשה בך או איתך אינו דורש עיון!

          • ירדתה יותר נמוך מקרני, ולכן לא אתייחס.

          • ולפי התייחסותך לנושא, תן לי לנחש.אתה הומו.

            • קוקיה

              תן לי לנחש שאתה מרובע, לחוץ, פולני משהו ולא מכיר שום דבר חוץ ממסיונרית.
              יאללה יאללה אתה גם לא הומו וגם נכנס לפה וגם מנסה להחזיר את הגלגל שכבר עשה אלף סיבובים. ואם אתה חושב שזו סטיה תשתוק ותחזור לחור שממנו זחלת. כמו שאתה רואה זה לא ישנה פה את דעתם של אנשים.

              • מהמילון.
                סטייה מינית =התנהגות מינית או משיכה מינית החורגת מהטבעי ומהמקובל, כגון סאדו-מאזוכיזם, משיכה לילדים, לאותו מין וכד’.
                לשיפוטכם.

                • הוכחת שהם סוטים. ברכותיי. זה אומר המון עליך – הרי הם סוטים ומופקרים ואתה לא. כל הכבוד למי שמרגיש טוב עם עצמו על ידי שלילת אחרים (או ששוב לא הבנתי את הנקרא – סביר בהחלט).

                  • אני לא אמרתי שהם מופקרים, או מצורעים, או כל דבר דומה לזה.
                    סטייה היא לא בהכרח הגדרה “ללא נורמלי” היא הגדרה לשונה חריג וזה יכול להיות בהרבה נושאים שונים. מי שנתן לזה קונוטציות שליליות על כל גווניה של המילה הומו היא אתן ולא אני.
                    הויכוח היה במובנים אחרים של החיים , ולא טענתי שהם לא נורמלים.
                    אם הייתי טוען שהם לא נורמלים אז לא היה לי מכר שהוא הומו.

  11. אופיר

    נסעה
    אחר האכזבה באהבה
    הפכה להיות
    יונת דואר קלת כנפיים,
    ועל רגלה הימנית טבעת;
    ביקיני שהתגלגל
    עד קרסולה. (גם
    כמו אצעדה)

    היא מפסיקה להיות
    והופכת להיות
    אמונה תפלה,
    כמו חתול שחור
    או יד פשוקת אצבעות
    או מיספר מסוים
    או צבע תכלת מאיר.

    תשוקותיה יוצאות
    כל שעה בדיוק
    כמו בשעון קוקיה.

    השתדל לאהוב אותה
    בשעה שתים עשרה בדיוק
    (בצהריים או בחצות)

    [יהודה עמיחי]

    נסיעה טובה
    🙂

  12. קוקיה

    מה אנחנו נעשה?
    מי יכתוב לנו פה יפה כמוך? אין אין את חייבת לשלוח לנו מדי פעם דברים – זה באמת לא קשה, גם בהודו יש אינטרנט בכל חור.
    גל של רחשי כבוד אלייך.

  13. אריאלה חמודה,
    שוב תודה רבה על ההוקרה המקסימה ממך, ואני מאוד מקנא ביכולת שלך לקחת את עצמך ולעבור חוויה מאין כמוה בתנאים כפי שאת מגדירה אותם כ”ג’יפה”. אישית, כרגע בחיי, לא הייתי מסוגל לעשות מה שאת עומדת לבצע (גם נושא הזריקות מראות שיש לך הרבה מאוד אומץ) :-), ואין ספק כי תשכילי המון ממסע זה. לא מדובר כאן על מסע מבחינת לארוז את המזוודות ואת הבמבה, אלא גם מסע בחיפוש אחר תבונה פנימית של חייך ואין ספק כי אפרת השלימה אצלך את אחד החלקים הסמויים של הפאזל על מהות חייך.
    אחזיק לך אצבעות ואני מאוד מקווה שאחיך ישמור עליך מציפורניי הטיגריסים היפים אך הרעבים.
    Go for it, “Ariella Jones” !!!

  14. אריאלה,
    כשאת מגיעה לדלהי, קחי את אחיך(אולי הוא כבר מכיר) לסירקט(?) סקוור,וחפשו שם גלידרייה בשם “נירולה” אני חושב שתאהבו.

  15. נסיעה טובה מתוקה
    נשימה עמוקה
    זרימה, כל מה שאפשר.

    חיבוק אחד גדול לדרך.

  16. יפה שאת מגשימה משהו שאת מפחדת ממנו מאד. זה יעשה לך שינוי גדול, אני מרגישה את זה.
    -בהצלחה-

  17. היי!
    היום,בדיוק לפני שנה הייתי בהודו-במקום מדהים שנקרא פולגה,ליד קאסול-מומלץ בחום.טיילתי במזרח 4 חודשים כשמתוכם חודשיים בהודו-לא יודעת אם חזרתי בנאדם אחר אבל משהו באמת קרה שם..
    לכבוד ביקורך הראשון הכנתי לך כמה עצות איך לחוות את הודו:
    אז..כשתהיי שם תזכרי לפעמים לעצום עיניים ולאטום אוזניים ורק להריח את ריח הפרחים ושריפת הזבל,ועשן הרכבים והטיגונים ברחוב והקטורת בכל פינה.ואז תפקחי עיניים ותראי את המוני האדם והצבעים הרבים והנוף המתחלף,והמקדשים והתרבות והעוני והאושר ותקשיבי לקולות של נהגי הריקשות והסוחרים והמטיילים האחרים.ואז,כשתחווי את הודו בכל החושים ורגע אחד תאהבי אותה ורגע אחד תשנאי אותה,אז ורק אז,תדעי שחווית במשהו-את הודו.
    ורק בלילה,כשתניחי את ראשך על הכר הלא נוח,אחרי מקלחת קרה ולא תדעי אם חם בגלל השמיכה או קר בגלל המאוורר-תעצמי את עינייך ותעכלי את מה שחווית-תזכרי את אלה שהשארת בארץ,ואוהבים אותך מאד
    אל תשכחי שדווקא שם מותר להיפתח ולדבר על הכל,כי בארץ,את יודעת-הלב לא תמיד יכול..

    שיהיה לך מסע נפלא אל מחוזות בתוך עצמך…

    רננה.

  18. המאמר החזיר אותי לספר שקראתי לפני זמן רב:
    “מעניין יותר לפרש טיולים כניסיון פסיכולוגי יותר מאשר גיאוגרפי – המסע החיצוני כמטאפורה למסע הפנימי המיוחל. טיפוס הרים בנפאל, צלילה בקאריביים, סקי בהרי הרוקי, גלישה באוסטרליה – כל אלה עשויים להיות אקזוטיים ומאירי עיניים, אבל הם אולי רק תירוצים קלי ערך למניעים עמוקים בהרבה, דהיינו, המשאלה שהאדם הנהנה מפעילויות אלה יוכל להיות שונה מהאדם שהזמין את החופשה.
    למרות שסוכני נסיעות מעמידים פנים שהם מתעסקים בדברים חומריים של מה בכך כגון מועדי טיסה, חדרי מלונות וביטוח, משלח היד הנסתר שלהם מבוסס על האשליה המעודנת יותר, שקניית חופשה תאפשר איכשהו לקונה, באורח פלא, להשאיר את עצמו מאחור.
    הרעיון הוא לא שהאני ייצא לחופשה, אלא שהחופשה תשנה את האני…”
    (אלן דה בוטון, תענוגות ויסורים)
    אז (באווירת הודו) אני לוקחת עמוק לריאות שכטה וירטואלית לחיי האני שלך – המון בהצלחה.
    מחכה לקרוא על חוויות…

    • חוה, יופי של ציטוט. נגע מאוד לליבי.

      ולאריאלה- אני מרגישה ממש כך. אני מתכוונת להתנתק מהסביבה שלי, להגיד שלום לכל המעגל החברתי הגדול שלי, להפרד מהעבודה ומהחיים הנוחים שלי ולצלול לחוויה לא ברורה ולא ידועה ולגמרי לגמרי לבד. בהתחלה חיפשתי חברה או ידיד לנסוע עימם, אבל אז הבנתי שכדי לזעזע את המערכת אני צריכה פשוט לעזוב הכל. לראות מי באמת אני ולהבין לאן אני בדיוק הולכת. נכון שלטכניון אני כבר יהיה רשומה בזמן הנסיעה, אבל זה לא ייגרע מהחוויה כפי שהעובדה שאת כנראה תחזרי לחיות בארץ לא גורעת מהחוויה. דרך צלחה!

  19. אוריאנה

    ומה, שבעצם, הכי חשוב, מה שחלקכם שכחתם וחלקכם אולי פשוט לא יודעים, הוא שאפשר לעשות את כל זה בחינם, ובלי לזוז מטר מהבית.
    אם מטרת הטיול היא גילוי-עצמי אז אדם עם חיי-נפש מפותחים יכול להגיע לתובנות עמוקות מאד גם בלי לנסוע רחוק, למשל בעזרת מדיטציה.
    לטייל זה נפלא, אבל זה לא שאי-אפשר בלי.

    אוריאנה

  20. אריאלה,
    אני מקווה שתמצאי שם את מה שאת מחפשת. ותזכרי שמחכים לך כאן אנשים שאוהבים אותך 🙂
    יש לך שם את אחיך שאת כבר מכירה, ודברים חדשים שאת עוד בכלל לא מכירה וגם יש לך שם אותך – שאת כבר קצת מכירה ואולי תכירי יותר…

    שיהיה לך בהצלחה, ומכל עומק הלב – שיהיה פשוט מדהים !

  21. אבישג

    היי אריאלה – מזדהה עם חלק גדול מדברייך – שיהיה לך בהצלחה ושתפגשי שם את אהבת חייך – הזולת ו/או עצמך… נסיעה טובה (-:

  22. שלום לכולם!
    אריאלה תפסת גם אותי במצב של כמעט נסיעה רק שאני מתלבטת…
    חזרתי לפני כשלוש שנים מטיול בדרום אמריקה והיה נפלא!!!!!!
    הייתי בת 21 וטיילתי עם בן זוגי לשעבר והיום אני רוצה לבד.
    אני רוצה הודו אבל מפחדת מעט מהנחיתה, יש לי רק חודשיים ואשמח לקבל המלצות.
    איך זה לבד?
    לאן לסוע?
    מה אתם אומרים?

    אריאלה, תעשי חיים
    לחיי החופש
    זו תחושה שלא משתווה לכלום….

  23. לפחות כרגע.אבל את הריחוק המבודד אני מכיר גם מכיר. אין לי מושג אם הודו עשויה לגמול אותך מהמנהג המבאס, יש משהו בחופש שבטיילות שפותח את הנשמה לפרקים, אבל לא מזיז (לפחות אצלי) את שכבות העומק. כיום אני כמעט בן 35 ושוב לבד, וזה די מעיק – מה גם שאין לי מושג איפה אפשר להיות לבד בנוחות יחסית להכיר הבנות שמרשות לעצמן. המלצות ??

  24. אף פעם לא הייתי שם אבל לא יודע למה עד עכשיו אני בתוך תוכי לא מבין למה אנשים נוסעים לשם , או במילים אחרות האם כל מי שנוסע להודו רע לו פה (למי לא רע פה) ואיזה סוג של פיתרון מהווה הודו עבור הישראלים .
    אני אישית ראיתי בנסיעותיי במזרח התיכון (לא במזרח הרחוק) את כל אותם אירופאים וכמובן אירופאיות שנופשים דרך קבע במקומות שטופי שמש אלה ולא מחפשים את הזבובים במלזיה או הודו.
    מה שכן, הדבר היחיד שאני מוצא שם ושאין משהו קרוב יותר בגלובוס לישראל, זה את המחיר הנמוך שבטיול למזרח וזה לטעמי העניין היחיד שמכסה על כל הטרטור שבנסיעה למזרח הרחוק.
    הרי היהודים, ואנו הישראלים לא שונים מהם, אפילו שלחלקנו חווית היהדות היחידה היא אי שם בגיל 13 (ויש כאלה שרק ברית המילה … ), אנחנו חשוב לנו בסופו של דבר רק הכסף והעלות של הטיול הארוך הזה.
    תודו הרי כמו שאנו רואים אפילו מהפורום המדגמי הזה לכולכם כמעט ללא יוצא מהכלל יש דיעות קדומות על כל המזרח ולא רק עליו .
    אני בכל אופן לפי התכנון מסיים תואר ראשון באונ’ תל אביב המייגעת ותופס רגליים לכיוון אירופה ואם אפשר לא חוזר (חבר’ה, אם אני עומד בהתחייבות חסרת השחר זה יהיה בלתי ייאמן).
    מה שכן אם אני אחיה איפה שהוא בקופנהגן עם איזו גויה, תהיו בטוחים שאם תהיה לי לירה מיותרת אני אשמח לתרום אותה למדינתנו.
    חשבתם פעם איזה גדול זה לחיות בחו”ל ולתרום למדינה שלנו … הלוואי ותהיה כיתה על שמי באונ’ תל אביב … אח איזה חלום!

    • קוקיה

      יש אנשים שרוצים לגלות משהו על עצמם כשסלולרי לא תקוע להם באוזן.
      יש גם אנשים שרוצים לטייל ולא מחפשים פתרון. העולם קטן והישראלים רבים ואין אפשרות ולעיתים גם אין רצון להתנתק מהם לגמרי. אין מקומות טובים או טובים פחות, הכל לפי הטעם והריח. הדבר היחיד שהוא טיפה בעייתי הוא שיש גם אנשים שלא ממש רוצים לנסוע אבל חייבים…
      שאנטי.

  25. הגעתי לפתח המטוס שעמד להמריא מורנסי לקטמנדו ואז הסתובבתי, הנחתי את התיק
    על הריצפה וצרחתי פאק יו אינדיא, פאק יו וורי מאצ’. כולם מחאו לי כפיים.
    כשהתעוררתי מצאתי את עצמי באותו הגסט-האוס, באותו חדר מעופש, קודח עם שלושים
    ותשע מעלות חום.
    אי אפשר לשכוח.
    תהני.

  26. שי מזרחי

    אומרים שבפעם הראשונה שהבנאדם מחליט לקחת את הרגליים וליסוע “לטייל” בהודו, בדרך כלל אחרי הצבא או אחרי הלימודים, הוא נוחת על הרגליים לראשונה, כלומר במשמעות ההפוכה. הכל נהיה פתאום הפוך, ולא שזה רע. בפעם השנייה, הוא מבין שלראות את כל העולם הפוך זו הדרך הנכונה, אם לא היחידה, לחיות. אני עדיין מחכה לפעם השנייה.

  27. לוכד עריקים במיל'

    רק אני גומר את התואר המעצבן הזה בסטטיסטיקה ואני הולך לארגן לעצמי וואחד טיול ברוסיה.
    לא רוסיה של מוסקבה או פטרבורג אלא זו הפנימית ,של הכפרים , הבחורות הסיביריות המדהימות ,הדובים,הזאבים וכל שאר החבר’ה…
    טיול של איזו שנה ואוליי יותר.אם אף אחד( או אחת) לא יתפסו אותי בדרך.בסוף הלוכד ילכד על ידי איזושהיא פצצה ויבלה את שארית ימיו בציד דובים…

    • קליאופטרה

      מעניין אם תתקל שם בישראלים…. (: בכל מקרה אני בעד הכחשה מסיבית של ארץ המוצא
      וממליצה לך ללמוד רוסית כבר עכשיו(אם אתה לא יודע מהבית).
      בכל מקרה אני בעד!!!

  28. סקסי סאדי

    גם אני התחלתי את הטיול בגיל מאוחר מהממוצע-24 דרום אמריקה עם חברות בת חודשיים עם בן זוגי גם כיום-שנתיים אחרי .ועם המון חששות מהכל והיה כל כך שווה!!!! עכשיו אני משלימה את חובותי האקדמיות שהשארתי בצד למען הטיול . ואני יודעת שחיידק הטיולים לא עזב אותי ולטיול הבא אסע עם הרבה פחות הגנות.(נסעתי עם ספריה שלמה והמון קלטות, כרטיסי חיוג, ושני שותפים די מכתיים0לפחות חלק מהזמן).
    אריאלה יקירתי, כל הכבוד על האומץ, תיהני ותכתבי המון!!!!

  29. חזרתי לפני יותר משנה.
    קראתי לזה “טיול בין תארים”.
    אז אריאלה, ככה, יש שם שמפו וקונדישנר וקרם לחות וכל מה שאת רק חושבת שאת צריכה (כולל דברים שבכלל לא חשבת עליהם), יש שם חנויות ספרים בכל פינה, ואם את קוראת אנגלית, לא תדעי מחסור.
    לא נקי שם, אבל לרוב גם פחות מג’ויף ממה שדמיינת.
    תוציאי מהתיק את כל הדברים , תחזירי לארון. תקני הכל שם, הרבה יותר קל 🙂
    ולאלו שלא מבינים את נחיצות הטיול ותומכים בטיולי הכורסא, יש מן הצדק בטענות שהעלתם, אבל…….
    הטיול נותן את החופש להשתנות, אין את מסגרת המשפחה-חברים-עבודה שמגיבה על כל שינוי קטן, ומשפיעה גם על הדרך שבה אנחנו רואים את העולם.
    הטיול נותן זמן לחשוב בלי הרעש.
    מאפשר את ההטמעה של השינוי.
    מאפשר מפגש עם אנשים ונקודות מבט חדשות, הקשרים שנוצרים שם שונים לחלוטין.
    אני יכולה לכתוב עוד שעות, אבל זה סתם ישעמם, אז אני אפרוש בשיא.
    לאריאלה- בהצלחה עם יחסי השנאה-אהבה. שימי דגש על האהבה.

  30. הודו הגדולה מכולם !!!!!!!!!!!!!!!!!
    אני מקנאה, מעריצה ופשוט כולי אפופת מבט חולמני שמדמיין את החויה הבלתי רגילה שאת הולכת לחוות.
    אני טיפה יותר גדולה ממך, 34 ליתר דיוק, ולפני שנתיים החלטתי לנסוע גם. מתתי מפחד. הייתי ישנה 5 שעות בקושי, ירדתי במשקל, בכיתי מלא אבל החלטתי שאני רוצה. והשארתי לעצמי פתח מילוט – אמרתי שמקסימום אני חוזרת.
    אריאלה, הייתי בטוחה שמקסימום חודשיים ואני בחזרה….
    נו, ומה את חושבת ?
    התאהבתי במקום ומצאתי את עצמי שם חצי שנה והיום מתה לחזור….

    תני לעצמך זמן לעכל את הודו. היא ענקית, היא מקסימה אבל היא גם ממש לא פשוטה. או אולי ההיפך – היא פשוטה לגמרי ורק אנחנו באים לשם עם כל התיסבוכים שלנו….
    בקיצור אריאלה, לא משנה מה תעשי שם, אם יהיה לך טוב או לא, הכי חשוב, בעיני, זה שתפרגני לעצמך….

    ואני מסכימה איתך, אפרת גדולה…..

  31. הרגע הדרמטי ביותר הוא דווקא הרגע שבו מתקבלת ההחלטה הקשה מכל-ההחלטה לשוב אל המקום שממנו ברחת .בבסיסן של כל הנסיעות ניצב ומתנשא כמיגדלור הרצון(ואולי הצורך) לברוח.זו בריחה מאחריות ומהכרעות ,זו המלטות מקבלת החלטות נוקבות וכואבות .במעורפל אני זוכר את הרגע שבו החלטתי לטוס מכאן .זה היה בחופש הגדול שבין השביעית לשמינית וזו היתה החלטה ספונטנית ,ללא הכנות מוקדמות וללא בחירת יעד מוגדר .בדיעבד הייתי מגדיר את מצבי באותם ימים-כזחיחות דעת מסוכנת .למורת רוחם של הורי ויתרתי על שנת הלימודים האחרונה.הנימוק ,אגב ,היה מקורי :חיילים מתים לא משתחררים מהצבא ומכאן שיש להם גם קושי מסויים לצאת אל העולם .ונסעתי ,אפוף בענני אופוריה -תל אביב-פרנקפורט-מקסיקו סיטי-ולא היה לי מושג כלשהוא לאן אני אמור להגיע ומה אני אמור לעשות .הייתי נטול ידע ומידע ,לא ידעתי אפילו מילה אחת בספרדית (אולי ידעתי שתיים או שלוש מילים אבל ההלם היה קשה מנשוא).כך מצאתי את עצמי יושב על שפת מדרכת מחוץ לטרמינל המום ומוטרד (כמעט ממרר בבכי לא נראה) עד שנהג מונית ערני נחלץ לעזרתי .זה היה רגע המפנה ,אולי אפילו הרגע המכונן של מסע הנדודים שלי.משם הכל זרם ,דרומה ,כל הזמן דרומה.לבד ובלי מחוייבויות למקום זה או אחר,במנותק מהעדר הישראלי המצוי שנע במסלולו הקבוע והידוע ,ובידיעה שנבנתה והתפתחה במרוצת הזמן והפכה להיות למוטו של מסע הנדודים שלי:כל מקום שאליו אתה מגיע ,כל מקום שבו אתה נמצא -הוא המקום שלך .היו לי שעות נפלאות של התרוממות רוח (לפעמים מפל קטן בצד הדרך גרם לי עונג עצום),אבל היו לי גם שעות איומות ,שבחלקן היה נדמה לי שאני שוכב על ערש דוואי.הייתי לבד והייתי נודד ולעיתים הייתי מאושר ולעיתים פחות,והיום במבט לאחור אני די משתומם על אומץ הלב שלי או אולי על הטיפשות.אני לא יודע מה עובר על אנשים שמטיילים ,גם הם מן הסתם חווים חוויות יוצאות דופן .אני יודע מה עובר על אנשים נודדים ולמרות שהנדודים לא הולמים כל אחד או אחת -עדיין זו המלצתי .הינתקו מגל המטיילים הישראלים(תמיד תוכלו לפגוש אותם בארץ),אל תתמכרו למדריכים ולספרי מטיילים ,נסו לחוות חוויות ראשוניות ,לא כאלה שכבר שמעתם או קראתם עליהם.מי שידע נוודות כבר לא יוכל להיגמל ממנה,ובשארית המתמשכת של חייו ימשיך לנוע בטופוגרפיה המשתנה של תודעתו ,יערות גשם ומידבריות,אגמים ופסגות הרים וכמה מפלי זיכרון שתמיד יזכירו לו שהיתה גם אהבה בדרך.

  32. איריס

    לכל מי שרוצה לטוס ולא עושה את זה-
    דיי! קחו את עצמכם ותטוסו מכאן…..כל הפחדים שיש לכם כאן ייראו לכם כאלו אפסיים משם!!!!!!
    גם אם אתם חושבים שזה נורא לעזוב כאן הכל-חבר,משפחה ואפילו עבודה ולימודים,זה שווה…..כלום לא משתווה להרגשת חופש האינסופית שיש בטיול.
    לכו על זה………

  33. אריאלה יקרה,

    עשיתי בדיוק את זה עם אותן התהיות לפני כשנה, בגיל 30 (וחצי… אבל מי סופר)
    היה נפלא, במקרה שלי גם היה מוגבל בזמן וקצר מידי (חודש)
    ואכן קיבלתי פרספקטיבה קצת שונה על חיי, ובעיקר על מי שאני יכולה להיות בסביבה אחרת
    שבה הכל “שאנטי שאנטי”…
    מאז אני רק רוצה לחזור, לנופים, לאנשים, למקומות שעוד לא ראיתי בתת היבשת ההודית
    ולעצמי כפי שהייתי שם: חייכנית, חופשיה וכנראה מאוד מאושרת.

    סעי לשלום…
    🙂

  34. השונמית

    אף אחד לא שם לב להשוואה של ירון בין הומואים ולסביות שמקיימים יחסי מין ברצון שני הצדדים לבין בני אדם שעושים סקס עם חיות?!!??
    ירון, מותק, סקס של אדם עם חיה לא מתבצע מרצונה של החיה אלא בכפייה של האדם!!! וזה שווה ערך לאונס !! של יצור חי שלא יכול להגיב, להתנגד או לומר לך “ירון אני לא רוצה שתתקע אותי זה לא נעים לא”!!!
    אז מהיכן שאבת את הדוגמה הזו בכלל? זוג אנשים בני אותו המין או משני המינים שנכנסים למיטה (או סתם מזדיינים בכל אתר אחר) עושים זאת ב ה ס כ מ ה ה ד ד י ת !!! תקרא לאט ואולי זה יעזור לך להפנים את המסר. ולמה אני כ”כ מתרעמת מהערה “שולי” אתה בטח שואל את עצמך?
    מפני שהיום אתה מקל ראש באונס של חיה ומחר באונס של ילד/ תינוק / אשה / איש.
    ובאונס אין להקל ראש לעולם.
    מקווה שתבין ותפנים

    • דוגמת החיות הייתה לא לשם מבחן הבנתם או הסכמתם לאירוע. אלה לשם משל בוויכוח של גבול מי קובע גבולות ואיך קובעים אותם. קראת חלק מן הוויכוח שהיה עוד הרבה לפני.
      ובעניין האונס ההשוואה לא הייתה במקום. מה שקשור באונס.,,ובכלל לכל אינוס שהוא’ אין לי שום כוונה להסכים לזה. ובטח שלהענישם בכל חומרת הדין האפשרית ע”פ החוק.

  35. אני, בניגוד אליך, נסעתי מיד אחרי הצבא, ושוב אחרי שנתיים ושוב אחרי שנה ושוב ושוב.
    הנסיעה האחרונה הייתה בגיל 28. נסעתי לתקופה של שנה וחצי ושילבתי עם זה לימודים.
    כולם חשבו שהתחרפנתי. מה, עכשיו, לסוע שוב?? ?
    תתבגרי ותתישבי קצת, כולם אמרו לי.
    האמת היא, שהתגובות חילחלו ובגדול. נסעתי מפוצצת חרדות שאני מתנהגת כמו ילדה בת 21 והגיע הזמן להתבגר.
    בראייה לאחור (חזרתי לפני כשנה וחצי) זאת הייתה השנה הכי מקסימה שהייתה לי בחיים.
    הייתה לי אהבה גדולה ולמדתי המון על עצמי.
    כן, הרגשתי קצת כמו בת 21 אבל אז מה, לאן לעזעזל אנחנו ממהרות כל כל?

  36. מירב אבשלמה

    הי חומד, מסתבר שאני קוראת אותך מזה זמן מה, רק שאני סנובית מכדי לבדוק מי הכותב.
    כמה נחמד לגלות שיוצאים דברים טובים מהשדה הזה שלנו.
    רוב אושר ועושר.
    (שלומי אגב טוב. תודה)

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *