שמש נשכחת

זיכרון כואב, מישהו?

למי שמעוניינת למחוק זיכרונות כואבים, מתגלה באתר לאקונה הליך פשוט יחסית, שהשפעתו על תאי המוח אינה עולה על הנזק הנגרם בעקבות ערב שתייה אלכוהולי. ההליך נפתח בפגישת הכרות המוקדשת לתיאור הזיכרון אותו רוצים למחוק. אחריה, בפגישה שניה, יוצר רופא החברה מיפוי מוחי של הזיכרון על סמך פריטים הקשורים אליו. לבסוף, במפגש הטיפולי המסכם המתרחש בבית המטופל בשעה שהוא ישן, נמחק אותו אירוע, חוויה או אדם שברצונו לשכוח עד שלא נותר ממנו שריד. כטיפול משלים החברה גם תדאג להעיף את החפצים הקשורים בזיכרון, ואף ליידע את האנשים הקשורים אליו כדי שהמטופל לא ייתקל בתופעות בלתי מוסברות לאחר מכן.
מה עוד אפשר להגיד? אמריקה.

ניקוי ראש

ההליך העתידני קורם עור וגידים בסרט “שמש נצחית בראש צלול” בבימויו של מישל גונדרי (שביים בין היתר קליפים מוכרים של ביורק) על פי תסריט של צ’ארלי קאופמן (“להיות ג’ון מלקוביץ”, “אדפטיישן”). בסרט בוחרת קלמנטיין (קייט וינסלט בדמות המזכירה את מדונה “בסוזן סוזן”), למחוק את האקס מזיכרונה. ברגע שהנ”ל, ג’ואל באריש (ג’ים קארי בדמות מופנמת ורצינית), מגלה שהוא נמוג מזיכרונה של האקסית שלו, הוא מחליט לעבור תהליך דומה אצל דר’ מיזוויאק, (טום ווילקינסון), במרפאת לאקונה.
לאחר שג’ואל עובר את הפגישות המקדימות, ולראשו מורכב מכשיר הדומה למתקן לייבוש שיער, מתקדם הסרט בשני ממדים. בראשון, הערב הדינמי שעובר על עובדי החברה, סטאן (מארק רופאלו), פאטריק (אלייזה ווד), ומארי (קירסטן דאנסט), בביתו של ג’ואל בשעה שהוא ישן. ובשני, סיפור האהבה הנגלל בראשו של ג’ואל בשעה שהוא מוצא את עצמו ער ושמח בתוך הכרתו כאשר בזה אחר זה מושמדים ממוחו זיכרונות כגון מריבות, כעסים ורגעים משמימים ומביכים שלו ושל האקסית שלו.

פליי דה טייפ בק, בייבי

מחציתו השניה של הסרט חושפת עומק רגשי ומחשבתי בהציגה את סיפור האהבה בין ג’ואל וקלמנטיין מהנקודה בה כבו כל הנרות, הדברים האיומים ביותר נאמרו ושני הגיבורים כבר קיפלו את הקיטבג שלהם ולחצו על דליט.
האפשרות לגלגל את הטייפ לאחור כדי להעלות להכרה חומרים שהודחקו ולהשלים עם הרע כדי לזכות בטוב, מוצגת בסרט כעדיפה על פני מחיקת זיכרונות העבר שיכולה להוביל לחזרה על אותן טעויות, או לקיום ממוכן ונעדר מהות.
תוך כדי ההליך המוחי, מבין ג’ואל שלא רק שהזיכרונות היפים בחייו קשורים לקלמנטיין, אלה שהיא זו שהפכה את חייו לאמיתיים. בכך, רומז קאופמן, שמה שמצליח, בסופו של דבר, לפרוץ את השבלוניות הקיומית של המעמד הבינוני, אליו משתייך הזוג, איננה הקוליות המגניבה של קלמנטיין או הציורים והתיאורים השנונים של ג’ואל, אלא מערכת היחסים ביניהם.
כך, אליבא דקאופמן, הנקודה החזקה והמשמעותית בקשר בין ג’ואל וקלמנטיין נמצאת במקום בו הוא נגמר ומתחיל מחדש; לאחר שהכול נאמר, הוקלט והושמע. אחרי שנקודות החולשה הודגשו במרקר ולאחר שרגעי השיממון הצפויים מוכרים היטב לשני הצדדים.
קאופמן מחלץ ומשחרר את הגיבור המופנם שלו מהעולם המתנהל בין גבולות תודעתו. הוא מאפשר לו להתעמת עם זיכרונותיו, לשמוע ולהשמיע את מה שעל לבו ובכך לחיות חיים מתוך רגש.
בפעם הבאה כשאנו מחליטים לגנוז את מערכת היחסים המשמעותית האחרונה, כדאי לזכור שאנו לפעמים משליכים, כביטוי הנדוש, את המים עם התינוק. אולי בגלל שרגעי חיים משמעותיים ומהותיים שלנו היו שם, ואולי בגלל שמבלי לקבל אותם, לא נוכל אף פעם להרגיש שלמים.
הצמד גונדרי וקאופמן בתסריט גאוני, ליהוק מדויק ואפקטים מרשימים בסרט האהבה הטוב של השנה.

על הכותבת מירנדה לב

שם העט של שלומית ליר כמבקרת הסרטים של "בננות"

תגובות

  1. וביקורת תיאורית-אוהדת, אפילו לא עיסוק ביקורתי (לא במובנו השולל, במובנו החוקר) בתכנים.

    יש הרבה מה לומר על סוגיות של זכרון ושיכחה, כמו גם על מערכות יחסים המורכבות מכל גווני הרגשות וההתנסויות. אך כנראה שאין זה המקום לדיון כזה. למרות הנסיון, לאחר פריסת עלילתו של הסרט (אבוי, אפילו ללא אזהרת ספויילרים), להדביק כמה משפטים נדושים וכלליים.

    • מומיני

      אם יש לך משהו להגיד אז תגיד. מירנדה היא מבקרת הסרטים מדהימה ותמיד יש לה משהו מעניין שגורם לחשוב. מי שנשמע כאן נדוש זה אתה.

      • תקרא לי מותק. כמה חביב ונמוך.

        ביקורת סרט יכולה להיות מופרדת מהיומרה לכתוב מאמר. אני רגילה, בחלק הזה של האתר,למאמרים – אלא אם כן נכתב אחרת מראש (סקר וכו’). הנסיון להצניע ביקורת בצורת מאמר הוא פתטי.

        ואגב – “מדהימה”? במה בדיוק הדהימה אותך ביקורת זו? מה הן איכויותיה הייחודיות? מה בסקירה המפורטת של עלילת הסרט גרם לך לחשוב?

        • מומיני

          מותק, הפולניות שבך זועקת למרחקים, ואני מצטער אם אני לא PC אתך.
          לא מבין את ההבחנה שאת עושה בין מאמר לבין ביקורת. למרות שאת כזאת מפונקת והמשפטים המעצבנים בצדקנות המתבכיינת שלך גורמים לשערות שעל ידי לסמור אני אסביר לך, מתוקה שלי, מה אני חושב.
          ביקורת היא מאמר כי יש בה רעיון, קפיש? ובבננות, ראי מדור תרבות, מתפרסמים מדי פעם *מאמרי ביקורת* (יש צירוף כזה).
          כמובן שאת, שרגילה שיכניסו לה את הכול לפה בכפית, לא מוצאת משהו מעניין שאומרת מירנדה במאמר הזה, אבל דרלינג, בעיני, ואני לא מכיר אותה אישית, מירנדה היא מבקרת קולנוע חריפה וקולעת שאת מה שיש לה להגיד לא תמצאי במקומות אחרים.

          אז מותק, (נדבק לי), במקום לצטט לך ולהסביר לך היכן במאמר מובעת דעה ומונחת תמה, אני מניח לך לעשות קצת עבודה בעצמך ולחפש שוב, נראה לי שזה יכול לעשות רק טוב לנרוטיות שלך.

          • עובר אורח

            בלי להתייחס לאיכויתיה של מירנדה כמבקרת או לויכוח בין מומיני ללאר, המאמר (ביקורת) הנדון באמת אינו מכיל דבר מלבד סקירה של הסרט.

            • א. נונימוס

              אחד הדברים שאני הכי שונא זה להתווכח עם אדיוט, אבל לפעמים אני פשוט לא יכול להשאר אדיש.

              מירנדה נותנת בנוסף לתאור של הסרט, שברמה מסויימת הוא הכרחי, גם את הפרשנות (בחלקה גם פילוסופית) שלה לסרט (לדוגמה: “בכך רומז קאופמן, שמה שמצליח בסופו של דבר…”) אבל אתה וגם LAR פשוט נטולי כל אינטליגנציה ולא מסוגלים לזהות את החלקים השונים של המאמר. הייתי ממשיך להצטט ולהסביר מה התפקיד של כל חלק במאמר אבל אתה כזה דביל שחבל על הזמן.

              • עובר אורח

                עשרה קבין של חכמה ירדו לעולם.
                חמישה נטל מומיני
                חמישה נטל א. נונימוס
                ורק לעובר אורח ול LAR לא נשאר..

  2. אלמוני

    התמרה של זיכרון רע לשם התפתחות ובניית חיים טובים,איכותיים ומשופרים הינה עדיפה בעיניי ממחיקת זיכרון לכאורע רע,אולי זה רק אותו גורם שלימד אותנו לחיות טוב יותר,ייתכן שזה זיכרון שבונה אותנו,לכן למה למחוק אותו? לדעתי לא כדאי להבהל ולפחד מימנו,רק להיבנות מקיומו במוחינו.מירנדה זוהי כתבה הנותנת היבט פילוסופי מעניין ביותר,סוגיה מרתקת- ממור מרקוביץ

  3. מור מרקוביץ

    התמרה של זיכרון רע,לשיפור איכות החיים בנייתם שיפורם למשהו מפותח ומתקדם יותר גם ברמת התודעה,הינה עדיפה בעיני ממחיקת זיכרון לכאורע רע,ייתכן שאותו זיכרון הינו מקפצה למשהו משופר יותר בחיינו,אז למעשה זה זיכרון טוב,כי זה זיכרון בונה,אולי מקום טוב יותר בו אנו היום,לכן למה למחוק אותו?ניתן להישיר אליו מבט ללא פחד ובהלה,להסתכל למציאות עובדתית משופרת…….לאגיד הכל לטובה….הכל עניין של זוית המחשבה במוחינו,רק אנחנו יכולים לבחור אותה,תלוי רק בנו.
    מירנדה זוהי כתבה פילוסופית מרתקת בעמקותה ואיכותה.

  4. עלומה

    מהיכן לקחתם את צילום ה MRI בדף הפותח ?

    • די לטמטום

      אוסף התגובות האקלטקטיות כאן הוא בחזקת מופע ביזרי.

      אז סקרנית, אם במקום להתמקד בתמונות היית טורחת לקרוא את הכתוב היית מוצאת את הלינק לתמונה.

      ואגב, אם את מבינה ב MRI את יכולה להגיד כמה קבין של חכמה ירדו למוח הזה?

      • עלומה

        התמונות כנראה עניינו אותי יותר…
        מסתבר שאני לא מעוניית למחוק זכרונות,
        גם לא את הרעים.
        ואני אולי מבינה קצת ב MRI אבל לא של
        צילומי מוח. יש עוד איברים מעניינים בגוף. מסתבר.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *