שעה למחשבה

זה מה שכתבתי על הקיר של המקלט של בית ספר.
" מי יידע שזה אני?" חשבתי לי וגם קשה היה להתאפק כי מצאתי ספריי במחסן של אבא בצבע אדום ובפנים בערו לי המלים.
"מה זה בכלל אומר?" שואלת אותי המנהלת עכשיו כשאני יושב בחדר שלה כי המורה שלי ישר ידעה שזה אני. הכתמים של הצבע האדום לא ירדו לי מהידיים וגם אין אף אחד אחר שכותב עם כל-כך הרבה שגיאות. אני לא עונה. מסתכל על התמונה של הרצל וחושב לי אם הוא ידע שבמדינת היהודים שלו יהיו ילדים רעים.
בזמן שהראש שלי היה עסוק בזקן של הרצל ומנסה להבין מה היה לו, להרצל בתוך הראש, לפני שמת, החליטה המנהלת שאני לא משתף פעולה ויש לי שעה שלמה לבלות בכתה לבד אחרי הלימודים.
"תחשוב קצת על מה שעשית, כן?" היא אומרת ומנפנפת באצבע שמנה מלאה טבעות זהב מול הפרצוף שלי.
יש לה ציפורניים ארוכות צבועות לק אדום וריח של בושם. כזה שעושה לי בחילה.
בסוף אני גם יצטרך לכתוב חיבור וזה אני שונא. לא להיות עם אף אחד בכתה כשיש כבר שקט זה לא עונש. לכתוב חיבור זה כן.
אין אף אחד עכשיו בבית ספר חוץ ממנחם השרת וזהבה המנהלת ואני צריך לחשוב על מה שעשיתי ובסוף בטוח יבקשו אותי לכתוב על זה חיבור.
מה עשיתי? הרבה מחשבות באות לי אבל לא על זה.
אני חושב על חתולים שגם כששקט הם שומעים משהו. יודעים לפי האוזן שלהם שזזה בסיבוב והראש מתמתח מתוך הגוף.
כשכולם ישנים בשקט, אני והחתול שלי מקשיבים, אנחנו שומעים את הרעש של העלים שנופלים בחוץ, את השכן מסתובב במיטה, אפילו את הציוצים הקטנים של הגורים של החתולה הג'ינג'ית במחסן בזמן שהם יונקים לה מהציצי.
לפעמים, חתולים שומעים גם את מה שאף אחד לא אומר בקול. הם מריחים באף הקטן שלהם פחדים, מוציאים לשון קטנה כמו נייר זכוכית ומגרדים לך את כל התחושות בכף היד. זה הדרך שלהם להגיד שהם חברים ומתחלקים לך ברגשות.

עברו עשר דקות ועכשיו צריך להתחיל לחשוב על הסיסמה שלי ולמה כתבתי אותה. בא לי לחשוב על חלומות. איך אתה יודע בכלל שאתה חולם? משתנים לך הצבעים. פתאום וגם הכל קורה וכלום לא אבל כשלא יודעים זה באמת מפחיד כי חושבים שהכל קורה באמת. בסוף מתעוררים. תמיד. חוץ מאלה שמתים לפעמים אבל הם גם לא יכולים לספר לאף אחד מה היה בחלום שבגלל זה אף פעם לא התעוררו שוב. כמו אבא שלי.
פעם חלמתי שאימא שלי מתה ונתלית באוויר כמו שמלה בלי קולב והבית עצוב, עצוב, כולם בוכים.רק אני מחייך לאימא מרחפת ושר לה שיר, לא זוכר איזה, אולי בכלל אין שיר כזה אבל אז שרתי לה והיא חייכה לי בחזרה. דווקא כשהתעוררתי נהיה לי פחד שורף בפנים ונהייתי קצת עצוב. אבל אימא לא מתה.
כשהחתול שלי חולם, הוא נהיה צפור. הפרצוף שלו מתכווץ למשולש והוא מדבר מלים משונות, לא מיאו רגיל. הרגליים נמתחות לו לאוויר בזמן שהגוף נהיה רועד וזה לא שהוא עף באמת, בטח שלא אבל אני מסתכל עליו ומרגיש שהיה רוצה, רק שאין לו כנפיים והוא מתעורר, נבהל. הוא תוקע בי מבט ונאנח, אחר כך מסובב אלי את התחת וחוזר לישון ואני מבטיח לו שלא אספר לאף אחד. פדיחה לחתול, לחלום שהוא ציפור.

עברה חצי שעה ואני לא יודע מה לחשוב בכלל.
"אף אחד לא רע באמת". האמת שלא, גם לא המורה שלי לציור. זאת שפעם ירדה על ציורים שלי. מה עשיתי? ציירתי. היא אמרה שאני עושה ממנה צחוק. שמש ציירתי, כמו שביקשה, גדולה כתומה עם הרבה אדום וצהוב. היא אמרה שזה פרוג'קטורים, לא שמש אמיתית. כנראה לה לא יצא אף-פעם לשים את הפרצוף שלה מול השמש עד שהדבר היחיד שהיא רואה זה צהוב וכתום. לא משנה… אז עוד הייתי קטן, לא ידעתי בכלל מה זה פרוג'קטורים וגם לא עניין אותי ממש. כל דבר שאמרו לי שלא מצא חן בעיניי היה מביא לי עצבים וצרחתי כמו משוגע, זורק את הציור הקרוע לזבל ואחר כך עומד שם עד סוף השיעור כי זה המקום שלי, המורה אומרת, ילד שלא יודע להתנהג. וזהו, ככה הלכה לי השמש ואחריה הפרח הענק שאהבתי עם ההרבה צבעים והציפורים שקצת היו מפלצות ובית עיגול במקום מרובע. כולם לפח ואני משוגע בלי צבעים. שתתחנן היום שאני אצייר. אני לא.

עוד מעט תעבור השעה שלי ואני יצטרך לכתוב חיבור על מה שחשבתי. מה לכתוב? לא יודע.
אימא שלי דווקא תמיד חשבה שאני מצייר יפה. היא קצת כעסה על שאני כותב אותיות הפוך, הייתה מתקנת לי את כל השגיאות ונאנחת בקול.
אבל לכתוב מספרים באמת לא ידעתי. את זה היא שנאה.
בכתה א' ביקשו שנכתוב כל מספר כמה שורות. אחד עוד יצא לי בסדר, שתיים קצת עקום אבל לא נורא ואז בא שלוש.

ציירתי שורות של שלושים במחברת חשבון שנראו כמו ציפורים ובמקום שהשורה תהיה אחת הם היו יורדים למטה, למטה עד שהגיעו לשולחן בסלון. אימא חשבה שעשיתי לה בכוונה והתחילה להוריד לי מכות על הראש. מה עשיתי בכלל?! בזמן שאני מחקתי את הסימנים של השלושים וניסיתי לעשות חדשים, אימא כבר הייתה באמצע של התקף. בפעם השניה שעשיתי היא לא הפסיקה לצעוק וכשניסיתי שוב לצייר אותם לא כמו ציפורים היא זרקה את עצמה אחורה ואחותי אמרה שבגללי הרופא של העצבים היה צריך לבוא שוב הביתה. למה בגללי? שונא אותו. יש לו ריח מסריח של קופת-חולים.
ממש חבל לי על אימא שבגללי השתגעה, אבל השלושים לא התיישרו וגם השורות המשיכו לרדת לי למטה במקום לצד. אני עושה בכוונה. ילד רע עושה בכוונה. עצלן.
אני עושה בכוונה רק מה שמבקשים ממני. לא יוצא כמו שצריך, לא בכוונה.

בכתה ג' לימדו אותנו משפט: "הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות".
לא הבנתי אז. עכשיו אני קצת מבין.
תרגום : שאף אחד לא רע באמת. לכולם יש כוונות טובות, אבל הבית ספר זה גיהנום ואם אני יכתוב את זה בחבור, אני לא אקבל ציון לשבח. בטח עוד עונש. לא יודע מה ועוד מעט השעה שלי נגמרת ועוד לא חשבתי כלום.
יום אחד אני יסע לירח. שם שמעתי שאין בית ספר ולא מכריחים אף אחד לכתוב. אולי אבא שלי שם. אולי עדיף שלא. עוד ישנא אותי איזה ילד בכתה למטה שיבקשו אותו לכתוב עלי חיבור.
הנה המנהלת נכנסת. השעה נגמרה. היא שואלת אותי אם חשבתי קצת על מה שעשיתי ואני שותק.
אז לכתוב חיבור. לא'כפת לי. רק שאף אחד לא מבין. אף אחד גם לא רע באמת. לכולם כוונות טובות. בטח שאני לא יכתוב. מחר אני ימחוק את הסיסמה שלי מהקיר של המקלט של בית ספר בצבע שיתן לי השרת וזה כבר הזדמנות לצבוע בשבילו את כל החומה.
ככה זה.
אני אף פעם לא יודע מה לכתוב. עד הפעם הבאה שבוערים לי בפנים המלים.