בננות בנות שמרשות לעצמן
הטקס מתחיל הרבה לפני הכניסה למועדון. חרושת השמועות מגיעה בדיוק למקומות שבהם אני מסתובבת (או שאולי אני מסתובבת במקומות בהם החרושת), מה שמוכיח שיח"צני המסיבות עושים עבודתם נאמנה. השמועות מגיעות מכמה כיוונים, כדי שלא אוכל לברוח: SMS, פוסטרים, פליירים, חברים וכמובן באוויר המזוהם (מעשן אוטובוסים, עשן סיגריות ומחשבות זימה).
בשלב הזה מתחיל אצלי הדיון בראש:
השדון הרע: זאת הולכת להיות המסיבה של הלייף, אם תפספסי תצטערי על זה כל החיים.
השדון הטוב: אבל ראבק, 150 ש"ח?
השדון הרע: עזבי אותך, את צריכה ריגושים כמו חמצן. חוצמזה שאת שייכת לזן נדיר של אנשים שמתעוררים לחיים בסוף שבוע.
השדון הטוב: 150 ש"ח!
השדון הרע: תחשבי איזה חוויות תוכלי לספר לנכדים שלך, תחשבי אלו חוויות לא תוכלי לספר לנכדים שלך.
השדון הטוב: נו בסדר, תקני פחות זוג נעליים החודש.
אחרי הדיון, שהפך לקבוע, מתחילה דרך המכשולים אל היעד הנכסף. אני רצה ישר אחרי העבודה ל"ברווז" בשנקין כדי להצטופף ולדחוף בין אנשי מותגים ומשקפי השמש, יודעת שמרגע שהכסף נמסר ומוטבע כרטיס אישי על שמי, אין דרך חזרה. אני משתדלת להתעלם מהקהל הערסי-אומואי ברובו ויודעת שאין מה לעשות עיניים למוכרים כדי לזכות בהנחה. גם את אחותם הם לא מזהים עכשיו.
יום המסיבה מגיע ואני מתכוננת – מה ללבוש, עם מי לנסוע, כמה זמן לישון לפני, איפה להשיג סמים, מה לעשות, מה לא לעשות וכשהבוס שלי שואל אותי: "תגידי, איפה הראש שלך היום?" אני יודעת שזהו זה, אני מכורה.
אני זוכרת את טייאסטו ב -ZOOM, סשה ב"פאצ'ה", דיפ דיש ב"אומן", דייב סימן ב"אוקטופוס", קלדרון בגעש. על זה אני מוסיפה כמה אפטרים והרשימה עוד ארוכה. השמות שונים, רק התסריט חוזר על עצמו. כדור אחד על הלשון והופ כמו "אליס בארץ הפלאות", ישר למנהרה ללא סוף, נפתחת דלת לעולם מקביל שבו כולם חברים שלי (שלום ה"כובען המשוגע"), אלפי ידיים מונפות באוויר, אורות נוצצים, צמרמורות, נשיקות על השפתיים, טירוף של חושים והמוסיקה, אח… המוסיקה. אבל עם כל התלהטות היצרים, עדיין הצבתי לעצמי גבולות ולא חזרתי עם מישהו ל"סיבוב" בבית. וזה לא היה קל. בבוקר ההנאה התמוססה וייחלתי למישהו, לא משנה מי. הבדידות עטפה אותי, השרירים כאבו, חלונות המכוניות שיקפו פנים מעוותות, הקסם פג ואליס חזרה לדירתה השכורה בדרום תל אביב. לבד.
הייתי נשברת ומתקשרת לבחורים שידעתי שאסור לי, כי הם בדיוק כמוני- חיים ממסיבה למסיבה. אבל האופציות- להתאבד או לעבור לרמת-גן, נראו לי קצת פחות מושכות. הדיכאון היה מתגבר, כי אחרי שעזבו את דירתי הם היו משאירים חלל גדול יותר וטעם של "עוד" שלעולם לא ימומש. שכבות דקות של דיכאון נערמו לתוך חיי, אבל לא נורא, סוף שבוע הבא יש עוד מסיבה. כמה שעות מזוקקות של אושר, את המחיר אשלם בתשלומים. כך, מבלי ששמתי לב, נסחפתי למעגל המסיבות והפכתי אותו לדרך חיים. שנים. נכון, זה נשמע כמו ווידוי פלצני ורגשני מתוך "אני כריסטיאן פיי" (או איך שלא קראו לה), אבל הדברים האלה לא קורים רק במדינות רחוקות לאנשים שאנחנו לא מכירים.
איכשהו השגרה שמרה על שפיותי. מידי פעם יצאתי עם חברות וזה שיעמם אותי. לפעמים הכרתי בחור נחמד שלא רצה ללכת למסיבות, ואם היה לו גם טיפת שכל, הוא לא רצה שאני אלך למסיבות. אבל כלום כבר לא ריגש אותי. ואני, שלקחתי על עצמי תווית של "קלאברית", הפכתי לצרכנית של סיפוקים מידיים. מאוד קשה להתנתק, כי הסביבה מלבה את זה. החברים מעודדים להמשיך, כדי להרגיש שייכים לאיזה עדר בזמן שכולם מתחתנים מסביב. אני לא ארד לקלישאה "יום אחד התעוררתי ואני בת ארבעים", כי ביום שהתעוררתי הייתי בת 28. הייתי בודדה ואומללה ולא הבנתי למה. אני נראית טוב, יש לי עבודה, יש לי חברים וכל יום שני רציתי למות. אולי רציתי שקט?
אנשים שהיה להם איכפת ממני, שהיו מעט שונים ממני, ניסו למשוך אותי החוצה. חבר טוב הציע שאלך ל"אנשי סקס, סמים ומסיבות אנונימיים" (רעיון לא רע, אולי שם אפגוש מישהו). חברה אחרת, שמעולם לא נגעה אפילו בג'ויינט, ספרה לי על סמים אחרים: רומנטיקה, סרטים, הנאות קטנות ופשוטות שאני בוחרת לעצמי. החבטות שקיבלתי לימדו אותי הכי הרבה. ידעתי שזה תהליך, שאסור לחתוך בבת אחת, אחרת. אתחיל במנות קטנות, עד שאתנקה. הפיתויים מחכים מעבר לפינה והוויתור עליהם הוא מאבק יומיומי. חומרי ה"סאבסטנס" הם פאבים ומסיבות משעממות של בני שלושים פלוס, שמביאים די.ג'יי מהמאה הקודמת והסם הכי חזק שהם מכניסים לגוף הוא "וודקה-רדבול". יום אחד עוד אארגן מסיבה מטורפת על איזו יאכטה, אני מקווה שזו תהיה מסיבת הרווקות שלי
