תחתונים וסופר גלו

במהלך חיי הקצרים התבדיתי מספר לא מבוטל של פעמים, בנסיבות כאלו ואחרות, בעיקר בשל העובדה שאני נרקומנית של חטא הגאווה. הפכתי בראשי, הלוך והפוך, מי אני, מה אני ואיפה, בשם האלוהים, התחתונים שלי. אין טעם להתכחש לאנטומיה שבה התברכתי, הגיע הזמן להסתכל למציאות בלבן של העין: אני בחורה. עצוב, אך נכון.
באחד מרגעי הבהייה שלי בקירות, שכוללים, בין היתר, גם ספירת זבובים בחלל האוויר, תהיתי למה עדיין יש לי טעם של עוד? הם כולם חולפים בחיים שלנו. כמו כל דבר בעצם. רק שלאלה מבינינו שמחזיקים ברשותם ואגינה יש את הצורך, התשוקה החולנית, לדמות אותם לבני זוג נצחיים. האישה העצמאית, החזקה, החושבת, החריפה והשנונה, שלא נרתעת לעולם מלשלוח את חצי לשונה לכל דורש, או אם נקרא לתבשיל בשמו "הרווקה המשתכנת בתל אביב רבתי" עדיין לא השתחררה לחלוטין מהרצון הבסיסי שלה להיות זוג, להיות ניזונה ומזינה בקשר פורה ומפרה שיימשך לנצח נצחים, או לפחות עד עצם היום הזה.

במשך תקופה לא מבוטלת הייתי נתונה תחת התחושה, כי קשרים זוגיים, ה-"סו קולד" הרומן הרומנטי, הם פרי דמיונם של הטבע האנושי שנוטה להזדקק לתיבול חיי היום יום המשמימים בעזרים מלאכותיים, כגון רגשות למשל. קראו לי כלבה קרת לב, אך נהגתי להתבונן בזוגות מאוהבים בזלזול משווע, בחשבי כי הם בסך הכל התאימו את בן זוגם ל"היפר מציאות". סיפורי האהבה השמימיים, חוצי היבשות, על נפשות תאומות שיתגברו על כל המכשולים על מנת להגיע אל איחוד הלבבות הנכסף, או ה"סוף טוב", ואז מה? אף אחד כבר לא יתעניין בדלקת הנרתיקית שנדבקה בה היפהפיה הנרדמת, או בקשיים הכלכליים שנקלעו אליהם שלגיה ואהובה עקב חיבתה הבלתי נדלית לתפוחים, כי זה לא מעניין.

ואז הגיעה המאה העשרים, ואיתה סיטקומים וקומדיות שאמרו "צהוב זה מעניין, ניתן להם בראש", וכך נחשף לעינינו עולם חדש לגמרי של דייטים הזויים, מערכות יחסים המהלכות על חוט דנטלי של תקשורת- פיזית או מנטלית, ובעצם איזשהו זילות של החלום הזוגי. קבלו, נשים עם ויברטור. ויש לו אפילו שם חיבה. אבל העובדה שהנסיכים כבר לא מוצגים כמרקוס שנקנברג, אלא מופיעים בדמות גוצים מקריחים, או שהנשים מחזיקות בתפקידי כוח נחשקים (עורכדיניות, חוקרות פליליות, פקידות לשכה) אינה מסמאת את עין הצופה. מעל פני תהום עדיין, שרירה וקיימת, מרחפת רוח החלום האבירי, אלא שעכשיו יש לו טוסטוס, ואתם יושבים להשוות נשימות על קפה הפוך בלי קצף (כי מי ששותה הפוך עם קצף היא לא רק בולעת אלא גם מגרגרת לפני). ובסיכומו של יום, תחת המעטפת הפוסט (איזה מתוחכם זה להשחיל פוסט בכל מקום) פמיניסטית, סמנתה ג'ונס אמנם מחליפה סדינים בתכיפות שבה היא אומרת, "אוי אלוהים, כן, כן, ששששם", אך כשהיא ישנה באלכסון, היא עדיין עורגת לאחד שיוציא אותה מתחלופת המיצים עם בחורים שאוחזים בשמות כמו "האנס", שתכונת האופי הבולטת שלהם מקשיחה כמטה קסמים בעתות מסויימות, מסויימות מאוד.

אם נחזור לסיבה שלשמה התכנסנו כאן, נשים נוטות ליפול לתוך תהומות הגדרתיות, גדושות בקלישאות ואמרות סרק, כדי להוות את האנטיתזה למקובל. אז הן יימנעו מלקרוא לרנדה וו "דייט", וייהרג ובל יעבור אם הזכר יממן את ההפוך ללא קצף בכוס זכוכית. אכן אליה וקוץ בה, שכן, לא ירחק היום, ובל נדחה את הקץ, שהרווקה המיקרוקוסמוסית תפתח איך נאמר את זה רגשות כלפי העלם, ואז כל העולם הזעיר שאותו בנתה בזיעת אפה בראשה, שכוללת בעיקר את המנטרה "אני לא חצי", יתנפץ לחלקיקים זעירים. כה זעירים, שהיא כבר לא תדע מי היא, ותנסה, נסיון עקר וחסר תכלית, להדביק הכל בחזרה עם הסופר גלו הכל יכול שלה, ויכוחי סרק. כי כאן זה כבר הצרכים הראשוניים שלה, קרי התלותיות, הסימביוטיות והשאיפה להתעורר בתנוחת כפיות מול התדמית. פה קארי בראדשו כבר לא תוכל לסייע, לא מראים קונפליקטיים נפשיים בפריים טיים.