למה תמיד יש לנו טעם של עוד? על מה אנחנו חולמות תחת המעטפת של הפוסט? ומה יקרה כשנפתח רגשות כלפי העלם? על הרווקה המיקרוקוסמוסית ועולמה הגדוש בקלישאות ואמרות סרק

תחתונים וסופר גלו

במהלך חיי הקצרים התבדיתי מספר לא מבוטל של פעמים, בנסיבות כאלו ואחרות, בעיקר בשל העובדה שאני נרקומנית של חטא הגאווה. הפכתי בראשי, הלוך והפוך, מי אני, מה אני ואיפה, בשם האלוהים, התחתונים שלי. אין טעם להתכחש לאנטומיה שבה התברכתי, הגיע הזמן להסתכל למציאות בלבן של העין: אני בחורה. עצוב, אך נכון.
באחד מרגעי הבהייה שלי בקירות, שכוללים, בין היתר, גם ספירת זבובים בחלל האוויר, תהיתי למה עדיין יש לי טעם של עוד? הם כולם חולפים בחיים שלנו. כמו כל דבר בעצם. רק שלאלה מבינינו שמחזיקים ברשותם ואגינה יש את הצורך, התשוקה החולנית, לדמות אותם לבני זוג נצחיים. האישה העצמאית, החזקה, החושבת, החריפה והשנונה, שלא נרתעת לעולם מלשלוח את חצי לשונה לכל דורש, או אם נקרא לתבשיל בשמו “הרווקה המשתכנת בתל אביב רבתי” עדיין לא השתחררה לחלוטין מהרצון הבסיסי שלה להיות זוג, להיות ניזונה ומזינה בקשר פורה ומפרה שיימשך לנצח נצחים, או לפחות עד עצם היום הזה.

במשך תקופה לא מבוטלת הייתי נתונה תחת התחושה, כי קשרים זוגיים, ה-“סו קולד” הרומן הרומנטי, הם פרי דמיונם של הטבע האנושי שנוטה להזדקק לתיבול חיי היום יום המשמימים בעזרים מלאכותיים, כגון רגשות למשל. קראו לי כלבה קרת לב, אך נהגתי להתבונן בזוגות מאוהבים בזלזול משווע, בחשבי כי הם בסך הכל התאימו את בן זוגם ל”היפר מציאות”. סיפורי האהבה השמימיים, חוצי היבשות, על נפשות תאומות שיתגברו על כל המכשולים על מנת להגיע אל איחוד הלבבות הנכסף, או ה”סוף טוב”, ואז מה? אף אחד כבר לא יתעניין בדלקת הנרתיקית שנדבקה בה היפהפיה הנרדמת, או בקשיים הכלכליים שנקלעו אליהם שלגיה ואהובה עקב חיבתה הבלתי נדלית לתפוחים, כי זה לא מעניין.

ואז הגיעה המאה העשרים, ואיתה סיטקומים וקומדיות שאמרו “צהוב זה מעניין, ניתן להם בראש”, וכך נחשף לעינינו עולם חדש לגמרי של דייטים הזויים, מערכות יחסים המהלכות על חוט דנטלי של תקשורת- פיזית או מנטלית, ובעצם איזשהו זילות של החלום הזוגי. קבלו, נשים עם ויברטור. ויש לו אפילו שם חיבה. אבל העובדה שהנסיכים כבר לא מוצגים כמרקוס שנקנברג, אלא מופיעים בדמות גוצים מקריחים, או שהנשים מחזיקות בתפקידי כוח נחשקים (עורכדיניות, חוקרות פליליות, פקידות לשכה) אינה מסמאת את עין הצופה. מעל פני תהום עדיין, שרירה וקיימת, מרחפת רוח החלום האבירי, אלא שעכשיו יש לו טוסטוס, ואתם יושבים להשוות נשימות על קפה הפוך בלי קצף (כי מי ששותה הפוך עם קצף היא לא רק בולעת אלא גם מגרגרת לפני). ובסיכומו של יום, תחת המעטפת הפוסט (איזה מתוחכם זה להשחיל פוסט בכל מקום) פמיניסטית, סמנתה ג’ונס אמנם מחליפה סדינים בתכיפות שבה היא אומרת, “אוי אלוהים, כן, כן, ששששם”, אך כשהיא ישנה באלכסון, היא עדיין עורגת לאחד שיוציא אותה מתחלופת המיצים עם בחורים שאוחזים בשמות כמו “האנס”, שתכונת האופי הבולטת שלהם מקשיחה כמטה קסמים בעתות מסויימות, מסויימות מאוד.

אם נחזור לסיבה שלשמה התכנסנו כאן, נשים נוטות ליפול לתוך תהומות הגדרתיות, גדושות בקלישאות ואמרות סרק, כדי להוות את האנטיתזה למקובל. אז הן יימנעו מלקרוא לרנדה וו “דייט”, וייהרג ובל יעבור אם הזכר יממן את ההפוך ללא קצף בכוס זכוכית. אכן אליה וקוץ בה, שכן, לא ירחק היום, ובל נדחה את הקץ, שהרווקה המיקרוקוסמוסית תפתח איך נאמר את זה רגשות כלפי העלם, ואז כל העולם הזעיר שאותו בנתה בזיעת אפה בראשה, שכוללת בעיקר את המנטרה “אני לא חצי”, יתנפץ לחלקיקים זעירים. כה זעירים, שהיא כבר לא תדע מי היא, ותנסה, נסיון עקר וחסר תכלית, להדביק הכל בחזרה עם הסופר גלו הכל יכול שלה, ויכוחי סרק. כי כאן זה כבר הצרכים הראשוניים שלה, קרי התלותיות, הסימביוטיות והשאיפה להתעורר בתנוחת כפיות מול התדמית. פה קארי בראדשו כבר לא תוכל לסייע, לא מראים קונפליקטיים נפשיים בפריים טיים.

על הכותבת שירה פור

נקבה טיפוסית, כתבת תרבות (בקורת תערוכות) במקומון הירושלמי "כל הזמן"

תגובות

  1. האישה של עצמי

    בתור מסווגת למין הנשי (לפחות מבחינה אנטומית) אני ממש מזדהה. נדמה שבזמן האחרון יש גל, (שלצערי אני מוצאת את עצמי נסחפת בו לפרקים, )שבו אנחנו לא מפסיקות לנסות להוכיח את עצמנו. כמובן שעל כל דבר שגבר אומר הנוגע באנקדוטה כלשהי למין הנשי ולסגולותיו יש לנו טיעונים כנגד שבדרך כלל מלווים במעט אגרסיביות ותוקפנות כלפי אותם זכרים רק מפני שהם, ובכן- זכרים. אני אדבר בשם עצמי- אני באמת לא מתכוונת לפגוע בכם, אבל מה לעשות שיש לנו עוד הרבה עבודה ותיקונים על חורבותיהם של דורות קודמים של נשים כנועות (סליחה סבתא של סבתא) ולכן לפעמים אני פשוט לא יכולה לשלוט בעצמי ואני חייבת להתקומם על דעתו של הגבר וחלק מהעניין, אם אני אכנס עמוק לתודעתי, הוא גם המאבק הזה בין המינים. אבל זה נכון שבסופו של דבר- כולנו הרי בנויים מאותם אי אלו רגשות רק במינונים שונים ומשונים. אין צורך להתכחש או לעשות ענין מהצורך הקיומי שלנו והרעב האינסופי לדבר המכונה אהבה. פיזית או מנטלית או גם וגם. די לנתח כל פסיק קטן או לחפש משמעות קוסמופוליטית מאחורי כל דמעה או פרץ רגשות המלווה בחיוך. אנחנו רק בני אדם החיים בגלקסיה זעירה בפרק זמן לא קיים. בתוך יקום אינסופי. מותר לנו לטעות ומותר לנו להפסיד. ואפילו מותר לנו להרגיש. כל העניין הוא להפסיק לפחד ממי שאנחנו ולקבל את עצמנו. תהנו מהרגע .

  2. לא הבנתי מה ניסית להגיד.
    זה גם כתוב קצת מסובך וגם הרעיון לא ברור.

  3. לא רוצה יותר להיות לבד!!

  4. ותחתונים זה לא נוח.

  5. כשהכותבות נכנסות לשטף מתחכם ואינסופי, כעל מנת לסיים משפט צריך לצלוח אינספור שנינויות והלצות, התוצאה מממממייייייגגגגעעעעתתת!

  6. ה-שול-ה

    זה לגמרי בלתי קריא.
    שירה, עשי מאמץ ושכתבי – קומוניקטיביות! גם על חשבון התחכום.

  7. טריניטי

    אכן מעורפל, ומה הפואנטה?

    שכנשים תמיד נרצה להיות חלק מזוג? שלא משנה כמה חוויות נצבור במהלך חיינו ולאיזו הגשמה אישית נגיע, תמיד חיינו ייראו ריקים מתוכן אם לא יהיה לנו איזה פרטנר לשלום?
    נו שוין. פיהוק ארוך. ספרו לי משהו שלא קראתי/שמעתי/ראיתי באיזשהוא מקום.

    בלי לקחת צד בעד או נגד, כי זה אפילו יותר מייגע מהנושא.

  8. יעלי שקוראת בין השורות

    המממ…

    ובכן, זה נכון שקיים גודש כלשהו של שנינויות ומשחקי מילים. ובכל זאת, בל נתעלם מן התוכן, וקיים תוכן, שבועט בכמה פרות קדושות.
    אז תרפו מהכעס, הרי בתכלס מיתוס ‘האישה החזקה והמשוחררת’, זו שחושבת ומתנהלת כמו דון ז’ואן, הוא רק מיתוס.
    השאלה היא רק מתי הוא יתנפץ לכל אחת ואחת מאיתנו..
    המסר, קרי, הפואנטה, הוא די פשוט; תרגישו. עד הסוף, בלי עכבות, בלי מעצורים, ובלי לנסות להתאים את עצמכן לאיזושהי תדמית כזו או אחרת (בין אם זו “האישה הקטנה” או דנה מודן). בסופו של דבר תבינו שזו פיקציה.
    תודה, שלום
    כל טוב.

  9. מיואשת

    אני כבר מפסיקה להאמין באהבת אמת כן והגברים גרמו לי לחשוב ככה טוב נו אולי חלק מהם לא להתנפל עליי! לפני יומיים אמרתי למישהו אחרי ארבעה חודשים של היכרת שלא העליתי בכלל בדעתי שהכל ביננו רק סקס הא פשוט קיבל את שלו ועל חזרה אין מה לדבר בכלל כואאאאאאב רצח למה להכאיב ככה סלחו לי על ההשתפכות ה”קלה” פשוט אנצל את הפורום וזהו גיליתי שזה היה עוד מישהו שדיבורים על רגשות לםני הסקס ואחרי….. אל תדאגו יש לי מה להציע זה לא הענין פשוט הגברים הם לא מכבדים את הרגשת שלנו וה לא אחד זה עוד הרבה שהכרתי מה אומר לכן בננות החיים קשים ואיפה איפה אהבת אמת הזאת נראה לי שלא קיימת בכלל
    תודה על ההקשבה החרישית

  10. הילולה

    הרי היא לא הוצגה!
    מצטערת, באמת שניסיתי להבין, אבל כל הכתבה סובבת סביב איזשהו נושא…. אבל מהו??

  11. אמיליה

    מה רע בהפוך עם קצף?

  12. המקום: לשכתו של ראש יחידת האיסוף במודיעין הסורי, אי שם בדמשק.
    הזמן: יום סתו אפרורי, חמש אחר הצהריים.

    “חלבה משובחת, ישר משכם אני מקבל אותה. הפלסטינאים המזדיינים האלה, הרבה צרות יש מהם, אבל חלבה הם יודעים לעשות יותר טוב מאשר כל הזבל שמוכרים לנו פה בדמשק. קח לך קצת”.
    מוחמד נאיף, ראש הדסק הישראלי במודיעין הסורי, התבונן בבוס שלו, סגן אלוף עבאס באשא, ראש יחידת האיסוף, והניד בראשו נמרצות. “המפקד, אתה יודע שיש לי בפה כבר שתים עשרה סתימות. הרופא שיניים שלי יהרוג אותי אם הוא מוצא לי סימנים של חלבה בין החניכיים”.
    “נו, מילא”, אמר באשא, ליקט את פירורי החלבה שנשרו לו על הסוודר, ונטל מהשולחן דף נייר. “תסתכל על זה”.
    “מה זה?”, שאל נאיף.
    “זה תגיד לי אתה”, אמר באשא. “אתה המומחה פה ליהודים, לא אני. קיבלתי את זה הבוקר, ממחלקת האינטרנט שלנו”.
    נאיף הסתכל בדף. היה זה אכן תדפיס של דף אינטרנט. נאיף זיהה מיד את כתובת האתר שהייתה רשומה בתחתיתו.
    “אה, בננות”, הוא אמר.
    “מה זה בננות?”, שאל באשא.
    “נו, אתר כזה של בחורות, פמיניסטי, פוסט פמיניסטי, אנא עארף. סיפרתי לך פעם. בחורים, סקס, פוליטיקה, שטויות, נו.”
    באשא נתן בנאיף מבט ארוך. “תקשיב לי, לא שלחנו אותך לעשות תואר בלשון עברית ותלמוד בלונדון בשביל שתוכל לראות שבע פעמים את פנטום האופרה ואחר כך לזיין לי את השכל על בחורות ציוניות פמיניסטיות.” באשא לקחת עט אדום משולחנו, וסימן קו חזק תחת שתי מילים על הדף. “אני רוצה שתגיד לי מה זה”.
    נאיף לקח את הדף והסתכל על המילים המסומנות. ” ‘הרווקה המיקרוקוסמוסית’ “. הוא קימט את המצח. “וואללה, לא יודע. קשקוש של בחורות ציוניות מתוסכלות, מה אני יודע “.
    באשא הסתכל בו בעייפות. “תגיד לי, אתה לא קולט? אתה לא מבין שהכל זה מזימה?”.
    “איזה מזימה?”, מלמל נאיף.
    “זאת הדרך של המוחבראת הישראלי להעביר ידיעות לסוכנים שלהם. זה ברור. הרי אין שום משמעות אחרת לצירופי המילים הללו. ‘תהומות הגדרתיות’? ‘מעטפת פוסט פמיניסטית’? דחילק, לא עשו אותי באצבע”.
    “טוב, אני אבדוק, אני אחזור אליך”, גימגם נאיף.
    באשא הסתכל על נאיף במבט ארוך וחודר.
    “אתה תבדוק את זה? נאיף, תקשיב לי טוב”. בקולו של באשא נמהל לפתע צליל שנאיף כבר למד להיזהר ממנו. “עד מחר בעשר בבוקר אני רוצה על השולחן את הדו”ח שלך. זה ברור? או שאולי אתה רוצה לחזור ולהיות קצין תצפיות ברמה? תשכב כל היום עם משקפת ותספור כמה פרות המליטו ברפת של רמת מגשימים. מה אתה אומר?”.
    “אני אמצא את זה, אל תדאג”, אמר נאיף.
    “אני לא דואג”, חייך פתאום באשא. “אתה יודע שאני סומך עליך. אולי בכל זאת קצת חלבה?”.

    בפרק הבא: נאיף חודר באומץ אל חדריו האפלים של מבוך האינטרנט העברי, ומגלה תגליות מרעישות.

  13. ההערות נכונות, הכתיבה ממש מסורבלת ומעצבנת. גם הרעיון לא משהו. או שאולי פשוט פיתחתי אנטי בגלל צורת ההגשה הנורוטית (לא צריך לשפוע שנינויות והתחכמויות כדי שנחשוב שאת חכמה, שירה’לה).
    משעמם

  14. סינדרלה

    אלוהים! איזו תרבות צינקנית התפתחה כאן?!
    לא שמעתי שהכריזו על תחרות התגובה המסרסת ביותר!
    נמאסה כבר הגישה המזלזלת הזו,, כאילו באמצעות ‘ירידה’ על הכותבת
    נחשוב שאתם חכמים ומוצלחים….

    ילא! חאלאס!

    • אני אכן מתאר לעצמי שלא נעים לפעמים לעמוד במקומו של כותב המאמר כאשר אלו הן התגובות שהוא מקבל. אבל חלק גדול מן המאמרים סובל מנטייה כרונית להעדיף תחכום על פני פשטות, חדשנות על פני בהירות, שנינויות לשוניות על פני מסר ברור. הקורא עושה מאמץ כביר לצלוח את המאמר, ולבסוף אחת מן השתיים: או שהוא עדיין לא מבין מה רצה הכותב להגיד, או שהוא מבין, ושואל את עצמו על מה הביג דיל. הרי היה אפשר להעביר אותו מסר בחמישית המקום. זה מעצבן, זה מתסכל, זה מוציא את החשק לקרוא את המאמר הבא.
      אז תבואו קצת לקראתנו, כותבים יקרים. בסוף זה ישתלם לכם, אני מבטיח.

      • לא משנה

        אני דווקא הבנתי את המאמר בקלות, וגם הזדהיתי.

        • !me too
          its so true you do your best to be strong and then “he” comes and i feel like a littel lost girl
          and i do try to glu it all…but the only thing i can do is live ,its taking me 3-4 month every time but I LEFT alraedy so now im srtong agien and god its so much better then slipping like tea spoons

  15. אחרון המוהיקנים

    שימי לב !
    המאמר היה מעניין, כתוב טוב, וקצת קצר מידי…
    רוצה לשמוע הלאה- הרגע של קריסת המנטרות… מה הן המנטרות האלה.
    מאוד מאוד מעסיק אותי בחיי האישיים, הפער בין איך שאני תופס את עצמי, כאדם, כגבר, כחבר , ובין המציאות הנפשית האמיתית שלי. אנחנו כבני אדם מספרים לעצמינו המון סיפורים שיקלו עלינו את החיים… אבל המציאות שלנו חמקמקה יותר, מורכבת יותר, ומכילה צדדים שונים וסותרים כל כך.
    הפתרון בעיני, הוא הבנה שאנחנו לא דבר אחד. שי בנו קולות וצדדים שונים מאוד, ושכמו המודיעין הסורי (בסיפור המתוק והמשעשע) אנחנו צריכי להיות קשובים וחשדנים כל הזמן כלפי עצמינו. לגלות איפה נגמרת האמת הרגשית ואיפה מתחיל הבלוף. איפה אני מספר לעצמי שאני שליו, אבל השלווה הושגה במחיר של ניתוק קופסת הפיוזים הרגשית שלי.
    מקווה שהבהרתי את עצמי דיי.
    תודה על המאמר

  16. מה בדיוק הקריטריונים לפרסום מאמר בבננות? האם מינימום כשרון או יכולת ביטוי בסיסית לא נכללים?

  17. אני חושבת שהתחתונים מתבישים בנו

  18. כן לתחתונים אני בתוכה שגם להם יש רגשות וזה לא יפה עם נאליב אותם

  19. שירה פור

    ידידיי היקרים באדם, שלום.
    מה אגיד ומה אומר; לא כך תיארתי לי. עשיתם לי שחור בעיניים. חבל לי שאתם עסוקים יותר בבקורת ברמה האישית מאשר בתכנים. אנסה להבהיר את דבריי ולבאר במקצת את הנקודות שהעליתי בקטע:
    1. העיסוק התכוף של נשים צעירות, קרייריסטיות ועצמאיות, בתדמית ובדימוי הדורסני (או ההרסני) והכביכול “לא זקוק להשלמה”. אמירות ריקות מתוכן כמו “אני אינדבדואל”, “אני לא חצי” ו”אף גברבר חסון לא ישנה אותי” שהפכו לביטויים שגורים ולדרך חיים. האימוץ החוקי של הגישה הגברית למערכות יחסים או אי מערכות יחסים. רתיעה, סלידה ובריחה מהתחייבות והדבקת תוויות על קשרים (“החבר שלי”, “זוג”, “ביחד”, “דייט”-ביטויים מובהקים לחולשה בימינו ולצערנו)
    2. הנטייה והשאיפה הטבעיות של בנות המין הנקבי (ואף הזכרי, אך לא בו עסקינן) לזוגיות, לאינטימיות ולשותפות.
    3. המקום שבו שני הגורמים האלה מתנגשים חזיתית, ויוצרים קונפליקט קשה מנשוא, קרי המקום בו יש רגשות מעורבים, ולא מדובר יותר בסטוצים חסרי משמעות. הזוגיות דורשת ויתור על הדימוי וחשיפת התשוקות והמאווים האישיים, שנוגעים באמת הפנימית.
    4. המקום של המדיה בתוך הסיפור הזה: היא מאכילה אותנו אשליות וקלישאות. במקרה של “סקס והעיר הגדולה”, למשל, זה נעשה במסווה מוצלח במיוחד של נשים שעסוקות בעיקר בפינים בגדלים שונים ובביצועיהם, אך הן בכל זאת מתוסכלות כאשר הן בסביבת זוגות נשואים.

    זהו. זו היא כל התורה. בלי שנינויות, בלי התחכמויות. צר לי שלא הנעמתי את זמנכם. אך עוד יותר חורה לי העובדה שאתם מאוד עסוקים בלתקן את הכתיבה והסגנון, ועורכים את תחרות ה”מי ייתן לה יותר חזק בראש”. תהיו ענייניים. נראה כאילו פיתחם אנטי כללי לנשים מפולפלות וחלקות לשון.
    סעו לשלום, האמירות בפנים.

    • מה שאת אומרת בעצם, ואני אנסה לקחת את הגרסה הפשוטה ולפשט אותה עוד יותר, זה שבחורה לא יכולה להיכנס למערכת יחסים זוגית רצינית מבלי לאבד את האישיות העצמאית והאוטונומית שלה. האישה הפמיניסטית, העצמאית, בעלת הקריירה, הבטוחה בעצמה, הופכת לכלבלב רמוס, מבולבל, תלותי וחסר ביטחון ברגע שיש לה גבר.

      ואם זה ככה, אז במוקד העניין צריכה לעמוד לא הרווקה בעלת התחתונים אלא הנשואה (או התפוסה סתם) בעלת הקשר הקבוע. ובמילים אחרות, ספרי לנו מה קורה לך כשאת נכנסת לקשר, לא כשאת הוגה בו מרחוק.

    • אין לי אנטי לנשים מפולפלות וחלקות לשון. את פשוט לא כזו. או שאת כן, וזה לא בא לידי ביטוי במאמר

    • הקוראים לא בסדר!! אכן, חצופים אנו עד מאוד שאנחנו מעיזים להגיב לחלקות לשונך המפולפלת. אנחנו לא הבנו, אנחנו נטפלנו לקטנות, אשמנו, בגדנו.
      עצה: get a day job

    • חזיז ורעם

      אין סתירה או קונפליקט אמיתי בין הרצון להיות ישות עצמאית, לבין הרצון להיות נאהב וחלק ממערכת זוגית.
      הקושי היחידי הוא בלמצוא בן זוג שיכבד ויתמוך בקיומך העצמי והעצמאי מחוץ לזוגיות.
      למען האמת, אם לומדים לראות, גם זה לא קשה

    • לא קראתי כלום זה יותר מדי ארוך אז…..
      לכו חפשו את החברים שלכם!!!
      על מה בכלל הכתבה מדוברת?!

      את/ה החוליה החלשה……………שלום!!

  20. שירה, נראה שהלכת קצת לאיבוד… יש פער בין הגדרה של משהו למהות שלו.
    את מתארת קונפליקט אנושי שחולקים גברים ונשים כאחד, והוא מורכב מהצורך להיות יחד ומנגד הפחד להיבלע בתוך היחד הזה.
    תהליך פתרון הקונפליקט הזה (שמתחיל בגיל ילדות מאחר והוא מבוסס על הקשר עם ההורים הרבה לפני כל קשר אחר) יכול לקחת שנים ולפעמים חיים שלמים .
    הסלידה שקיימת מביטויים כמו “החצי השני ” מסמנת מרד קטן נגד היבלעות והתמוססות כלומר פחד שנאבד את הגבולות איפה מתחיל האחד ואיפה נגמר השני .פחד מפני היבלעות בסימביוזה שכל כך מפתה את כולם- גברים ונשים! אני ממליצה לך ולכל מי שרוצה להרחיב את דעתו בנושא לקרוא את my mother-myself של הסופרת Nancy friday
    חג שמייח ושבוע טוב

  21. דרדסגנוני

    אז, בקצרה, אם הבנתי נכון:
    1. קריירה
    2. זוגיות
    3. התנגשות (בין 1 ל2)
    4. מדיה (ותפקידה ב3)

    אבל שירה, יקירה, איפה החידוש? מה כתבת כאן שלא ידוע לכל בר (או בת) דעת מאז פריצת התנועה הפוסט פמיניסטית, אי שם בשלהי 1995? לו לפחות היית מתמקדת באחת הנקודות… אני לא מדבר על לנפק אמירה חדשה, אלא אפילו רק אמירה תיאורית… כולנו ראינו את סיינפלד, סקס והעיר, וחלקנו אפילו את חשיפה לצפון, שזה אפילו מלפני הניינטיז, אם אנ’לא טועה, ושם נזרעו הניצנים?

  22. ג'ורג'י אליוט

    אויש נו באמת….
    טיעון חזק אחד לא שמעתי כאן היום. בעולם בו ציקצוק לשון אחד הפך להיות תשובה “אינטילגנטית” לכל דבר כמעט (ואפשט זו בשבילכם, קוראים יקרים: “צ’ה” בלשון העם), מקורי ומרענן לקרוא את המאמר הנדון של שירה. ניכרת בו תבונתה וחריפותה, כמו גם ניכר כי היא שוחה היטב במטריאל עליו היא כותבת.

    מישהו פעם אמר לי שביקורתיות היא חץ הערס שאתה שולח כשאתה חוטא בחוסר מעש ובשיתוק. נראה אתכם כותבים בבהירות חסרת שנינות? easy said than done.

    מגיע לה לשירה מעט פירגון מאשר קיתונות של קטנוניות ובוז.

  23. יש בכתיבה שלה משהו פלצני שמעורר אנטגוניזם.
    האמת יש ברוב המאמרים כאן משהו פלצני שמעורר כל מיני תגובות אחרות… אבל בד”כ זה בא גם עם כמה תובנות מרעננות או חשבון נפש שמגיע מבפנים.
    אבל במאמר הזה הפלצנות מגיעה נטו וגם ובתגובת הגיבוי לו שנפתרת בכותרת התמוהה-“ידידיי היקרים באדם?!?” -או משהו כזה? מי ידידיי? איזה אדם? מה קשור?

  24. יש לי הערה בקשר לפיסקה קטנה ולא משמעותית לכאורה במאמר-הקפה,הפוך בלי קצף.
    אחרי שלוש שנים שבהן עבדתי כברמנית באחד האספרסו ברים המצליחים בעיר,פיתחנו אני ועוד חברים לעבודה תאוריות על ההתאמה שבין סוג הקפה לאנשים ששותים אותו.
    צר לי אך הפוך בלי קצף (לפי התיאוריה שלנו)העיד על חשק מיני חלש,ברגע שגבר היה מזמין הפוך בלי קצף מיד היינו מצחקקים”אימפוטנט”…
    ולכן יקירי המתגאים כל-כך בהקפדה על הקפה הספיציפי שאתם כל כך מקפידים לשתות בלי לסטות במילימטר מהנוסחה שלכם ,זיכרו את נותני השירות!הדיאגנוזה על האופי שלכם לאחר שנים של נסיון היא אכזרית,מהירה ובד”כ מדויקת!

  25. איתמר ( ג'ון )

    נקודה אחת שברצוני להעיר, על אף העובדה שאינני מחזיק בואגינה. המונח “אהבה” אינו אלא כינוי מלאכותי ודביק שהגה המוח האנושי, תחת לחץ והשפעה של גורמים שונים לאורך ההיסטוריה – דתיים בעיקרם – על מנת להנציח את הזוגיות המונוגמית. בני אנוש מטבעם אינם יצורים מונוגמיים, אולם המונוגמיה תפסה את מקומה בעולם המפותח כפועל יוצא של חשש מאנרכיה ומהפרת הביטחון הקיבוצי של החברה האנושית. בפועל, “אהבה”, או משיכה רגשית, היא תולדה של משיכה גופנית-מינית; זו, מקורה בדחפים חשמליים המתעוררים במוחותינו, וכדרכם של אלה – אורך חייהם קצר מאוד. משאובדת המשיכה הגופנית, דועכת ה”אהבה”, וקשרים רומנטיים שבכל זאת ממשיכים להתקיים שורדים מתוקף האינרציה או בשל ידידות והערכה הדדית. קיצורו של דבר, האהבה איננה קיימת, ומי שחי את חיי הזוגיות שלו לפיה – מרמה את עצמו.

  26. שירה פור-מקסימה, חריפה, שנונה וכלכך אמיתית….
    מודה לך מקרב לב יקירה על שהנעמת את זמני

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *