קטע מיומן קריאה בבתי הכלא במילאנו: רשמים מביקור שערך רוני סומק בכלא סאן ויטוריה ובולטה

תנו לי לצאת לפחות במילים

לפני הביקור באגף הנשים של כלא סאן ויטוריה לוקח אותי ז’ק ארביב ל”זוקה”. כאן במרתף נרקח ונמכר לראשונה הקאמפרי. מוזגי המקום משכנעים אותך בהינף יד שבאף בקבוק לא תמצא טעם כזה. בעיקר שהסודה שהם מזליפים מעלה מיד קצף ורוד.
הקצף הורוד הזה יהיה מטאפורה לביקור באגף הנשים. הן אולי עדיין סגורות בבקבוק, אבל הקצף הוא תמיד ורוד.
אנחנו פוגשים אותן בספריה של האגף. ז’ק (שהוא מהנדס אווירונאוטיקה, מתרגם ובעל חלומות), פאוסטה סקואטיטי (אמנית פלסטית ומשוררת) ואני. אחדות מן האסירות נראות כמו הדודות מהוועד למען החייל, לאחדות יש קריצה כמו של המוכרת המשכנעת אותך למדוד מעיל באחד הבוטיקים של מילאנו, ולשלוש בנות ,לפחות, יש מבט המצטט חצי מהצמד בוני וקלייד.
בתאים שלהן יש יותר בובות ודובונים מאשר אלה שהיו בחדר השינה של בתי בימים שהיא הלבישה והפשיטה בובות ברבי. מישהי חוצה את המסדרון עטופה במגבת. השיער שלה מריח משמפו. אני מוריד עיניים כדי לא לגזול מהפרטיות שלה, והיא לא מאפשרת להתעלם ממנה. אני שוכח לרגע שז’ק ואני הגברים היחידים באגף הזה.
אני קורא בעברית. פאוסטה וז’ק קוראים את התרגומים, וכל מילה לובשת בחדר הזה מדי אסירים.
הן מזהות בשיר אהבה את הסכין, בשיר אחר הן מתעניינות אם אני עדיין בקשר עם הילדה שהזכרתי בו.
מישהי פתאום שואלת אותנו על המכבים, לא לפני שהיא מראה לנו ספר של דוד גרוסמן.
בגדד, העיר בה נולדתי, מדליקה לאסירה בולגריה את הדמיון. מישהי, יפה במיוחד, מראה לנו קעקוע של שמש ברווח שבין הבוהן לאצבע. לבן שלה היא קראה ירח, היא משביעה אותנו למסור ד”ש לבעלה.
היא יודעת שמח נהיה בכלא בולטה.
אני סופר את העגילים באוזן שמאל שלה ותוהה איך היא מצליחה לאכול עם פירסינג ענק על השפה. בפעם השלישית שאנחנו לוחצים ידיים היא מחמיאה לגודלה של היד. לפני שנים, אני אומר לה, שיחקתי כדורסל. “גם אני” – היא ממהרת לענות. היא, אגב, כמו כולן חפה מפשע.
רגע לפני היציאה, מבקשת חברה שלה שבארץ הקודש נדליק נר לכבודה ולכבוד החופש.
דוקטור לוצ’יה קסטלנו מקבלת אותנו למחרת בבית הכלא בולטה. לוצ’יה, מפקדת הכלא, כמו סגניתה, נראית כאילו זה עתה נגזרה מז’ורנל אופנה. בחדר שלה תלויים פוסטרים של אנדי וורהול, רותקו וחואן מירו. היא אוהבת אמנות ולכן קירות המסדרונות טופלו יפה בידי האסירים תלמידי סדנת האמנות.
בולטה הוא, בשטחו, הכלא הגדול ביותר באירופה. יש בו 850 אסירים, 500 אסירים ואנשי צוות ו-15,000 ספרים בספריה. “זהו המודל לכלא העתיד”, אומרת המפקדת ומראה לנו את הנגרייה בה מייצרים האסירים בעיקר סוסי עץ, את החממות לגידול פרחים ואת המפעלים הקטנים. “יש להם הכול”, היא מוסיפה, “חוץ מחופש”. החברים מאגודת ידידי הכלא מראים לנו חוברות שנכתבו על ידי האסירים. השמות בהתאם: “אף אחד לא נולד אסיר”, “תנו לי לצאת לפחות במילים” וכו’. הם לוקחים אותנו לתיאטרון הכלא. האנגר די גדול, בקצהו במה ומולה טריבונה מלאה. ז’ק ואני אורחי הכבוד של תחרות שירי האסירים שעורכת אגודת הידידים בפעם הראשונה בבולטה.
“שמו לו אזיקים על היד כי אין אהבה בעולם”, אני מתחיל לקרוא בעברית, ז’ק קורא את התרגום האיטלקי והמוזיקה של שפי ישי מתנגנת ברקע. גם כאן לכל מילה יש אסוציאציה לסורגים.
אחרי כמה שירים בעברית ובאיטלקית מוזמן אסיר טוניסאי לקרוא בערבית. הוא מחזיק את “יסמין” (מבחר שירים שלי בערבית בתרגום סמיח אל קאסם). הוא עדיין מתלבט מי המשורר הפלשתינאי הגדול ביותר.” מה אתה אומר”, הוא שואל, “סמיח או מחמוד דרוויש?” אני אומר לו שהם חברים טובים. הוא צוחק. במשך כל השיחה הוא מסרב להגיד ישראל. כשהמילה נפלטת לו, שואל אותו ז’ק מה קרה והוא קורץ ואומר, “טוב זה ריאל בוליטיק”. רנטו, חבר הבריגאדות האדומות בעבר והיום חבר באגודת הידידים אוהב את השיחה הזאת. “די חששנו”, הוא יגיד לי אחר כך, “להביא אותך לכאן. יש פה יותר מ-300 אסירים ערבים”.
“זה כלא 5 כוכבים”, אומר לי חבר אחר באגודת הידידים, “נכון שאי אפשר להשוות עם מה שראית אתמול?” נכון , אני עונה, אבל שם היו נשים.

תגובות

  1. אלמוני

    בנות, לא יפה שמשורר מוערך כרוני סומק שמקבל טיסה לארה”ב מטעם….(משרד החינוך והתרבות? הקרן לעידוד יצירה מקורית של אסירי כל העולם התאחדו?)
    לא מקבל שום תגובה…..
    בכל מקרה אצלי הרשימה עוררה געגועים למחוזות נשיים אפלים, ובעיקר ל”זינזאנה”, שבימים קשים הייתי נוהגת לצפות בה בקביעות ולא לפספס אף פרק. ברור גם שהוא מתיייחס לעצמו בתוך המקום הזה כאילו הוא ניצב בסרט הוליוודי מהניינטיז.

    נ.ב. גיליתי מחדש את חוה אלברשטיין. איך לא הכריזו עליה עדיין דיוה עולמית?

  2. אדל ברנר

    זאת אני בשתי התגובות למעלה. המערכת לא מזהה משתמשות בשמן המלא!
    בכל מקרה רציתי להוסיף, שבעצם משוררים, מעצם מהותם, מרגישים כניצבים בחיים, כמו עדשה רגישה שקולטת הכל ומוסתרת יפה בנוף המקומי.
    לא ככה?

  3. לוכד

    משורר אמיתי הכותב שירה גם בפרוזה. קטע טוב נמדד במספר משפטים הבודדים הנחרטים בנשמה ובדבק המחבר ביניהם.

  4. ראיתי אותו בבית העיתונאים בבית העיתונים לפני כמה חודשים אם המשורר הצעיר { והשווה מאד } יחזקאל נפשי.
    השניים שוחחו ביניהם ולא רציתי להפריע להם אז אני אומר כאן את מה שאני חושבת עלייך רוני.
    רציתי לגשת אבל התביישתי.
    המאמר יפה, מרגש, ונוגע.
    ממני אלה.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *