התרבות הישראלית, על-פי התנודות בעולם האינטרנט, חשובה פחות משלטי החוצות הענקיים. חגית גל על הכספים שמתגלגלים למקומות הלא נכונים

תרבות: מחכים להנפקה

במהלך השנה האחרונה נעלמו מהרשת, בשקט של סוכני מוסד, שני מגזיני תרבות חשובים: ריתמו ואקסיומה.
ריתמו, שהיה מרענן מבחינה עיצובית ואשר עסק בעיקר במוסיקה, נעלם כלא היה יחדיו עם פרויקט הרדיו האינטרנטי שלו (אשר כלל את דן תורן כמנהל, אסף אמדורסקי כשדרן ועוד שלל סלבריטיז שחשו צורך עז להתחבר למדיום החדש).
אקסיומה לא היה אף פעם חינני, אבל הוא היה מגזין תרבות. הוא ניסה להקיף יותר מדי תחומים תוך שימוש במעט מדי כותבים, אשר סקרו אירועים שהיו שוליים לאנשי השוליים (שזה רוב הגולשים בערך, בתקופה בה השוק הישראלי רק מתחיל להתעורר).
גם זורו יצא לאוויר העולם בגרסה אחת, אשר מעולם לא עודכנה. בגרסה זו ניתן היה לקרוא ראיון עם שרון קנטור, מאור כהן וטור של אילנה ברקוביץ’. זורו נראה היה מבטיח מאוד, קצת שינקנאי מדי, קצת יותר מדי מפורסמים, אך עדיין חינני.

שלי יותר גדול

יכול להיות שלאיש מכם לא זולגת דמעה על הלחי עקב גילויי ההיעלמות הללו, וגם יכול להיות שברגעים אלו ממש אתם עובדים על פרויקטים מתחרים/דומים וחושבים שאתם, ולא אחרים, תצליחו לכבוש את השוק בסערה, אך עדיין קיימת עובדה מצערת אחת: הכסף לא זורם לכיוונים הנכונים.
אנא, תקנו אותי אם אני טועה:
סטימצקי ותפוז פצחו במיזם ספרים בשווי של ששה מליון דולר.
סופר פארם הכריזו על פורטל משפחה עתידי בשווי של ששה מיליון דולר.
נטקינג תשקיע 200 אלף דולר על קמפיין חדש.
נטוויז’ן ומיקרוסופט הלכו על פרויקט קידום מכירות בשווי של מיליון דולר.
אינסיידר דוט קום מקימה אתר למסחר בניירות ערך בשווי של כמיליון דולר.
ולקינוח- נטוויז’ן הולכת להנפקה.
תנו לי לנחש, לאחר ההנפקה תהא שווה 500 מילארד דולר, אשר מתוכם יושקעו בתכנים 1000 שקל, מתוכם 300 ש”ח לנושאי תרבות.
הסכומים שרואים בעיתונות כל יום, לאן הם הולכים גוד דמיט?
נראה לכם שפורטל משפחה אי פעם יצליח לענין אתכם כמו תכנים על יהודה עמיחי, יונה וולך, רמי פורטיס ומיכאל גרוס?
האם יכול להיות שקידומי מכירות מדהימים לא שווים כלום אם לא תומך בהם תוכן כלשהו, הא, בן-ארצי?
כולם כלכך עסוקים במראה החיצוני שלהם שהם לא שמים לב שהרוח יוצאת לנו מהמפרשים.
למי יעזור עיצוב מחודש של נענע, ושלטי חוצות של נטקינג? זה הרי גם לא מכניס להם כסף, אז מה עשינו?
אם אני צריכה לשלם כסף כדי לקרוא את הספרות הנהדרת של רם אורן, לא עשינו כלום (ושאף אחד לא ימכור לכם קלישאות של “רם אורן הוא הראשון ברשת” כי יורם קניוק פרסם באתר במה חדשה ספר שלם בחינם!).
עם כל הכספים האלה שמתגלגלים להם ברחובות, היו יכולים להרשות לעצמם גופים כמו ידיעות, מעריב, וואלה ושות’ לשתף פעולה עם אתרי תרבות קטנים. ואם האתרים הקיימים לא נראים מספיק טוב לידידנו בעלי הממון, אז אולי הגיע הזמן שהם יקימו לנו איזה IMDB ישראלי. לא נהיה קטנוניים, כל אתר תוכן שטומן בחובו אינפורמציה אודות התרבות הישראלית על גווניה יתקבל בברכה (כולל מאגרי מידע, קטעי וידאו ואודיו נדירים וכו’). ושלא יעצבנו אותי הפלצנים עם העניבות.

ואולי תבוא איזו נחמה ואולי לא

אומרים שקשת אינטראקטיב הולכת להציל את כבודה האבוד של התרבות הישראלית ברשת, בתחום המוסיקה לפחות. מתכננים לנו שם פרויקט מוסיקה אדיר, הכולל בתוכו מאגר מידע ובו כל האינפורמציה האפשרית הקשורה למוסיקה ישראלית. יפה.
אני בכלל מחכה שאיזה אומן על, משהו סטייל דיוויד בואי אבל הגרסה הישראלית, יקום בוקר אחד ויקים את המגה נאפסטר הישראלי. כל מה שרציתם על ההארד דיסק שלכם והתביישתם לבקש.
קחו בחורה כמו שולה חן. היא בכלל נולדה להיות טייקונית אינטרנט, היא צריכה לעמוד בראש פרויקט תוכנת שאב”ש (שתף אותנו בחומרים שלך) הישראלית. החלפות אינפורמציה הקשורה לתרבות הישראלית.
ואני, יומני היקר, כל מה שרציתי לומר זה אל תהיו כאלה חסרי תרבות, ואל תתנו לכאלה להשפיע על טעמו של האינטרנט הישראלי.
שנה טובה.

על הכותבת חגית גל

אשת פרסום במקצועה, כותבת סיפורים קצרים לעצמה ובימים אלו ממש מתאמנת לקראת אליפות העולם בסקי מים

תגובות

  1. כבר היה כאן דיון בנושא, לפני מספר שבועות.
    סוכם אז שבאופן עקרוני, יוצרים לא מוכנים לקבל שכר לעמלם.
    היו צרכני תוכן שהביעו נכונות לשם עליו, אבל זה לא ממש עזר.

    מה את מחדשת / תורמת לדיון במאמר הנוכחי?

    • קשת אינטראקטיב ככל הנראה תציל את המצב

    • חגית גל

      חוששת שלא באתי לחדש כי אם לציין עובדה ולהזהיר.

    • שירלי

      הכתבה שעליה אתה מדבר עסקה בתוכן בכלל. הכתבה הנוכחית לעומת זאת מדברת על מגזיני תרבות וייצוגה של התרבות הישראלית ברשת.
      אחד התפקידים של האינטרנט כאוצר התרבות, הרי נעדר כמעט לגמרי מהנט הישראלי. השקעה ופיתוח של מאגרי מידע כגון imdb ו- amg חיוניים לקידום ותיעוד התרבות בישראל.

      • תוך כדי הדיון סביב המאמר הקודם, הבהרת כי
        בזמנו הצעת ל”אקסיומה” להתארח על-גבי השרת שלך, והם סירבו.

        • שירלי

          נו, ואתה רואה מה יצא מזה (למען האמת בועז היה זה שהציע להם להתארח על השרת שלנו).
          ריתמו גם היה אתר מצויין – תוכנית וויזואלית שעשה די הרבה רעש בזמנו. והיום אין לו כל זכר.

      • דיברנו על ONLINE CHAT יש החלטות?? ??

        • בועז רימר

          יהיה בקרוב.
          עכשיו הסבר *טכני*:
          ויתרתי על התוכניות שלי לצ’אט ב-html סטרימינג. מסתבר שזה מעיק על השרת יותר מדי. כנ”ל צ’אט בפלאש. אז עכשיו חזרתי לסקוור 1 – צ’אט איי.אר.סי בג’אווה. חיפשתי אפלט ג’אווה בעברית ואלו שמצאתי לא מחולקים חינם. מישהו מכיר תוכניתן ג’אווה שיכול להסב אפלט איי.אר.סי לעברית?

  2. איקרוס

    הינה באה מלכת הכיתה להטיף לנו תרבות מה היא!!!!
    בשיחון הקודם שלנו ציינתי ואחזור שוב, פעימות מונה זה שם המשחק.
    אז, עלו תעלי על בריקדות אך הבנייאס ימשיך בזרימתו.
    לא לרמתך. אל תגלשי.

    • אוולין

      לצערי, באמת לצערי, אני נאלצת להסכים איתך.
      בסופו של דבר ההיצע נקבע על פי הביקוש, וזאת כל עקומת היצע-ביקוש יכולה להראות.
      למעטים ובודדים כמונו, שטיפת תרבות רצויה ואף הכרחית, לא נותר אלא להסתפק במה שסיפק אותנו עד היום, שזה לא בהכרח רע, אבל בהחלט אפשר להתקדם.

      • איקרוס

        ושוב אנו נפגשים (אם כי לא באותו שם (אני עדיין עובד על זהותי))
        את לא צריכה להצטער על האמת
        אם את עדיין ברשת בשעה 2000 סימן שיש לך אינטרס אחר מסתם שוטטות. אי לכך, אין בך רומנטיקה רישתית, שנוגעת בכל חלקה שפויה בארצנו.
        אנשים כמו בננות נוטים לשכוח שהם אחד מפלחי השוק הקטנים ביותר, עם דרישות גבוהות מאוד. קל יותר לספק אנשים שדורשים פחות ומשלמים הרבה יותר. מה גם שהם “”מטומטמים””
        (:
        די עם הרומנטיקה, זה עסק ככל עסק אחר ומה שמוכרים לכם כאן כנראה לא מתאים לכם גם בתולעת ספרים.
        אם תתאמצו תגלו שיש הרבה יותר ממה שאתם מסוגלים לספוג

        • אוולין

          וואו, לשמוע על חוסר רומנטיקה ממתוסכל שעף יותר מדיי גבוה.
          זה מעניין.
          ואני כאן בשעה זו בגלל שאני בעבודה ומנסה להתנתק מדיי פעם מהטימטום שחוגג סביבי. ולא מאף סיבה אחרת…

          • איקרוס

            ובכל זאת מצאת פינה חמה במקום עם אנשים נחמדים (כמובן שיש סטית תקן מותרת)
            וזה מה שהרשת מציאה לכולם.
            פינה חמה קטנה ונחשקת, את זה שום תוכן רדוד לא יסתור, וגולשים מנוסים יודעים להתחמק מכל מה שלא מעניין אותם עצמם.
            אז לבוא ולצעוק חמס על הרדידות זו צביעות כפולה. אתה חלק מהרדידות, ואתה מבקר את כל השאר. מי שמך.
            המטריקס זה לא כאן

          • בלגניסטית

            תסלחי לי שאני ככה מתפרצת , את יודעת… בלגניסטית (גאה)!
            את חייבת , פשוט חייבת להחליף מקום עבודה!

  3. המיליונים שזורמים לכל הכיוונים לא ממש משנים. נכון שנורא אהבתי את אקסיומה, בעיקר בגלל שכתבתי בו במשך שנה, אבל אקסיומה נכוותה בגלל טעות של אי קריאת המפה, ולטעמי (ואני יודע שעורכי אקסיומה חולקים עלי כאן) דווקא בתצורת התוכן ולא בתכנון הפיננסי. שחורדיני, במה הקבינט ובננות חיים ובועטים (אוי זה נשמע רע בעברית) גם בלי זה, החשיבות היחידה שיכולה להיות לכסף גדול היא הפרסום במדיה שמחוץ לאינטרנט, ואין לך דוגמא טובה משירלי, ליכולת להגיע אל מדיה זו גם מבלי להשקיע בפרסום. באשר לכתיבת אתרים ומאגרי מידע, גם שם המיליונים לא משחקים תפקיד, ובדרך כלל תוצאותיהם גרועות יותר ולא מגיעות לרמה שבועז ודומיו יכולים להפיק בעלות מינימלית של כמה אלפי שקלים. אני בטוח שדווקא את יודעת לפחות היטב כמוני שעתיד ככל שהוא אמור באינטרנט, לא יוכרע על ידי ביל גייטסים ונוני מוזסים, אלא דווקא על ידי לינוס טרובאלדסים ובועז רימרים. פחות אנשים ישמעו מטליקה ויותר ישמעו סמאשינ’ פאמפקינס.
    ולמי שעוד לא שמע, את התקליט החדש אפשר למצוא ב:
    http://machina2.cjb.net/

    • חגי תקוע

      האינטרנט יציל את האמנים הקטנים. הם אולי לא יעשו כסף, אבל גם כסף הם לא עושים גם עכשיו, אבל לפחות אי אפשר יהיה למנוע מהעולם את היצירות שלהם. בואו נקח, לדוגמא, את להקת פונץ’ – שני התקליטים שלהם אזלו מהעולם בשנת 1992 ואי אפשר להשיגם. לחברת אן.אם.סי לא שווה להדפיס אותם שוב, כי זה לא כלכלי להם, וחברי הלהקה יכולים לרקוד על הגג – אנשים לא יכולים להגיע לשירים שלהם, כי החברה המזדיינת והמסואבת לא מעוניינת להדפיס אפילו מאתיים עותקים, שיהיו בחנויות, לטובת מי שרוצה לשמוע את “עדינה” או “ונדמה שישוב”.

      ועכשיו: יש אינטרנט. אם אני רוצה, מחר אני מקים אתר פונץ’.קו.איי אל – שם בפנים את כל השירים משני התקליטים, וזהו. החברה יכולה לקפוץ לי, הגולשים יכולים לעשות דאונלואד וזהו – אף אחד לא מרויח כסף, לא אני ולא הלהקה, אבל לפחות האמנות חיה ונושמת (זה ביטוי יותר טוב מחיה ובועטת, לא?!)

      בעיני האינטרנט הוא מקור לשיחרור של היצירה האמנותית מכבלים מכוערים של עסקנים ציניים עם סיגרים מסריחים ביד, שעושקים את האמנים וקורעים את קוני הדיסקים. המלחמה בנאפסטר היא מגוחכת, כי אי אפשר יהיה לעצור את טכנולוגיית הפצת המידע – והמוזיקה בפרט. זהו זה. המהפכה לא תהיה, מתישהו. היא כבר פה. ומה איכפת לי האנציקלופדיה של קשת אינטראקטיב למוזיקה בת זמננו, יש לי כבר מזמן את כל החומר שאני צריך באנגלית. וגם את הסמשינג פמפקינס אני אוריד תיכף למערכת שלי.

      אז ממה יעשו האמנים את הכסף? מההופעות. זה הדבר שאי אפשר לעשוק ואי אפשר לזייף. יש אולם, יש קהל, יש להקה על הבמה. וכמה שיותר יכירו את השירים, ככה יבואו יותר אנשים להופעות. אני חוזה שתוך שנה שוק המוזיקה ייראה לגמרי אחרת. לגמרי לגמרי אחרת. אנשים ישמעו משהו ברשת, ייגנבו וירצו לראות את זה בעיניים. וככה הכסף יילך ישר לכיס של האמנים, וחברות התקליטים – לעומת זאת – ייסגרו (תודה לאל)

      הקץ לעריצות התרבותית.

      • ג'וליה

        ונדמה שפונץ’ ישובו.
        אמן.

      • בסוגריים:
        במגזין במה כתוב ש-
        NMC
        יוציאו לקראת דצמבר את “פונץ'” ו”הצוללת” על דיסקים.
        שתדע.

      • You have no clue when it comes to the music business. Record companies are not going out of business, the biggest market is still the USA, and here people keep buying cd’s. In the first 6 months of 2000 compact disk sales went up 10% to 5.7 billion dollars. This is different in Israel, where counterfeit cd’s are a big business, and where one person buys a disk, or some software, and the whole neighborhood makes copies, you can be proud of that. Napster is fine, but it take a few hours to create a cd, is it worth it for 11$ ? and the quality is not as good as a disk. So far Napster has reduced cd sales only around colleges, but overall, it created more interest in music and increased total sales.

        • שוש ,
          את טועה בגדול. חגי תקוע קלע בול למטרה. להקות ישראליות קטנות שלא מצליחות להרים את האף ולנשום מעבר לכל העסקנות ואכן ימצאו את המזור באינטרנט והנפסטאר.
          הטעות העקרונית שלך היא בהשוואה של השוק האמריקאי עם הישראלי. בעוד שבשוק האמריקאי דיסק עולה 11 דולר , ומה גם שהוא מתבסס על מכירת סינגלים שעולים אולי 20 שקלים, כאן, דיסק עולה 80 שקלים וסינגלים, שמגיעים שבועות וחודשים אחרי שהשיר יוצא לשוק בכל העולם (ואגב, זה נכון גם לגבי אלבומים), עולים כ – 40 שקל. למה?!

          יש להבין שתרבות ובעיקר המוסיקה היא אוויר נשימה לכולנו. אנחנו שומעים וצורכים מוסיקה כמו שאנחנו אוכלים וישנים. נניח שתלכי לקנות במכולת לחם והמוכר יערוך לך חשבון ויגיד לך “גברת, 79 שקל בבקשה” זה אבסורד, לא? אני לא מדבר איתך על כרטיס לתיאטרון או על כרטיס קולנוע שהוא במחיר אבסורדי ביחס לחו”ל. פלא שכולם סובלים, גם האומנים וגם הצרכנים?

          סינגלים, שהם הלחם והחלב של צרכנות התרבות, צריכים לעלות כמו בחו”ל, 20 שקלים. אנשים קונים אותם בחו”ל כל שבוע ביחד . זהו כרטיס הביקור של האומן החדש או הוותיק לקראת אלבום חדש או סתם שיר חדש. בזמנו היה אפשר לקנות סינגלים בקיוסקים ב – 15 שקלים אבל המבחר היה מצומצם והרעיון נגנז. ואני לא קונה את הטענה “אין שוק”. כמובן שלא יהיה שוק לסינגל שעולה 40 שקלים ונימכר רק ב –Tower records .

          לי היה פעם חלום. לטוס לאנגליה ולקנות את הסינגלים של כל שירי האהובים. עד קניתי את המחשב הראשון שלי וחבר שלי התקין לי את הנפסטאר. “זה משהו מצוין” הוא אמר. עכשיו יש לי את כל השירים האהובים וגם מעבר לזה. בלי צורך לכתת את רגליי ב – Virgin.
          הנפסטאר הוא הנקמה המתוקה של הישראלים בחברות התקליטים.
          אם הדיסק “אתה חברה שלי” של ערן צור עולה בחנות 79 שקלים למה לי לרכוש אותו אם בנפסטאר הוא מצוי בחינם?

          אי אפשר להאשים את הישראלי בהעתקת תוכנות ושירים. אם אני קונה מחשב הכי פשוט ב – 4000 שקלים מדוע אני צריך לשלם עוד 2000 שקלים (מינימום) על תוכנות?
          נניח שאת קונה מכונית חדשה פה בארץ ומשלמת 95% מיסים ואז מישהו בא ולוחש לאזנך ” נכון שקנית את האוטו בכסף מלא, אבל אני אוכל לתת לך את הדלק חינם אין כסף” מה תאמרי?
          כנ”ל לגבי שירים. מערכות סטיראו עולות כאן, למרות ה”הורדות במיסים”, הון. פשוט הון ביחס לאירופה ואמריקה. בשביל זה ישראלים קונים “איווה” בסקאל וחושבים שעשו את עיסקת חייהם.

          לסיכום, כל מה שאמרתי בלוף.
          כשהממשלה תפסיק לקנות מטוסי קרב ומסוקים במחיר 40 מליון דולר האחד, התרבות והחינוך ירוויחו.
          וכמובן ניתן להגדיל ולומרהשלכות לגבי השלום שיבוא וכו’.
          נצטרך להמשיך ולחכות
          🙂

          • גרשון

            פה מדובר בגניבה לשמה. ואני מתכוון גם עלתוכנות וגם על דיסקים. התוכנה והדיסק לא באו משום מקום, עבדו עליהם קשה. הרבה אנשים עבדו עליהם. אנשים שהיו מעדיפים לקבל על זה כסף, אחרת הם ילכו לעשות דברים אחרים. אם המחיר לא מוצא חן בעיניך, אל תקנה. זה לא נותן לך זכות לגנוב. מה ההבדל בין גניבת תוכנה בחמש מאות שקל לגניבת חולצה בחמש מאות שקל? רק הסיכוי הקטן יותר להתפס כשאתה גונב תוכנה.

            הבעיה אפילו יותר חמורה כשמדובר בדיסקים. בגלל שיש יותר אנשים שגונבים, יש פחות אנשים שקונים, וכתוצאה מזה הרווחים של חברות ההפקה יורדים, והן מפיקות פחות דיסקים שמראש הן לא מעריכות שיהיו רווחיים. אלה כמובן לא הדיסקים של רמי קליינשטיין, אלה הדיסקים של האמנים היותר קטנים. גניבת הדיסקים פוגעת בהם יותר מכולם.

            ואני בארה”ב קניתי דיסקים במחיר $14 לאחד בערך, שזה די קרוב למחירים בארץ. לא חיפשתי חנויות זולות במיוחד, אבל גם בארץ לא.

            • גרשון,
              הרווחים של חברות התקליטים לעולם לא יפגעו. הם האחרונים שניפגעים והם ימשיכו להנות על חשבונם של צרכני המוסיקה שרוצים לקנות שירים כל כמה שבועות ולא כל מס’ חודשים. חברות התקליטים הן האחרונות שנרחם עליהן.
              הלהקות הקטנות לא מצליחות כוון שאם הצרכן כשהוא מול מדף התקליטים עורך חשבון , אם לקנות את החדש של אביב גפן או של שלומי שבן, במחיר הזה הוא יקנה את של גפן. ושלומי שבן יצטרך לחכות. וזה חבל.

              • גרשון

                רגע, חברות תקליטים לא נפגעות כשאתה גונב את המוצרים שלהן? מוזר, היית מצפה שאם זה היה המצב, הם היו נותנות את הדיסקים חינם (כי לגבות כסף זה יקר, אתה יודע, צריך לנהל ספרים, רואי חשבון, ובלאגנים, במיוחד אם אתה מוכר ברחבי העולם)

                כשאתה גונב, אתה פוגע בזה שאתה גונב ממנו. זו הסיבה שאסור לגנוב. אם אתה חושב שמותר לגנוב ממישהו שיש לו הרבה, זו בעיה ספציפית שלך. זה לא הופך את זה לנכון. תגיד, איפה אתה שם את הגבול? הרי גם לרשתות השיווק הגדולות יש המון כסף, אף אחד לא ישים לב אם תיקח פחית אחת ולא תשלם עליה.

                לגבי הלהקות הקטנות, אם המוצר שהן נותנות נחות ממוצרים אחרים (זה מה שאתה אומר, כשהצרכן מעדיף את אביב גפן על פניהן), שישפרו אותו, או שימצאו דרך להוציא דיסקים במחירים יותר נמוכים (גם זו אפשרות לא מופרכת, אם הפיראטים יכולים, למה חמש להקות לא יכולות להתאגד ולהוציא דיסקים בעשרים שקל בלי חברה גדולה מאחוריהן?).

                בלי קשר, מחירי הדיסקים באמת גבוהים. גניבה זה לא פיתרון.

              • בזמן שהוא מחכה, יוכל להשלים את פרק השירות הצבאי בחייו.

                • עץ הקיפודים האנגלי

                  האם שלומי שבן לא עשה צבא? ואם הוא לא עשה צבא, אז? אז הוא מעור-עריק…

                  ובמחשבה שניה: גם מאור כהן, אסף אמדורסקי, עברי לידר ואביב גפן לא נהנו מנפלאות המטבח הצבאי.

                  ובלי שום קשר, הדיסק של שבן מחורבן

          • So what was i wrong about? you keep telling me we do this and that because taxes are too high in israel. Why don’t you do something about it? You shouldn’t have any tax on cars, electrical appliances, cd’s, or gasoline, i mean DELEK .
            When you buy a liter of DELEK in israel for 4.40 shekels, the real price should be about 1.25 shekels a liter, more than 3.00 shekels are tax, and i don’t care what it costs in Europe, they pay high gaoline taxes too.
            As far as buying sneakers and tv’s at the airport in duty free in Israel, what a shame, that should happen only in third world countries.
            You are definitely wrong about cd singles, the music business is NOT based on singles, they add up to less than 1% of the market, most songs are never published as singles, and most albums have no singles at all.

          • יואב מניו יורק

            פצצה של תגובה. חברי היקרים – מדינת ישראל עושקת קבוע.
            בניו יורק אמנם דיסקים לא עולים 11$ בדר”כ אלא משהו כמו 13, 15 או 17 דולרים תמימים, אבל אין ספק שהופעות – והייתי בהופעות מצויינות – עולות הרבה פחות ממה שעלתה הופעת סווייד בארץ, כשדחסו אותנו כמו עדר פרות לפני שחיטה בתוך “האנגר 11″ בלי איוורור ונטלו מאיתנו הרבה מעל 100 שקל. מוריסיי, האליל, עלה 30 דולר ב”ביקון ת’יאטר” ב-74 וברודווי, ולהקת ג’ין הסתפקה ב-15 דולר במרקורי לאונג’.

            יותר מזה, ומזה כל כך מתעלמים כולם, בתור מי שגר בניו יורק – הרבה יותר קל להרוויח 30 דולר בניו יורק מאשר 15 דולר בתל-אביב, במיוחד אם את מלצרית וסטודנטית.

            המצב מעצבן במיוחד במקום בו לא הייתי רוצה נאפסטר – בשוק הספרים. ספר של עמוס עוז לדוגמא, עולה פחות, אחרי התרגום והתיווכים למיניהם, בבארנז אנד נובלז, מאשר ב, אלוהים ישמור, סטימצקי. למה? למה ספר לעזאזל צריך לעלות 80 שקל, במיוחד כשלפני ארבע שנים הוא עלה 40 שקל? מאותה סיבה שאני לא נכנס לסטימצקי כבר שנים – אם אפשר למכור ב-80 שקל ספר מצ’וקמק של עם עובד, אז למה לא…

            והאם יש מזור מזה? מסופקתני. לפני חמישים שנה סבא שלי וסבא שלכם ייבשו ביצות, והיום הם דופקים את כולנו בכל הזדמנות. השוק הישראלי סובל מריכוזיות, כתוצאה מזה שהשולטים בו הן איזה חמש משפחות שיש להם ידיים בכל מקום. ועד אז, טל מתל אביב, תצטרכי להיות טל מניו יורק או טל מלונדון או טל מהמבורג בשביל לחיות טוב בלי עזרת האוברדראפט ואמא שושנה.

            • יואב מניו יורק

              ואגב, בתגובה לעצמי – בביקורי האחרון בפרנקפורט קניתי את הספר “הזר” של אלבר קאמי ב-9.90 מארק. זה המחיר שכתוב על הספר עצמו כמחיר ההוצאה. 9.90 מארק בחישוב מהיר זה 17.80 שקל ואם זה לא עולה 50-60 שקל בארץ, אני מוכן לאבד את בתולי.
              התחלתי לקרוא בגרמנית…

              • עץ הקיפודים האנגלי

                קלאסיקות של תומס הארדי במהדורת “פינגווין” ניתן לקנות באנגליה בסכום של אחד פאונד.
                לירה שטרלינג אחת. גם דיקנס, הנרי ג’יימס, וירג’יניה וולף יש. אחד פאונד. 7 שקלים. בשבעים שקלים אתה פותח ספריה קטנה ליד המיטה של עשרה ספרים, כל אחד – שווה.

            • אלמוני

              only suckers pay17$ for a CD in the USA, you can get any CD for 11$ at BEST BUY, SAMS, or COSTCO, they are everywhere in the USA

          • יולי גרין

            השלום יגיע
            יגיע השלום
            (יוסי בבליקי, “פונץ'”)

      • זה קצת יותר מורכב מזה, אבל בעיקרון אתה צודק. היום אתה עדיין לא יכול לעשות אתר של פונצ’ כי תוך בדיוק שלושים שניות תקבל צו לסגור אותו. המלחמה כפי שהיא כרגע אינה מתמקדת בשינוי חוקי זכויות היוצרים מהיסוד, היא מתמקדת במלחמתה המשפטית של תעשיית המוזיקה על השינויים שמסביב, השינויים המאפיינים בעיקר את המשפט האמריקאי, ואשר הקו המנחה אותם הוא הבנה מצוינת של הקונסטרוקציה הטכנולוגית האינטרנטית, וחוסר הבנה מוחלט של התהליכים החברתיים – מסחריים (אולי סוציואקונומיים 🙂 של הרשת, בעיה שמאפיינת לדעתי הדלה את המשפטנים באשר הם שם. בשלב הנוכחי תוכנות שיתוף קבצים הוכחו כמקדם מכירות יעיל אשר דווקא מגדיל את נתח השיווק של תעשיית המוזיקה המסורתית, המהפך האמיתי יחול בעוד כמה שנים, כאשר הפס הרחב ישלוט ביד רמה. אז נוכל להוריד מוזיקה ברמה של דיסק, נוכל לפתח אין ספור אתרים של פרינט און דימנד אבל יותר מכך, כיום המוצר באינטרנט הוא רוחב פס, מהירות ויכולת קיבול, או כמו שהיטיב איקרוס לאבחן זאת – פעימות המונה. עקומת ההיצע של מוצר זה, אינה יכולה לפגוש את עקומת הביקוש בנקודות אופטימליות. התוצאה, כפי שחזו אותה חוקרי זירוקס – שדה מרעה קלאסי בו כמות המוצר הולכת ונעלמת. לא כך יהא בימי הפס הרחב, כאשר זמינות מידע תהפוך לשולית יחזור המוצר להיות התוכן עצמו, וזה יוכל להמכר על ידי האומן עצמו, לא בכפיה כי אם מתוך הערכת מותג, המותג לא יהא מספר השירים או שמם אלא שם היוצר בלבד, הרוב לא ישלמו, המעט כן, והמעט יהיו הרבה אנשים, בהתחשב בחסכון על דמי ניהול והפקה יקרים, אומנים יוכלו לקבל הרבה יותר כסף מאשר היום,, וצרכנים יוכלו לקבל מוזיקה אמיתית באיכות סי.די. (לא עוד MP3 מעצבנים) וזה רק קצה הקרחון, הבטחתי לכולם פה עוד סיפורים על הקיבוץ,, נכון? דברים טובים מגיעים למי שמחכה 🙂

        • נח היקר
          לדעתך הבעיה היא שאנשים שיש להם זכות על הקניין הרוחני
          שלהם לא מוכנים לוותר עליה.
          ואתה חושב שהפתרון לצרות האופקים של אנשים אלה
          טמון בטכנולוגיה (רוחב פס), שתקל עלינו לשדוד אותם.

          יש לי שתי הערות:
          טכנולוגיה זה דבר נחמד. באמת.
          יש אנשים שאפילו מצליחים להתפרנס מפיתוח טכנולוגיות חדישות.
          אבל, אל תכרוך אותה עם גניבה.
          (אמנם היום מקובל לזהות בין יצרן כלי הנשק לזה שלוחץ על ההדק,
          ע”ע הדוד סאם, אבל אני מניח שאתה יודע יותר טוב.)

          אל תנסה לפתור בעיה מוסרית באמצעים טכנולוגיים.
          גם כי אתה בוודאי אינך רוצה לצטט מהיידגר (סלח לי על Ad Hominem),
          וגם כי פשוט אי אפשר לעשות את זה.

          אפשר לייצר תוכן איכותי ולהתפרנס מכך.
          צריך רק לרצות.

          • האקר פאקר

            אני חושב שצריכה להיות התאגדות של חובבי תוכן ותרבות, נגד הקונצרנים והתאגידים שמנסים להשתלט לנו על התפריט התרבותי ועל הנשמה. אלה שמאביסים אותנו בחרא ברדיו, שמוציאים לאור תקליטים של ילדים שקוראים להם אורי, והם ילדים של אנשים מפורסמים (אורי בנאי, אורי בשן) ששולחים ידיים מטונפות לכיסים שלנו, שהפכו את המדינה למזבלה מסחרית אחת גדולה

            יסגרו לי אתר רוק אחרי שלושים שניות? יאללה, שרק יתחילו איתי. נראה. נראה מי ינצח במלחמת הורדות האתרים ומי יפסיד כסף יותר (בטח לא אני, התפרן, אבל הספץ בהשמדת אתרים אחרים)

          • וודאי לא חדש לך, כי נקודת המוצא שלי בבואי להתיחס לקנין רוחני, ,היית תמיד זהה לזו אשר ייצגת כאן. אכן קנינו של אדם רכושו הוא, ואין זה מוסרי לקחתו מידיו. עם זאת, אני חושב שמאד כדאי להבדיל בין הגישה הקונטיננטלית, המזוהה בעיקר עם צרפת, אשר אכן רואה יצירה של אדם כקנויה לו מהבחינה הטבעית מוסרית ובין שיטת המשפט המקובל הנהוגה בישראל, וביתר קיצוניות אף בארה”ב, להבדיל אמרתי, ודמה כי לסנטז בין שתיהן התכוונתי. הגישה הנהוגה היום בארה”ב במיוחד היא כזו אשר מכירה בזכות יוצרים כמכשיר אשר נועד להגן על הכלל. בארה”C הדברים בולטים במיוחד נוכח הסעיף בחוקה העוסק בזכות יוצרים ואשר לשונו אינה משתמעת לשתי פנים, כוונתו היא בעידוד היצירה והביטוי מתוך ראיה לפיה מתן זכות ליוצר תגביר את המוטיבציה לייצור ולשתף את הכלל ביצירתך. גם אם נלך בשיטת המשפט הישראלית המכירה יותר בזכויות טבעיות ומוסריות של היוצר, עדיין לא ניתן להתעלם מהעובדה כי הן מהבחינה המוסרית, והן מהבחינה התועלתנית (תועלת של עושר בחיי רוח כמו גם תועל כלכלית צרופה) כללי זכויות היוצרים ומערך עסקיה של תעשיית המוזיקה אינו תורם למקסום התועלת המצרפית כמו גם האינדבדואלית של יצרני ושל צרכני המוזיקה. כמי אשר שטחתי בפניו בפרוטרוט את תורת הקיבוץ, אתה וודאי יודע שאין אני ממליץ לגזול את קנינם של אומנים, וכוונתי מצויה בדרך להעניק להם חופש תחרותי גדול יותר ורלבנטי יותר בדרך לשיפור התועלת שעבודתם מצמיחה להם, ועקב כך גם לריבוי התועלת הצומחת לחברה מקיומם ומקיום יצירתם.
            כל זאת באשר למשנתי, אולם אם תקרא שוב את ההודעה עליה הגבת, תראה כי אין אני מתיחס כלל וכלל לעידודה של צריכת העתקות מפרות זכות יוצרים גם במתכונתו הנוכחית. טענתי היא עסקית טהורה והיא מושתתת על הטענה לפיה אומנים אשר יבחרו נקודות אחרות על שרשת הייצור להרוויח בהן את כספם, ולאו דווקא יתעקשו על תשלום פר העתק, ירוויחו יותר בסופו של יום.

            • אוולין

              אני מניחה שזו לא היתה כוונתך, אך בלבלת בין הגישה הסוציאליסטית לפיה המטרה בהגנה על זכויות היוצרים היא כדי לעודד פעילות יצירתית אשר תביא לשיפור חיי החברה ולשיתוף הכלל, לבין הגישה האמריקאית שבעיקרה היא גישה כלכלית. ההבדל בין הגישה האמריקאית לבין הגישה הקונטיננטלית הוא אכן בכך שהגישה הקונטיננטלית רואה בזכות היוצרים זכות טבעית ואישית של היוצר העומדת בכוחות עצמה מעצם קיום היצירה, לעומת גישת ה-common law והגישה האמריקאית שעל פי הן המדובר בעיקר בזכות מועדפת המעניקה זכויות כלכליות.

              • חוקת ארצות הברית קובעת:
                Congress shall have the power] to promote the progress of science]
                and the useful arts, by securing for limited times to authors and
                inventors the exclusive right to their respective writings and
                discoveries.
                בית המשפט העליון בארה”ב פירש זאת כהגנה על טובת הציבור, כך למשל ב:
                Fox Film v. Doyal:
                The sole interest of the United States and the primary object in
                conferring the [copyright] monopoly lie in the general benefits
                derived by the public from the labors of authors.
                בהחלט יתכן שאת צודקת ובבסיס החוקה ושפיטת בית המשפט העליון האמריקאיים עומדים גישות סוציאליסטיות (מקארת’י לא היה אוהב את זה) אבל זה עדיין בסדר לקרוא לשיטה הזו השיטה האמריקאית, כי זו השיטה שנוהגת באמריקה.

                • אוולין

                  על סמך פסק דין אחד אי אפשר לקבוע שיטה שלמה. אולי היום הלך הרוח משלב גישות סוציליסטיות (מה שקשה להאמין בארצות הברית הקפיטליסטית) אך עדיין שורשי הגישה האמריקאית נעוצים בשיקולים כלכליים.
                  ודרך אגב, סתם מתוך התעניינות, מהיכן לך פסק הדין האמריקאי המדובר?

                  • ההחלטה לפיה מקסום התועלת המצרפית היא רעיון סוציאליסטי היתה בדיחה פרטית שלך, הרעיון הזה הוא מאבני הדרך של התועלתנות, והיא קרובה הרבה יותר לליברליזם הימני – הקפיטליסטי.
                    אגב, חוקת ארה”ב ופסקי דין של בית המשפט העליון לא רק שמלמדים על שיטת המשפט של ארה”ב – הם מהווים אותה, אבל זה כבר נושא לשיעור אחר 🙂 פסק הדין צולם בזמנו מאחד הדיג’סטים, אינני זוכר איזה, אני בטוח שתוכלי למוצאו בכל מנוע חיפוש משפטי, וגם אם לא אותו יש עוד עשרות המחזקים פרשנות זו לחוקה, שלטעמי לא סובלת פירוש לשוני אחר.

                    • בוודאי שמיקסום תועלת מצרפית הוא רעיון סוציאליסטי.
                      מרקס מצטט אותו מקאנט.

                    • אוולין

                      לא טענתי שמקסום התועלת המצרפית הוא רעיון סוציאליסטי, אל תכניס לי בבקשה מילים לפה (או אותיות באינטרנט) ובכל אופן, אם כבר העלת זאת, למקסום איזו תועלת הסוציאליזם טוען? לקידום תועלתו בנפרד של כל אינדיוידואל במנותק מהראיה החברתית? אתה מפספס אם כן את ראית היסוד של הסוציאליזם. הרעיונות הסוציאליסטים מבוססים על יחסי הגומלין בין הפרט לחברה. בענייננו, השקפת הגישה הסוציאליסטית היא שאינטרס היוצר הוא אינטרס הכלל ועל כן עידוד הפעילות היצירתית על ידי הגנה על זכויות יוצרים תתרום לחברה כולה בשל שיפור חיי התרבות והחברה.
                      ודאי שפסקי הדין (ובייחוד של ביהמ”ש העליון) מהווים חלק אינטגרלי מהשיטה הנהוגה בכל מדינה. הכוונה שלי היתה בעניין קביעת שיטה על סמך פסק דין אחד היא שלא ניתן להחליט שפסק דין אחד משקף את השיטה כולה. אני בטוחה ששמעת על פסיקות סותרות ועל פלורליזם שיפוטי, לא בהכרח בעניין זה. יכול להיות שאתה צודק במקרה הספציפי הזה ופסק הדין הזה אכן משקף את רוח השיטה האמריקאית, אך זה לא העניין.

            • בועז כהן

              אני אמן, אני מוציא מחר תקליט, אני רוצה (לפחות) להחזיר את ההשקעה. באיזו נקודה, בשרשרת הייצור, אני יכול להתחבר כדי שלא לפשוט את הרגל?

              • לפשט אני לא יכל להבטיח לך. אבל בא נגיד שאם אתה מתכנן להוציא את הדיסק שלך בישראל, לא תצטרך לשנות הרבה. בישראל גם עד היום אלבום לא היה הנקודה בשרשרת הייצור שבה עושים כסף. רק כדי לסבר את האוזן, בישראל 20,000 עותקים זה זהב. באירופה ובארה”ב 150,000 עותקים, זה כשלון מסחרי. זו הסיבה שבגללה תקליטים בישראל הם מקדמי מכירות להופעות, בעוד בארה”ב הופעות הן מקדם המכירות לתקליטים. מיותר לציין שעלות הפקת תקליט בישראל כמעט זהה לעלות הפקתו בארה”ב. קח לדוגמא, נקודה נוספת בשרשרת הייצור: מיוזיק וידיאו (קליפים) בארה”ב לכל תקליט כמעט מופקים וידיואים לכל הרצועות. הערכה גסה אך מינימליסטית תאמר שעלות הפקת הוידיאו היא לפחות פי מאה מעלות הפקת האלבום עצמו. חברת התקליטים, לא מרויחה שקל מהפקת הוידאו משום שרשתות השידור ובכללן MTV לא משלמות עליו, והמכירות שלו הן זניחות. למה הן משקיעות במוצר שעולה כל כך הרבה יותר מהתקליט בלי להרוויח עליו? נכון, הוא מקדם את מכירות התקליט. למה בארץ לא מקפידים על הוצאת וידיאו מושקע לכל אלבום? נכון גם כן, אין טעם, כי הכסף לא נמצא במכירת תקליטים.

                באשר לתגובתך אי שם בתחתית העמוד, לא ביקשתי מהממשל או מאל גור להשקיע כספי ציבור בתרבות (למרות שאני מאמין שזה יכול לעזור) דיברתי על הכסף הגדול שהולך בעולם הביזנס, על זה היה המאמר ולזה גם התייחסתי מפורשות.

                ואחרון חביב חומר למחשבה: מה אתה מעדיף, למכור 100 עותקים בשקל האחד (רווח 100)
                לאו למכור מאתיים עותקים בחצי שקל האחד? (רווח מאה)
                אם העדפת את האפשרות השניה (אני למשל מעדיף שכמה שיותר אנשים ישמעו את המוזיקה שלי, גם אם לא ארוויח מזה- למרות שאני מעדיף להרוויח), אזי ההצעה שלי היא כזו שבה תוכל למכור 500 עותקים ב25 אג’ האחד (125 שקל רווח) ובנוסף להם יסתובבו בשוק עוד 2000 עותקים שתמורתם לא קיבלת דבר. אם אתה שואל אותי, מי שזה מה שהוא רוצה, ישרוד בעולם החדש, ויותר מכך, מי שזה מה שהוא רוצה עושה בדרך כלל מוזיקה שאני יותר מעריך. יש גם קשר, אבל זה כבר נושא אחר.

                • 1.are you saying that 150,000 is a gold record in the USA?
                  2.they never make video clips of a whole CD in the USA, unless it’s a special
                  it doesn’t cost a hundred times more than a CD to make a video.3
                  WHY ARE YOU WRITING STUFF WHEN YOU DON’T KNOW THE FACTS?

                  • איך אומרים: לא ניתן לעובדות לבלבל אותנו. יש לנו תזה והיא נשמעת כל כך טוב, אז למה שנוותר אפילו אם המציאות שונה?

                • בועז כהן

                  תודה על הסבר מצויין ומפורט. דעתי כדעתך

      • גרשון

        חסר פה הכסף. אתה לא מצפה ממוזיקאים לעבוד חינם, נכון? לא ניסיתי בעצמי, אבל מספרים לי שלהפיק דיסק זו עבודה די רצינית. אז סתם ככה אתה רוצה לקחת לכל המוזיקאים את ההכנסות מדיסקים? אין לי מספרים, אבל האינסטינקט שלי אומר שבארה”ב (למשל) ההכנסות מדיסקים הרבה יותר גבוהות מההכנסות מהופעות.

        בכלל, בעית הזיופים והגניבות אופיינית למדינות מסויימות (ישראל, סינגפור, וכו’). בעולם המערבי הבעיה פחות חמורה. אז נכון שנאפסטר פוגע בחברות תקליטים מכל העולם, אבל בעוד כמה צעדים טכנולוגיים קלים כל אחד יוכל להוריד (תמורת תשלום. קטן, אבל תשלום) שירים של האומן האהוב עליו, בלי ללכת לשום מקום. זה יהיה יותר זול, אבל זה עדיין יעלה כסף, ואנשים עדיין ישלמו. כמו שבעולם שוק תוכנות ה- Shareware משגשג, בניגוד למצבו בארץ.

      • יש חדשות בתחום הצגת חומר אמנותי ברשת. משרד המשפטים הגרמני יזם לאחרונה הצעת חוק שלפיה חברות חומרה ישלמו מס על כל מכירה של מוצר (יש רשימה מפורטת של מוצרים כאלה). המס אמור ללכת לחברות וגופים שעוסקים בחלוקת תמלוגים ומשם לאמנים מכל הסוגים וגם לחברות תוכנה, שלא צריך להרחיב על הבעיות שלהם עם העתקת התוכנות.
        מה לעשות וכסף מניע את התעשיה, וסביר שזה ייתן לחברות התקליטים אינטרס להוריד לרשת דיסקים כמו זה של פונץ’, או רבים אחרים במצב דומה.
        יש תקווה (אולי).

  4. גרשון

    על מה את מלינה, בדיוק? שלחברות אינטרנט בארץ אין את אותו סדר עדיפויות שלך? זו אחת מאותן עובדות חיים. אותן מעניין להרוויח כסף, אותך מעניינים אתרים תרבותיים.

    למרבה המזל, היום כל אחד עם תקציב צנוע ביותר יכול להקים אתר נאה. אז בבקשה, במקום לקטר פה, התחילי בבקשה לפעול בנידון. נראה אתר, נראה תוכן, ואז נדבר.

    כי כמו שאומרים, דיבורים וגו’.

    • חגי תקוע

      מזתומרת, אלה הם החיים? פעם, ממש לא מזמן, חשבו שהחיים זה להילחם עם כל הערבים מסביב. ששלום עם מצרים לא יהיה. שלא לדבר על ירדן. וכמובן שאי אפשר בשום פנים ואופן שתהיה נסיגה חד צדדית מלבנון. ואין עם פלשתינאי. ואסור לדבר עם אש”ף, ולכן נזרוק את אייבי נתן לכלא, דקה לפני שביבי מתחבק איתו.
      גרשון, אתה לא רציני, בקיצור. אין דבר כזה “אלה הם החיים”. החיים זה מה שאתה יוצר. לא איזשהו משהו חיצוני, מנותק, שאתה אמור לעמוד מולו חסר אונים. חוץ מהמוות, כמובן, שאותו בינתיים לא מצליחים למנוע.
      בת’כלס, אם אתה תמשיך להיות ציני ולתת יד לאלמנטים שליליים, יהיה שלילי. זה הכל. פשוט. אני הולך להופעות, משלם כסף, מסרב לקבל הזמנות חינם, לוקח את החברה שלי לתערוכות במוזיאונים. אני מצביע ברגליים ובארנק למען תרבות ואמנות. ואם צריך להחרים מישהו מניאק, אני מחרים אותו. לא נותן את ידי. זה אולי קטן ולא משמעותי, בעיניך, בעיני כן.

      חגי

      • גרשון

        אלה החיים כי אלה החיים. ולענייננו –
        להחרים חברות זה לא לקטר. להחרים חברות זה לעשות משהו. נכון שזה לא אפקטיבי, אבל זה לא לשבת פה ולרטון שנטוויז’ן מוציאה המון כסף על פירסום, ושום דבר על תרבות. נטוויז’ן יכולים לעשות מה שהם רוצים עם הכסף שלהם, ולשבת פה ולהגיד “לא טוב, באמת” לא יעזור לשום דבר.

        יותר טוב?

  5. רויטל

    המאמר הזה בהחלט מזכיר את המאמר הקודם בנושא “התוכן באינטרנט הישראלי-לאן?”.
    ואני זוכרת אותו טוב טוב, כי הוא בהחלט נגע לליבי והביא להתלהמויות לא קטנות מצידי בנוגע לקונספט שנקרא ענקי המדיה. זה מבעס, זה מעצבן, זה יכול להביא ת’קריז, אבל עדיין יש הבדל בין לכתוב על זה ולהגיב על זה ולכתוב ולהגיב חוזר חלילה, לבין למשל לנקוט בפעולה אפקטיבית, כמו למשל הצעתו הנהדרת של חגי תקוע. אבל הכי חשוב זה לעשות משהו. אפשר לזכור גם, שכל מיני ענקים שצומחים כאן, ואני מדברת על אלה שלא היה להם גב כמו כל מיני עיתונים או חברות טלויזיה, גם הם התחילו מקטן, עם הלוואות מהוססות בבנק או מדוד טוב, שקרא פעם שהיי טק זה ההשקעה של המילניום. הרבה חברות צמחו מקטן, וגדלו למימדים עצומים. אולי במקום להתנגד, אפשר ללמוד מהם. אני, למשל, אהיה ביום רביעי בכנס בנושא מידע ותוכן באינטרנט, מתוך רצון אישי שלי ללמוד. יהיו כל מיני אנשים, מנכ”לים של חברות, שהתחילו עם עסק קטן בדירת חדר עם שלושה מחשבים, ולאט לאט רתמו אנשים לחלום שלהם. ככה למשל, התחילה חברת “שופי”. השותפה הקודמת שלי היתה בצוות הראשוני, בקושי עשרים אנשים שעבדו מסביב לשעון כמו מטורפים, כולל סופי שבוע. והנה, תראו, שנה אחרי, הם קניון וירטואלי די מוביל בשוק הישראלי. מי שעובד קשה-מגיע לו. אני מפרגנת. עדיין, אני נוטה להאמין שגם אתרים מחוסרי ממון ימשיכו להתקיים, במיוחד בזכות אנשים שאיכפת להם. לי, אישית, במועדפים בדפדפן, מופיעים כמה שמות לא רעים בכלל של אתרים שונים, משונים, מעט מוטרפים, שכיף לי לחזור אליהם בכל פעם מחדש ולהנות מאנשים נהדרים ומקסימים, כמו כאן למשל. אפשר להצביע בהקלקות. ואפשר שלא. הבחירה נמצאת אצלכם.

  6. אני מסכים עם כל אם לא כל מה שאמרת בנוגע לעליבות האינטרנט בארץ (בפרט בתחום התרבות) אך עלינו לזכור מספר דברים, קודם כל אנחנו מדינה שגודלה כגודל שלולית ממוצעת מה שהופך מיזמים כמו imdb לכמעט בלתי אפשריים כאן (אלא אם כן יבוא, ובא, ענק כמו קשת…) דבר שני, בתוך אותה שלולית ישנה ביצה ובביצה זו נמצאות מספר מאוד מצומצם של צפרדעים שעיקר פעילותן הוא הדגשת בידולן מן ההמונים וההתיחסות לתרבות מסוג זה או אחר הינה כלי בסך הכל.
    הפתרון היחידי הנראה לעין הוא פיתוחים עצמאיים חסרי מימון (מוכר?) שהלואי ויום יבוא וימומנו על ידי אחים גדולים ונחמדים.

  7. לכל מי שדואג
    יהיה אתר לפונץ’. אני לא מיומן בhtml אבל יש לי סיוע ואני עובד חזק (וללא תמורה, כמובן) על התוכן. דוגמאות אפשר לראות בפורום מוזיקה עברית בנענע או ב stagemag.com בתגובות לכתבה “חשמלית ושמה פונץ'”
    לא תהיה בעיה של זכויות יוצרים כי החומר שיהיה שם יהיה דברים גנוזים של פונץ’ .תארו לכם חומר עוד יותר נדיר מאשר הדיסקים שיצאו. ואז – זאת תהיה הנקמה בחברות התקליטים.
    כשבאתר שלנו אפשר יהיה להתרגש מחומר נדיר באמת כל העניין סביב הדפסת הדיסקים מחדש ועשיית רווח קל על חשבון המעריצים המשוועים לפונץ’, הגליק יהיה שלנו לא של nmc

    ישוב באבוה ישוב

  8. נילי לנדאו

    יפה לקרוא בבנות משהו אחר מסקס, מציצות והאביר על הסוס הלבן, בתוספת של צעקות משיכות שיער ונשיכות….
    כן, זה נכון, לא קראתי אפילו ממחצית המאמרים בבננות, אבל זה בגלל שלא היה לי נעים פה וישר הלכתי, זה הרושם שנוצר,
    מה שלי נראה הוא שהאתרים ששורדים הם האתרים שמאפשרים לגולשים המבקרים את זכות ההגבה, כי ככה אנחנו, עוד משעור חברה, אוהבים להגיב,שישמעו אותנו, שיקראו אותנו
    הנה לי למשל יש אתר בנושא סיפרות, וברור לי שתוספת של תגובות און ליין תוסיף לו הרבה, תיקח אותו רמה אחת למעלה.
    זהו,
    תודה על המקום 🙂
    נילס

  9. עצוב כמה שהדברים נכונים .

  10. איך זה שכולם מפטפטים פה על להקת פונץ’?
    הקול של בבליקי בלי טיפה כישרון
    והמילים ברמה אפס

    להקת פונץ’?? ?? ??
    מישהו כאן השתגע.

    • המשוטט ברחובות

      לא מישהו פה השתגע, אלא מישהו פה אדיוט. וזה לא אני. יוסי בבליקי זמר ענק, פרפורמר חבל על הזמן, כותב שירים פצצה. תלך לראות אותו בהופעה, טמבל, אחרי זה תזרים את תשפוכת המלים שלך לאתרי אינטרנט

    • יולי גרין

      ממליצה לך, ראשית, לשתות כוס מים ולנשום אויר לפני שאתה תוקף. מומלץ גם לעשות הגהה, לפני ששולחים תגובה. זה פשוט מונע עילגות לשונית כמו “הקול שלו בלי טיפת כשרון”. כדאי מאוד גם לדעת על מה מדברים, כשמדברים. זה מאפשר לאנשים להתייחס אליך ברצינות, כשאתה מנומק, גם אם הדעה שאתה מביע היא חריגה.
      אם להתייחס לעצם העניין, שים לב שלא העלבתי ולא תקפתי אותך. אתה לא אוהב את פונץ’? זו זכותך המלאה. עניין של טעם. אבל חשבת על זה שאם כמה וכמה אנשים כאן מדברים עליהם באהבה, הערכה וגעגועים שכאלה, אולי יש בזה משהו?

      נ.ב.
      לדעתי – וזוהי דעתי בלבד – כדאי לך למצוא עצים יותר חזקים וגדולים לטפס עליהם מאשר פונץ’, להקה שהפכה למושא הערצתם של מעטים, שלא הצליחה כלכלית והיא לגמרי אנדרדוג. רד על שלמה ארצי, ריטה, רמי קליינשטיין – עזוב את הקטנים שמנסים לשרוד

      • גרשון

        מה זה פונץ’?

        • יולי גרין

          פונץ’ היא להקה של ארבעה חבר’ה מבת ים, שפעלה בתחילת שנות התשעים, הוציאה שני תקליטים (שאזלו מזמן) השירים הידועים שלהם: “ונדמה שישוב” “עדינה/חייל אמריקאי במיטה”, “אני מאוהב בבחורה מבת ים” הסולן של פונץ’ היה יוסי בבליקי, שהיום מופיע עם החשמליות, ואלי שאולי, הגיטריסט של פונץ’ הוא גם הגיטריסט של החשמליות. זה כל מה שאני יודעת

    • זמר אדיר עם קול יחודי, פרפורמר מהטובים שראיתי ולשמחתי איני היחידי שחושב כך (לא שמשנה לי כל-כך).
      וזו לא הסיבה שאני המתופף שלו ושל החשמליות אלא הכייף האדיר לחלוק את אותה במה אדירה עם אנשים מוזיקאים כל כך מיוחדים!
      ותאמין לי שכבר הספקתי לנגן גם עם אחרים שאני מאוד מפרגן גם להם אך מעולם לא נהנתי כך בעשיית מוזיקה ו”מזן” כזה מיוחד של אנשים שאתה לא פוגש כל יום.
      תבוא להופעה
      אני אזמין אותך,
      תן לי את התרשמותך אחרי ההופעה,
      או אז אשמח לקבל תגובה.

  11. אלמוני

    בעיה סובייקטיבית . באותה תקופה שפונץ’ החלה להתפרסם היו קיימים גם החברים של נטאשה.
    במוזיקה שעשו החברים של נטאשה הייתה צעקה אמיתית… כזאת שפורצת לפני שהיכולות
    הקוגניטיביות עושות איתה משהו…

    • אנונימוס זאת באלגניסטית

      שוב אני שוכחת שאני לא נמצאת בביתי ולא מחוברת דרך המחשב שלי. סליחה.

    • יולי גרין

      בלגאניסטית יקרה,
      פונץ’ וגם החברים של נטאשה וגם נושאי המגבעת פעלו באותה תקופה. גם כרמלה גרוס ואגנר של ערן צור. גם פוליאנה פראנק. את התקליטים של כל הלהקות האלה יש לי. ואני לא מרגישה שום בעיה עם זה שיש לי את כולם. אני לא מרגישה שדחוף לי לעשות דירוג פנימי ביניהן. אהד פישוף, שרון בן-עזר, מיכה שטרית ויוסי בבליקי מדברים אלי, מרגשים אותי, בצורות שונות, כל אחד/אחת בדרכו/דרכה.
      מי שאוהב את באך יכול לאהוב גם את סטראוינסקי. מי שנהנה במוזיאון מליאונרדו דה-וינצ’י יכול גם להנות מפיקאסו. זה היופי באמנות – ושוב, פעם נוספת: טעם הוא טעם, אבל אין שום סתירה בין יצירות אמנותיות. אם פונץ’ מרגשים אותך (ולא יכול להיות שהם לא ירגשו אותך, אם תקשיבי לתקליטים שלהם…אם את אוהבת את החברים של נטאשה יש לך לב ורגשות) את יכולה להתחבר אליהם בבוקר, וזה לא אומר שלא תוכלי לשמוע בלילה את רד הוט צ’ילי פפרס.
      שלך, יולי גרין

      • עץ הקיפודים האנגלי

        הריני מציע לך כאן, מיד ובדיעבד, נישואין. עם טעם מוזיקלי שכזה לא יהיה לנו משעמם. מה את אומרת, יולי, והאם את קרובה של גראהאם (גרין)

  12. ביקורתי אך אמיתי

    זה זמן רב שאני עוקב אחרי פרסומים ודיבורים שלכן בנושא משקיע ופוטנציאל וכולי.. ואפילו שלחתן מישהי לכתוב עליכן בגלובס.. אולי איזה משקיע ידלק..
    אני מבין מאוד ללבכן, ואין לי ספק שאתן משקיעות וחולמות ובטוחות שאתן עושות את הדבר הנכון ובעצם אתן תופעה והולכות לשנות את פני התרבות הישראלית הכתובה.
    אז זהו, שאנחנו רוצים להרגיע אתכן. בחיים האמיתיים, ההשקעות האמיתיות הולכות למיזמים עם עתיד. יום אחד תתבגרו ולא תהיו כל כך מרוצות מהתל-אביביות שאתן משפריצות ותבינו שהחיים לא נגמרים בגיל 26 וזיונים זה ממש לא כל. ובעצם, מה שאתן עושות זה מספיק ונפלא כי אתן משרתות את האגו שלכן ונהנות שהפידבק של הקהל שלכן. אבל זהו בערך.
    מיזם זה לא, תרבות זה בטח לא ואתן חולמות על משקיע/משיח שלא יבוא..

    ד”א – אני דווקא מאוד נהנה לגלוש אליכן.

    • שירלי

      ראשית אני שמחה לשמוע שאתה מאוד נהנה לגלוש אצלינו. תודה.

      רק על מנת להעמיד דברים על דיוקם:
      לא שלחנו לכתוב עלינו בגלובס, נהפוכהו. כתבו עלינו בלי אפילו לראיין אותנו. אם כבר אז היה נחמד לראות שצפו לנו עתיד של לא יותר משלושה חודשים באותה הכתבה (ובכל זאת פנו אלינו משקיעים אחרי הכתבה הנ”ל).

      הכתבה הנוכחית מתיחסת לפניו של האינטרט הישראלי באספקט התרבותי. אין ספק שבבננות אינו אתר תרבות, אך מתוך ההערכתנו לאמנים, לאמנות ולתרבות הישראלית מצאנו לנכון לכתוב את הדברים הנ”ל.

      הרשה לי להרגיע אותך: בחיים האמיתיים קיבלנו מספר רב של הצעות להשקעות (משקיעים פרטיים ורוב גופי התקשורת שמוזכרים בכתבה הנ”ל) ופרסומים (מחברות הפרסום המובילות במשק). עד כה דחינו את מרבית ההצעות.

      רוב ‘המיזמים עם עתיד’ התגלו בסופו של דבר כהשקעה לא נבונה. לעומת זאת בננות הינו מיזם קיים עם תוצאות מרהיבות בהחלט שמוכיחות כי פרצנו את התל-אביביות העשרים וששית (בננות לידיעתך הינו האתר המוביל לנשים בארץ. לא רק תל-אביביות, לא רק בנות עשרים ושש, אבל כן יפות, מוכשרות ואינטליגנטיות בלי יוצא מן הכלל. וגם בנים שווים).

      אנחנו חולמות על הפס הרחב, אנחנו חולמות שלא יהיו ילדים רעבים בעולם, אנחנו חולמות שיהיו יותר אנשים מאושרים ואנחנו חולמות על שלום עם שכנינו.

      אם היית טורח להזדהות לא הייתי חושדת כי יש לך אינטרס כלשהו.

      ונסיים ב:
      *I did it my way*

  13. all barak is doing is trying to help himself
    all barak is doing is trying to help al gore
    all barak is doing is trying to help hillary
    all clinton is doing is trying to help himself
    all clinton is doing is trying to help al and hill
    all arafat is doing us trying to help himself
    and who will help us??

    • ג'וליה

      תעשי לנו טובה, עיזבי את הפוליטיקה מחוץ לדיון הזה, אנחנו מדברים כאן על תרבות ופוליטיקה היא, בעיקר בארץ, הכל חוץ מתרבות.
      כך אני רואה את זה.

      • REALLY? AND ALL THE SEX TALK HERE IS CULTURE? BY THE WAY, EVERYTHING SHE WROTE MAKES SENSE

        • ג'וליה

          כן, סקס זה בהחלט סוג של תרבות, וחוץ מזה, גם אם כל מה שהיא אמרה הגיוני, זה עדיין לא קשור למה שהעלו כאן… אולי בעקיפין, אבל למה צריך לדחוף את ברק, קלינטון וערפאת בדלת האחורית של הדיון??
          (וכמו שאמרתי – ככה א נ י רואה את זה).
          ובחזרה לענייננו.

          • אבל הדרך לחברה- וגם פה יש כזאת, היא רק נקראת אוכלוסיית יעד- עוברת דרך הפוליטיקה, עם כל המיאוס שהיא מעוררת.

            ולפעמים יש תחושה של פספוס בגישה לכל מה שקשור בחברה כאן באתר. זה אמנם לא הייעוד, אבל בכל זאת, מתוקף הדיונים שלפעמים גולשים לכיוונים חברתיים ובדרך כלל לוקים בראיה צרה של אנשים שיש להם (כמעט) הכל אבל לא מספיק, נוצר רושם שזאת מן גרסה של בועת ניו יזראל וירטואלית, שמתעלמת מעוד כמה דברים חשובים ובסיסיים, ויותר מזה, נוטה לאמץ ראיה קצת מעוותת של סדרי עדיפויות.

            מצאתי תירוץ…

            חיוך

            • ג'וליה

              תירוץ ל… מה? למה? למה?
              ובתור בועה, דווקא בכלל לא רע כאן, כל עוד שומרים על היכולת להביט גם על מה שמשתקף מבחוץ.

              • תירוץ לכתוב את הדברים. כבר מזמן הם יושבים לי בראש.

                ובעניין הבועה, אני מסכים לגמרי שזאת יופי של בועה, אבל המבט החוצה פשוט לא קיים בדרך כלל. הוא לא חלק מכללי המשחק. יש הרבה יותר מבט פנימה, שכאילו מנותק מכל דבר שקורה בחוץ (בהקשר החברתי בעיקר), וזה משפיע לדעתי גם על איכות הדיון.

                • ג'וליה

                  נתי היקר,
                  מבט פנימה הוא דבר חשוב.
                  כולנו ממילא הולכים כל היום עם החדשות והמציאות שמלווים אותנו ולא חשוב כמה נתעלם מהם, כך שיש לי הערכה גדולה לעובדה שבכלל קיימת כאן האופציה לבועה, לניתוק. זה בדיוק העניין, שכשאנשים מדברים על פונץ’ ומצב האתרים, זה טיפה מיליטנטי (ואני מגזימה בכוונה) להתעקש להכניס גם כאן את השלישיה הפותחת של תהליך השלום, עלק, ועוד במין שיר חרוזי כזה, כאילו שנפתחה כאן משרה לקופירייטר שניה לפני הבחירות.
                  זה הכל. לפעמים כשמישהו מדבר על שוקולד, הוא מדבר על רק על שוקולד ולא על משמעותו הטריוויאלית במעגל החיים ומקומו בעולם הפוליטי.
                  ותקן אותי אם אני טועה, אבל נדמה לי שכללי המשחק היחידים הנחוצים כאן הם “להיות בנאדם” וזה בהחלט מקיף את הכל.

                  • אני מסכים ג’וליה, גם לדעתי אין כאן שום רלוונטיות ותרומה באזכור שלשת הפוליטיקאים ואני לא מציע אלטרנטיבה מיליטנטית ומעייפת של פולמוס פוליטי או חברתי.

                    הנקודה שלי נוגעת ממש בקצוות של האתר בכללותו. כל הטענה היא שחלק מ”להיות בנאדם” הוא לראות את סך המרכיבים שקיימים באדם, וגם החברה הקצת יותר רחבה היא חלק מהאדם. בשבילי אישית, גם זה חלק מהמבט פנימה. במקומות הרלוונטיים זה שווה איזכור, או לפחות קצת תשומת לב שיכולה להסתכם אפילו בהבנה שלא נאמרת, אבל מוסיפה עוד מימד לאדם שנכנס לבועה הנעימה הזאת שנקראת בננות. קיבלתי פעם פעמיים תחושה שזה קצת חסר פה, וזה בעצם כל הסיפור.

    • אני לא יודע מה ברק קלינטון ועראפאת קשורים, אבל ככל שהדברים אמורים באל גור, הקשר הוא ברור ומאיים. ולמי שלא זוכר, שנת 1985 טיפר גור מקימה את ה- PMRC ובעלה היקר תוך ניצול ציני של מעמדו בסנאטור, ביחד עם חברי סנאט אחרים (שבמקרה גם נשותיהם חברות ה- PMRC חובר בקשר אם ה- RIAA איגוד תעשיית המוזיקה ה אמריקאי, כדי להגביל את חופש האומנות ולשלוט בצורה מרוכזת במה שהעם שומע. רק תנו לו לשבת בבית הלבן, ותראו איך איגוד תעשיית המוזיקה פורח, על חשבוננו, על חשבון האומנים הקטנים שלא מיוצגים ועל חשבון הגיוון וחופש היצירה או יותר מכך הצריכה של תרבות. איך שהוא גם הכל יסתדר טוב עם תחזיותיה של הכותבת אודות המקומות אליהם הולך הכסף הגדול של התרבות, והיותר חשוב: המקומות אליהם הוא לא יגיע לעולם.

      • בועז כהן

        אמנים צריכים עזרה רק בהגנה על זכויות היוצרים שלהם. אני לא מצפה שאיזושהי ממשלה תשקיע כספים ברוק ישראלי או בספרות איכות. אני כן מצפה שאם שיר מושמע ב- 88 אף אם, תחנה ששייכת לרשות השידור, העניין יירשם בקפדנות והתמלוגים יועברו בצורה מסודרת לאקו”ם. הידעתם שהכספים שנגבים מתחנות רדיו בעבור השמעת שירים הם חלקיים? כלומר: לא בכל פעם ששיר שלו מושמע בתחנת רדיו, חמי רודנר רואה כסף מזה. למה? כי אקו”ם מבצעת מדגמים, ולא רישומים מדוייקים של כל השמעה והשמעה.

  14. Maybe the comment was not related to the article, but it was important last night to note that Barak is in a rush to sign a peace agreement before the elections in the United States, for the purpose of helping Al Gore, Hillary Clinton, and Bill Clinton. Otherwise what is the rush?
    Clinton is interested in his place in history, his legacy, maybe winning the Nobel Prize, and Barak will do anything to survive.
    Julia, everybody wants peace, but you dont offer to give back everything on the first day of negotiations.

    • אלמוני

      you’re not going to get any support here, i just saw the poll in YNET, 88% of the israelis are for gore, and only 5% for bush!!! they must be brainwashed by the israeli media

    • ג'וליה

      !!!!Get a Life

      • YOU SOUND ABNOXIOUS, LIKE 16 YR OLD, WHY CAN’T YOU RESPOND TO THE POINT?

        • ג'וליה

          שניה לפני שאני חותמת על כפולה של גיל 16, תרשי לי לצחקק לנוכח תגובתך.
          לאיזה “פוינט” בדיוק את רוצה שאני אגיב, לעזאזל?
          תסבירי לי, לפי ההיגיון המוזר שלך, איך מצליח להתחבר העניין הזה שדייב מתעקש לדבר עליו –
          מה הקשר של ברק וקלינטון ופרס הנובל שלו וכל תהליך השלום לדיון שפתחו כאן, על פונץ’ ואתרים באינטרנט באספקט התרבותי. מה הקשר? מה?
          תמיד, אבל תמיד יהיו אנשים שגם אם תדברי איתם על המסעדה הנהדרת שהיית בה אתמול, ימצאו דרך לייחס את זה לתהליך פוליטי. די! די! די!
          ועל זה נאמר – דייב, ואסתר, get a life אולי אפילו ביחד, נראה לי שיש לכם נושאים משותפים לדבר עליהם. תוכלו לנצל את זמן המיטה שלכם לשיחה על ערפאת.
          ברררררררררררר.
          Abnoxious ממש.

          • OBVIOUSLY YOU ARE NOT THE SIGHT MANAGER, SO WHY DO YOU ALWAYS TELL PEOPLE WHAT THEY SHOULD, OR SHOULD NOT TALK ABOUT, OR DECIDING TRAT THE DISCUSSION IS OVER. WHEN THE ARTICLE IS OLD WHY IS IT WRONG TO DISCUSS ANY SUBJECT? LET THE EDITORS DECIDE WHAT BELONGS, OR DOESN’T BELONG HERE.

          • ג’וליה, את לא אהבלה (כמו שג’ו אומר), יש לך קומנסנס, נסיון והעיניים והאוזניים שלך פתוחות כדי לראות ולשמוע דברים אז למה ההתנערות שלך מהקשר שבין פוליטיקה, מו”מ על הסכם שלום, בחירות בארצות הברית ותרבות אצלנו בארץ?
            נכון שהקשר עקיף ועובר דרך דימונה בדרך לצפת, אבל גם הדיון על פונץ’ הוא תת נושא במגוון נושאים שעלו כאן תחת הכותרת תרבות, הפרטה, אינטרנט.
            הקשר הוא מאוד ברור, פשוט והגיוני. תרבות צריכה כסף כדי שתוכל להתקיים ולקיים את מי שעושה אותה. במדינה כמו שלנו, שבה לא מקצים (מספיק) כסף לאומנות, לקולנוע, למוסיקה -לעידוד התרבות אבל לעומת זאת זורקים חופשי כסף על יום לימוד ארוך במוסדות התורניים של ש”ס, מממנים מפלגות בתקציבים לא ריאליים ומוותרים על השקעה בדברים האמיתיים ואני לא מדברת על תשתית כבישים שפויה יותר שתוריד באחוזים ניכרים את תאונות הדרכים אז כן יש קשר.
            אם ברק היה מתפנה לרגע מהאמוק לרצות את כולם מסביבו בעולם, לחשוב לרגע בהגיון ולהבין שהצרות מבית חשובות יותר, אם הוא היה מסוגל להבין שהוא לא מסוגל לתפקד כסופר מן והיה משקיע קצת יותר אנרגיה בלפזר את כל אותם התיקים שיושבים אצלו ולא מתקדמים לשום מקום כי הוא עסוק בדבר אחר אז אולי אפשר היה לדבר ברצינות על השקעה בתרבות.
            כשברק (היום) וכל ראש ממשלה אחר (מחר) יבינו את הצורך בהשקעה בתרבות, בעידוד אומנים ויוצרים וימצאו את הכסף אז הדברים יראו אחרת.
            אבל כל עוד זה לא לנגד עיניהם (ברור שבנאומים הם יגידו שזה חשוב, אבל נראה אותם עושים משהו עם החשוב הזה) חיוני וצריך להמשיך ולפמפם על הקשר שבין פוליטיקה לתרבות.

            • לפני שמישהו כאן יקפוץ ויזרוק הערה סטייל “נו, אז זאת הבעיה שלך איתו? שהוא ריכוזי?” אז אני אגיד שאני יודעת פור פאקט שמשרד החינוך במצוקה קשה.
              אין לו תקציבים להצגות בבתי ספר, אין תקציבים להוציא תלמידים לאירועים תרבותיים כמו הצגות, ותערוכות והכי בעייתי זה שאין מי שידאג לשינוי, כי אין שר חינוך.
              כי מי שהוא שר חינוך עסוק במלאן ‘תלפים דברים אחרים, וחשיפת הילדים והנוער לתרבות היא לא בראש מעיניו כרגע.
              אז אם זו לא בעיה פוליטית שקשורה לתרבות, שמשפיעה על חיינו האמיתיים כרגע והוירטואלים בסופו של דבר אז מה כן ?

              • ג'וליה

                הכל קשור. ה-כל הכל קשור. כל המערכות החורקות שיש לנו בארץ, כולן קשורות לממשלה. לאו דווקא לברק, היו ראשי ממשלות “נ-ה-ד-ר-י-ם” גם לפניו (ולא הסגרתי את הנטיה הפוליטית שלי, היא לא רלוונטית) וכולם תרמו ביד רחבה לחריקות הצורמות לכולנו באוזן מבוקר עד ערב.
                העניין הוא, שתמיד אנחנו יכולים להפנות אצבע מאשימה לממשלה ולחשוב שבאימוץ עמדתנו כקורבן וקביעתה כעובדת קיימת, בזאת הסתיימה השערורייה.
                כמו הספורטאים ששניה אחרי שהם הפסידו בקרב על המדליה, הם יודעים לספר ש”העם לא היה מאחוריהם” או ש”המאמן אשם” וכיוצ’. נורא נוח.
                השאלה היא, אם באמת הממשלה אשמה. בטח שכן, אבל אני – ובטח גם את, ענת – לא מצפה מהממשלה הזו או האחרת שתעניק תקציבים נאותים לחינוך ולתרבות. תמיד יש את ש”ס ודומותיה שיעמדו ביננו לבין האפשרות המלבבת הזו, שיהיה לנו תקציב לבתי ספר כמו שצריך ולעוד מיליון ואחד דברים שאנחנו מפסידים למפלגה סחטנית כלשהי.
                אבל הממשלה היא לא הגורם היחיד עם כסף בארץ הזו, ולא תמיד צריך לחכות בפינה להזדמנות הזו לשרבב את המשולש הניצחי קלינטון-ברק-ערפאת לדיון. כי זה הכי קל, אין קל מזה.
                השאלה היא אם בדיון שנפתח כאן בעקבות הכתבה, תיפתח איכשהו האופציה ליצור עניין אצל בעלי ממון ומשקיעים אחרים. או לפתוח עיניים למדיה לחברות התקשורת השונות.
                ברור שברק אשם. ברק אשם, ביבי אשם, ערפאת, קלינטון, הילרי ואל גור…
                את יודעת מה? גם בן גוריון אשם. נו? אז מה? אז זה פותר לנו משהו? יאללה, מספיק להתבכיין לפוליטיקאים, צריך יוזמות עיסקיות בענף האינטרנט. את הממשלה אף פעם זה לא יעניין. כל פוליטיקאי דואג לתחת שלו, וכל אחד דואג לג’וב שלו ולמקומו בספרי ההיסטוריה, ותראי לי פוליטיקאי אחד שמעניין אותו שפונץ’ ימשיכו להתקיים על גבי דיסק או שאתר אינטרנט המוקדש ללהקות רוק צעירות בארץ יתפקד כמו שצריך יותר משלושה חודשים ברשת. תביאי לי פוליטיקאי אחד כזה ואני מצדיעה לו בדום מתוח יום שלם. אין!
                אז נהדר ששירלי או אסתר או דייב חושבים שכל דבר מתחיל ונגמר ספציפית בברק וחבר מרעיו, אבל נראה לי שיש עוד כמה בעלי ממון בארץ הזו שאפשר לבוא אליהם בטענות.
                אולי אם חברות התקליטים יפסיקו להוציא כל יומיים אוסף-חדש-של-שלמה-ארצי-לקראת-החגים ופרוייקטים מיותרים אחרים, יהיה סיכוי לראות איזושהי התקדמות בנושא. אבל לדחוף בכל דלת אחורית את השלישיה הפותחת?
                האמת, לא יודעת אם הצלחתי להבהיר את הנקודה. אחת וארבעים בלילה, אני ממוטטת מהחג…. אבל העיקרון הוא, שלהפנות אצבע לקלינטון והילרי ויאסר זה… איך לומר… קצת תמים. כל השוק התרבותי וחברות ההפקה ששלוטות בו, גם הם בעניין. כולנו בעניין.
                ושתהיה לכם שנה טובה.

                – ג’וליה

                • ג’וליה, אני לא יודעת, דווקא התחושה שלי היא שאת מיתממת.
                  ברור שלאף פוליטיקאי לא אכפת מפונץ’ ודומיה (אלה אם הוא היה בצעירותו מעריץ ועכשיו הוא בכנסת) אבל להגיד שאין קשר? להגיד שדי להאשים את הפוליטיקה?
                  מי שקודם כל צריך לדאוג לתרבות בארץ, על כל שלוחותיה וכל המדיות בהם היא מתקיימת זו הממשלה שצריכה לתקצב.
                  ככה זה עובד בכל מקום, ככה זה גם צריך לעבוד אצלנו.
                  רק אח”כ ובנוסף צריכים להצטרף לעסק בעלי ההון למיניהם, אלה עם העניין האמיתי בקידום התרבות אבל קחי בחשבון, שאיש עסקים, דואג ככל שיהיה, דואג קודם כל לרווחיו.
                  לא חסרות דוגמאות למדינות קטנטנות בעולם שמבחינת היקף תושביהן, אזורם ואחרים דומות, שוות ומזכירות את ישראל.
                  הן זוכות באולימפיאדה, בפרס הסרט הזר הטוב ביותר, בגביעי הוקרה, ואני בטוחה שאת כמוני, יודעת שיש לנו כאן ספורטאים, זמרים, במאים ויוצרים אחרים מוצלחים לא פחות.
                  לממשלה חלק מכריע בתרבות, וברגע שמי שעומד בראשה יבין שחוץ מלהתחבק עם ריטה-רמי-איבגי-יעל ארד-עודד קטש ודומיהם הוא צריך לעשות עוד דברים אז אפשר יהיה לדבר על תרבות נטו.

                  • בועז כהן

                    עובדות: הממשלה היא אוסף של אנשים בלתי תרבותיים.
                    חברות התקליטים מעוניינות להרויח כסף.
                    העם רוצה בידור.
                    יש מודלים פוליטיים שמאפשרים זכות קיום לאמנות ולאמנים, אבל הם לא מתקיימים בצורה מוצלחת בישראל, אלא במדינות נאורות כמו אנגליה או איטליה – שם אחוז זיופי הדיסקים, למשל, הוא 8 אחוזים בלבד (בישראל אחוז הזיופים בשוק הוא כ- 54 אחוזים, הכי גבוה בעולם).

                    מי אשם? לא הפוליטיקאים. אשמים אלה שמבקשים מאות הזמנות להופעות ולהצגות, ולא מוכנים לשלם בשבילם. אשמים כלי התקשורת שמבקשים הקצאות של הזמנות ממפיקים ומשרדי אמרגנות, ולא מממנים מכיסם את התענוגות והחובות של המבקרים שלהם. אשמים אלה שקונים דיסקים מזוייפים בשווקים הפיראטיים. אשמים אלה שמעתיקים (גונבים!) תוכנות ולא חושבים על מי שהשקיע מחייו, זמנו ושכלו כדי לייצר אותן. מי שרוצה תרבות ישראלית, שייצא מהבית ויתמוך בה בכספו שלו, בנוכחותו הפיזית, באינטגריטי שלו.

                    פוליטיקאים לא אשמים. רובם אנשים קטנים, עסקנים קטנוניים ואינטרסנטיים. אם נעזוב, לרגע, את עניין התרבות ונתמקד במה שענת הזכירה, התחבורה בישראל, בואו ותסבירו לי איך זה שאין רכבת תחתית ורכבות בכלל בישראל. זה ברור שאין פתרון אחרת למצוקת החניה, פקקים וזיהום אויר, חוץ מרכבות – וידוע שקונצרנים ענקיים בעולם הציעו לבנות כאן רכבות, ולהעסיק אלפי ישראלים, מבלי שממשלת ישראל תיאלץ להוציא מכספה. אז למה אין? למה מנסים לשכנע אותנו בשקר הגדול שנקרא “כביש חוצה ישראל”, שהוא ורק הוא יפתור את הצרות?
                    למה? כי רוצים שנמשיך לנסוע בכלי רכב פרטיים, והרבה. כי יבואני הרכב הם לובי חזק מאוד. וחברות הדלק מתנגדות. ו”דן” ו”אגד” רוצות שהכנסותיהן לא תיפגענה. והעיתונים לא רוצים לעלות על בריקדות, כי עמוד ב- 7 ימים ש”וולבו” מפרסמת בו, שווה לעיתון 50 אלף שקל, ובימים אלה יש ה-מ-ו-ן מודעות שמנסות לשכנע אותנו לרכוש מכוניות חדשות מודל 2001, אז מיהו זה שייצא חוצץ נגד כל ההון הזה, ויביא להקלת הסבל של ההמונים, שזקוקים כמו אויר לנשימה להסעה המונית, כלומר – רכבות?

                    הפוליטיקאים לא יושיעו. זה ברור. נטילת אחריות אישית ותמיכה בדברים שאתה מאמין בהם, יכולים (אולי. אני לא תמים. אני מקווה שכן) לשנות משהו. זה נכון לתרבות כמו לתחבורה וכמו לחינוך וכמו לכל תחום שבו אמורה לטפל
                    ממשלת ישראל

                    • בועז,
                      אני מחשיבה את עצמי אוהבת מוסיקה, אני קונה כמעט כל דיסק חדש שיוצא ולא תמצא אצלי בספריית הדיסקים דיסק אחד מזוייף.
                      אין. פשוט לא תמצא.
                      וזה שאני משלמת במיטב כספי 60-70-90 ש”ח לדיסק מקורי (ולו בגלל שאני אוהבת לקרוא את הקרדיטים בחוברת) לא עושה את החברה שלנו טובה יותר ולא גורם לי הרגשה שהנה תרמתי לתרבות הישראלית, והנה עכשיו חמי יוכל לשבת בבית באיזי ולכתוב עוד יצירות מופלאות בלי לחשוש מטלפון של מנהל הבנק שלו.
                      אני לא זוכרת בדיוק את הנתונים, אבל אפשר לבדוק אותם בקלות רבה עם טלפון אחד לאקדמיה לקולנוע ולברר שם כמה כסף משקיעה ממשלת פינלנד/בלגיה/דנמרק ביוצרים דוקומנטריים וביוצרי פיצ’רים לעומת ההשקעה בארץ.
                      אם אני לא טועה מדובר באחוזים בודדים אצלנו לעומת עשרות אחוזים שם.
                      הנקודה היא בדיוק כמו בתשדירים שרצים עכשיו ב”קשת” על הסרטים הישראלים. זאת התרבות שלנו, והתרבות הזאת הולכת פייפן.
                      סרט ב-40 אלף דולר הוא בדיחה למרות שהמפיקים אצלנו למדו להתמודד גם עם הסכום הזה. כשיקצו כסף לתרבות, ואני שוב מדברת על הממשלה כי זו החובה שלה, לדאוג לתרבות לעם, אז אפשר יהיה לעשות פה יותר פעילויות שיביאו תרבות ויותר איכות.

                    • בועז כהן

                      ראשית, יפה את עושה שאת לא קונה מזוייפים, למרות שגם אני חושב שהמחירים של דיסקים וספרים ישראלים מוגזמים בטירוף.
                      שנית, את צודקת בקביעתך שבמדינות אחרות משקיעים יותר בתרבות. השאלה היא איך לעשות את זה, בצורה מכובדת. לא ייתכן שהממשלה תממן במיליונים את “הבימה”, והתיאטרון הלאומי יגמול לנו ב”סלאח שבתי”, “בוסתן ספרדי” ו”נאסר א-דין”. לא בשביל זה, סליחה, אנחנו משלמים מסים. צריך להקציב כסף מסויים, דרך קרנות ברורות שמטרתן הפקת יצירות אמנות, ללא קשר לפוליטיקה.
                      צריך להבין שהכסף שמועבר מהממשלה ל – נניח – להקת “בת שבע”, הוא לא הכסף של אהוד ברק והליצנים האימפוטנטים שסביבו. זה הכסף שלך, ושלי. של כל מי שמשלם מס.

                      עוד משהו: אני קורא על סכומי עתק שמסתובבים בהיי-טק, שכל אחד מהוגי “מיריביליס” מחזיק בחשבונו משהו כמו 300 מיליון שקל. לא יודע אם זה נכון או לא, אני רק חושב שגם גאוני המחשבים, האצילים החדשים של החברה, יבינו במוקדם או במאוחר, שכדאי לעזור לאגפים הפחות רייטינגים של התרבות הישראלית אני מאמין שזה יקרה.

      • עץ הקיפודים האנגלי

        עץ הקיפודים האנגלי

  15. בקרוב מיזם חדש באינטרנט בנושא תרבות ישראלית בשם glory. פרטים בהמשך

  16. כאילו,שמשהו השתנה.
    פעם ,כשהיינו קטנים,לפני נאמר 400 שנה היתה הכנסיה פטרונית האמנות .
    תרבות ? לא היה מושג כזה.
    לא היה לך מממן .לא היית קיים.
    דווקאבסוף המאה ה19 ועד אמצעה של המאה ה20 זה היה קצת אחרת.
    אך מה לי להטריח בתלדות אומנות והסטוריה.
    רק רציתי לאמר ,שעולם כמנהגו נוהג.
    היום ה”כנסיה” היא חברות ההייטק.
    אופס אז אני שואלת?אם כך אז אלהים הוא
    אינטרנט?

  17. אני רוצה לעלות אתר לאוויר איך אני עושה את זה אני יודע לך מאוד אם תעזור לי בתודב

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *