אימא יקרה לי

אני נכנסת למיטה ומסתדרת בדיוק בתנוחה הנכונה, אני מתעטפת בשמיכת הפוך עד שנדמה לי שאני עומדת להיחנק, אבל זה כל כך נעים עד שאי אפשר להרפות. אני חושבת מיליון מחשבות, כמו למשל על זה שלא הזדיינתי כבר שנה מאז שהילד נולד, גם לא יצאתי לראות סרט והמרירות יושבת לי בגרון כמו יין משובח. אני נרדמת, מחבקת אותך חזק, אתה אומר לי שאתה לא הולך לשום מקום, אבל נדמה לי שכבר הלכת. מתמוטטת לתוך הכרית, אולי בכלל מתה ובכל בוקר קמה לתחייה. השליח של העיתונים הבן-זונה מגיע שוב עם האופנוע שלו ונעמד מתחת לחלון חדר השינה שלי. אחרי חמש דקות הוא מסתלק, אבל אז הילד שלי מתחיל לבכות.
אני רצה לחדר שלו יחפה ומנסה לדחוף לו את המוצץ. הוא לא מוכן לפשרה העלובה הזאת, אני מוציאה אותו מהמיטה כדי שהחיבוק שלו ינחם אותי על זה שאני אינני.
תוך דקה הוא נרדם – יאוש זאת מחלה מדבקת ומחלישה. אני מחזירה אותו למיטה בעדינות יחסית למיסטול שאני שרויה בו ובדרך למיזרן מתנתקת לי היד מהמקום, אסור לי לעשות תנועות חדות כי הילד יתעורר, אז אני מניחה אותו על היד שלי ואת היד שנותרה מסדרת מתחת לעורף שלו כדי שיהיה לו נוח. אני חוזרת למיטה עם יד אחת ונדמה לי שעכשיו יש יותר מקום לילד במיטה שלנו. שוב חונקת את עצמי עם הפוך ונרדמת. שוקעת או אולי מרחפת, מה שבטוח הוא שעזבתי את הגוף שלי מזמן. פתאום הילד מתעורר, בוכה, אני רצה אליו יחפה והשיער מפריע לאווירודינמיקה של התנועה השוטפת, אז אני גוזרת אותו בדרך באמבטיה ומגלחת את הצד שעליו נשען הילד, כי תמיד הוא מושך לי אותו, זה מן משחק כזה, אני לא אוהבת את המשחק הזה.
הילד שוכב על היד שלי במיטה ואני לא מוצאת את המוצץ. אני מוציאה אותו מהמיטה עם יד אחת, נעזרת בשיניים כמו החתולה שבשכונה שלנו. הילד לא מפסיק לבכות, אני אומרת לו: "די ממי, למה אתה בוכה? אמא כאן לידך". לילד שלי זה לא איכפת, הוא רוצה לבכות, ככה הוא מבטא את עצמו במקום להגיד מלים, במקום להגיד למשל: "היה לי סיוט, חלמתי שהשד שלך בורח ממני".
הילד שלי יכול לראות מלאכים ושדים, כמו רוב התינוקות. אני שואלת אותו אם המלאכים נעלמו ואיזה שד מניאק מציק לו, אבל הילד שלי ממשיך לבכות ויש לו מן פרצוף כזה כאילו שממש הרגע ראה דרקון. אני כמעט נרדמת, מחזיקה את הראש שלא ייפול וזה קשה כשיש רק יד אחת.
הבכי שלו כבר לא מערסל אותי ויש לי חשק לטלטל אותו, אני מחזירה אותו בפראות למיטה והוא בוכה חזק יותר, מתחשק לי לזרוק אותו מהחלון על השליח של העיתונים – ככה אני אהרוג שתי ציפורים בבת אחת. אני אומרת לו: "די ממי אני יפרק לך את הצורה אם לא תסתום את הפה הקטן שלך. אתה רוצה שהאמא שלך תכניס אותך למיקרו?". הילד שלי מחרבן עלי. פעם נישקתי לו את התחת ועשיתי לו פופופו – הוא נורא צחק, אבל פתאום יצא לו פלוץ רטוב כזה ישר על הפרצוף שלי. הסתובבתי כל השבוע מאושרת, הרגשתי שקיבלתי פרספקטיבה על החיים, שיש כזה דבר השגחה עליונה, אפילו התחלתי להדליק נרות בשבת.
הילד שלי ממשיך לבכות, אולי הוא רוצה את היד השנייה? אני אומרת לו: "הנה קח" ומפרקת אותה מצירה. הוא מחייך ומתחיל לשחק עם האצבעות ואני מרגישה שאני אשה אצילית מאד, משהו בסגנון כף רגלי השמאלית. הכרתי אמן שהיה מצייר עם מכחול שהיה תקוע לו בתחת, תמיד המבקרים השתגעו בתערוכות שלו, אמרו שאין עוד אמן בעולם שמסוגל להמחיש זרימה באופן כל כך חי ואותנטי.
הילד שלי נירגע, אני מחזירה אותו למיטה בעזרת הפה והשיניים והוא מדגדג אותי באוזן. הוא שוכב במיטה מתוק ומושלם ומשחק בריכוז מופתי עם הידיים שלי. אני חוזרת למיטה, מצטערת שלא השארתי גם את הרגליים, מפני שהרצפה קרה כל כך וללכת על קצות האצבעות נראה לי פתטי ומיותר. אני מגיעה למיטה ונכנסת מתחת לפוך, אתה מסתובב אלי חצי רדום ואומר לי: "קר לי תחבקי אותי". אני אומרת: "מצטערת לא יכולה, השארתי את הידיים אצל הילד". אתה נוהם משהו ונירדם, אני שומעת את הילד מגרגר מתיקויות במיטה שלו – כנראה שהמלאכים שוב מדגדגים אותו בפופיק.