בוקר חדש עלה

הנה זה בא, חדיש-חדש, באריזה רופפת, בעטיפה שקופה, חשוף וגם מוסתר, אבל זה בא. יום חדש של דיבורים עם מישהו שונה. של הסתכלויות לתוך הנפש של אדם אחר. יום מלא תקוות. לא כולן יצליחו להתגשם, כי ככה זה עם תקוות. אבל הנה זה בא.

אבל קודם כל, יש לנו לפנות מפה שני אנשים מחרחרים – אחד ממין זכר, עם שערות על הצוואר והכתפיים, ומרכיבי אישיות נחושים וגם פאתטיים. אחת ממין נקבה, עם התעגלויות פה ושם, ומרכיבי אישיות נלעגים וגם מעוררי השראה. קראו להם בשמות וסיווגו אותם בסיווגים וקיטלגו אותם בקיטלוגים, והם נתנו את שלהם לעולם ונמקו. עכשיו הגיע הזמן לאסוף אותם – זו לא מלאכה בזויה, בסך הכל הם קלים להחריד – להעמיס על מריצת ההיסטוריה ולפנות לגינה שבחצר האחורית. שיצמיחו שם על גוום, האיש והאשה, פרחים וקקטוסים ומיני תיאוריות. צריך לעבור הלאה.

מה לא היה בסדר איתם? קשה לומר. הכל היה בסדר, אבל הם היו קשים מדי ורכים מדי בעת ובעונה אחת. הם נחלצו רק לפני רגע ממסגרות כובלות, ובשביל להשתחרר היו צריכים להתאים את עצמם למסגרות חדשות. אבל כמו במשקפיים, כל מסגרת היא רק בצבע אחד, שלא מתאים תמיד לכל מציאות.

"היא" נשאה איתה יותר מדי מן העבר, והתאמצה להיות יותר מדי מן העתיד. אמרו לה שהמחוך כבר לא הולך היום. במקום זה נתנו לה עקבים גבוהים וביקשו שתסתדר כבר כך. כשהיה נחוץ באמת, היא עברה לנעלי צבא, וחטפה על הראש בגלל זה. לבסוף היא הרתיחה לה קפה וישבה לעשן, והרהרה שאיך שלא תסובבו את זה, היא אבודה. אם היא טסה לירח בעקבות החלומות האישיים שלה, היא אבודה לבד. אם היא נשארת על האדמה, כבולה בחלומות של אחרים, היא אבודה ביחד. יהיה זה נאה, היא חשבה, אם אוכל להוציא קצת את הבטן החוצה, בלי לחשוב על איך זה יתקבל בחברת אנשים.

ומצד שני, אין לה תשוקה כתשוקה לוותר על הרצון להתקבל תמיד ובכל תנאי. כשלחמה נגד עצמה בחזית הזו, הפסידה פעמיים: כשרצתה לעשות דווקא, ליחשו שהיא כלבה חסרת לב. כשחשבה להתעלם מכל העניין ודי, הבינה שאם לא תדבר איתו באמת היא תצא מדעתה. או גרוע מזה, תישאר לנצח בכלוב של עצמה, משתוקקת. הפנימיות האמיתית שלה נחה בפנים, כמו החלק הרך בתוך גלעין האפרסק, וכל מה שהיא עושה מכוון למטרה אחת: להראות את החלק הזה בשמחה. לא בגאווה, חלילה (ומי שטעתה כבר שילמה), אלא בשמחה שבהיפתחות. הלא היא רוצה רק להיאחז תשוקה מולו, בלי חשש.

ולמה הצבעים האלה מסחררים אותה פתאום? כי איכשהו ראתה קצת יותר ממה שהתכוונה, וניסתה לעמוד תמיד בזווית הנכונה, שאף אחד לא יכעס באמת. ועכשיו מערבולת של אדום וירוק מושכת אותה למטה, למטה.

"הוא" נשא עליו הר של ציפיות, ושרירי הגב שלו – צריך ללכת להתאמן מדי פעם, ואין זמן לכלום – משורגים וכואבים. גם עכשיו, כשלכאורה הוא לא המוביל בטנגו, הוא צריך עדיין לדעת תמיד מה הולך, ואיך הולך, ומה לומר ומה לא לומר, ואיך זה יתקבל ולמה. ומי שתקבל, תמיד תרצה קצת יותר – בדיוק אותו קצת שהוא לא מסוגל לתת. ומי שלא תקבל, תכעס עד מחר. והרי אם היה צריך לנקוב בתכונת אופי מרכזית שלו, היה אומר קודם כל "חולשה". ואם היה צריך לספר מה הכי מפחיד אותו, לא היה אומר "מחויבות" אלא "בדידות". אז למה בעצם הכל קרה כפי שקרה? אל תשאלו אותו. רגע אחד הוא לא שם לב, והנה קטסטרופה. לבסוף ישב להעביר עוד ערב מול הטלוויזיה, והרהר בזה שכולם רוצים להוריד אותו שאולה – בעיקר היא. וזה נמאס. הלא הוא רוצה רק להיאחז תשוקה מולה, בלי חשש.

ולמה הצעקות האלה מחרישות את אוזניו עכשיו? כי עד עכשיו ניסה קצת להקשיב, והבין שהוא לא רוצה להבין, או משהו כזה. ועכשיו צרמוניה של צלצולים וחריקות מושכת אותו למטה, למטה.

ומה יהיה איתם, באמת? זהו, שהם נקברו כבר, והנה זה מתחיל. שניים חדשים לגמרי – לא תאומים, לא בני דודים, לא שכפולים גנטיים, נכון אולי לומר צאצאים מקורבים – מתחילים להתנער מן העפר, להתנקות ולקום. בגינה הזו אין מקום לארבעה. איך הם נראים? השד יודע. אומרים ש"הוא" הרבה פחות מאולץ ואינטלקטואלי, אבל גם יודע – לקח לו הרבה זמן ללמוד – שהוא לא צריך תמיד להילחם. אומרים ש"היא" הרבה יותר שלמה עם עצמה, אבל גם יודעת – לקח לה תשעים אחוז מזמן העולם – שיש לה עוד הרבה להילחם. ותוך שהיא נלחמת, תצטרך לזכור שזה לא תמיד יעזור.

כמו תמיד, היא תהיה מעט קשה יותר מקודם, ומעט רכה יותר. רק שהפעם, אולי, לא תצטרך עוד להרגשה המציקה שהיא תמיד מגזימה בתכונה אחת מבין השתיים. כשהאיזון ישכון בתוכה, כשהוא יהיה מובן מאליו, היא תדע גם איך להפר אותו בלי דאגה, איך לבחור בקלות. היא תסיר מהקיר את תמונות הקדושות המעונות ואת תמונות הקדשות החצופות, ותפתח את הווילונות ותראה שמש וגשם מציפים את החדר שלה לסירוגין. בלי מסגרות, בלי התנצלויות, בכל מזג אוויר, זו תמיד היא וזה תמיד החדר שלה.

היה מודל ישן, היה מודל חדש, היה מודל פוסט-חדש, ועכשיו בא הסוג החדש באמת. תקוות נתלות בו, עיניים נישאות אליו, והוא – כרגיל – לא יגשים כמעט שום דבר. אבל יגיע ויקום ויהיה, להראות שאנחנו רוצים להתנסות עוד קצת. להתחדש ולפרוץ מסגרות ולבנות אחרות ולפרק אותן. כל דבר בעיתו. זה המודל החדש, ועדיין לא נקרא לו בשם. אולי "הגבר שבדיעבד"? אולי "האשה שמלכתחילה"? אפשר זה ואפשר זה, ובעצם מהם שמות. הנה זה בא.

דפנה מרום

בת 33 גרה בתל אביב מטפחת ספריית מד"ב מחליפה פרחים כל שבוע.

תגובות

  1. I wonder really is there anything left to renew after the postmodernizm broke all the frames , is there going to be some kind of retreat to neo clasism ?by the way, I am a doctoral student for clinical psychology in CA, and it seems thgat back home women have so much to learn yet about feminism

    • learn more? I's say, they should give up some of the knowlege; or at least disperse it evenly…. espesially my classy "businessy" girlfriends, some too hard like a kaktus, some too soft, like lilies.

  2. אינדי_גו נערה אובדת

    תודה, נהניתי מאוד לקרוא.
    ואני מסכימה עם התיאור שלך לגבי נשים, לגבי הקשה מדי והרך מדי. אבל אני גם חושבת, שזה שלב חיוני, לנדנד את המטוטלת לצדדיה, כדי שהיא תוכל לעצור, בסופו של דבר.
    נשים חדשות? המטוטלת עדיין לא ממש עצרה, לפי הרגשתי.
    גברים חדשים? נדמה לי שהתנועה של המטוטלת *הזו* רק החלה, והבעיה היא אורך החוט.

  3. היפיפייה הנוחרת

    בהתחלה הכתיבה נורא הפריעה לי. עוד משיגינ'ה חשבתי לעצמי. אבל באמצע התחוור לי כמה טעיתי. קראתי שוב והרשי לי לברך אותך על צורת כתיבה יחודית מרנינה ומשובחת (שלא לומר מסובכת, אבל במובן הטוב של המילה).

    בעיקר אהבתי את הטענה ושלילתה הכל באותה זרימה שללא היית חוזרת עליה בסוף הייתי מתחילה להקים פה מהומה שאת נביאת שקר, שאין שום ביטחונות לשינוי ובטח שלא לשינוי דרסטי שכזה. שאנחנו עדיין רק בתחילה של הפמיניזם, לא שיש פמיניזם אחד, אבל בצורה סכמתית נראה שכבר יש רגרסיה בזה. שרוב הנשים לא רוצות לסחוב את הפמיניזם על גבן והן טוענות שזה עושה להן גיבנת כלל לא אטרקטיבית. שההתמודדות עם הגברים קשה להן ואולי כבר בלתי אפשרית. שבמקום להאדיר את הנשיות הן מאמצות פרקטיקות גבריות. שהן כבר לא מזהות את עצמן בראי ולא יודעת מה הן רוצות יותר, זוגיות או קריירה, ומה יגידו אם היא תבחר רק באחד מהם, מה יגידו הדודות והשכנים ואיך הן ירגישו לגבי עצמן, אבל איך אפשר לשלב בין השניים, איך לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה?? איך לרקוד בשתי חתונות שאחת מהן היא גם שלה בכיכובה ובשיתוף אהובה שלא אכזיב??

    נשים במבוך.

    הפמיניזם מצטייר כמעין מבוך דרקונים בו הנשים צריכות להיות גם יפות וגם לוחמות אחרת GAME OVER מרצד על מסך החיים שלהן והדימוי העצמי. אבל כל תכונה מביאה איתה מפלה והביקורות לא מפסיקות לזרום (ע"ע המאמר של עידו ר. על רשעות נשים).

    אוי זה נשמע כל כך רע. עד שאני כבר לא יודעת מה פיקציה ומה אמת. אם יש בכלל אמת. אני באופן אישי כן מרגישה את הלחצים האלה אבל זה לא כל כך אינטנסיבי כמו שזה מצטייר לעיל. או שאני חיה באשליות או שהלחצים הם לא כאלה בומבסטים כמו שעושים מהם. או שהכל מתגמד למימדים בלתי נראים בהשוואה לנושאים הבוערים, תרתי משמע, בארץ הזאת.

    בסופו של דבר זה גם כל "אישה לגופה". אין איזון אבסולוטי התקף לכולנו בין רכות לקשות. אבל אולי את צודקת שאנחנו עוד לא למדנו לשלב בין השניים בצורה שווה ושהדבר יבוא עם הניסיון. התירגול יביא את הבשורה. ואמרו אמן.

  4. ממש טוב, תודה לך.

    אני התחברתי לטקסט כמתאר מקרה פרטי של זוג מסוים. כסיפור.

  5. חזיר משי

    האמנם? אולי רק קרניים ראשונות, מהוססות. אנוכי מתחיל להרגיש אותן, עם זאת, נדמה לי שלנשים החדשות קצת קשה להפרד מהמודל הפוסט-חדש, שבו הן כל כך אהבו להרגיש 'עצמאיות' ומשחוררות מכל הטרדה של המין הגברי, גבר שלכדיעבד או שלא לכשדיעבד. אבל אני מסכים עם אינדי בכך שלא נראה כל שינוי מהמין הגברי, קרי הגבר לכשדיעבד לא צץ פתאום משומקום, אלא היו תמיד אלה שבגללם התרחק המין הנשי, קרי אלה בעלי התדמית המצ'ואיסטית הגברית הנודעת. אלה האפילו על אלה שאת קוראת להם 'הגברים שבדיעבד', או שמוטב בלי שמות, והבחורות התרחקו גם מאלה, גם מהם. לא אהבתי כ"כ את השם האישה שלמכתחילה.
    אלא שהדרך עדיין ארוכה, גם מההיא, גם מההוא. ההוא עדיין חושש מההיא ה'פוסט חדשה', ולא יודע כ"כ איך לגשת.

    הכתיבה מצויינת, נהניתי מאוד לקרוא.

  6. מריה שרייבר

    השאלה היא עד כמה התאוריות משפיעות/מושפעות מהחיים. הרבה פעמים הדיון על הגדרות, שוני והתפתחויות רלבנטי אך ורק לשיח האקדמי ולמי שממציא אותו, והשוני המהותי בין נשים לגברים ממשיך להתקיים בלי כל קשר להגדרות התאורתיות של אישה שמלכתחילה או גבר שבדיעבד.

  7. קוביוסטוס

    נהנתי
    הזדהתי

    התקוות והפחדים הם להחשף מול הצד השני
    ואז היא תבין ותקבל
    או להצטער על החולשה הריגעית שגרמה לי להפתח

    • wow
      סופסופ משהו לקרוא ולהשתאות.

      היה שווה לחצות את ים הרפש הרגיל באתר הזה ולהגיע לקטע
      הנפלא הזה.

      • למה כדי להחמיא למשהו חייבים לזלזל במשהו אחר? אם שאר המאמרים היו טובים הדבר היה מפחית מערכו של המאמר המצוין של דפנה? למה אי אפשר לפרגן בלי להטיל רפש באותו זמן?

      • oh come on people really try and you trash

  8. אגמית

    אהבתי .

  9. ילדונת

    בתור ילדונת שלא נוהגת להשאיר תגובות,החלטתי הפעם לחרוג ממנהגי זה,ולאמר לך,דפנה,שזה אחד הדברים היותר מוצלחים שנכתבו כאן,ותמשכי כך..
    בהחלט הצלחת להגדיר מצב קיומי נשי,ורג'יניה וולף,מאחוריך 🙂

  10. דפנה שלום,
    רציתי רק להגיד תודה.
    תודה על החוויה המרנינה של הכתיבה המפתיעה והמחדשת.
    תודה על הרעיונות שרצו לי בראש ונתת להם מילים.
    תודה על הפירוש הכל כך מסובך-פשוט, או שמא פשוט-מסובך למצב הבלתי אפשרי של זוגיות שכל אחת מאיתנו מנסה.
    תודה.

  11. יהודה

    הי דפנה
    כתיבתך משרה כאן נועם ועמקות ומלמדת על נשמתך היפה.
    נראה לי שהמבוכים והדרקונים כביכול, בחיי האישה או הגבר, נובעים מהדגשה לא פרופורציונלית של האני. התרכזות מוגזמת באני כשלעצמו תמיד תוביל למבוך. גישה נבונה יותר תהיה להתבונן בעצמי כיצד אני משפיע החוצה טוב. כלומר ודאי שאני נמצא במרכז עולמי אך החיבורים שלי לעולם הם לא פונקציונליים אלא נשמתיים ואני מלמד את עצמי לאהוב את הזולת באמת. כך ישנו פידבק ברור: אני מול העולם בנסיון לשפר ולהשתפר לטובה – זה מרכז עולמי. ולא אידיאלים שמנקזים הכל אלי. אדם תמיד שואף לאיזה אידאל, זה סימן חיים, אבל אידיאל שמרוכז רק בי לא יביא הרמוניה. אולי לא חידשתי כלום ואולי כן.
    בכל אופן כבר אמר הלל הזקן: "אם אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני… "

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *