בנאלי

זורם או מודד. כל הזמן, בוחן או סוגר עיניים. ככה זה הטרנד הסמי–פסיכולוגי האחרון. זה כמעט כמו להכיר בירות יפניות, או שם של בר לסביות, או מסעדה מחוץ לעיר. זה המיינסטרים של הסופיסטיכוסיות וחבריהן היאפים, או סתם לוזרים שמפחדים לא להצליח ונותנים לזה שמות יפים. כל שיחה שהיא קצת מעבר לסקין–דיפ גוללת שוב ושוב את הפרדוקס הזה של איך כולנו רוצים להצליח בגדול, ושתי שניות אחר כך מדברים על כמה רע זה לקום בבוקר ולהיות מנכ"ל הייטק. אתה חושב שזה מעודף-שפע. אין כבר מאבקים קיומיים יותר, אין הקרבה או אבדן אמיתיים. כל עוד הכל צבוע בקפה-לאטה ומריח כמו אוטובוס של דן כנראה ששום דבר לא משתנה. בכלל, ממתי אנשים אוהבים כלכך לדבר על הבפנים שלהם, ועוד בצורה יהירה ותיאורית שכז. מה אכפת לך שאמא של זוג הפטמות לפניך גרמה לה לפחד מקשר. נראה איך היא תגיב לאזיקים שלך. גם זה בעצם כבר לא מרגש, כל המין הזה. אתה יושב במשרד מול שתי לסביות מתעלסות על המסך ומרוב שעמום מעביר לוואלה.
כן, ואז כמו כולם, תדבר על לברוח מפה, או שתיסע לגליל ותגיד לכולם "באיזה קצב אחר הם חיים כאן," ובפנים תסנן, "לוזרים מוזרים. יומיים בעיר הזו הם מנקים לי את הבית." בכלל – אתה די שוס ואתה יודע את זה. הצלחת ביגי, יש לך אחלה עבודה, עם אחלה קולגה. אתה מזמין כל צהריים יפני או סלט ופעם בשבוע משחק אותה אותנטי ונוסע לחומוס ביפו. יש לך רכב-טלפון-אופציות ובוס שמתקשר לפעמים בערב וגורם לך להרגיש חשוב למשהו. הלכתם לכל ההצגות, רואים אתכם בכל מסעדה. בשבת בצהריים משחקים בביחד (היא – 7 ימים, אתה – דה מרקר, מדור גאדג'טים) אתם הדור המוצלח. היפים הצעירים שעשו את זה. ששלמים עם עצמם, שמקשיבים, או לפחות יודעים להראות ככה. כל החברים שלכם הם קטלוג מהלך לאנשים טובים. אז מה רע.
אמא שלך מבסוטה שאתם באים, אבא שלך חושב שאתה הומו בכלל. הוא היחיד שקולט אותך, לא סופר את כל התפאורה הזו, את המילים, המותג שהפכת את עצמך להיות. הוא לא קונה את הדיבורים הגבוהים, על שלווה, ושלמות. הוא עוד זוכר אותך חוזר בוכה, אחרי שיוגב וחברים שלו רדפו אחריך וקראו לך יורם, אפילו שאתה עידו. הוא זוכר איך ניסית לעשן וכמו תינוק באת וסיפרת לו ובכית. הוא זוכר איך שיחקת אותה רוקר, אפל, אבל הוא יודע שבפנים אתה בעצם ווניל. ילד פסטל כזה, חנון נטול דמיון, או תעוזה. חי בשיטה הבינארית – 0 או 1, כן או לא. ככה כל החיים שלך, זו מערכת קבה"ח כמו שלמדת בתואר ראשון, אז לא פלא שפילסת לך דרך טובה. אבל הוא מזלזל. בחיים לא ראה אותך חי באמת. בעיניו אתה לוזר, שוויתר על האופי שלו. אתה חתולת בית של המיינסטרים, אוגר של אינפורמציה – שאולי תשמש אותך למיצוב גבוה יותר בחברה, אתה כלבלב של החברה שלך ונחש בעבודה. אבל באמת, אתה רכיכה. אתה כולה תבנית שיוצקים לתוכה תכנים. אתה פונקציה, עם נגזרת עולה שגורמת לך להוציא את המקסימום מכל דבר. אתה בריא וחרוץ וגם זה אחלה כלי. הבעיה היחידה היא שאתה מחשב, בלי שימוש. סידרו לך את כל מערכות ההפעלה הכי טובות, זיכרון גבוה, אפשרויות עיבוד טובות. אבל אתה מחשב. מחכה לפקודות. בגלל זה מפטרים אותך.
לא הבנת מאיפה זה בא, היית טוב. עמדת ביעדים וקיבלת קידום "ראש צוות פיתוח תכנה". פתחת את כל הספרים, למדת, התייעצת , אבל נכשלת במשימה האמיתית – היית צריך ליצור. היית צריך להיות מקורי, בצבעים חיים, להמציא, להעיז, לרצות משהו באמת. להרגיש טעם אמיתי של חיים. להזיע ולא בספינינג או בסאונה. לבכות כי היא עזבה, ולא רק בשיחה איתה כדי שתרגיש טוב. ואיפה אתה עכשיו בכלל? ומי אתה? ומה אתה אוהב ורוצה לעשות עכשיו שכל התוכנה שלך קרסה, ואפחד לא מעביר יותר משימות? אתה קם בבוקר, ומרגיש בנאלי. אתה הולך לים ושוב אתה סצינה מסרט שחוק. אתה חושב על לצייר או לפתח את עצמך אבל קולט שהרעיונות האלו גם באים לך כחלק מהידע האינסופי הזה שאתה מתאמץ תמיד לרכוש. אתה הולך לשמוע מוסיקה, וזוכר בעל פה את הביקורת על כל דיסק אבל לא מצליח להקשיב למוזיקה המחרידה הזו. אתה לוקח סרט בוידאו ומרגיש כמו דמות ממאה אלף סרטים אחרים. אתה רוצה לקרוא ספר, לברוח למקום אחר אבל כל הספרים שעל המדף הם שלה, ושחוקים. אתה רוצה למצוא את היצירתיות שלך, להרגיש חיים אמיתים, ותוך כדי המחשבה הזו מבין שזו רפליקה מ"מאה סיפורים קצרים של בני זמננו". אז אתה נכנע, והולך לפי התסריט הכתוב כל כך מראש, שותה עם החברה בערב, קם מחורבן בבוקר. מעשן בפעם הראשונה מאז הודו ונוסע להורים. מספר לאמא הכל ויורדות לה דמעות לתוך המפרום. מספר לאבא שלך. הוא צוחק. קם, מניח את המשקפיים, והולך. אתה יושב בדירה הזו, בשכונה הלא ממש טובה, עם הקיר עץ שצריך לכה כבר שנים ומנורה מכוערת שתלויה מעל גובלן מצהיב. חוסר טעם. הולך למקלחת לשטוף פנים ומסתכל במראה מלאה נקודות שחורות, וכיור עם פס זוהמה, והמון סדקים. זוג נעלי גומי זולות זרוקות שם. אתה מתיישב על שפת האמבטיה התכלת–לשעבר, מזיז את הפינה של השטיחון. פתאום החדר גדל ואתה מתכווץ, הנעלים שלך נראות מידה 36. יש לך בוץ על הצד הימני של השוק והמכנסי "ג'ורדאש" החדשים שאמא קנתה לך מוכתמים. כואב לך, ואתה מושפל, ועצוב ומתחיל לבכות. ורץ לחדר שלך וטורק את הדלת. לכיסוי המיטה הפירחוני המטולא יש ריח רע. ואתה אוהב אותו למרות זאת. ואתה אוהב את הספרים על המדף, ואת הפוסטר של מעריב לנוער ואת אדם הזמר. אתה נשאר לישון שם יומיים, בלי בטריה לסלולאר, בלי סרום לפנים, בלי בגדים נקיים. אתה הולך עם אבא לשוק ולא מאמין כמה זה כבד. אתה יושב בערב ולא מצליח להתחמם. הם נראים שלווים. הם יודעים שאולי עכשיו הבנת. אתה לא מאוזן, ולא מבין מה אתה אמור לעשות. כבר יומיים המוח שלך לא מעבד מידע. אתה מרגיש שזו מין נקודת פיצול, ולא יודע לאיזה סרט כדאי לחזור. אתה מרגיש חי פתאום. הכאב עולה בתוך הריאות שלך ודופק על הדפנות שלהן. הוא עובר בעורקים, בנמים ובורידים, ונכנס ללב. הוא מתחיל להשתגע שם, ללחוץ על שסתומים, לעבור חדרים. אתה רץ החוצה כמו משוגע וחושב על יוגב. בנזונה מסריח. אבל הוא כבר לא שם – הוא הלך בלבנון. אתה מתיישב בכניסה לבניין, ושונא את הקלישאיות שלך. כאילו הכל הוסרט כבר בסרט סטודנטים, או נכתב איפשהו. אתה חלק מהמערכת הכי קטנה. אין לך שום בחירה חופשית. אתה אפס, או אחד.