איפה הימים שידענו באמת לעשות חיים? עפרה ניב על היכרות יוצאת דופן שהשאירה אותה בלי קול

גולדן ליידי

היכרות שטחית

כשניסיתי להגדיר לעצמי את אופיה של ההיכרות שלנו נתקלתי בבעיה. עם עצמי. כי בעצם, ידעתי רק את שמו (לא כולל שם משפחה) ואיפה הוא גר (לא כולל מיקוד). מי צריך יותר מזה כשמתלהבים וחושקים ורוצים עוד ועוד וכל היום וכל יום?

כל ההתחלות דומות

עוד כשמבטינו הצטלבו בבר השכונתי חשדתי שזה הולך להיות הזיון של החיים שלי. לפעמים אני נוטה להאמין לתחושות הבטן שלי. הפעם הן צדקו. ישבנו על וודקה רד בול ולא דיברנו. הפשטנו אחד את השני במבטים. הרגשתי סקסית ולוהטת. בראש כבר חשתי את מגע ידיו היפות ויכולתי להתעלף באותו רגע מהעונג שפשט בגופי. במסגרת ההתעללויות העצמיות שלי, אחרי שעתיים נתתי לו מפית מהוהה עם הנייד שלי והלכתי. תחושת הסבל רק מילאה אותי. הפכתי לסדיסטית ומזוכיסטית וזה רק חיזק אותי. דחיתי סיפוקים וחיכיתי לפגישה האמיתית. ידעתי שמגע בינינו עכשיו היה הורס הכל. בשניה.
זה היה סיוט מתוק. זו היתה תחילתה של הרפתקה מופלאה או סיומה של תקופה שגרתית, איך שלא מסתכלים על זה, זה היה צריך לקרות כך, אין פה אחרת.
הציפיה ארכה בדיוק 56 שעות. כמעט ולא באתי. לא רציתי להיות אחרי, לא רציתי לשבוע, לא להירגע ולא להיפטר מהתחושה הבתולית המדהימה שהייתה לי וידעתי שיהיה קשה להחזירה.
באתי אליו. אכלנו. ניסינו לפתח שיחה כי בסך הכל שנינו אנשים מתורבתים, אבל זה לא היה העניין. ניסינו לראות סרט ולא יכולנו. על כורסת הטלויזיה פתחתי מעט את רגליי. מתחת לשמלה שלי לא היה כלום למעט 58 ק"ג ונקודת חן. נתתי לו אות אך הוא המשיך להטריף אותי. האדישות שלו גרמה לי כמעט להתפוצץ. המתח באויר שיגע אותי וגרם לי להשמיע קולות בלתי רצוניים. יש משהו מופלא בחיכיון. במשך כל הזמן הזה, לא חשבתי על כלום וחשבתי על הכל. הידיעה שמשהו מטורף הולך לקרות השילה ממני לפחות 500 קלוריות.
"לכי למיטה עכשיו" שמעתי אותו נוהם מאחורי. רצתי. הוא הגיע וקשר אותי עם חבל גס. הוא ליטף אותי ונישק אותי בכל הגוף. רציתי למות באותו הרגע. הוא הפך אותי לכל כיוון אפשרי והתחננתי שימשיך. המגע שלו היה שילוב מנצח של עדינות ואגרסיביות. גם המכות הקטנות בישבן והמשיכות הקלות בשערי עשו את שלהם. התהפכנו במשך שעתים ולא ידענו מנוח. אני ביקרתי בכל נקודה בגופו הארוך אחרי שקרעתי את הטישירט הלבנה שלו (כולל החבל שעל ידי) ולא יכולנו להפסיק. שנינו שלטנו ושנינו נשלטנו, היתה עבודת צוות יפה. כששמתי לב שהחלון פתוח ונגלה לעיניי כל עובר אורח בשדרה, בערתי יותר. לא היתה כאן שום בושה, הכל נראה לנו טבעי כאילו הכרנו לפחות 30 שנה. ידענו בדיוק איך לגעת אחד בשני בלי לטעות. עברנו לספה, שם חיזקנו את מאוויינו באביזרים עדינים. הסכמנו להשתתף בניסוי ולא רצינו שהוא ייפסק.
בעוד היד שלו מלטפת תמידית את פניי, רצנו לנוח באמבטיה. גם שם לא היינו מסוגלים להפסיק. הפסקנו לספור אורגזמות (לפחות אני) והקסם לא פג. אמרתי לו שיש לי פיפי ואני כבר שבה, והוא יצא אחרי לשירותים, הסתכל עלי ונגע בזרם החם!! מצאתי את עצמי עוצרת את הפיפי, מושיבה אותו על הרצפה וממשיכה את הזרם עליו. הוא התמלא בפיפי שלי. בסערת הרגע ישבתי עליו, הוא היה חם ולח ובו ברגע חווינו את השיא של חיינו. לא נראה לי שיש עוד כאלה. נדיר למצוא שני אנשים זרים שגילו את ה"גולדן-שאוור" והמשיכו להסתכל אחד לשני בעיניים. זה אולי נשמע פרוורטי, מטורף ואפילו סוטה, אבל זה היה נפלא ועדין ונעים ברמות שלא ניתן לתאר. כאילו נשלחנו אחד לשני להגשמת פנטזיה שלא אמרנו אף פעם לעצמנו בקול רם. לא תייקנו את עצמנו כחובבי "גולדן שאוור" או סאדו-מאזו. לא האמנו שיש בנו את זה. היה לנו קשה לדבר (תזכירו לי לא לצעוק כל כך הרבה), ברור שלא היה צריך לדבר.

אופטימית-פסימית

בשלב הסיגריה, סיפרתי לו בצרידות בת כמה אני ומה אני עושה למחייתי (את תחביבי בשעות הפנאי הוא הבין לבד) והוא תרם כמה פרטים משלו. כיביתי את הסיגריה וידענו שזה נגמר. נצרתי לעצמי את הרגע וידעתי שבזמן הקרוב, כל ביקור שלי בשירותים יזכיר לי אותו. כל דבר יזכיר לי את זה וידעתי שאין טעם לקבוע שוב. עוד רגע והייתי באוטו. מותשת. שבעה. רעבה. רעבה לאהבה. ועצובה. עצובה לחזור לסקס של חצי שעה. פסימית, כי טירוף כזה יכול להיות רק ללא רגשות, ללא חיבה, ללא מחויבות. אולי, תחושות כאלו חווים פעם בחיים. אם כן, אז הצליח לי.

תגובות

  1. יערית

    גולדן שאוור, וואו, אף פעם לא ניסיתי

  2. נועז מדיי בשבילי, אבל נשמע טוב..:)

  3. תגידו, גם אתם מרגישים פתאום את הדופק בכל מיני מקומות?
    🙂

  4. אפשר את הטלפון שלו?
    גם אני רוצה כזה!

  5. אלמוני

    גם אני רוצהה כזה………………………………….

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *