בננות בנות שמרשות לעצמן
אהובי מקופל על המיטה. גבו אל העולם. מתעוות מכורבל בתוך שמיכת החורף שלו. שנת הדיכאון שלו נושבת בבית כרוח רפאים. אסור להתקרב לכאב, אסור לגעת בו. אני מסדרת את הבית, רוחצת כלים, זורקת את הפרחים שנבלו בכד. אני אוספת את נעלי הבית הגדולות שלו מהסלון ושמה בחדר השינה. אני מציצה לכיוון המיטה. אין תנועה. מציפים אותי געגועים. אתמול היה והיום איננו. אני נכנסת מתחת לשמיכה, נצמדת ומחבקת, בקושי מקיפה ידי את גבו. חום גופו בתוך השמיכה מציף אותי במתיקות מוכרת. אני חשה את האהבה עולה בי, האהבה הרחבה והמצחיקה והילדותית רוצה לצאת לשחק עם אהובי. שתינו נעצרות מבולבלות ונבוכות – אנה פנה דודך היפה בנשים? האהבה פוערת מולי את עיניה התמהות. אני מנסה להרגיע אותה – זה לא מה שאת חושבת, עייף הוא, עוד מעט ישוב ואור כחול מוכר ינצנץ בעיניו. אני מסבירה בהיגיון, אבל האהבה, היא לא רגילה להיות לא רצויה ואני דואגת שלא תפגע, שתבין. אני כועסת עליה שהיא כל כך ילדותית. צריך סבלנות. עכשיו מטייל אהובי בארצות הקרח של אנטארקטיקה, בערבות הלבנות של הדיכאון. כשישוב נדליק את האש באח ונתרועע. האהבה המתיישבת בפיסוק רגליים על השטיח בסלון. אני לובשת חלוק פרחוני כנגד הצינה ויוצאת אליה. אני מוצאת אותה שהיא שקועה בשרעפים. רציתי להוכיח אותה ברשפי חוכמתי, רציתי שתבין ותסכים. רציתי שתקום מהשטיח, תפרע את שערה בשובבות ותגיד – בסדר, שום דבר לא קרה, ננסה מחר. אבל היא רק נשכבה באיטיות אפרקדן ותלתה עיניים בוהות בתקרה. מה קרה? מה קרה? צעקתי והתחלתי להרגיש את הכאב הזה בחזה כמו בזמן שאחרי שביתי נולדה ולא יכולתי להניק. ביתי הייתה תינוקת קטנה וחלושה ואני כל כך רציתי להניק. שדי נפצעו ונסדקו, התמלאו חלב והתאבנו, ובמשך החודש הראשון להתקיימותה בעולם, קדחתי בחום גבוה. ולא הייתה בי אהבה.
מקסים, כתוב היטב ומרגש (וגם קצת מוכר עד כאב..) עוד!!!