דיוקן רוסי

שני רומנים קצרים נכרכו בספר אחד מאת הסופר הרוסי סרגיי דובלטוב (1990-1941 נולד ברוסיה ומת בארצות-הברית). דובלטוב כתב ברוסית על החיים בשני המקומות והתחיל להתפרסם במולדתו רק בשנים האחרונות. בספר הזה, שני רומנים אוטוביוגראפיים קצרים ונעימים. בראשון, "אנחנו ושכמותנו", הוא מציג את בני משפחתו ואת עצמו ובשני, "בארץ נכר", את חוויית הישיבה בגטו רוסי בעיר האפשריות, ניו-יורק. הרומן מועבר דרך סיפורה של אישה יפה אחת, מארוסיה, כאשר הנטישה, ההגירה והזרות היא העומדת במרכז.

אנחנו ושכמותנו

ברומן הפותח את הספר,
אנחנו ושכמותנו
, מזמין אותנו הסופר אל חיק משפחתו ומולדתו. הוא בונה את הפרקים כסיפורים קצרים ונפרדים על סבו, אמו דודיו אישתו בתו והכלבה האהובה שלו. דובלטוב כותב בשפת דיבור חמה, בקלות ובהומור שחרחר. הסיפורים מתחברים לרומן מסוג אחר. אין כאן עלילה ערוכה ומסודרת, כך שנדמה בסוף הרומן כי זה עתה הושלמה ההקדמה, בה הוצגו הדמויות העומדות לקחת חלק ברומן עצמו. דובלטוב עוקף את הבעייתיות בכך שהוא כותב מפורשות מה דעתו על עריכת יוצרים:

ובכל זאת אני חושב שהסופר אינו זקוק לעורך. אפילו סופר טוב. וסופר רע – לא כל שכן. הנה, למשל, מקרה היסטורי: באחד הרומנים שלו כתב דוסטוייבסקי: "בסמוך עמד שולחן עגול שצורתו אובאלית…"
מישהו קרא את כתב היד ואמר: "פיודור מיכאילוביץ', יש לך כאן פליטת קולמוס, צריך לתקן." דוסטוייבסקי הרהר קצת ואמר: "תשאיר את זה ככה…"
מדוע?
מדוע דוסטוייבסקי לא רצה לתקן פליטת-קולמוס ברורה? מדוע אלכסנדר דיומא קרא לרומן שלו "שלושת המוסקטרים", אף כי הם היו בלי ספק ארבע?
יש מאות דוגמאות כאלו.
נראה שהטעויות, האי-דיוקים, יקרים איכשהו ללב הסופר. ומכאן שגם ללב הקורא.

קצב הכתיבה שלו מזכיר סיפור שבעל-פה. לפעמים הוא אפילו חוזר על אותם הפרטים בניסוח שונה וזה מה שעושה את הקריאה לנעימה ומחויכת. בין לבין אנחנו גם לומדים על אורח החיים ברוסיה של שנות השבעים ועל אנשיה. כך נכיר את הדוד רומאן הסגפני, הדוד ליאופולד הנוכל האקזוטי, הדודה מארה עורכת הספרים המקסימה ובעלה, אהרון, שלדברי דובלטוב, חייו משקפים את ההיסטוריה של ברית-המועצות: מגימנזיסט היה לסטודנט מהפכן, אחר-כך היה חייל בצבא האדום, אחר-כך השתייך לכוחות האנטי-מהפכניים ואז שב לשרת בצבא האדום. הוא השתתף בטיהור שורות המפלגה ולבסוף טוהר בעצמו. בכל פרק עולה מסך על בן משפחה אחר עד שניצב לפנינו דיוקן משפחתי מפואר, עצוב ומשעשע.

בארץ ניכר

גם ברומן השני שבספר,
בארץ ניכר
, נתוודע למגוון עליז של דמויות, אבל כאן ישנה התמקדות באישה אחת מארוסיה טטרוביץ'. מארוסיה זו, צעירה יפה וחסרת בטחון, מגיעה לארצות-הברית עם בנה ומנסה למצוא את דרכה בעולם החדש ללא הצלחה יתרה. היא אינה מצליחה לקיים את עצמה, להשתלב בחברה הרוסית שבניו-יורק, או לבחור בגבר הנכון. הכותב מנהל איתה מערכת יחסים משונה הנעצרת בגדר האפשרות לממש את המשיכה ביניהם: אפשרות לצאת מתוך כבלי הנישואין שלו ומתוך הבדידות שלה. השניים מסתפקים בפגישות ובשיחות. מגע מילים זה, הוא המגע היחיד ביניהם וכשהוא עובר להיות מונח על דפים, הוא מתרגם לרומן שלפנינו.
חלק גדול של הרומן מסופר כאילו היינו נשענים יחד עם דובלטוב על עדן החלון, צופים מקומה עליונה על הרחוב הרוסי בניו-יורק. הוא מראה לנו באצבעו על העוברים והשבים ומספר אותם. כשמארוסיה עוברת ברחוב מתנקזים אליה כל הסיפורים האחרים והיא הצועדת בראש העלילה עד סוף הרומן.
מעניין היה להבין כמה דומה העלייה הרוסית לישראל בעשרים השנים האחרונות להגירה הרוסית לארצות-הברית. מה גם שרוב הדמויות בספר הן יהודיות. אי אפשר שלא לחייך, למשל, למקרא תוכנית היציאה של חברה של מארוסיה, צחנוביצר, מברית המועצות:

"נתחתן בנישואים פקטיביים ונהגר בתור יהודים."
"לאן." היתה שואלת מארוסיה.
"אני, למשל, לישראל. את – לארצות הברית. או לצרפת… "
מארוסיה היתה נאנחת:
"למה לי צרפת כשיש לי אבא… "
ובכל זאת החלה מארוסיה להרהר בהגירה. ראשית, זה היה באופנה. כמעט כל אדם חושב הקפיד להחזיק קרובים בישראל.

מארוסיה נישאת בנישואים פקטיביים לצחנוביצר זה וכמו בתכנון הם מפרים את הנישואים לאחר שהוא נוסע לישראל והיא – לארה"ב. תחילה היא מתאכסנת אצל בת דודתה ובעלה שהסתדרו 'יפה' באמריקה. כראייה הם מודיעים מיד: "עם רוסים כמעט אין לנו קשר…" מארוסיה בעצמה מתיישבת מאוחר יותר בגטו רוסי שהוא, למעשה, מעין רוסיה קטנה ועצמאית. הם מדברים רוסית אוכלים ישנים וחושבים רוסית. על סדר יומם ההשוואה לחיים הישנים ברוסיה והזלזול באמריקני השטחי. זהו המאבק התמידי בין הרצון להיטמע ובין הרצון לשמר את העבר ואת האישי.

נועה פריגל

ילידת קיבוץ נווה-אור. גדלה בחולון, חיה בתל-אביב ונוסעת מדי שבוע להשלים לימודי תואר שני בכתיבה יוצרת, בבאר-שבע

תגובות

  1. במסגרת התחרות הקטנה שמתנהלת כאן לגבי מי מגיב ראשון,הפעם אני ניצחתי!

    • ואני הייתי כל כך קרובה! כמה חבל.. ולעדי – ברכות על הגיעך למקום הראשון!

      • סופסוף כתבה על ספרות משובחת וכל מה שיש לכן לדון בו
        זה מי הגיבה קודם ?!?!?

        ממש מתסכל ללמוד שאנחנו אחרי הכל לא ממש עם הספר.

  2. איכשהו הצלחת להפוך ספר מופתי וגאוני לסתם ספר חביב שכיף נורא לקרוא, ספר טיסה.
    אז זהו, שמדובר ביצירת מופת רצינית, אחד הספרים הגדולים של המאה, ובטח אחד הגדולים שתורגמו השנה לעברית.
    יש בו כל-כך הרבה מעבר לסתם הומור. לקטעי צחוק, לביקורת.
    חבל שהכל הלך לאיבוד

    • יצירת מופת.

    • ציונה

      רק רציתי לציין שיש היום גם סקירה של שוהם סמיט על הספר במוסף ספרים של הארץ. תודה שלום וסליחה. שיהיה לכולנו ערב מצוין.

    • כשאני קראתי את הסקירה של נועה
      קיבלתי רושם שמדובר בהחלט בספר
      משובח, גדול וחשוב
      רק אחרי שקראתי את התגובה שלך חזרתי
      למעלה וקראתי שוב ואז שמתי לב
      שהיא באמת משתמשת במונחים של
      ספרות קלילה ומשעשעת.
      בעיניי זה יפה מאוד מה שהיא עשתה
      בלי להיות פומפוזית ומלאת פאתוס היא
      הצליחה להעביר (לפחות לי, ואני לא קראתי
      את הספר) את העובדה שמדובר בספר
      גדול וחשוב.

  3. ליאור חתם

    נועה, אולי התאהבת בשיבוש קטן משלך וסרבת להוציאו בעריכה? מכל מקום בעברית: אדן החלון (ולא 'עדן החלון' כפי שנכתב במאמר).
    הבנתי שמדובר בסופר רוסי שכותב על הגירה לארה"ב ובמקביל מעביר לנו את הטעם של רוסיה של פעם. אבל את כל זה יכולתי ללמוד מעטיפת הספר (שעדיין לא קראתי). האנקדוטה על דוסטוייבסקי מוסיפה משום שיש בה אמירה כלשהי של דובלטוב, אבל לביקורת עצמה אין הרבה מה לומר ומתגובות הקוראים האחרים הבנתי שהיא אף עלולה להטעות באשר לעומקו של הספר. בקיצור, הבקורת די שטחית.

    • אבוקדו

      טוב..אז אולי זה אני ומוחי הגברי המצומק, אולי זה מזג האויר ואולי זוהי סתם פייה שובבה שמביאה אותה למסקנה שהספר הזה כמו 70 אחוז מהספרים היוצאים היום, פשוט קשיים לקריאה .
      (או איך שאני מגדיר את זה.. מתחרים בתחרות מי ימציא את המשפט הארוך ביותר לתיאור מילה אחת.)

      • ליאור חתם

        נו טוב, שלושת הסיבות שמנית – מוח מצומק, מזג האוויר ופייה – מובילות כמעט לכל מסקנה שתרצה, למשל, ש"כיפה אדומה" קשה לקריאה או שביילין מתאים להיות שר הביטחון בממשלת שרון.

  4. סופר ענק.

  5. כלוכם מסטולים רצח !

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *