גם שפחה, גם מכחישה

בנות, למה לעזאזל אתן כל כך מדומיינות? דורות על גבי דורות של גברים דמיינו אתכן בשלל צורות וצבעים, קבעו לכן מידות וגזרו תדמיות, ואתן מתמסרות לכל זה בלב חפץ, בנשימה נעתקת, במלוא נשיותכן המוּמצאת. אנחנו דמיינו, אתן דומיינתן. אנחנו יצקנו, אתן נוצקתן. שפחות הדמיון הגברי. לא נמאס, בנות? תגידו משהו, תשחררו איזו מלה מתחת לצעיף המסתורין הזה, ה"נשי" כל כך, שגם אותו, כמה אירוני, הטלנו אנחנו עליכן. לא נמאס? כי לי כבר נמאס מזמן.
נמאס, בכל שיחה עם בחורה, לפשפש בבהילות במילון הנשי-גברי שבראשי, על מנת לפענח את המסרים הסותרים שהיא משדרת, שהרי ידוע כי לכן יש "שפה" פנימית משלכן; נמאס מהחוק הדרקוני הזה, שהגבר אמור להתקשר אחרי הדייט הראשון ולא האשה; נמאס מכל החוקים האחרים המסדירים עד זוב דם את חלוקת התפקידים, ה"שולחן ערוך" של מלחמת המינים: מי שולח יד ראשון, מי מצחקקת בבושה, מי נרתע, או מתגבר ותוקף שנית, מי הודפת או רק מתחזה, מי צועד לימין ומי מיישרת לשמאל; נמאס, בכל שיחה מזדמנת עם בחורה, להתאמץ ולהזיע רק כדי לחלץ בת צחוק קלושה מגרונה, בידיעה שהיא תפקידה לצחוק ואתה תפקידך להצחיק (למה לא להפך?); נמאס לשמוע את כשלונותינו במיטה מתגלגלים על כל לשון, כאילו חובת ההצטיינות במיטה מוטלת רק על הגבר; כל זה נמאס וצפוי ומייגע עד זרא.

קורבן שהתאהב בחבל התלייה

והלא כל העניין תמוה מאוד, במיוחד שנות דור לאחר המהפכה הפמיניסטית, ובמיוחד בעיר שאמורה להיות ליברלית ופתוחה כמו תל אביב. כאן בעיר הגדולה, אומרים לי ידידי, כאן בעיר החטאים, לוחשים המקומונים על אוזני, כאן כבר נזנחו כל כבלי המסורת והעבר. כאן הנשים משוחררות מעכבות, חופשיות וריבוניות, בקיצור, אמזונות שחבל על הזמן. האומנם?
נסיוני הצנוע (אבל העקבי), בצירוף עם נסיונם של אי אלו מחברי, מצייר תמונה שונה לחלוטין. אני לא אחדש לכם הרבה אם אכריז כאן, שבעיר הזאת מסתובבות נשים רבות שפיהן ולבן אינם שווים. כן, כולם יודעים ושותקים. אבל לי, כאמור, נמאס.
מדובר בתופעה נרחבת דיה להצדיק שם משלה. אשה שכל אורחה ורבעה מקרינים אסרטיביות וחירות מחשבה, אבל בתוכה שולטות תפיסות שמרניות להחריד; אשה שבמוצהר תדחה כל אפליה על רקע מיני, אבל שנים של התניה הטביעו בה דימויים שוביניסטיים של עצמה ושל הגברים מסביבה. זו האשה שעיצבנו, מלאכת מחשבת גברית, וזו היא, על סמך כל הסטטיסטיקות, קרוב לוודאי את, קוראת יקרה. עבד מרצון אך לא מדעת, קורבן שהתאהב בחבל התלייה, שאת קיומו הוא מכחיש נמרצות. נא להכיר: השפחה המוכחשת.
בחני את עצמך: חייך רצופים סתירות ושקרים. זה מכבר שכנעת את עצמך בכך שהנטייה הגברית לשפוט נשים על פי מראן החיצוני היא דבר בזוי לחלוטין. אבל כמה פעמים בשבוע מסתננות מבין שפתיך (המשוחות בשפתון עז, מן הסתם), למראה בחורה לא-מי-יודע-מה יפה, הערות כמו: "תראי איך היא הולכת עם המיני הזה, אני לא מאמינה!", או "עם הבטן שלה, עוגה כזאת זה הדבר האחרון שהיא צריכה," או סתם יציאה חיננית כמו "עם פרצוף כזה לא הייתי יוצאת מהבית." בנות! בנות בנות בנות! השומעות אוזניכן מה שפיכן מלהג? הלא כל דימויי היופי הללו
בימינו מושלת בכיפה האנורקטית עם פני התינוק
הם תוצר ציני של תעשייה גברית ודמיון גברי (מוגבל למדי). לשמוע אתכן מטיחות האחת ברעותה עלבונות אסתטיים שכאלה זה כמו לראות שני כלבים מתקוטטים מי יביא לאדונם את המקל שהושלך לעברם. כמה שכלול ועידון השקעתן בתכנון הדרך אל המקל, בחסימת דרכן של יריבות, בליטוש המקל ובטיפוחו, ורק דבר אחד לא עלה על דעתכן: להכיר בכך שזה בסך הכל מקל שגבר זרק, ואם הוא כל כך רוצה אותו בחזרה, שיביא אותו לבד.
כן כן, כמובן: אתן מכחישות. מה פתאום, ההערות הללו על הופעה חיצונית של נשים נאמרות בצחוק, מין זדון קונדסי שכזה, ברור שאנחנו מכבדות כל אשה באשר היא אשה, בלי קשר להופעתה, בלה בלה בלה. ובכן, ניסוי מחשבתי קצר: האם זכורה לכן סיטואציה דומה בין גברים? נניח, שרגא צועד לו ברחוב, ומולו מתקרב יוחנן, שמתחיל, אפעס, להקריח. אזי שרגא מסנן לעצמו או למי שאיתו: "שישים לפחות כובע, משהו, איך הוא לא מתבייש לצאת ככה לרחוב?". אבסורד, כמובן. אין מצב כזה. ולמה? תחשבו לבד. זה שאני גבר לא אומר שכל התשובות אצלי. אבל כתרגיל מחשבתי, זה מעניין ואפילו מועיל. בכל פעם שאתן משוכנעות שאיזושהי התנהגות נשית היא טבעית, לא כפויה ולא ספוגה בדעות קדומות, נסו לדמיין אותה אצל גברים. אם התוצאה אבסורדית, תשאלו את עצמכן למה. חוץ מגרבוץ ותופעות הקשורות בווסת ובהריון, שום א-סימטריה התנהגותית בין גברים לנשים איננה מובנת מאליה, כולן טעונות הסבר. המובנות מאליו היא היא המצב הנחשק ביותר של כל אידיאולוגיה, והשוביניזם בפרט. באוטופיה השוביניסטית כל הנשים הפנימו עד מעבר לסף המודעות והביקורת את כל הקבעונות שייעד להן המוח הגברי.

סקס כפרס על מאמצים כנים

השפחה המוכחשת מתגלה במלוא הטרגיות של קיומה בענייני סקס. כמובן, היא כבר לגמרי השתחררה מן התפיסה הוויקטוריאנית הזאת, שלפיה המין הוא רק צידה המשני, הבהמי של האהבה. חלקן אפילו מכריזות קבל עם ועדה שהפכו לגברים ממש: הן מזיינות בלי לאהוב ונהנות בלי רגשי אשמה. אבל שוב, מחקרים מדעיים חושפים אמת אחרת.
בואו נתחיל מן התסביך שרודף אתכן מן היום שעמדתן על נשיותכן: תסביך "הנותנת". אף אשה, זה ידוע, לא רוצה להצטייר כנותנת. לא בעיני בן-זוגה, לא בעיני חברותיה ובעיקר לא בעיני עצמה.
מושג מעניין מאוד, "הנותנת". מקפל בתוכו עולם שלם של עיוותים. שהרי מה הוא אומר, בעצם? הסקס הוא מתנה שהאשה נותנת לגבר. תגמול על מאמציו הכנים. מה הגבר רוצה? טוב, זה ברור לגמרי. "כל הגברים רוצים אותו דבר," לחשה לכן אמא כבר מגיל אפס. אבל מה אתן רוצות? לא ברור בכלל ("מה רוצה האשה?", תמה פרויד, אולי גדול הלא מבינים בנשים), אבל בעיקר, לא חשוב; כי האשה, כאמור, "נותנת" ולא "לוקחת". מי שלוקח הוא הגבר. בעיסקת החליפין הזאת, הצרובה בנפשכן לא פחות מבנפשנו, הגבר הוא לקוח, האשה ספקית, והסחורה שעומדת למכירה היא גישה אל הפות הנשי, מחוז כיסופיו של הגבר. יודעת האשה היטב כי ידה על התחתונה; בעולמנו הגברי, מי שמכתיב את הכללים הם הלוקחים, לא הנותנים. הנשק היחיד שיש בידיה הוא ההשהיה: לא "לתת" לו את מבוקשו תיכף ומיד, אלא להוציא לו קצת את הנשמה, שיזיע החרא הקטן. נשק מדומה, בלי ספק, שהרי הסוף ידוע מראש. האשה בסוף תיתן, הגבר ייקח (ואם הוא ג'נטלמן, אפילו יהיה אסיר תודה), והסדר ישוב על כנו. ואף על פי כן, נשק פאתטי זה ממלא את האשה תחושת כוח רגעית. הנה, יש לה רצון משלה, איננה הולכת כצאן לטבח. היא לא סתם "נותנת".
הרוטינה המוכרת הזאת ניזונה מן ההנחות השפלות ביותר של השוביניזם הגברי. במשחק המוסכם הזה התשוקה היא נכסו הבלעדי של הגבר. הוא המשתוקק, ובתביעת הסקס מן האשה הוא מממש את תשוקתו. היא, לעומת זאת, אינה משתוקקת לכלום. הפונקציה היחידה שלה היא לבלום ולעכב את תשוקת הגבר. הוא הזרם, היא הסכר. והגאונות של מיתוס "הנותנת" היא שהנשים עצמן דואגות להוריש אותו מדור לדור; כבר לא צריך גברים בשביל זה. החרדה מלהיות "נותנת" משותפת לנשים "פרימיטיביות" ו"מתקדמות". אתן הרי גאות בזה שאתן לא "נותנות" בקלות (הבתולים הנשיים אפופי הוד, הגבריים סתמיים). חלק גדול מתחושת הערך העצמי שלכן כנשים מושתת על זה. על מה, בעצם? על היותכן אובייקט נטול תשוקה משל עצמו.
שוב אתן מכחישות. שוב, אני מציע תרגיל: מי שמעה על גבר "נותן" או "לא נותן"? אין דבר כזה. גברים לא "נותנים" סקס, הם "לוקחים" אותו. למה שאתן לא תיקחו גם? למה בכלל סקס צריך להיות עיסקה שבה צד אחד נותן והשני לוקח? מה רע בהדדיות, קח-תן דו סטרי?
אהה, אתן נושפות בבוז, כל הנאום הזה היה מניפולציה מתוחכמת כדי ש"ניתן" לכם יותר מהר, נכון? שנפשק את הרגליים בלי עכבות, ועוד מתוך תחושת אוטונומיה מחניפה. כמה זה יתאים לכם, גברים שכמותכם.
שפחות יקרות: גם הלך המחשבה הזה הוא עבדותי עד ייאוש. שוב אתן מניחות ש"כל הגברים רוצים אותו דבר," ושוב את מוצאת את עצמך שקועה ברצונות שלו ולא בשלך, שוקלת את היעתרותך או את סירובך כנגד "מה זה אומר עלי?" במקום כנגד "האם אני משתוקקת לזה?"

כשאת אומרת לא אבל משתוקקת כן

סליחה על הקלישאה, אבל כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת? כן כן, הפמיניסטיות שנו באוזנינו שוב ושוב ש"לא זה לא", וכל פרשנות אחרת היא אונס פוטנציאלי. ובתקופה האחרונה, עם המודעות הגוברת להטרדות מיניות, זה בהחלט לא תקני פוליטית לחשוב אחרת. לא, אין לי שום עניין לפתוח כאן מחדש את הדיון המייגע על הזכות הקדושה של האשה לגופה ועל האלימות הבלתי נסלחת של ההטרדה המינית. כן, הזכות היא קדושה, וכן, האלימות היא בלתי נסלחת. עכשיו, כשהסכמנו על תנאי הפתיחה, בואו נשים בצד את התקינות הפוליטית ונבחן ביושר את הסיטואציה השכיחה הרבה יותר, זו שאין בה כל הטרדה מינית, ויחד עם זאת יש בה סירוב נשי תמוה עד מאוד.
תלי-תלים של תסבירים הוערמו על ההיעתרות הנשית, שבעים צעיפים מסווים אותה מן העין, אינספור מלים ליטשתן כדי לאלף אותה, לעקוף אותה, לצנזר ולהשתיק. בנות, הגיע הזמן להודות שהרבה פעמים אתן אומרות לא אבל חושבות כן, אפילו משתוקקות כן. ולפני שאתן שולפות עלי ציפורניים פמיניסטיות, לא מדובר בפרשנות שלי, אלא בעדותן של הנשים עצמן. לצערי, ואני בהחלט מצטער על כך בדיעבד, הפנמתי עמוק מדי את הכבוד הנאצל כלפי הסירוב הנשי. וכשבחורות אמרו לי לא, טעיתי לחשוב שהן באמת מתכוונות לכך והנחתי להן (הו, תמימוּת קדושה!). הבחורות, ברוב המקרים, נדהמו ואפילו נעלבו עד עמקי נשמתן: הפרתי את כללי המשחק. במקום להתמיד במאמצי הניגוח של חומת הסירוב, מתוך הבנה שמדובר בטקטיקה בלבד, העדפתי לחפש יעדים פחות מבוצרים. הבנות לא הבינו ולא סלחו לי על כך שלקחתי אותן ברצינות. מאחורי גבי, מן הסתם, הסיקו שאני מעוניין רק ב"נותנות". לך תסביר להן ש"הארד טוּ גט" היא אחותה התאומה של "הנותנת", שתי שפחות המאכלסות שני חדרים שונים באחוזת הדמיון הגברי.
הצירוף הזה בין אסרטיביות חיצונית וכניעות פנימית מוליד יצורי כלאיים משונים עד מאד. אחד מהם, נפוץ מאוד במקומותינו, ניתן לכנות בשם סרקאזם מסרס. זכויות היוצרים עליו שמורות, ככל הנראה, לעירית לינור, אבל כיום הוא נחלתן של נשים רבות, כותבות חדות עט ושנונות (קארין ארד, למשל). עמדת המוצא היא תוקפנות אנטי גברית: תמתחי עליו ביקורת, תלעגי לו, תשפילי אותו בפומבי, ואם אפשר (והרי תמיד אפשר), תשחילי רמז אחד או שניים על ביצועיו/ממדיו הגמדיים במיטה. המרקחת הזאת היא מתכון להצלחה: היא ממלאת את הקוראת הטיפוסית, שפחה מוכחשת בעליל, תחושת כוח ושליטה. הנה, אני בזה לו, הנה, אני מעליו, לא תלויה בו. מובן שחיזוקים כאלה נחוצים כל הזמן על מנת לשמר את הדיסוננס הפנימי בין אמת העבדות ואשליית החופש. זו הסיבה לפופולריות העצומה של הכותבות הללו, כמו גם סדרות כגון "סקס בעיר הגדולה". על הנייר, או על המרקע, אין גבול לחירות הנשית.
אלא שמאחורי כל זה מסתתר פחד גדול. וכל העיסוק האובססיבי הזה של נשים
לכאורה משוחררות, לכאורה בנות-חורין
בהטחת עלבונות במין הגברי, מזכיר מאוד את התוקפנות של ילדים קטנים כלפי הוריהם ("אתה פיפי! אתה קקי!"); נשקו הפאתטי של החלש. החולשה בוקעת החוצה ממש יחד עם העוצמה המדומה. מוזר? רק אם לא מבינים את המנגנון הנפשי של השפחה המוכחשת, זו שחייה כפולים ותודעתה מפוצלת (לצורך העניין, כמובן, לא משנה מה דמותן האמיתית של הכותבות; מה שחשוב הוא הדימוי הנשי שהן מייצרות עבור קהל הקוראות, ואיך אלו מפנימות אותו אל זהותן העצמית).

מה, לבנות אין חוש הומור?

לכאורה, היה כאן פוטנציאל קלאסי להתפתחות עוד זן "הומור של חלשים". כמו ההומור היהודי או הצ'כי, שנולדו על קרקע הנחיתות והמריאו ממנה לשחקים נשגבים, כך יכול היה להתפתח "הומור נשי" חתרני, מהפך קרביים, מטלטל. אבל זה לא קרה (טוב, היו חריגות: טליה שפירא, אורנה בנאי; מעט, כה מעט). יש לנו אסתטיקה נשית, שפת גוף נשית, אולי כתיבה נשית, אבל משום מה אין הומור נשי. למה, בנות? חשבתן פעם למה אתן לא כל כך מצחיקות? אולי מפני שלהבדיל מן היהודים והצ'כים, שהיו מודעים לנחיתותם עד שורשי שערותיהם, אתן עדיין בהכחשה? ואולי הומור בריא דורש, לפני הכל, מודעות עצמית חריפה, נכונות לחשוף עד הסוף את חולשתך לעיני כל? אלא שחשיפה כזאת כבר מתנגשת עם דימוי הנשיות המשוחררת שטיפחתן במאמץ כה רב: שליטה עצמית, איפוק (גברי?), הפגנת כוח. אני מסתכן כאן בנפשי, ואף על פי כן מציע את ההכללה הגורפת הבאה (כן, יש חריגים, כן, זו רק הכללה): נשים פחות מצחיקות מגברים. הנה תרגיל קטן: תבדקו בין חבריכם/ן הקרובים/ות, מי הם/ן חמש/ת המצחיקים/ות ביותר. עכשיו תשוו את יחס הגברים לנשים בחמישייה הפותחת, והופ, עליתם על עוד סקטור של אפליה על רקע מיני.
מה, לבנות אין חוש הומור? יש גם יש. האמת, בנות צוחקות יותר מבנים. לבנים זה קוּלי להצחיק, לא לצחוק; לבנות להפך. הצחקה היא פעולה יצירתית, גברית, ואילו הצחוק עצמו הוא תגובה פסיבית, נשית. זו חלוקת התפקידים הנואלת, המקוממת; וגם להיכנע להסדרי ההומור בחברה, בנות, זה סוג של עבדות.
אני שומע קולות מחאה מן היציע: הנה, שוב מאשימים את הקורבן. הרי כל העיוותים שאתה מתאר מקורם בהגמוניה הגברית, שהשתלטה אפילו על נשמתן של הנשים. באיזו זכות אתה מאשים אותנו, הנשים, בכל חטאי הגברים?
מה יהיה? הרי זו תגובת הקורבן הקלאסית, תגובה שכבר לוקחת כמובן מאליו את היותו קורבן. בצבא קראנו לזה: "עשו לי-גנבו לי-שתו לי". נכון, אנחנו קבענו את הכללים, אבל למה לעזאזל אתן מתמסרות להם בכזאת התלהבות? מי שכופרת בתפקיד הקורבן, חייבת להיגמל ממנטליות הקורבן. רק אז, אם בכלל, תבוא הגאולה. כן, יכולתי לכתוב גם מאמר שוצף נגד השוביניזם הגברי. שקוף, לא מעניין; גילוייו של השוביניזם הגברי מוכרים, שיטותיו ידועות. על כן קל יחסית להתגונן מפניו, לפחות ברמת המודעות. אבל השוביניזם הנשי, זה שמקנן באין מפריע בתוך אלו שלכאורה דוחות אותו בשאט נפש, הוא אויב ערמומי הרבה יותר. דווקא מפני שהוא סמוי מן העין, דווקא מפני שהוא מתגלה רק במלאכת החיים המעשית ולא בדיבור על החיים.
השפחה המוכחשת, כאמור, לא יודעת שהיא שפחה, אבל עמוק בתוכה היא פוחדת מן החופש לבחור לעצמה את חייה. ולכן בכל פעם שהחיים מזמנים לה קונפליקט בין אופציית חירות בלתי מוכרת לבין נתיב העבדות המוכר, היא תעדיף את השני. האם אפשר לכעוס עליה? כן ולא. כן, כי אין דבר מקומם יותר מעבדות מרצון. לא, כי לטוב ולרע, העבדות היא תוכן חייו של העבד. טול אותה ממנו, ונישלת אותו מן הזהות היחידה שהוא יודע. מה נשאר לעשות? לפחות זאת: עקור מפיו של העבד את השיח השקרי הזה, של "העבודה משחררת". הצב מולו מראה.
הבנות נאנחות. אז מה אתה רוצה? איזו מין אשה אתה מדמיין לך, משוחררת מכל תכתיב תרבותי, חפה לחלוטין מדעות קדומות? אין אשה כזאת (שלא לדבר על גבר כזה). ובכלל, אתן מצטחקות, למה שנתאים את עצמנו לעוד תבנית גברית, לעוד פנטזיה שהלבשתם עלינו?
במקום תשובה, הנה שיר שכתב דן פגיס, בפתח מחזור שירים הנקרא (כמה הולם) "הסוואות". לגזור ולנצור:

כמו

אולי היא פורחת מתוקה בהרדוף,
ופורצת
וצפורחת פתאום

אולי היא פורחת מתוקה בהרדוף,
כמו דבש גנוב בלשון ארוכה
של רפרפי לילה.
דבשוקיים. שדבש.

אבל עשרה לבבות בקצות אצבעותי
הולמים בי: לא לא,
איננה כמו.