החדר האטום

One Art / Elisabeth Bishop

The art of losing is not hard to master:
So many things seem filled with the intent
To be lost that their loss is no disaster

Lose something every day. Accept the fluster
Of lost door keys, the hour badly spent
The art of loosing is not hard to master

Then practice losing farther, losing faster:
Places and names, and where it was you meant
To travel. None of this will bring disaster

-Even losing you (the joking voice, a gesture
I love) I shan`t have lied. It`s evident
The art of losing`s not too hard to master
Though it may look like (Write it!) like disaster.

ושוב אנחנו כאן איתך, המדריך ומגיביו, מגישים לך ממחטה וחרצית בודדה. פזרי את עלי הכותרת אל הרוח, לחשי את שמו בעודך שואלת "אוהב?" הוא "לא אוהב" אבל אנחנו כן.
אכן, כל הקלישאות מתאימות למצבך, הומצאו למענך.
אם את מקבוצת "כרעם ביום בהיר" ולא הורגלת ב"נוטש הסדיסט", זה שעובד בשיטת הסלאמי – כל פעם חתיכת נטישה, או באם את מקבוצת "כמי שקפאה שד" ונתקלת בעוונותיך ב"נוטש הדיסקרטי"- זה שאפילו לא טרח להודיע שהוא עוזב. וכן, הוא גם חייב לך כסף, וארבעה דיסקים ותינוק. וכן, כל אותן ארוחות משפחתיות, ערבי סוכות ולילסדרים ובת מצוות של בנות דודות מאותגרות לסת והורמונים. איך פינית את הצלחות מהשולחן של האמא של הבן זונה, וישבת עם אבא שלו בסלון ודיברתם על פוליטיקה ומצבות וקנית חולצת "ביקור הורים" ותחבת אותה לג'ינס והעמדת פנים ערבים שלמים של בחורה נורמלית מהישוב (היהודי כמובן, מהסקטור האקדמאי – רצוי) ואחר כך, נפגשת עם החברים שלו והיית צריכה לשעשע את בנות זוגן רפות השכל, ולהכין להם קפה (בשבילי שחור, בלי הרבה מים, קצת חלב, שליש, וכפית וחצי שטוחה של סוכר) והפעם לדבר על חברות סטארט אפ, ותארים ראשונים ושניים ומכבי תל- אביב, בי"תר ירושלים, מכירות סוף עונה בקניון, קוראות בקלפים (מזה מדהימות?!!), דיסקים חדשים, אוספים משולשים, תלושים לחג,דילים לחו"ל, תמונות מצ'ילה, ביטוח מנהלים- משעממממממם!!!!!
ולאחר שפינית את הכוסות הפעם במעונך הצנוע בעוד הוא מחטט בין אצבעות רגליו, וזייפת במרץ חצי שעה כי מחר יש לו יום קשה, שירגיש טוב, למה לא? הכי מהר, הכי חזק, הכי גבוה. מה לא עושים בשביל אהבה.
ואז הוא עזב. כן כן, כרעם ביום בהיר, כמי שקפאה שד, נשארת לבד.

יצאת החוצה, נה מה קיטה פה, כמה זמן עבר, שעה? יומיים… נה מה קיטה פה, חם, כל כך חם. תחת של אוטובוס מפליץ עלייך עשן, הלכת לבנק, הזקנה מאחורייך צועקת עלייך, רגע, איפה הארנק? נה מה קיטה פה, אולי שכחת אותו בקיוסק. מה היה לך שם? הוא שואל. תעודת זהות? כן. כרטיס אשראי? כן. אז תבטלי כי זה לא כאן. עוצרת לנוח על ספסל בשדרה, תחת השיקמה. הו השיקמה, פרות באושים יורקת על קוקודך. את לבד, נה מה קיטה פה, לגמרי לבד, יונה מחרבנת על היד, נה מה קיטה פה.
נה מה קיטה פה.
תחזרי הבייתה.

אם גילית פתאום שגם העולם לא בנוי לקשר, סימן שיצאת מהר מדי, מוקדם מדי, ננטשת יקרה את בהכחשה.
אין להקדים תרופה למכה. לשם התרוממות הנפש עלייך לעבור מספר ימי הסתגרות למען הזדככות. שקעי ברחמים עצמיים, מררי על מר גורלך (המדריך מציין כי הוא אינו חש כל מחויבות כלפי חברה שאינה מוציאה נוטשים סדרתיים מחוץ לחוק, ולכן בפרק זה ינקוט המדריך בשיטות התנהגותיות לא קונבנציונליות, יחבור לטרנד האלטרנטיווי, Do Try This At Home בכל זאת).

מה נשאר משנת 91' המאה שעברה? מלבד זכרונות מלילות טרופי סקאדים, אם את מהזן השואתי, האוגר לעת צרה, חוזה גוג ומגוג, יקירה, אפוקליפסה עכשיו! עלייך להוציא מהבוידעם את כל יריעות הניילון, סלילי המסקינטייפ, זריקת האנטרופן, כנסי לחדר האהוב עלייך ואטמי אותו. נוחי, עשני סיגריה, הרימי את האפרכסת וחייגי 1-800-80-9000 קבלת מודעות אבל (24 שעות, חיוג ארצי חינם) ופרסמי את שמו של המת ברבים. חייגי שנית למספר חברייך הראויים בלבד והודיעי על השבעה. ננטשת. על אף הקושי וחוסר ההצלחה שנחלת בפגישתך הקודמת עם העולם החיצון, עלייך לשנס מותניים, לחגור חגורה ולצאת שוב אל השאון וההמולה.

"זה לא נפסק, כמה הם? ברחובות פריז רבבות. וזה אותו הדבר בכל הערים על פני כדור הארץ: שלושה מיליארדים וזה רק ילך ויעשה יותר גרוע: הרעב לא פוסק הם הולכים ומתרבים: אפילו לשמים פלשו, עוד מעט ידחקו בחלל כמו בכבישים המהירים ועל הירח לא יוכלו להסתכל בלי לחשוב שמטומטמים מפטפטים שם" ("מונולוג"- סימון דה בובואר- מחלוצות הננטשות, עסקה גם בכתיבה, מתה משיברון לב, ונשוב אליה שוב ושוב בפרקים הבאים)

צאי ורכשי: שלושה פקטים של סיגריות, ארגז מים מינרליים, קולה, דיסקים נוגים של בחורות מייבבות, ספרי שירה (אף פעם לא מאוחר להתחיל), בלוק ניירות להגיגייך הפואטיים והגועשים, עשי מנוי לספריית ווידאו, לכי לסוחר הסמים משנות נעורייך ורכשי את המסממים האהובים עלייך נוסף על ארגז הבירות, השיבס, ובקבוקי היין שרכשת קודם לכן. אם אין לך פלסטיק אשראי, הוציאי אחד ומייד. זוהי שעת המצוקה, עת הצרה לה חסכת את מעותייך הספורות. ושוקולד. קלישאתי אבל נכון. הרבה הרבה שוקולד.
בדרכך השתדלי לעבור על פני גשרים גבוהים, חלונות פתוחים, משאיות הנוסעות מעל המהירות המותרת. לכי תחת סולמות, חלפי ליד זוגות אחוזי ידיים, סמני לך כמטרה להישאר בחיים וקללי, קללי, קללי: "יתגדל ויתקדש שמי רבא בעולמיי עולמייא" ואמרי אמן.
חזרי הבייתה, נעלי עצמך על סורג ובריח, קחי נשימה, הציתי שלוש סיגריות, הכנסי לחדר האטום ביחד עם השיבס, הבונבוניירה וזריקת האנטרופן (בל תשכחי להניח מגבת רטובה בתחתית הדלת במיטב מסורת מלחמות ישראל). התקשרי לחברתך הטובה ביותר, הזמיני אותה לישון אצלך היום לזכר ילדותך הראשונה והשנייה, נתקי, העבירי את המיטה מתחת לקורה (מתוך: "עצות: איך להישאר בחיים", מלחמת עולם ראשונה), הכנסי תחת השמיכה, נה מה קיטה פה,שימי את הכרית על הראש, ועכשיו:
תבכי
תבכי
תבכי.

להתראות בפרק הבא.