הייתי נערתו של פטריק קים

כשהייתי נערתו של פטריק קים, קמתי כל יום בשעה שש וחצי בבוקר לחולצה תכולה עם שרוולים ארוכים וחצאית ג'ינס שנגמרה אחרי הברכיים. כך יצאתי מהבית לכוון תיכון עירוני ממלכתי דתי אמונה בני ברק. בימות החורף הקרים התווסף לכל אלו סוודר אפור, כולם חלקים של מלבוש אחד – התלבושת האחידה. על שפיץ של גבעת חול מבודדת ומקושטת בכביש, בקצה העיר, עמד דרך קבע איתן ודרוך לקבל את פנינו בית הספר, כך שתמיד עם הכניסה למוסד היו כל הבנות פושטת את הסוודר כדי להתקרר מהצעדה שהייתה מתלווה לטיפוס תוך כדי נשימות קצרות וקולוניות. בכניסה התגודדו הבנות, שולחות מבטים זו בזו. מי התאפרה, מי באה בחצאית עם שסע, למי רואים את הברכיים ומי תהיה הצדיקה של היום. הן לא אמרו דבר, אולי בגלל מאמץ ההליכה אבל המילים צעקו כמו פעיית עגלות מופרדות מאימן.

יום יום, עם תום כיתת היורים של העיניים, הייתי אוספת את המבטים. קליעי העיניים היו מתנקזים בי, בעיקר בחצאית הכחולה שהייתה בדרך כלל לא מספיק ארוכה, ואז, כל הדרך מתחילתו של השביל עד לבית התפילה מבטי קדושת מעונות היו מלווים אותי, מתחילים בפני, יורדים להם מטה מטה עד לרגלי, נעצרים בנעליים, בוחנים אותי בעודי מתרחקת ונעלמת לתוך לוע הבניין. המבטים נתלו להם על גב החולצה שלי ונתקעו שם במשך כל היום עד שהייתי חוזרת הביתה ומחליפה בגדים, מנערת את התלבושת ועורמת את הנרתיקים. בהתחלה הייתי מסווגת אותם לפי ימים ומה לבשתי באותו היום, מנסה לאבחן איזה מבט שייך למי. עם הזמן למדתי לצפות מראש את תגובתן ופעולת המיון והאבחון הפכה למיותרת. לפעמים, כשהמחיר על נבדלותי היה מכה בי, הייתי לוקחת את המבטים לשיחה, מתחננת שירפו, במיוחד בימים בהם מאוד השתדלתי להגיע בלבוש שהיה מתמזג עם כל החבורה. תקשיבו, בבקשה, הייתי מתחננת, היום אני בסדר. תראו, אין שסע בחצאית ואפילו אם תתאמצו לא תצליחו לראות קצה קצה של ברך. כשהיה יום השתלבותי מכה בי אפילו התרכזתי בתפילה בזמן התפילה, אבל המבטים, הו לא, הם לא שוכחים ואי אפשר סתם כך לרמות אותם. הם יודעים שאם אני שכבר הגדרתי כחולה אהיה כמותן, עליהן יהיה להגדיל את הילכת צניעותן שלהן, כי רק דרך החטא שלי מוגדרת צדיקותן. וכך גם כשניסיתי למצוא את דרכי בחזרה, גיליתי שאין מי שיקבל אותי, חוץ מפטריק קים שלי שישב לו בצד מתבונן בי, מתבונן באלו שמתבוננים בי ומחכה. אבל בדרך כלל סדר היום היה קבוע, הוא היה נפתח בתפילת שחרית. החזנית הייתה מתיישבת על הבמה הקטנה ומתחילה בהכרזת תפילת "מודה אני". תשעים אלף עיניים, אולי פחות, היו מופנות מטה לתוך סידורים. שקט מלווה בדפדופי דפים היו הרחשים היחידים שנשמעו באותו האולם. לפעמים רעש טפוף עקבים של אחת המורות היה נשמע ברקע מהמסדרון שטוף השמש שהוביל לבית המדרש, פרט לכך שררה דממה בבקרים הבהירים. מסודרות בשורות ישבנו לנו, אנו הבנות על כיסאות הפלסטיק הכתומים. בקיץ ובאביב החלונות היו פתוחים, מאפשרים לתכלת הרגוע של הבוקר להסתנן לחדר ולמלא אותו בזוהר האור של הבוקר.

באותם הימים רציתי להפסיק להאמין. רציתי שלא יהיה יותר אלוקים בשמים. ישבתי לי עמוק בתוך הכיסא הכתום, התבוננתי בכל העיניים המרוכזות ובשפתיים הלוחשות את המילים בכוונה יתרה, יודעות שגורלן יקבע על פי יכולת הריכוז שלהן, מתרכזות במה שהן ממלמלות או סתם בוהות וחושבות על השיעור הבא. זר אם היה נכנס לאולם התפילות יכול היה להבדיל בקלות בן אילו שלכל מילה משמעות בעינן ובין אלו שיושבות שם מדרך ההרגל. מידי פעם ראש בודד התרומם בבהלה ונע סביב צירו, בודק אם מישהו ראה שהוא מזייף כוונה. עיניים מופנות ימינה, שמאלה, אחורה, מפוחדות וכל כך עייפות היו מרצדות בארובותיהן ולא יודעות ממה הן חוששות יותר, אם זה שאחת מהאחרות תדע על המחשבות שנדדו, על המחשבות האסורות שהתגנבו או מהאל שבמרומים. אם הכבשה התועה הייתה שואלת אותי מיד הייתי מסבירה לה שאלו היושבות סביבה הן הרשות השופטת ואילו האל הוא הרשות המרחמת, אבל הן מעולם לא באו אלי בשאלות. כך או כך כל העיניים היו מופנות לספרונים הקטנים בהן חקוקות להן המילים של אלוקים. כל בוקר נפתח באותן המילים וכל יום הסתיים באותה דרך בריחה.
הייתי חייבת לנצח אותן. כל כך רציתי להאמין שאין שם כלום ורק אני יודעת עד כמה הן מטופשות. יושבות וקוראות, משננות מילים שאף אחד לא מקשיב להן עד שהייתי חייבת להכניס מחשבות אחרות לראש.

בחדר התפילות היה קריר גם בימי הקיץ החמים. שני מאווררים גדולים חגו להם סביב לראשינו כמו כנפי מלאכים השואבים את הכוונות ומעבירים אותן לאל עליון. אני, הייתי יושבת לי בבדידותי בין כולן וגומרת לריב עם כל מי שלא יכולתי לענות לה אל מול פניה. בראש הסברתי לכל אחת מהן למה, אפילו על פי דרכן הן חוטאות גדולות ממני. פטריק, לידי, אומר נכון אחרי כל משפט, כורך את זרועותיו השריריות סביב מותני ואני נשענת לאחור, הוא מנשק לי את הצוואר, ראשי רפוי על חזהו ושערותיי מדגדגות לו את קצה האף, לפעמים ידיו היו מקבלות חיים ובעדינות אצבע אצבע הן היו חגות סביב שפתי מועכות את הים האדום שישב לו במרכז הפנים שלי. השקט וזמזום המאווררים השכינו אוירה קדושה על החדר כולו. כמו נוצרי אדוק בוידוי ישבתי מול עצמי וסיפרתי לעצמי ולפטריק מה יום אחד יקרה שכבר לא נהיה כאן, איזה אנשים טובים נהיה. כשהכריזה החזנית על תפילת "עלינו לשבח", התפילה האחרונה לאותו הבוקר, התחלתי אני להעביר דפים בסידור, מפתיעה את עצמי כל בוקר מחדש על מהירותו של הזמן. וכך שוב ניצחתי אותן, בלי שאיש ידע מכך, חוץ מפטריק קים שלי שישב לו בצד ליד החזנית, כשרגליו משולבות על השולחן ומחייך, תוך כדי חיכוך ידיו המסוקסות זו בזו. הוא ידע מי אני באמת, מלווה אותי בכל הקרבות הקטנים שלי. כך עברו להן, על פטריק ועלי ארבע שנים: קמים בבוקר, משחקים את משחק הדפים, הולכים לישון בלילה ומחכים.

פטריק ואני נפגשנו לראשונה כשהייתי בכיתה ט', ביום ראשון שאחרי שבת. למען הדיוק סיפור פגישתנו החל ביום שישי שלפני שבת. עד לאותו המפגש חברותיי ואני השבענו את סקרנותנו המינית מתיאורי הלכות הנידה שבשולחן ערוך. שרבוב המטפחת הלבנה לתוך הכוס לאישור תום ימי המחזור החודשי, הלכות אישה הנקנית בביאה, ההליכה החודשית למקווה טהרה, הפחד מהדבר הזה שבבוא העת יחטט לך בגוף. בת-שבע על הגג מטהרת את נידתה במי גשמים ודוד צופה בה ואינו יכול לעצור בעצמו, הכל נראה היה כל כך לא הגיוני, ומי בכלל חשב על הנאה. בקיץ בהיר אחד הלכנו ארבע מאתנו לספריה העירונית של רמת-גן כדי להתכונן יחדיו לבחינה השנתית הגדולה בתנ"ך. בשקט מופתי על מדפים מעלי אבק הקיפו אותנו אין ספור מילים כלואות בתוך משפטים חקוקים על נייר מאוגדים בתוך כריכות אין ספור ספרים. הריקנות של האולם הענק, וצעדיה הבלתי נשמעים של הספרנית על רצפת השיש היווה קרקע פורייה לדבר עבירה ומהר מאוד התחלנו מחטטות על גבי המדפים מחפשות משהו. במקום להתכונן לבחינה בתנ"ך גילינו את סיפרוני פטריק קים הקטנים. סמוקות לחיים לא העזנו להתבונן זו בפניה של זו, מצחקקות, נזכרות איך פעם בשיחת בנות גלויה חישבנו כל אחת בתורה כמה פעמים ההורים שלנו עשו את זה בדיוק לפי מספר הילדים בכל משפחה. בשבת, שלאחרי אותו יום שישי, לא נפגשנו למרות שכולנו היינו חברות באותה התנועה. כל אחת בביתה עם עצמה שחזרה בראשה את המילים שפטריק אמר לאהובותיו, לוחשת באזני עצמה את הבטחותיו, נוגעות לא נוגעות בעצמנו, כמו שפטריק עשה בספרים. מעולם לא דיברנו על הספרים והסוד השמור הזה ימשיך לאחד אותנו ברגע אחד בחיים בגיל ארבע-עשרה.

אני הגדלתי לעשות ולקחתי את פטריק איתי. "הי פטריק," פניתי אליו בלחישה, "לא משעמם לך בדו ממד הכתוב?" שאלתי אותו.
פטריק שילח בי זוג עיניים כחולות ומיד החזיר אותן לאהובתו האנורקטית מאותיות שחורות. הוא לא תכנן להתלוות אלי, לא הייתי האישה בשר ודם הראשונה שניסתה לשדל אותו לצאת מעולמו הכתוב אל עולם עינוגים עגלגל ומוחשי. פטריק, שלא רצה להעליב אותי ובכך לאבד זוג עיניים שיתפעם מכיבושיו הגבריים, החל מדקלם את ההסבר הקבוע שלו על נאמנות למולדת הכתובה ועל רבבות האנשים הזקוקים לו כאן בין הדפים.
לא מוכנה לספוג תבוסה מדמות מדיו נופפתי בחצאיתי המשתרכת ובשרוולי הארוכים. פטריק, גבר רגיש שכמותו מיד שאל, "למה את לובשת בגדים כל כך ארוכים ביום חם שכזה?" וניסה לשלוח יד וללטף את רגלי מתחת לחצאית.
זזתי אחורה בבהלה מוגזמת ולראשונה בחיי פצחתי במונולוג ה'אני דתיה', לפחות לפי ההגדרה. עיניו הגדולות של פטריק נפלטו מהספר וכמעט בלעו אותי. באותו הרגע הונפו הדגלים והחצוצרנים פצחו בניגון תרועת הניצחון, אנורקטית מנייר או לא אנורקטית מנייר, פטריק גבר שבגברים לא יוכל לעמוד בפניו של הפיתוי המתמיד, הבתולה זונה, זאת שיודעת שאסור לה והיא עוברת על לאו מהתורה אבל נשברת כל פעם מחדש, נותנת לו לנצח את הקונפליקט התמידי שלה עם אלוקים, מגדירה את זכרותו בכל מפגש, אך יופיו של הפרי האסור כשהמתחרה אינו גבר אחר בשר ודם אלא אל בורא כל.

פטריק ואני יצאנו מספריה כשידנו משולבות זו בזו והוא בולע את הסברי על אורח חיי הקדוש. בכל שלושת השנים הבאות פטריק ואני עשינו הכל ביחד, בכל אשר הלכתי הוא הלך אחרי. והלילות, הסופר גבר מנייר שלי ידע בדיוק מה לעשות, מתרגש כל פעם מחדש ואצבעותיו כושלות כל לילה כשהוא פורם את כפתורי חולצתי. ואני חיה בתוך אורגזמה תמידית ולא מאבדת את בתוליי. שש עשרה דרכים לענג את הגבר שלך ולהישאר בתולה. עד היום לא נמצא הגבר שידע לעשות לי טוב כמו שפטריק ידע, לוחש באוזני מילים על אהבה ותשוקה ובמקביל מכבד את הצורך שלי להישאר טהורה. שואל אם זה בסדר לפני כל נגיעה וכל נגיעה. מענגת אותו ותולה על ראשו עוד פרח מזר הניצחון על אלוקים. לאחר ששנינו היינו באים על סיפוקנו, שוכבים על המיטה כשראשי נשען על חזהו היה פטריק משחק בשערי ומדמיין בקול רם על הרגע בו הוא יחדור לתוכי ואני אוחזת בכף ידו, שמה אותה בין רגלי ומחדירה אותה מעט פנימה. פטריק חדל לדבר ורק הזיז את אצבעותיו בעדינות השמורה למילים כמו לחישה, מגע וליטוף. ישבני החל עולה ויורד לפי קצב מגעו.
"את כל כך רכה, את כל כך לבנה," היה פטריק לוחש קלישאות שידע שרציתי לשמוע באוזני. משבאתי שוב על סיפוקי וישבני חדל לנוע, מוטל מסופק על הסדין היה פטריק מוציא את ידו מתוכי ומקרב אותה לפיו, מלקק את קצות אצבעותיו ואומר, "דבש". לפעמים היה פטריק מפציר בי לטעום את עצמי ואני מעוותת שפתיים בתיעוב. מודעת לכך שעלי לשכנע אותו בפחד שלי מפני עצמי ומפני שחרורי הפיזי, מגזימה בתגובתי הייתי מסרבת. עם סיום הטקס פטריק היה מסתובב לצד השני ונרדם ואז הייתי אני שולחת יד לתוכי וטועמת את עצמי. מכשהחל החדר להתמלא בקול נשימותיו הליליות הייתי אני מסתובבת לצדו של פטריק, ידיי ליטפו את שערותיו ושפתיי רפרפו על צווארו, טיפשון שלי, וידעתי שברגע בו אוכל ללבוש מכנסיים ולעשות הכל כמו שהוא מייחל לי, אוכל גם להרשות לו לחדור לתוכי וכשהרגע הזה יגיע, הוא יאבד את העניין הקטן שלו בי. אשליית האהבה הגדולה תפרוס את כנפי הפרפר הקטנות שלה, תתעופף ברוח ושנינו נשאר עם התשוקה האין סופית שסוף סוף תיראה את פניה במראה ועם תום ההכרות תחפש פנים חדשות. אחרי הניצחון אין יותר הפסד רק מטרות אחרות. כשהחץ יפגע בעיגול השחור הפנימי לא יהיה מקום לעוד חצים.

אט אט הגיעו חציו של פטריק למטרה ואני ניסיתי לראות איך יראה העולם שלי בלעדיו. ואכן היום הזה לא אחר להגיע. לכשסיימתי את חוק לימודיי יחסיי עם פטריק החלו מתקררים. זה היה תהליך איטי וכואב. בהתחלה הוא היה איתי, ישב לידי, ליווה אותי ממקום למקום כמו תמיד, אך פטריק, זה שדיבר כל כך הרבה החל שותק. ניסיתי לדובב אותו, שאלות כמו מה שלומנו ומה העניינים שהיו זוכות לתשובות ממושכות זכו לתשובות לאקוניות שתומצתו למילה אחת "בסדר".
בהתחלה עוד נלחמתי בו, הושבתי אותו לשיחות, בכיתי לפניו, "מה קורה לנו, חשבתי שביחד ננצח את העולם," והוא התבונן בי בעיניו הגדולות התכולות וחייך חיוך שמשתף רק את הצד השמאלי של הפנים. התקרבתי אליו וליטפתי ברכות איטית את פניו, הוא לא זז, ידי צנחה על חזו השרירי והחלק והוא לא אמר דבר. הרמתי את הרגל השמאלית שלי, בשתי ידי פיסקתי את רגליו והנחתי את ברכיי ביניהן. הוא לא הגיב. הושבתי את ישבני על שוקיו החזקים, קרבתי את שפתי לצווארו החסון שפעם היה נראה לי כמו יתדה המחזיקה עליה על כדור הארץ, ופתאום ברגע הפך גבעולי. והוא, הוא ישב שם בוב גבר נטול חיים.
"חשבתי שזה מה שאנחנו רוצים – אנחנו לבד, אין אלוקים, אף אחד לא אומר לנו מה לעשות. בו פטריק שלי, בו, ניצחנו, בו תחגוג איתי," אמרתי ולרגע כל ההכנה הנפשית שלי על התנפצות האשליה אבדה ונותרתי שם רק אני מאמינה לכל מה שאי פעם אמרנו אחד לשני. לשוני ליחכה את שפתי בתנועה מעגלית והן תרו אחר שפתיו, מכינות את עצמן לטעמו המתוק כמו ריח של חדר מרוהט ברהיטי עור רוויי עשן סיגרים. עצמתי את עיניי ונשקתי לו. שפתיו היו קשות, הוא נשא אותי על כפיו, ושרירי זרועותיו כל כך עגולים ויפים, מפוסלים הפנטו אותי, חשבתי שהוא עומד להוביל אותי על כפיו אל עבר האופק, אבל פטריק התרומם כשהוא נושא אותי ואז הוא הניח אותי בחזרה על הכיסא והתרחק. עד היום, בימים של ערפל, אני רואה את גבו הכל כך גברי, בחולצת טריקו אפורה ומכנסי ג'ינס צמודים, מתרחק ממני לאופק אחר משלי.
נשארתי לשבת על הכיסא משותקת ניסיתי לקרוא אחריו, "פטריק, פטריק, לא אל תלך," אבל הוא אפילו לא הפנה מבט.

השנים חלפו, איבדתי את בתוליי לגבר, מצאתי עבודות, פוטרתי מעבודות ופטריק אינו איתי. על געגועי לפטריק התגברתי וכל שרציתי לדעת הוא למה, למה הוא עזב אותי למה אז, למה מבלי לומר מילה. בתוכי ידעתי למה הגיע הקץ אבל הייתי צריכה לשמוע את המילים יוצאות מפיו, להאזין לפתטיות של עצמי מדוקלמת מתוך מישהו אחר. יום אחד ראיתי אותו, כמו קלישאה בשיר דיסקו ישן, ברחוב הומה אדם בדרכי חזרה מהסטודיו לפיתוח תמונות. הוא לא ראה אותי, אבל ידעתי שזה הוא, פטריק, פטריק שלי, את הגב הזה לעולם לא אשכח. עקבתי אחריו, אבל חושיו החתוליים קלטו אותי וכך הוא הלך ברחוב ואני אחריו כשהוא מוביל אותי בפאתי רחוב ללא מוצא. כשהבנתי שאני מובלת כבר היה מאוחר מידי והצייד הפך לטרף, בבת אחת פטריק הסתובב ומיצג מופלא של טוטסטרון התגלה בפני. "אימל'ה," קטן ברח לי מהפה, פטריק התקרב והושיט לעברי את ידיו שכל כך אהבתי. הוא קרב אותן אל פני וסחב אותן אל חזהו חופן את ראשי בתוכו. "הו פטריק, פטריק," היו המילים היחידות שיכולתי לומר. וכך עמדנו לנו בקרן הרחוב שעה קלה. היה חם, נעים ובטוח בחזה של פטריק. פטריק שלח שתי ידיים אמיצות והרחיק אותי ממנו, כפות ידיו אחזו בזרועותיי ועיניו בחנו אותי, קליק, מישהו צילם.
הוא חייך חיוך גדול ואמר, "את אישה".
"לא נכון," עניתי, "זאת אני, אותו הדבר, מה קרה לך?"
"את יפה," הוא אמר.
"אתה חושב עלי לפעמים?" שאלתי.
"אני רוצה אותך," הוא אמר.
"מה אתה רוצה ממני?" שאלתי.
"אני רוצה אותך," הוא חזר.
"זה לא מה ששאלתי, מה אתה רוצה ממני?"
פטריק שם את ידו הימנית על השד שלי, "אני רוצה אותך". שם, בקצה הרחוב אני חיפשתי את עיניו, "אני רוצה אותך".
עכברים קטנים התרוצצו לו בתוך הפנים ואז לפסיק של רגע מבטיי עצרו אותם. העכברים שהרגישו טרפי החתול החלו מתפזרים לכל הכיוונים ולא הצלחתי לעצור את מרוצתם בשנית.
"את רוצה לפנק אותי?" הזזתי את ראשי משמאל לימין.
"את רוצה שאני אפנק אותך?" ושוב אותה התנועה.
"את רוצה שאני אכאיב לך?"
"לא".
"את רוצה להכאיב לי?"
"תפסיק כבר, מה אתה רוצה ממני?" הקשתי.
"אותך."

כשאני משחזרת את המונו דיאלוג הוא נשמע לי ארוך, אבל כל אותו המאורע לא ארך יותר מאשר עשר דקות, עשר דקות ארוכות וממצות עד תום. באותם הרגעים הספיקו לעבור לי בראש כל שנות לימודי בתיכון, החוכמה שפטריק נסך בי, איך שהוא נראה אז בהשוואה לאיך שהוא נראה היום, הפילוסופיות הישנות שלי, מולי היום. והוא, סוף סוף הוא ממלא את התפקיד שכתבו לו בספרים.
"תגיד, מה היה קורה אם לא היית איתי אז והייתי אפילו רק מתוך שעמום קוראת את המילים שבסידור, נגיד, פעם אחת ואז כמה ימים אחר כך שוב ואז אולי היה קורה משהו טוב, ולא היה הקול הסמכותי הזה שלך, שכל כך הייתי צריכה לשמוע, מסביר לי שזה מקרה. מספיק שפעם אחת הייתי מקשרת בין הטוב לתפילות, והייתי ממשיכה לקרוא את המילים, נעשית מקובלת בחברה, על אמת, לא רק בגלל שאני נותנת להעתיק במבחנים, איפה אתה חושב שהייתי היום? מה היה קורה אם לא היית מגבה את עצלנות האמונה שלי ומישהו אחר במקומך היה מכריח אותי להתמודד עם האיסורים ולהתנגד לפיתויים, ככה לא לוותר לעצמי ולהתאפק עם הגלידה שש שעות שלמות אחרי הבשר? אם לא הייתי עושה חטאים ורואה שאפשר לחיות אתם אולי הייתי צדיקה?"
"אני עייף," הוא אמר ופיהק פיהוק גדול שכמעט בלע אותי ואת כל המחשבות והמילים שהתרוצצו לי בראש.
"אני עייף," הוא אמר בשנית.
כעסתי, "אז תלך לישון," אמרתי ביאוש.

פטריק הסתובב ויצא מרחוב המבוי הסתום שעמדנו בו. ושוב נותרתי אני מתבוננת בגבו מתרחק ממני. כנראה שהוא חזר מהשוק, באחת מידיו הוא אחז בשקית מלאה במלפפונים, שהם מצרך חשוב בביתו של גבר מסוקס, כי זה הרי ידוע שפטריק אינו מבתק בתולות אלא מבקש מהן לפתוח את עצמן עם מלפפון גדול, ירוק ועסיסי.
אני לא נערתו של פטריק קים יותר, לעזאזל, אני לא נערתו של אף אחד, אבל עד היום, מידי פעם, פטריק מגיח ונותן לי תירוצים ללמה לא לעשות כל מיני דברים, אבל כנראה שאי אפשר אחרת ואני, אני מכורה לפיתוים ובשביל זה הרי יצרו את פטריק, לא?

פטריק הגדול אולי ניצח את האלוקים שלי, זה שגר על הגבעה בקצה של בני ברק בתוך בניין נשא לתפארת וניראה למרחק מכל מקום בעיר, אבל את עצמו הוא הפסיד, משאיר אותי עם כל הרגשות המזויפים שבעולם להתמודד עם האשליות הגדולות לבדי. כל מונו דיאלוג פרידה שלי לגבר כבר נאמר לפטריק, ומכל שנות לימודי בתיכון הפנמתי יכולת אדירה לספוג מציאות אחת ולחיות באלף אחרות. על הקיר תלוי לו הבניין, בנות בחולצות תכולות יוצאות ובנות בחולצות תכולות נכנסות, אור צהוב חושף את כולן, יורות מבטים לכל כיוון. מי תבוא לפטריק?