הנשים שעשו אותי

לא אספר על חמש נשים שהשפיעו עלי או עשו אותי. יש אחת שכוחה הוא כשל עשר נשים ויותר:
האקסית המיתולוגית שלי.


שובה של מדיאה חממי

למען בריאותם ומנוחתם של השכנים יצאתי החוצה וניסיתי להרגיעה. למרות התרופות ושנות האשפוז הרבות האישה בת הארבעים שמרה על גזרתה הצרה. היתה לבושה במכנסי ג'ינס בגזרה נמוכה מדי וחולצה החושפת את בטנה המדובללת.
בנות, קבלו את מדיאה חממי החוזרת לחיים ומכה פעם נוספת. לא, זו לא אותה סימה חממי, היווניה המוטרפת מספרי "פרא אציל", שבנה, אלי, מכנה אותה מאחורי גבה בשמה של הקנאית המיתולוגית. זאת כבר נחה על משכבה בשלום בין עמודיו האחרונים של הרומן. מדובר באישה שהייתה ההשראה לדמות הספרותית שיצרתי. בנעוריי יצאתי אתה תקופה קצרה, ומאז היא לא מניחה לי לנפשי. מדי כמה חודשים היא משתחררת מהמוסד שבו היא מאושפזת למעלה מעשרים שנה, מגיעה לאזור מגוריי, עומדת מול חלוני, מקללת ומביישת אותי, טוענת שבאותם ימים רחוקים עזבתי אותה בשביל אחרת. בשלוש השנים האחרונות נעלמה מחיי. הייתי בטוח שהכניסו אותה לאגף הסגור וביטלו את חופשותיה. אך השבוע צצה שוב, וטענה חדשה בפיה. מסתבר שקראה את ספרי, זיהתה עצמה כסימה, אימצה את הרעיון שהיא היא אמו של הנער אלי, וקבעה שאני הוא לא פחות מהגרוש שלה יום-טוב, אביו של גיבור הספר. עמדה מול חלוני ובקולי קולות תבעה ממני דמי מזונות רטרואקטיביים. איימה שאם לא אעשה זאת תפעיל נגדי את ההוצאה לפועל. הצצתי בה מבעד לשלבי התריס וכססתי את ציפורניי. אחד מחבריי שנכח באותו רגע בביתי המליץ לי להזמין משטרה. מעולם לא עשיתי זאת. לא מסוגל. אני מרחם עליה יותר מאשר מוטרד, כועס או מתוסכל. חוץ מזה, מה כבר תעזור המשטרה? הרי ברגע שיסתלקו היא תחזור.
בספר מגולל סיפורו של הנער אלי הקרוע בין דאגתו לאמו האובססיבית סימה – נרקומנית בגמילה שנישאה בשנית לעבריין בשם יפת חממי – לבין רצונו להתגורר בבית אביו הביולוגי, יום-טוב, אמן טוטאלי ממוצא עיראקי שמצייר את השואה כשלגופו פיג'מת פסים מטולאת במגן דוד צהוב. יום-טוב לא יכול היה להכיל את קנאותה המטורפת של סימה, ובתמורה לגט תבעה ממנו זאת סכומי כסף מפלצתיים. במסגרת צעד תשע בתוכנית ההחלמה שלה,שנקראת "שנים עשר הצעדים" התייצבה אצלו סימה באחד הימים וביקשה ממנו מחילה על כל מה שעוללה לו בתקופה שהיתה "משומשת". יום-טוב מחל לה וביקש ממנה להקטין את סכום המזונות החודשי. סימה ניאותה לעשות זאת והם כתבו הסכם חדש. אך כעבור כמה שנים, ומסיבות שהיריעה כאן קצרה מלתאר, היא התחרטה ותבעה ממנו את כל ההפרשים. בשרשרת של אירועים טראגיים מוצאת את מותה סימה עוד בטרם הסתיים המשפט, ואלי עובר להתגורר אצל אביו.
עמדתי מול מושא השראתי וספגתי את צעקותיה. ניסיתי ללכת עם הראש שלה, הזוי ככל שיהיה. כשנרגעה מעט הזכרתי לה כי בזמן שאלי היה קטין וחי בבית אמו, אביו, יום-טוב, – "אני"- שילם לה את דמי המזונות במלואם ובמועדם. אבל היא לא קנתה את זה. אמרה שהתייעצה עם עורך דין וזה גילה לה שההסכם החדש בין יום-טוב לסימה -"ההסכם החדש שלנו" – לא תקף משום שהוא לא נושא חותמת של בית משפט. "את לא היית צריכה ללכת לעורך דין בשביל זה, זה כתוב בספר," אמרתי. "אז למה הרגת אותי, אה? לא יכולת להשאיר אותי בחיים? מה עשיתי לך שרצחת אותי?"
התבוננתי בה חסר אונים. היא התיישבה על המדרכה, הסתירה את פניה בכפות ידיה ופרצה בבכי מר. ביקשתי מהחבר הצופה בנו מן החלון לצאת עם בקבוק מים קרים. השקיתי אותה ופסעתי איתה לעבר ספסל קרוב. "כשהרגת אותי הרגשתי כמו מתה,"יללה. "לפני שלוש שנים השתחררתי מהבית-חולים, אני בסדר גמור, מתפקדת כמו שצריך, אפילו כמעט התחתנתי. יש לי קצבת נכות, אני מקבלת סיוע ועובדת במתפרה בחצי משרה. התחלתי אפילו ללמוד, אני משלימה בגרויות. הכל היה בסדר עד שאמרו לי שכתבת עלי ספר. כשהגעתי לקטע שרצחת אותי עברתי התמוטטות. איך עשית לי את זה? אני הייתי הראשונה שלך, היית בן חמש עשרה ואני גידלתי אותך."
נשכתי את שפתיי. היא מבלבלת בין הדמויות בספר. עכשיו היא רואה בי את אלי האומלל, שבאחד מרגעי השיא ברומן הופך קורבן לתאוותה של אמו. מה עושים במצב כזה? אין לי את הכלים להתמודד מולה. שאלתי אותה היכן היא מתגוררת ואם היא זקוקה לכסף לנסיעות. אמרה שהיא לא תזוז מכאן עד שאשלם לה את מלוא הפרשי המזונות. "אבל זה ספר," ניסיתי להחזירה למציאות, "את מבלבלת בין אמת לבדיה. אלי לא קיים, ואני לא יום-טוב." "אתה כן יום-טוב, אתה כן," החלה שוב ליילל. "אני מכירה את התסביכי שואה שלך, אני לא משוגעת כמו שאתה חושב, אני כבר בריאה לגמרי, אז אל תגיד לי שאתה לא יום-טוב… אתה תשלם לי על אלי את כל מה שמגיע לי… אלי המסכן שלי, מה שלומו? אני רוצה לראות אותו. הוא אצלך בבית? אני נכנסת להגיד לו שלום." היא קמה מהספסל והחלה לצעוד לעבר ביתי. אחזתי בזרועה ועצרתי את הליכתה. "את לא יכולה להיכנס אלי!" אמרתי בטון שלא משתמע לשתי פנים. היא פרצה בזעקות שבר והשתטחה על הארץ. קהל סקרנים נוסף התקבץ סביבנו. הזמנתי אמבולנס. אבל עוד לפני שהגיע הספיקה להתעשת ולהסתלק, לא לפני שאיימה שהחשבון בנינו עדיין לא סגור.
"המג'נונה הזאת לא מרפה ממך," אמר חברי הוותיק וטפח על שכמי. "לא, לא מרפה, שנים היא רודפת אותי. אני רואה בזה גזרת גורל." הוא הניח את זרועו על כתפי וליווה אותי הביתה. "אל תתבאס, דודו," ניסה לנחם. "לפחות היא נותנת לך השראה. חלק גדול מפרא אציל בנוי סביב הדמות שלה. בלעדיה לא היה לך ספר."
נדתי בראשי לשלילה. "שילמתי ואני ממשיך לשלם בהרגשה מחורבנת על ההשראה הזאת. מניסיון אני יודע שהיא תיכנס איתי עכשיו ללופ של רדיפות והתנכלויות. היא תתייצב כאן לפחות פעם פעמיים בשבוע, תצעק, תקלל ותבייש אותי."
נכנסנו פנימה. דווקא בשוך הסערה זה הגיע. חטפתי התקפת חרדה. חבר שלי מזג לי את התרופה להתקפות מעין אלה: מנה כפולה של וודקה קפואה. חיסלתי את המשקה וחשתי הקלה. כשהסתלק החבר, נכנסתי לחדר העבודה, הדלקתי את המחשב, התיישבתי מול הצג ומודאג מן הבאות התחלתי לכתוב את הסיפור שסיימתן לקרוא עכשיו.

לקריאת קטע מתוך הרומן

תגובות

  1. תמר דרסלר

    אם הייתי מעוניינת בילדים הייתי בטח כותבת את המשפט האלמותי:

    דודו בוסי, תעשה לי ילד!

    • דודו בוסי. איך זה שלא יוצא לי לראות אותך אף פעם בארמדילו למרות שאתה כותב שאתה יושב שם כמה פעמים בשבוע? חבל, היינו שותים לשוכרה ומלהגים קצת על צ'ארלס בוקובסקי וחבר מרעיו השתיינים.
      תאר לך שלשולחן שלנו היו מצטרפות עוד כל מיני דמויות הזויות. נניח איזה שודד שמספר לנו את סיפורו הבלתי ייאמן על חזרתו בשאלה ועל הרפתקאותיו המצמררות בלב ים. או צייר מזדקן שמחפש את המוזה שלו בין הטיפות המרות והסיפורים הביזאריים שעפים באוויר. לאט לאט עוד דמויות היו מצטרפות וכולם לוגמים מנקטר האלים, ומוסיפים בדיחות ותובנות בשקל וחצי על החיים, כטוב ליבם ביין ובמאכלים החמים מבית גרוזיה. נשמע כמו קלישאה אבל עדיין, החיים מצחיקים. (בגדול, הם מצחיקים. בקטן, אללא יסתור ובניו על האש). אתה אולי היית מוציא מזה איזה טור, ואולי גם אני הייתי כותבת משהו על גברים ונשים ועל הקסם הלילי. אוהבת לקרוא את הטורים שלך בהעיר. עלה, שתה, והצלח. בשמחות.

  2. אלמוני

    בגלל הכתבה הזו כנראה שאקרא לפחות את אחד הספרים שכתבת
    תודה

  3. תסלחו לי אבל אני לא מאמינה לשום מילה.

  4. אלו הנשים שעשו אותך??

  5. מלגלגת

    בספר מופיעה טעות מזיקה. שמשולבת במסרי הספר.
    גיבור הספר הוא ישראלי מעדות המיזרח.
    חברת ילדות, אהבה הראשונה שלו, היתה אשכנזיה ואבא שלה חיסל את החברות ביגלל הסעיף הזה, לאחר שנים גיבורנו חוזר ארצה וניתקל בפיגוע ושם מנסה לעזור לאנשים וניתקל בחברה לשעבר, פצועה, מתרחש התקף אפילפטי, הוא שובר שיניה במברג כדי לפתוח את הפה ומחלץ את לשונה. בהמשך הוא מחפש אותה בבית החולים, נכנס לחדר, ואז שומע את אבא שלה אומר לה שהשינים לא ניפגעו מהפיגוע אלה ממישהוא שהציל את חיה בזה שזיהה את ההתקף ופעל נכון.
    יש כאן טעות קשה לגבי הטיפול באפילפסיה, אין צורך לפתוח את הפה, הוא לא הציל את חיה אלה גרם נזק נוסף.
    אנו מצפים מסופר לבדוק את החומר הניכתב, במיוחד שהספר מסופר כסיפור עובדתי.

    • רק בגלל שהיה חשוב לך כ"כ ללגלג על הטיפול בהתקף, חשוב לי עכשיו לתקן אותך: במקרים רבים של התקף אפילפסיה הלסתות ננעלות, ואי אפשר לפתוח אותן בלי להשתמש בכלים חדים וקשים. חשוב לפתוח את הלסתות לאדם שנמצא בהתקף מכמה סיבות:
      א. יש סכנה לצניחת הלשון לתוך קנה הנשימה (מה שנקרא "לבלוע את הלשון").
      ב. קיימת סכנה שבמהלך ההתקף ונעילת הלסתות, השיניים חתכו את הלשון והיא מדממת לתוך הגרון.
      בשני המקרים קיים חשש גדול לחנק.
      לכן, בפעם הבאה שאת מלגלגת, אולי כדאי שאת תבדקי את עובדות קודם.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *