בננות בנות שמרשות לעצמן
השירים של מרים ילן-שטקליס מודפסים על הבול שמעטפתו מיועדת לילדותינו, שככל שהיא מתרחקת היא נעשית יפה יותר וחבלי ניתוק ממנה כרוכים בייסורים.
לילדים בשיריה של מרים ילן-שטקליס קוראים בעיקר דני. ונורית. נורית לקחה התפוח, הפרח זרקה בחצר (דני גיבור), אך לפתע קמה נורית, אבא אבא היא קוראה (בובה זהבה), הסבון בכה מאוד, דני לא רוצה בי עוד (הסבון בכה מאוד). בימים שאיש לא הגה שמות כמו תות, בר, ואפילו לא יסעור, ולבובה קראו מקסימום אלישבע, היה באמת פשוט יותר להיות ילד.
והנה שאלה במבחן לספרות, בית הספר היסודי: "לפניכם השיר ג'ינג'י של מרים ילן שטקליס. מנה עוד סוגים של שונות בחברה, למשל, שוני במראה חיצוני (ג'ינג'י, שמנים, נמוכים), למשל שוני לאומי (יהודי ערבי), שוני ביחס לדת ומוצא (עיראקי, רומני, אתיופי) ועוד. איך לדעתך מתייחס הרוב לשוני שבחברה? תן דוגמא חיובית להתייחסות כזו, בה נתקלת לאחרונה". כך הפך הילד האדמוני של מרים ילן שטקליס לסוכן של אחרות, שונות. ואנחנו בכלל לא ידענו שהוא כזה.
מה הפלא, אם כן, שחלקנו בחר להישאר בה. סביר להניח שאחד מכל שני מבוגרים ישראליים עדיין מוריד דמעות כשהוא שומע על נורית, שלקחה התפוח, הפרח זרקה בחצר, והלכה לה לשחק עם ילד אחר. שטקליס עצמה היתה אישה בודדה וחשוכת ילדים. היא עבדה כמתרגמת וספרנית בספריה הלאומית בירושלים מאז עלייתה ארצה ב-1920, ובשנת 1956 זכתה בפרס ישראל על שיריה לילדים.
הרוק הישראלי שהנץ בסוף שנות השישים הביא חיבור מרתק עם שירת הילדות התמימה הזו, והאיר בה רבדים שאולי נרדמו. שמוליק קראוס הביא לנו את "מרים החדשה", כפי שכינה אותה, ב"בובה זהבה", וכמו שאריק אינשטין מתאר את הרגע הקסום בו: "קלטתי את הסינקופה". נדמה שהלחנים של קראוס פרשו צעיף אפל משהו על תפאורת הילדות בשיריה של שטקליס. לא מתקתקה, לא נוטפת דבש. ילדות שיש בה כאב עז, רחוקה מגן עדן, ילדות שיש בה התמודדות עם רוע, עם ילדים מאוד לא חביבים, שעדיף לפעמים להמציא חברים דימיוניים כדי לא להיתקל בהם.
נעים למצוא את ההתכתבות של שלום חנוך הצעיר עם “רוח רוח" הנהדר באלבום שהלחין לאריק אינשטיין, "מזל גדי”, ובכלל, ולהתרגש. צביקה פיק הביא לנו את דילמת הילד הבלתי מתרחץ שמקבל שטיפה הגונה מדיירי האמבטיה הזנוחה, וג'וזי וקראוס שרו על מריבות אוהבים: "נתפסה נתפייס, פן יבואו גדי ועז". מעבר לזה, "בובה זהבה" הוא עבור רבות וטובות אולי שיר הילדות הראשון שבו, רשמית, מותר לקרוא לאבא לגרש את החושך, ובכך הצליחה שטקליס לערער מעט את הדיקטטורה של האם בטריטוריית העריסה וחדר הילדים. למה זה חשוב? כי היד שמנענעת את העריסה היא היד ששולטת בעולם.
לילדים בשיריה של מרים ילן-שטקליס קוראים בעיקר דני. ונורית. נורית לקחה התפוח, הפרח זרקה בחצר (דני גיבור), אך לפתע קמה נורית, אבא אבא היא קוראה (בובה זהבה), הסבון בכה מאוד, דני לא רוצה בי עוד (הסבון בכה מאוד). בימים שאיש לא הגה שמות כמו תות, בר, ואפילו לא יסעור, ולבובה קראו מקסימום אלישבע, היה באמת פשוט יותר להיות ילד.
והנה שאלה במבחן לספרות, בית הספר היסודי: "לפניכם השיר ג'ינג'י של מרים ילן שטקליס. מנה עוד סוגים של שונות בחברה, למשל, שוני במראה חיצוני (ג'ינג'י, שמנים, נמוכים), למשל שוני לאומי (יהודי ערבי), שוני ביחס לדת ומוצא (עיראקי, רומני, אתיופי) ועוד. איך לדעתך מתייחס הרוב לשוני שבחברה? תן דוגמא חיובית להתייחסות כזו, בה נתקלת לאחרונה". כך הפך הילד האדמוני של מרים ילן שטקליס לסוכן של אחרות, שונות. ואנחנו בכלל לא ידענו שהוא כזה.
מה הפלא, אם כן, שחלקנו בחר להישאר בה. סביר להניח שאחד מכל שני מבוגרים ישראליים עדיין מוריד דמעות כשהוא שומע על נורית, שלקחה התפוח, הפרח זרקה בחצר, והלכה לה לשחק עם ילד אחר. שטקליס עצמה היתה אישה בודדה וחשוכת ילדים. היא עבדה כמתרגמת וספרנית בספריה הלאומית בירושלים מאז עלייתה ארצה ב-1920, ובשנת 1956 זכתה בפרס ישראל על שיריה לילדים.
הרוק הישראלי שהנץ בסוף שנות השישים הביא חיבור מרתק עם שירת הילדות התמימה הזו, והאיר בה רבדים שאולי נרדמו. שמוליק קראוס הביא לנו את "מרים החדשה", כפי שכינה אותה, ב"בובה זהבה", וכמו שאריק אינשטין מתאר את הרגע הקסום בו: "קלטתי את הסינקופה". נדמה שהלחנים של קראוס פרשו צעיף אפל משהו על תפאורת הילדות בשיריה של שטקליס. לא מתקתקה, לא נוטפת דבש. ילדות שיש בה כאב עז, רחוקה מגן עדן, ילדות שיש בה התמודדות עם רוע, עם ילדים מאוד לא חביבים, שעדיף לפעמים להמציא חברים דימיוניים כדי לא להיתקל בהם.
נעים למצוא את ההתכתבות של שלום חנוך הצעיר עם “רוח רוח" הנהדר באלבום שהלחין לאריק אינשטיין, "מזל גדי”, ובכלל, ולהתרגש. צביקה פיק הביא לנו את דילמת הילד הבלתי מתרחץ שמקבל שטיפה הגונה מדיירי האמבטיה הזנוחה, וג'וזי וקראוס שרו על מריבות אוהבים: "נתפסה נתפייס, פן יבואו גדי ועז". מעבר לזה, "בובה זהבה" הוא עבור רבות וטובות אולי שיר הילדות הראשון שבו, רשמית, מותר לקרוא לאבא לגרש את החושך, ובכך הצליחה שטקליס לערער מעט את הדיקטטורה של האם בטריטוריית העריסה וחדר הילדים. למה זה חשוב? כי היד שמנענעת את העריסה היא היד ששולטת בעולם.
