הקומדיה המשפחתית

הייתי רוצה לשתף אתכן בסרט של חיי, כמובן שאני לא אגלה הכול, כי אז מה יישאר לכן לראות, אבל זוהי המסגרת, כדי שתדעו לפני מה אתן עומדות.
קודם כל, אני חייבת להודות, יש לי משפחה "לא מתפקדת". כן כזו שיש כמעט בכל מקום, באופן כזה או אחר, פחות או יותר. אכן, זו תופעה שכיחה, ועשו על זה כבר אי אילו סרטים, חלקם טובים יותר וחלקם בקושי לטלוויזיה, אבל המשפחה שלי זו ממש חגיגה – אי אפשר להחליט אם לצחוק או לבכות – אז פשוט עושים את זה בו זמנית. מאד מרגשת הפעולה המשולבת הזו.
הרשו לי להציג את עצמי, שריל הובר. בעלי ריצ'ארד פיתח שיטה מיוחדת להצלחה שנקראת, "תשעת הצעדים – מסרב להפסיד". ריצ'ארד מחלק את העולם לשני סוגי אנשים, מצליחים ומפסידים, ודורש מאיתנו לחיות על פי השיטה. בקיצור אנחנו משפחה מאד "מצליחה". בנוסף, הוא מרצה על השיטה בכל מיני מקומות, וממתין, בלי סבלנות, לרגע שיוכרז כ"גורו" בנושא. את הספר שכתב על שיטת "תשעת הצעדים" הוא מקווה להוציא במיליוני עותקים. לשם כך הוא השקיע את כל החסכונות שצברנו אי פעם. הספר הזה, כולנו מקווים, יצליח, אולי, סוף סוף, להפוך אותנו למשפחה מאושרת ועשירה.
תפקידי בבית, שאותו אני כמובן מאד משתדלת לבצע על הצד הטוב ביותר, הוא איזון התמונה הכללית. אני מודעת ללחץ הגדול שמופעל על ריצ'ארד להצליח, בייחוד עכשיו כשמצבנו הכלכלי ממש גרוע.

הנפשות הפועלות

לריצ'ארד ולי יש שני ילדים. הבן הבכור שלנו דווין, בגיל ההתבגרות. לא מוציא מפיו מילה כבר תשעה חודשים, הוא נדר נדר של שתיקה עד שיתקבל לחיל האוויר. במידה והוא כן מוכן לתקשר איתנו הוא כותב את מה שיש לו לומר.
אדווין, אבא שלי בעלי, עבר לאחרונה לגור איתנו כי בשום בית אבות לא מוכנים להחזיק אותו, האמת אני יכולה להבין אותם. גם אותנו הוא מעצבן ובייחוד את ריצ'ארד בגלל האובססיה שלו לסקס, שיחות מלוכלכות, והסנפת הירואין. יש לו המון טענות על האוכל המוכן שאני קונה בקאנטקי פרייד צ'יקן, אבל אין לי דקה זמן כדי לעמוד ולבשל, הרי אני צריכה לדאוג ולטפל בכולם.
בתנו הקטנה אוליב, בת ה-7 זכתה במקום השני בתחרות יופי אזורית, לא הייתי אומרת שהיא יפהפייה באופן יוצא דופן, אבל בעינינו היא הכי יפה. סבא אדווין מאמן אותה לקראת תחרות היופי הארצית לילדות, "מיס סנשיין הקטנה", שתתקיים ברודאנדו ביץ', קליפורניה. אני לא מתערבת בזה, ואין לי מושג על מה הם מתאמנים, הסיכוי שתתקבל קטן מאד, אבל הם מאד אוהבים אחד את השני וכיף להם ביחד. אז שייהנו.
בנוסף, הבאתי אלינו הביתה את אחי פרנק. פרנק הוא המומחה הגדול ביותר באמריקה לפרוסט -הסופר והמבקר הצרפתי. פרנק גם פרופסור חשוב באוניברסיטה והומו. הבאתי אותו מבית החולים בעקבות ניסיון התאבדות כושל, לאחר שאיבד את אהובו לפרופסור אחר.
נתתי לו מיטה בחדר של דווין, למרות שהוא לא מדבר עם אף אחד, כי הבטחתי לרופאים שהוא לא יישאר רגע אחד לבד.
עכשיו כולנו יושבים ביחד לאכול קנטקי פרייד צ'יקן חם ופריך, שהבאתי מהדרך. סבא אדווין שוב מקטר על האוכל, דווין שותק, ריצ'ארד מסביר לנו בפעם המיליון למה כישלון לא בא בחשבון במשפחתנו, מבקש מאוליב שלא תתנצל כי זה סימן לחולשה. פרנק מנסה להבין לאן הוא הגיע.
ואז מגיעה ההודעה שתשנה את החיים של כולנו. אוליב התקבלה לתחרות. הילדה, שזכתה לפניה במקום הראשון, נפסלה עקב שימוש בגלולות הרזיה. האושר של אוליב הוא עצום, היא עומדת להגשים את חלום חייה, עליו היא מתאמנת כבר זמן רב.

פול גז בניוטרל

ריצ'ארד לא מעוניין לנסוע, הוא מחכה לתשובה מהמו"ל שלו, שלא חוזר אליו כבר כמה ימים. כסף לטיסות אין לנו. אני לא יכולה לנהוג בוואן המשפחתי, כי אני לא יודעת לנהוג עם מהלכים. ואין שום סיכוי שאני אשאיר את פרנק עם דוויין לבד בבית, כי זה יהיה לא אחראי מצידי,
אין לי מושג מה לעשות. בסוף ריצ'ארד מתרצה, וכולנו מתארגנים במהירות לצאת לדרך מאלברקוקי, שם אנחנו גרים, למלון בו נערכת התחרות בקליפורניה. הנסיעה תיקח יומיים. אם לא יהיו תקלות כמובן, כך שהזמן לוחץ והנסיעה ארוכה.
כולנו בואן אחד, מנסים לשמור על שפיות בסיסית באוטו, עם סבא שיש לו שוב הרבה אוזניים ל"דיבורים מלוכלכים", דווין שממשיך לא לדבר, אוליב שעסוקה בענייניה, פרנק שלא יוצא מהדיכאון, ריצ'ארד שרק מחכה לטלפון שישנה את חיינו, ואני, שריל, המקווה בכל ליבה שהנסיעה תעבור בשלום. ואז בעצירה הראשונה שלנו הלכו המהלכים של הוואן. סוף שבוע, אין שום דרך לתקן את הרכב.
להפתעתנו אנחנו מגלים שבירידה, או עם דוחפים את האוטו ומניעים אותו קדימה, הוא מצליח להתניע במהלך שלישי ואפילו לעבור לרביעי, וכך כולנו נאלצים להירתם למשימה משותפת, להניע את האוטו עד שיגיע למהלך שלישי, בכל עצירה. בדיוק כמו התפקוד המשפחתי שלנו שעובד רק כשאנו מגיעים למהלך שלישי. ושוב יוצאת לדרך, משפחה לא מתפקדת, עם אוטו לא מתפקד, כדי להגשים את החלום של אוליב שלנו.
יש לי הרגשה שהבנתן את התמונה הכללית ואני יכולה רק לומר שמכאן אין דרך חזרה, וכמו שאומר בעלי ריצ'ארד, העולם מתחלק למפסידים ומנצחים, כרגע יש לי תחושה מאד חזקה שאנחנו לא מהווים דוגמה טובה לחלום האמריקאי ויש לנו דרך ארוכה לעשות יחד. וכמו שכולנו יודעים זו לא המטרה, אלא הדרך אליה היא החשובה.

ולסיכום, דבר הכותבת

ו"כאימא אובייקטיבית", אני מתבוננת מהצד ויכולה לומר שמזמן לא ראינו משפחה שכל כך מזכירה לנו את עצמנו. ומצליחה בזכות תסריט נפלא להראות איך אנשים מתפקדים ומתמודדים עם חיים שנעים בין גבולות החלום והייאוש, התקווה והרצון להצליח. וכל זה בקומדיה אנושית, הגורמת לנו לצחוק עד דמעות ולהתרגש עד דמעות בו זמנית, בזכות הדיאלוגים הנפלאים והשנונים, המצבים האבסורדיים וליהוק נפלא של המשפחה. והכי חשוב שלא חייבים להיות מושלמים בשביל להיות הכי טובים. ו"מיס סאנשיין הקטנה" מוכיחה זאת בגדול.

עמוד הסרט ב Imdb