הרשימה מהכיס האחורי של הג'ינס

עד לפני שבוע עיטר את צג הסלולרי שלי האייקון המדכא הבא- חרב אבירים מפלחת לב, וטיפות של דם ניתזות לצדדים. תיאוריה אחת, לא מוכחת, גורסת, שהאייקונים שלנו הם דרכנו לבטא את אשר על ליבנו, לתת במה למחשבתנו, לדברים שמעסיקים אותנו. כך אוהדי כדורגל מתהדרים בסמלים של קבוצות וזוגות מאוהבים בשלל לבבות, ציפורים ושאר הקיטש.

מה שהעסיק אותי בחודשים האחרונים, שנראו לעיתים כמו שנים חשוכות, היה הוא. זה שפעם חשבתי שהוא האחד והיחיד. בח"לי הכה שווה. האהבה הראשונה.

האהבה הראשונה שלי הגיעה יחסית מאוחר, בצבא. כן, עברתי את שנות התיכון העליזות בלי לזכות ברומן סוער, כמו אלו שראיתי על המסך באותו הזמן. אף דוסון, או לכל הפחות דילן, לא באו וסחררו את ראשי. אחר כך הגעתי לצבא והנוסחה הכה שחוקה של בחור- בחורה- בסיס צבאי פעלה גם אצלי. ככה התחילה מערכת היחסים המדומה הזאת, שהתקיימה, ככל הנראה, בעיקר בראשי. התאהבתי בטירוף, וכל מי שאהבה פעם, תבין על מה אני מדברת. ההרגשה הזאת שאת מוכנה לעשות הכל בשביל הצד השני, שהוא האדם החשוב והקרוב ביותר בעולם. אבל כל הדברים הטובים באים לקצם, וכך היה גם אתו. לא אלאה אתכם בפרטים, ובהתפתלויות המסועפות, אומר רק שהוא לא רצה, אני רציתי וזה התפתח למריבה הגדולה והנוראית בחיי, ובטח גם בחייו. כאשר הלך, הכאב היה בלתי נסבל. כאב לב, מושג ערטילאי, לכאורה, הפך בשבילי להכי מוחשי בעולם. ימים ושבועות עברו, ואני הרגשתי, איך כל נשימה בלעדיו קשה כל כך. שום דבר בעולם לא היה חשוב, שום דבר לא עניין אותי. בכיתי והתחננתי אליו שיאהב אותי כמו קודם. אחר כך, בכיתי לבד ובנקודה כלשהי החלטתי לחפש מפלט במקום טוב יותר.

אם חשבתי שהנגיעה במוות גרמה לי להתפכח, טעיתי. הכאב עדיין היה נוראי. אבל הבנתי שאני צריכה להמשיך הלאה. נרשמתי ללימודים, מצאתי עבודה זמנית ולאט לאט התחלתי לחזור לתפקד. התחלתי לחייך, לדבר עם אנשים בלי להזכיר את שמו, אבל עדיין הוא היה שם. נמצא בלבי, במוחי, על העצב הכי עדין שלי. כל לילה, במשך החודשים האחרונים, חשבתי עליו לפני שעצמתי את עיניי. נתליתי בכל זיכרון מתוק ובכל רגע קצר. החודשים עברו ועברו, ואני הרגשתי שאני מסתובבת סביב עצמי, ולא מצליחה להתגבר. הלימודים, העבודה, הכל נעשה באופן אוטומטי. החיים ממשיכים מכוח האנרציה, ואילו אני לא מצליחה לחיות. כן, זה אפשרי, לחיות ולא לחיות באותו הזמן.

עד שלפני שבוע זה הכה בי. סאמק, עבר עליי יום נורא, וכמובן, כמו בכל רגע קשה, התחלתי לחשוב עליו. כשחברה התקשרה לשאול לשלומי, התחלתי לבכות. סיימתי את השיחה, התיישבתי על הרצפה במטבח, ליד המקרר ובכיתי. ואז, אחרי שקמתי, הכתה בי ההכרה הכי מדהימה בחיי. הבנתי, שאני מבזבזת את חיי על בחור שגרם לי כל כך הרבה צער ודמעות. אז ניסחתי את זה בתשעה משפטים קלישאתיים רצח, ידועים לכל אחד, אבל כל כך נכונים. הרשימה הדהויה הזאת נמצאת לי כל הזמן בכיס האחורי של הג'ינס, ורציתי לחלוק אותה עם כולם, כי לפעמים… לפעמים הדברים הכי נכונים ידועים, אבל אנחנו נוטים לשכחם. אז הנה היא, "רשימת המכולת" של משפטי חוכמה בגרוש, שגרמה לי להכיר במציאות.

1. אני סולחת לו.
2. אני מעריכה את עצמי ולכן אני יכולה למצוא בחור שיעריך אותי.
3. אסור לתת לאנשים להתייחס אליי כמו לאשפה.
4. האהבה- היא מגיעה לי.
5. אני אוהבת אותי.
6. הוא לא הגבר של חיי. תגיע אהבה גדולה יותר שנכונה לי.
7. אני לא יכולה לבזבז את חיי בתקווה שהוא יחזור. הסיכוי לכך קלוש ביותר.
8. אני רוצה להתגבר עליו. באמת.
9. אני יכולה לחיות בלעדיו.

עבר יותר משבוע. אני לא משלה את עצמי בכך שה"היי" הזה יימשך לנצח. אני בטוחה, שיהיו לי נפילות, ודמעות וגעגועים. אין לי מושג מה אעשה אם וכאשר אתקל בו ברחוב ובכל זאת, אני יודעת שמשהו השתנה, שאני השתנתי. הפסקתי לפנטז עליו, ובכל פעם שהוא מתגנב למחשבותיי אני ממהרת להעסיק את עצמי במשהו אחר. הדמעות עדיין חונקות את הגרון, אבל בתדירות רחוקה יותר. וכל פעם שאני מרגישה בגוש הזה, שמפריע לנשום, אני שולפת את הרשימה מהכיס האחורי של הג'ינס ומשננת שוב ושוב. החיים ממשיכים, ואני ממשיכה ביחד איתם. הגיע הזמן להתגבר, לא? נמאס לי, נשבר לי הז…(אמנם אין לי אחד כזה, אבל לא נורא), אני לא אהיה יותר הסמרטוט של אף אחד. אני הולכת קדימה, ושהעבר יקבור את מתיו.