ויתורים זה כואב?

גם בימינו אלה, ימי טכנולוגיה, חומרנות ושיוויון בין המינים, יש עוד קומץ אנשים בעלי אוריינטציה רומנטית שמאמינים בכוחה של אהבה ומוכנים ללכת בשמה די רחוק.
אך ראוי לדון בשאלה כמה רחוק אפשר וראוי ללכת באמתלה זו. אסתכן ואומר ששאלה זו מופנית בעיקר אלינו הבנות, המגלות לרוב סימני הקרבה ניכרים יותר מאלה שמגלים הגברים.
כולנו יודעות שאהבה אמיתית מוציאה מאיתנו דברים מפתיעים ולא צפויים ואף מכופפת אותנו כמו בננות רקובות. הרי כמה פעמים שמעתן בחור שמצהיר "אני אוהב אותן בלונדיניות, רזות ושאפתניות", ומצאנו אותו כרוך אחרי שחומה, עגלגלה וביתית? או מישהי שמכריזה בגאון: "אני צריכה אותו מצליחן, עשיר ומרשים" ומשתטחת לרגליו של דלפון ביישן? קורה.
באהבה אין חוקים ואנחנו לומדות גם להתפשר כדי שזה יצליח. הבעיה מתחילה לצוץ בהדרגה, בדרך כלל כאשר אחד מבני הזוג חסר בטחון בקשר לצד השני ולכן מצטייר כנלהב יותר ופשרן יותר.

ויתורים כואבים

אין להניח מראש שאלה הן תכונות מייצגות בשאר תחומי החיים של הנלהב. יכול להיות שבחייו המקצועיים והחברתיים הבנאדם אסרטיבי ואף מעורר כבוד והערצה. רק אל מול בן הזוג הנכסף הוא הופך קרפיון ממש. לא חסרות דוגמאות מן החיים:
שרון מצויה במערכת יחסים קרובה-רחוקה עם בחור אותו עבדה קשה מאוד להפוך מילד רודף שמלות לגבר מחויב ואוהב, אבל איך שעמדה לנוח על זרי הדפנה – אופס… הבנאדם החליט לנסוע לארה"ב כדי להגשים חלום (להתפיח את הכיסים). שרון המתגעגעת והאוהבת נסעה בעקבות אהובה, דחתה את לימודיה ורק לאחר חודשים רבים חזרה ארצה להמשיך בחייה. הם מנהלים קשר בשלט רחוק (מכתבים, מיילים, שיחות סקס) ואין הוא מתכוון לחזור בשנתיים הקרובות. אילו היא, שעתידה לא פחות ולא יותר מונח על הכף, שוקלת ברצינות לעזוב לימודיה ועבודתה ולטוס אליו שוב. אגב, זה בסדר מבחינתה שהוא יעשה סקס מזדמן ("כי הוא בן, הוא חייב"). לה אין כוונה כזו.
איילת מתמודדת עם סיטואציה הרבה יותר נטולת תקווה. בחורה שהצליחה להעלות ברשתה על הנכסף שלה כבר בתיכון למשך כמה שנים. גם כאן ניכר דפוס של אדיש ובטוח בעצמו וחסרת ביטחון שנראה כי כל האנרגיות שלה טמונות בלרצות אותו. אחרי שש שנות זוגיות הוא הכריז על שבירת כלים ונפנף אותה ללא רחם. חודשים ארוכים היא מנסה להתאושש מההלם ומהטראומה וברגע הראשון שהיא מצליחה לעמוד על הרגליים, הוא מרגיש שהיא כבר לא ב"Stand By" ויוזם קאמבק משודרג למגורים משותפת. תוך פחות מחודש הסתמנה באופק עוד בעיטה בישבנה של הנלהבת, שלא מפסיקה להתחנן שלא יעזוב אותה וייתן לה צ'אנס לעשות אותו מאושר (ביחסים בהם היא אומללה רוב הזמן). איילת, אגב, היא עורכת דין מאוד מצליחה.

לוותר או לא לוותר?

יש אינספור דוגמאות נוספות לויתורים, פשרות והקרבות שאנחנו מסוגלות לספוג על מנת להשיג את הרצוי עבורנו ביחסים. השאלות שחשוב לשאול את עצמנו כשעוצרים לרגע, הן האם אותם ויתורים מביאים אותנו לתוצאה הרצויה או שהם פירות של חולשה ופחד שבסופו של דבר יוצרים חסכים, מירמור ותוצאה הפוכה לחלוטין? האם הקרבות מהותיות הופכות אותנו שפחות לאהבה, משועבדות לתלות או סתם רומנטיקניות חסרות תקנה? האם כדאי פשוט להכיר בכך ש"בשבילך הירח אצלו בידיים, בשבילו בשמיים"?