בננות בנות שמרשות לעצמן
באחד הימים כשיצאתי מהעבודה שמעתי יללות קורעות לב בכניסה לחניון. עמדתי במקומי וניסיתי לראות מאיפה הן מגיעות. משהו בהן גרם לי לעמוד מלכת ולחפש. היללות לא פסקו ועד מהרה זיהיתי את מקורן. מצידו השני של הכביש הסואן, שבלב מגדלי הבורסה ברמת גן, ראיתי אותו. חתלתול קטן ואבוד עם עיניים גדולות ומתוקות. הוא ישב מכונס ומופנם מתחת למעקה הברזל וילל. כל כך הזדהיתי איתו. המשכתי להביט בו אבל רכבים שעברו בכביש הבהילו אותו והוא נעלם.
חבל. רציתי לספר לו שאולי יש לי בית בשבילו, בשכונה נעימה ומרופטת בדרום העיר. שכונה שיכולים להיות לו שם הרבה חברים ואולי גם כמה אנשים שיטפלו בו. רציתי לספר לו שגם אני מצאתי שם איש שנתן לי בית ושהוא מגן עליי ומלטף את שיערי בלילה.
לרוץ מהר
עליתי במדרגות לפינה החמה שלנו בקומה האחרונה של הבניין. חיכו לי אוכל חם על השולחן ומים חמים לשטוף ממני את כל תלאות היום ומבט. חשבתי על החתלתול המסכן בצידי הכביש של מגדלי הבורסה. התפללתי שאף רכב לא ידרוס אותו בטעות. אני, בניגוד אליו, יכולתי לעצום עיניים, להניח את ראשי על הכר בספונטניות ולחלום על עולמות רחוקים. ידעתי שמבטו של האיש שומר עליי.
אבל לאט לאט הפך המבט שלו לסקפטי וחסר אמונה והוא סיפר לי שרגליו נעשות קרות. אחזתי בכפות רגליו בין ידיי וניסיתי לחמם אותן. נשפתי עליהן אוויר חם אבל ללא הועיל. רגליו נעשו קרות. כדי לחמם אותן הוא חייב להמשיך לרוץ, הוא אמר לי, אחרת יקפאו והוא יאבד תחושה. ראיתי איך צומחות סביבו חומות גדולות. ניסיתי לטפס עליהן, בציפורניי נאחזתי בסדקים שבין הלבנים ללא הצלחה. אבל נחתתי על רגליי, אספתי את שיערי ויצאתי לרחוב. הבטתי ימינה ושמאלה כדי שאף רכב לא ידרוס גם אותי והתחלתי לחצות את הכביש.
האהבה תנצח?
התהלכתי ברחובות השכונה מבלי ממש לדעת לאן מועדות פניי. הרחובות הצרים והמלוכלכים הפכו למוכרים וחמימים. הבטתי בפניהם של האנשים שחלפו על פני, נראה היה לי שהם מחפשים בית.
בליבי איחלתי לכל אחד מהם שימצא את מה שהוא מחפש. אבל מה אני מחפשת לעצמי, לא ידעתי. רק חשבתי שכאשר זה יקרה כל מה שאני לא מסוגלת להגדיר יקבל פנים, גוף, קול ומבט. מבט נאיבי קצת, כזה שאולי עוד מאמין באגדות.
הגעתי לקצה השכונה. חשבתי על האיש שנתן לי בית שם. היה לו את המבט הזה, אבל הוא התחלף. הרחוב שלפתע עמדתי בפתחו היה חשוך וריק, אז חזרתי על עקבותיי לכוון הרחובות המוארים יותר. בדרכי חזרה חלפתי על פני שלט שבישר על חג האהבה שבפתח. תהיתי מה אחגוג השנה – את העובדה שהיא קיימת איפשהו, או את המחשבה שאולי יום אחד תגיע?
יפה נורא.
היא תגיע, נכון?
כתוב טוב, אהבתי. החיפוש אחר בית הוא עקר לטעמי. רגליים קרות שחייבות להמשיך לרוץ ראויות לניסור הגון – אלים, אבל זו דעתי.