בננות בנות שמרשות לעצמן
השמיים נראו דחוסים להתפקע עת התכסו עננים עבותים בגון אפור לבן. להקות של כלבים בודדים התחככו אלו באלו ברחובות הצפופים של תל-אביב. זה טבעו של כל יצור חי, חשב לעצמו ירון, כשהבדידות חודרת כמו מכת קור צורבת.
עוד רגע יסיים לשתות את המקיאטו שהזמין. בעוגת השוקולד האוורירית עם ציפוי שוקולד מריר ולבן למעלה, כמעט שלא נגע. בקושי ניקר בה עם המזלג. כשייצא מכאן ישאיר טיפ נאה למלצרית החיוורת שיושבת על אחד מכיסאותיו הגבוהים של הבר, מחשבת חישובים על פנקס מרוט.
רווק נאה ירון לוין; עיניו הכחולות והבורקות מלחלוחית-תמיד סוקרות את הרחוב השומם; את הגגות הישנים והמרוטים של תל-אביב, שבימים שכאלה, כשהרחובות מתכסים בדוק קל של אובך כמו תמונת-זיכרון מתויקת תחת נייר פרגמנט באלבום ישן, כמעט ואפשר לשכוח את מעמדה.
לגימה אחרונה והוא בדרך החוצה, לא שוכח להשאיר אחריו תשר נדיב.
"הכל היה בסדר?" הוא שומע לחישה מאחוריו. המלצרית החיוורת מביטה בו בציפייה, אצבעות ידיה פכורות ומונחות ברפיון על בטנה. וירון, מופתע מפנייתה הפתאומית, עונה ב"כן" מנומס מלווה בחיוך קל.
בדיוק ברגע בו עמד להמשיך בדרכו אל דלת היציאה קפא כאילו חזר בו. "את אולי צריכה טרמפ הביתה? כלומר, סיימת את המשמרת?" שמע את השאלה נזרקת אל חלל האוויר. המלצרית החיוורת שכבר הספיקה לחזור אל מקום מושבה על הבר, נראתה גם היא לא פחות מופתעת מההצעה הפתאומית. עיניה השחורות נלפתו בעיניו הכחולות של ירון שהחל להראות סימנים של אי-נוחות.
"האמת היא שכן, רק תן לי דקה לסיים כאן משהו."
ירון הנהן בהסכמה והתיישב על אחד הכיסאות. מבטו ליווה אותה כשאספה מן השולחן את התשר שהשאיר אחריו, מחייכת אליו בהכרת-תודה, וחצתה את הבר לכיוון המטבח. כשנעלמה ממנו, פנה להתבונן אל תוך בית הקפה; אל שולחנות המהגוני המיותמים ואל רצפת הפרקט המאובקת מעט. בינו לבינו צחקק כשחשב שהמקום הזה נראה נטוש כמו מסבאה במערב הפרוע. קלינט איסטווד והנרי פונדה לא נראים באופק. עכשיו ראה אותה צועדת לכיוונו הישר מדלת המטבח. את המכנסיים השחורים והסינור האדום הקשור מעליהם, החליפו מכנסי ג'ינס כחולים והדוקים שהבליטו גזרה זעירה. הפנים עדיין חיוורות.
שניהם יצאו אל הקור המקפיא של אמצע פברואר, כל אחד בשתיקתו. גם כשנכנסו אל רכב הפיאט-אונו של ירון, עוד היו שקועים בשתיקתם. מדי כמה רגעים הפנה ירון מבט לעברה. הנה היא יושבת מכווצת על כסא הנוסע שלצדו, ממוללת את שערה השחור בציפורניים משוחות לק אדום. כל-כך ארוכות, חשב לעצמו וחש דגדוג קל לאורך שדרתו. עכשיו היא מהמהמת לעצמה מנגינה מוכרת; שחור-עיניים מצועף מביט מבעד לחלון הזכוכית הסגור אל שיירות הכלבים המשוטטים.
"איפה את גרה?"
כאילו נעורה משינה מתוקה, הסתובבה לעברו. מבטה חולמני והיד ממשיכה וממוללת קווצת שיער אחרת. עיני הפחם בהו בו למספר שניות, מה ששוב עורר בו אי-נוחות. הוא הזדקף על מושבו וכחכח קלות. אחרי שתיקה קצרה, החזירה לו גם היא בשאלה: "ואיפה אתה גר?"
ההתעניינות הפתאומית של מי שנראתה מבוצרת, שבויה כמעט, בעולמה, תפסה את ירון לא מוכן. וכשנעצרו בצומת אלנבי-רוטשילד שם לב, למרבה המבוכה, שהוא נוסע בדרך המובילה אל ביתו שלו.
"אריק קלפטון."
"מה?"
“Let it grow”. זה שם השיר שזמזמת.
"אה..נכון."
"יש לי את הדיסק בבית. אם את רוצה, אפשר לעבור אליי. אני אלווה לך אותו."
"אני אשמח."
וכאילו לא עמדה ביניהם שתיקה מעולם, גלשו אל שיחה בנושא מוסיקה והלאה אל האמנות בכללה; הוא העיר על כך שקלפטון כתב את אחד משיריו המפורסמים "Tears in heaven "על בנו המת. והיא המשיכה והצביעה על הקשר שבין אבדן לאמנות טובה באמת, ועל כך שכולנו חווינו אבדן בשלב כזה או אחר של חיינו, ונשארנו חסרים במקומות מסוימים של הנפש. רק שיש מי שיודעים לזקק את הכאב ליצירה. "וזו הנחמה הגדולה שבאמנות," סיכמה לבסוף, "שהיא ממלאת את המקומות החסרים ומחייה בנו את האשליה שאנחנו שלמים אחרי הכל."
כשהגיעו לביתו, פנה ירון להכין קפה במטבח והשאיר אותה להתבונן בציורי השמן הצבעוניים שבסלון. "את הציור הזה קניתי בגלריה גורדון," אמר כשהבחין בה מתמקדת בתמונה של אנייה צבועה בצבעי אדום-צהוב, מרהיבה על רקע גלי תכלת, בוערת בלב ים, "אמן צעיר ומבטיח." אחר כך הניח את מגש הקפה על השולחן הקטן שניצב בין שתי ספות בגון בורגונדי. החושך כבר ירד, וירון שחש שהוא מעכב אותה, הציע לה להתלוות אליו לחדרו, בטח ייקח לו זמן למצוא את הדיסק, חודשים שלא נתקל בו והוא מצטער מראש על הבלגן.
הם נכנסו לחדר הקטן בו עמדו זה לצד זה כוננית דיסקים, מכתבה, ארון ומיטה זוגית. החדר לא נראה היה מבולגן כפי שהתנצל, רק צפוף, מאלץ אותם להידחק זה לזו. היא צחקקה לעצמה כשפשפש בכוננית ומלמל לעצמו. כך דקות ארוכות לפני שחש בצינה נעימה מחליקה במורד הגו; יד לבנה קטנה מטיילת על גבי חולצתו, על הכפתורים השחורים הנפרמים בזה אחר זה. הוא נפנה לאחור כשגילה שהתהפכו היוצרות; הים לא יכול על האנייה; מרפרפת על פניו ומטילה בו גלים-גלים, פכפוכי דופק מהירים, מלטפת ומגעישה גם יחד.
כשהטיל עצמו עליה, חש התעוררות במכנסיו. דקות ארוכות הקדיש ללמוד כל איבר מאיבריה; הוא חכך שפתיים על לחייה החיוורת, מצית בה אודם לוהט; אחר כך נפנה אל צווארה הארוך והתעכב בנשיקות על כתם לידה מעוצב כדובדבן, ממוקם מעט מעל לעצם הבריח; את השדיים הלבנבנים על פטמותיהן האדומות אימץ אל פיו, כל אחד בתורו. ובמשך כל הזמן הזה היו העיניים השחורות אי שם מתחת לשמורותיהן. דווקא עכשיו חיפש את מבטה ולא נענה. התנועות הקצובות, אגן אל אגן, שפתיים לשפתיים. החדירה והאנקה החרישית, החנוקה כמעט, בעקבותיה.
"ירון."
"לאונורה."
"נעים לי מאוד."
כששכבו ערומים ומותשים על המיטה, אמרה שהיא צריכה ללכת וביקשה שיישאר לישון. הוא נזכר בדיסק והספיק להתרומם ממשכבו, אבל היא הידקה ציפורן אדומה אל פיו ובעיניה השחורות הפצירה בו להרפות. ולא, אין צורך שיסיע אותה הביתה, היא תסתדר, רק שיחזור לישון.
למחרת היום חזר ירון אל הבר-קפה הפינתי.
כשנכנס הבחין בהמוני האנשים שגדשו את המקום. זרות למראה היו המלצריות בנות העשרה, מאופרות בקפידה, שחצו את טורי השולחנות לאורכם ולרוחבם, מציעות את חיוכן לכל דורש, מתעכבות על כל שולחן כמו דבורים יונקות מאבקנים. הזמזום הבלתי-נסבל אינו חדל לרגע; רחשי שיחה נשמעים מכל עבר וריח פרפיום כבד עומד באוויר.
יושב ירון וראשו בין ידיו.
על לאונורה לא שמעו כאן. כאילו לא ידע המקום את חיוורונה, את להטן של העיניים ששחור אישונן נבלע בשחור קשתיתן. ואולי הייתה הזיה של איש אחד. אתמול לא היה מעולם.
עוד רגע יסיים לשתות את המקיאטו שהזמין. בעוגת השוקולד האוורירית עם ציפוי שוקולד מריר ולבן למעלה, כמעט שלא נגע. בקושי ניקר בה עם המזלג. כשייצא מכאן ישאיר טיפ נאה למלצרית החיוורת שיושבת על אחד מכיסאותיו הגבוהים של הבר, מחשבת חישובים על פנקס מרוט.
רווק נאה ירון לוין; עיניו הכחולות והבורקות מלחלוחית-תמיד סוקרות את הרחוב השומם; את הגגות הישנים והמרוטים של תל-אביב, שבימים שכאלה, כשהרחובות מתכסים בדוק קל של אובך כמו תמונת-זיכרון מתויקת תחת נייר פרגמנט באלבום ישן, כמעט ואפשר לשכוח את מעמדה.
לגימה אחרונה והוא בדרך החוצה, לא שוכח להשאיר אחריו תשר נדיב.
"הכל היה בסדר?" הוא שומע לחישה מאחוריו. המלצרית החיוורת מביטה בו בציפייה, אצבעות ידיה פכורות ומונחות ברפיון על בטנה. וירון, מופתע מפנייתה הפתאומית, עונה ב"כן" מנומס מלווה בחיוך קל.
בדיוק ברגע בו עמד להמשיך בדרכו אל דלת היציאה קפא כאילו חזר בו. "את אולי צריכה טרמפ הביתה? כלומר, סיימת את המשמרת?" שמע את השאלה נזרקת אל חלל האוויר. המלצרית החיוורת שכבר הספיקה לחזור אל מקום מושבה על הבר, נראתה גם היא לא פחות מופתעת מההצעה הפתאומית. עיניה השחורות נלפתו בעיניו הכחולות של ירון שהחל להראות סימנים של אי-נוחות.
"האמת היא שכן, רק תן לי דקה לסיים כאן משהו."
ירון הנהן בהסכמה והתיישב על אחד הכיסאות. מבטו ליווה אותה כשאספה מן השולחן את התשר שהשאיר אחריו, מחייכת אליו בהכרת-תודה, וחצתה את הבר לכיוון המטבח. כשנעלמה ממנו, פנה להתבונן אל תוך בית הקפה; אל שולחנות המהגוני המיותמים ואל רצפת הפרקט המאובקת מעט. בינו לבינו צחקק כשחשב שהמקום הזה נראה נטוש כמו מסבאה במערב הפרוע. קלינט איסטווד והנרי פונדה לא נראים באופק. עכשיו ראה אותה צועדת לכיוונו הישר מדלת המטבח. את המכנסיים השחורים והסינור האדום הקשור מעליהם, החליפו מכנסי ג'ינס כחולים והדוקים שהבליטו גזרה זעירה. הפנים עדיין חיוורות.
שניהם יצאו אל הקור המקפיא של אמצע פברואר, כל אחד בשתיקתו. גם כשנכנסו אל רכב הפיאט-אונו של ירון, עוד היו שקועים בשתיקתם. מדי כמה רגעים הפנה ירון מבט לעברה. הנה היא יושבת מכווצת על כסא הנוסע שלצדו, ממוללת את שערה השחור בציפורניים משוחות לק אדום. כל-כך ארוכות, חשב לעצמו וחש דגדוג קל לאורך שדרתו. עכשיו היא מהמהמת לעצמה מנגינה מוכרת; שחור-עיניים מצועף מביט מבעד לחלון הזכוכית הסגור אל שיירות הכלבים המשוטטים.
"איפה את גרה?"
כאילו נעורה משינה מתוקה, הסתובבה לעברו. מבטה חולמני והיד ממשיכה וממוללת קווצת שיער אחרת. עיני הפחם בהו בו למספר שניות, מה ששוב עורר בו אי-נוחות. הוא הזדקף על מושבו וכחכח קלות. אחרי שתיקה קצרה, החזירה לו גם היא בשאלה: "ואיפה אתה גר?"
ההתעניינות הפתאומית של מי שנראתה מבוצרת, שבויה כמעט, בעולמה, תפסה את ירון לא מוכן. וכשנעצרו בצומת אלנבי-רוטשילד שם לב, למרבה המבוכה, שהוא נוסע בדרך המובילה אל ביתו שלו.
"אריק קלפטון."
"מה?"
“Let it grow”. זה שם השיר שזמזמת.
"אה..נכון."
"יש לי את הדיסק בבית. אם את רוצה, אפשר לעבור אליי. אני אלווה לך אותו."
"אני אשמח."
וכאילו לא עמדה ביניהם שתיקה מעולם, גלשו אל שיחה בנושא מוסיקה והלאה אל האמנות בכללה; הוא העיר על כך שקלפטון כתב את אחד משיריו המפורסמים "Tears in heaven "על בנו המת. והיא המשיכה והצביעה על הקשר שבין אבדן לאמנות טובה באמת, ועל כך שכולנו חווינו אבדן בשלב כזה או אחר של חיינו, ונשארנו חסרים במקומות מסוימים של הנפש. רק שיש מי שיודעים לזקק את הכאב ליצירה. "וזו הנחמה הגדולה שבאמנות," סיכמה לבסוף, "שהיא ממלאת את המקומות החסרים ומחייה בנו את האשליה שאנחנו שלמים אחרי הכל."
כשהגיעו לביתו, פנה ירון להכין קפה במטבח והשאיר אותה להתבונן בציורי השמן הצבעוניים שבסלון. "את הציור הזה קניתי בגלריה גורדון," אמר כשהבחין בה מתמקדת בתמונה של אנייה צבועה בצבעי אדום-צהוב, מרהיבה על רקע גלי תכלת, בוערת בלב ים, "אמן צעיר ומבטיח." אחר כך הניח את מגש הקפה על השולחן הקטן שניצב בין שתי ספות בגון בורגונדי. החושך כבר ירד, וירון שחש שהוא מעכב אותה, הציע לה להתלוות אליו לחדרו, בטח ייקח לו זמן למצוא את הדיסק, חודשים שלא נתקל בו והוא מצטער מראש על הבלגן.
הם נכנסו לחדר הקטן בו עמדו זה לצד זה כוננית דיסקים, מכתבה, ארון ומיטה זוגית. החדר לא נראה היה מבולגן כפי שהתנצל, רק צפוף, מאלץ אותם להידחק זה לזו. היא צחקקה לעצמה כשפשפש בכוננית ומלמל לעצמו. כך דקות ארוכות לפני שחש בצינה נעימה מחליקה במורד הגו; יד לבנה קטנה מטיילת על גבי חולצתו, על הכפתורים השחורים הנפרמים בזה אחר זה. הוא נפנה לאחור כשגילה שהתהפכו היוצרות; הים לא יכול על האנייה; מרפרפת על פניו ומטילה בו גלים-גלים, פכפוכי דופק מהירים, מלטפת ומגעישה גם יחד.
כשהטיל עצמו עליה, חש התעוררות במכנסיו. דקות ארוכות הקדיש ללמוד כל איבר מאיבריה; הוא חכך שפתיים על לחייה החיוורת, מצית בה אודם לוהט; אחר כך נפנה אל צווארה הארוך והתעכב בנשיקות על כתם לידה מעוצב כדובדבן, ממוקם מעט מעל לעצם הבריח; את השדיים הלבנבנים על פטמותיהן האדומות אימץ אל פיו, כל אחד בתורו. ובמשך כל הזמן הזה היו העיניים השחורות אי שם מתחת לשמורותיהן. דווקא עכשיו חיפש את מבטה ולא נענה. התנועות הקצובות, אגן אל אגן, שפתיים לשפתיים. החדירה והאנקה החרישית, החנוקה כמעט, בעקבותיה.
"ירון."
"לאונורה."
"נעים לי מאוד."
כששכבו ערומים ומותשים על המיטה, אמרה שהיא צריכה ללכת וביקשה שיישאר לישון. הוא נזכר בדיסק והספיק להתרומם ממשכבו, אבל היא הידקה ציפורן אדומה אל פיו ובעיניה השחורות הפצירה בו להרפות. ולא, אין צורך שיסיע אותה הביתה, היא תסתדר, רק שיחזור לישון.
למחרת היום חזר ירון אל הבר-קפה הפינתי.
כשנכנס הבחין בהמוני האנשים שגדשו את המקום. זרות למראה היו המלצריות בנות העשרה, מאופרות בקפידה, שחצו את טורי השולחנות לאורכם ולרוחבם, מציעות את חיוכן לכל דורש, מתעכבות על כל שולחן כמו דבורים יונקות מאבקנים. הזמזום הבלתי-נסבל אינו חדל לרגע; רחשי שיחה נשמעים מכל עבר וריח פרפיום כבד עומד באוויר.
יושב ירון וראשו בין ידיו.
על לאונורה לא שמעו כאן. כאילו לא ידע המקום את חיוורונה, את להטן של העיניים ששחור אישונן נבלע בשחור קשתיתן. ואולי הייתה הזיה של איש אחד. אתמול לא היה מעולם.
