מאחורי הגמגומים

הייתי ילדה. אמרו לי שזה בסדר, לאבד את בתולי לפני גיל שש. זה לא הרגיש כאילו ש"זה" בסדר. כנראה שסבלתי מאוד. לא את כל מה שקרה אני זוכרת. ממה שהרגשתי, אינני זוכרת דבר. אני זוכרת חלק מההתרחשות, שעה ביום, מיקום. האמת כנראה נוראית כל כך, עד ששנה לאחר שהכל פסק, כשהייתי בת ארבע עשרה, העלים המוח שלי את כל מה שיכול היה לגרום לי להשתגע.
שואלים אותי איזו ילדה הייתי, אני זוכרת בעיקר את זו שהמשיכה לחייך והייתה תלמידה טובה. בארון הייתה לי עוד אחת, פילגש של משחקי מין. מי שפגע בי לא היה זר, לא הוא ולא אני באנו ממעמד סוציו אקונומי נמוך. הוא היה איש קרוב. גבר שרובינו אפילו היינו מסכימות לדייט איתו.

הסטטיסטיקה של התעללות מינית בילדים היא בעייתית. אחוזי הדיווח על התעללות נמוכים מאוד, גם אין הסכמה לגבי הכללת דיווחים קיימים בסטטיסטיקה, משום שאין הסכמה ביחס להגדרת המונח "התעללות" (טווח הפגיעה רחב מאד, החל מניצול קל של ילדים, כמו במקרים של חשיפת איברי מין על ידי זר ברחוב, ועד פגיעה מינית ופיזית לאורך תקופה ממושכת על ידי אדם קרוב). תפיסת מציאות גמישה ואוצר מילים ירוד של ילדים ודעות קדומות (אפילו באקדמיה), תורמים אף הם לבעייתיות במחקר. יחד עם זאת, אלה הן ההערכות המקובלות בארה"ב:
– %38 מהילדות ומעל 15% מהילדים סבלו התעללות מינית לפני גיל 18.
– כ %90 מסך מקרי התקיפה המינית בילדים אינם מדווחים למשטרה.
– רק בשליש ממקרי התקיפה המינית נגד ילדים נעשה שימוש באלימות.
– ברוב מקרי התקיפה, הכיר הילד את התוקף. מחקרים מראים שככל שהתוקף קרוב יותר לילד, רב הסיכוי שהילד לא יזכור את ההתעללות בבגרותו.

ולגועל נפש


אני לא חלק מן המספרים.
התביישתי.
בגיל 13 עמדתי בתא טלפון מעמיסה אסימונים שליקטתי מהרחוב, מחייגת לער"ן. מתקשרת ומנתקת, מנתקת ובוכה. מלאת בושה וכאב על מה שקרה, מלאה מבוכה. מלאת ספק אם אני אמורה להרגיש כך, אם יש לי זכות להזדקק לעזרה, אם אני בעצם אשמה בכל, מה יקרה אם אדבר, מה אם יאמינו לי, מה אם לא?

התעללות מינית בילד אינה נעשית בתוך קשר שוויוני. היא נעשית בדרך כלל על ידי מבוגר, שצרכיו אחרים משל הילד, או על ידי ילד אחר בכפיה או תוך איום. רוב מקרי התקיפה המינית בילדים נסמכים על העובדה שמעצם היותו קטן וצעיר יותר, הילד חש מאוים, ומייחס למבוגר סמכות. לחילופין מושג שיתוף הפעולה של הילד בדרכי נועם על ידי סילוף תפיסתו את הנעשה, תוך ניצול תמימותו של הילד וחוסר יכולתו להבחין בין חיבה למיניות. כמעט תמיד, הילד מבודד מדמויות בוגרות בהן הוא נותן אמון. מסיבה זו מועט כל כך השימוש באלימות במקרים אלו. נדירות, מושגת סבילות של הילד על ידי שימוש באיומים ישירים, או בכוח.
אלו התוקפים ילדים מינית, עושים זאת ברובם של המקרים כלפי ילדים הנסמכים על סביבה משפחתית לא מתפקדת, במקום בו לא יוכל הילד לדווח, או לא יזכה לאישור ותמיכה אם ידווח. כלומר – התוקף מזהה בדרך כלל את פגיעות טרפו.
באחת – ילד אינו מסוגל להתמודד עם צרכים מיניים של בוגר (ברמה הפיזית, תוכלו תמיד לדמיין את בעיית אי ההתאמה בגדלים), או עם פעילות מינית שאינה מתאימה לשלב ההתפתחותי שלו.
ילד החווה אירוע של תקיפה מינית, מאותת תמיד על מצוקתו. איתותים כאלו כוללים למשל הפגנת בקיאות מוגזמת, יחסית לגילו, במין (בדיבור ובהתנהגות), כאבים לא מוסברים ודלקות בפה, באזור איברי המין והרקטום, שינוי קיצוני ופתאומי בהרגלי השינה והמנוחה, פחד לא מוסבר ממקום מסוים או אדם מסוים, דיכאון, עליצות מוגזמת. הסימפטומים מגוונים מאד, אבל הם כוללים תמיד שינוי מהתנהגותו הרגילה, הקודמת, של הילד וקיצוניות כלשהי ברמת ההתנהגות. הם יכולים להיות קשים לזיהוי, אבל הם תמיד שם.

מה קורה אחרי


למראית עין, אפשר היה לחשוב שבגיל ארבע עשרה עזבתי מאחורי את מה שקרה והשכחתי מעצמי הכל. נשכחו הסימפטומים הקשים מהם סבלתי כילדה (התקפי בכי בלתי מוסברים, כאבים בשדיים שעוד לא היו ניצנים אז, שעות ארוכות של בהייה אל תוך האוויר), נשכחו המעשים שאולי ידע עליהם מישהו אחר, ואולי לא. המשכתי הלאה, משוכנעת בהיותי רעה מיסודי, רדופה צורך להגן על עצמי, בכל מחיר, בכל מצב, בכל אמצעי, ובלי לדעת למה.

כאמור, רוב מקרי ההתעללות בילדים לא מדווחים עם התרחשותם. הפגיעה נשארת בעינה, במובן שלעתים נמשכת ההתעללות חודשים ושנים. אולם גם כאשר ההתרחשות פוסקת, מוטמעת הפגיעה (הטראומה) אל תוך האישיות.
כאשר הטראומה מטופלת בזמן, דפוסי הפגיעה אינם מתקבעים, ולרוב מחלימים הילדים באופן כמעט מלא תוך זמן קצר. מקרים אלה מעטים מאד, לעיתים נאחזים מכחישי ההתעללות למיניהם כהוכחה להיות המעשים המיניים בלתי הרסניים.
טראומה ממושכת, במיוחד כזו שמתרחשת בזמן גיבוש האישיות, כאשר איננה מטופלת כראוי ובזמן, יכולה להביא למצבים הקרויים הפרעת אישיות דיססוציאטיבית ותסמונת פוסט טראומטית. טווח הבעיות במצבים אלה רחב מאד, וכולל, בין השאר: שנאה עצמית, תפיסה לא מציאותית של האני, דימוי גוף ירוד, חוסר יכולת לתת אמון או מתן אמון מוגזם, חוסר יכולת לחוות אינטימיות, אובדנות (נטייה להתאבדות), בעיות בהורות (כגון הזנחה, התעללות למיניה ועוד), פערים בזיכרון, חרדות, התמכרות לסמים ולאלכוהול, זנות כחלק מתפיסת האני כאובייקט לשירות, וגם פיצולי אישיות מלאים – יצירת כמה דמויות המתאכלסות בנפש אחת מעונה.
באופן דומה, אגב, מיטב בניה של מדינת ישראל שחוו טראומה במלחמות ישראל, פיתחו באין טיפול הפרעות אישיות פוסט טראומתיות, שחלקן דומה לאלו של ילדים שעברו התעללות מינית.

הכחשה והדחקה כרפלקס אישי-תרבותי


המצוקה בה הייתי שרויה הובילה אותי לא אחת לאבחונים פסיכולוגיים רבים ובדיקות רפואיות. אולי בגלל חוסר מודעות לנושא, אולי מפני שקשה כל כך להאמין שזוועות אפשריות גם בשכונות מאוד טובות, אולי מפני שקשה כל כך להטיל ספק ביכולתם של הורים, איש לא פענח את הסימנים.
כאשר פתחתי לא מזמן את תיקי האבחונים הללו, נדהמתי לגלות עד כמה הייתי סימפטומטית, ממרחק של מעל עשר שנים לא נותר לי אלא להתפלל שהיום ילדה כמוני תקבל את העזרה שהיא זקוקה לה באופן נואש כל כך. את חיי אני חבה למתנדבת במרכז הסיוע שהבינה אחרי שיחה של חצי שעה מה מסתתר מאחורי הגמגומים שלי.

ילד שחווה התעללות מינית אינו יכול להרשות לעצמו לחוש את הרגשות שבאים איתה בזמן אמת, כי אז הוא עלול להשתגע או להתמוטט. רבים הילדים המדחיקים את ההתעללות עד כדי שכחה כמעט מוחלטת בבגרותם.
חוסר האונים מול האמת אינו שמור לילד לבדו. במקרים רבים מאד, גם הסובבים אותו אינם מסוגלים להביט באמת ולשרוד. אמהות רבות אינן מבחינות בסימנים (בולטים ככל שיהיו) שהילד מציג, ובדיעבד, מכחישות שידעו ולו דבר על המתרחש. מורים נעלמים או נאלמים, גננות מסבות את הפרשנות לחבורות לשובבות יתר של הילד, הורים של חברים לכיתה מתעלמים מאיתותים של ילדיהם בנושא וממידע שהם מוסרים.
החברה מכחישה התעללות מפני שהיקיצה ממנה קשה מאוד ודורשת התמודדות עם מגוון רחב של השפעות ארוכות טווח והפניית משאבים כלכליים רבים לשיקום.
הדחקה והכחשה הם צורך הגנתי. ברמה החברתית, מרגע שהחלו תהליכי הדחקה כגון אלה שתיארתי, קשה מאד לעצור את שרשרת הפיצוץ שלהם. ההדחקה החברתית משרתת את התוקפים – בסביבה עוצמת עין ממשיכים הקורבנות לסבול, ממשיכים הטורפים לתקוף והחברה ממשיכה לשלם את המחיר.

אפשר להחלים


אין לי פיצול אישיות. יש לי פיצולים קטנים ויכולת להשטיח את כל המנעד הרגשי שלי ברגע שנקלט אות סכנה. אני פשוט לא מרגישה את העולם כפי שאתם, "הנורמאליים" מרגישים אותו. לי יש בועה ממסכת, ממסטלת. יש לי נטייה לשכוח כל דבר שאינו נעים לי, אני חווה הבזקים של העבר. ואימה. זו התחושה הראשונה שעלתה כשנזכרתי מי הייתי. האימה.


אינני מצטערת לרגע על היום בו חזרו אלי במפולת זיכרונות ילדותי, אני שמחה עליו. אינני מצטערת על היקיצה אל עולם החיים, על היכולת שאני מפתחת להרגיש באמת, ובזמן אמת. אני לומדת לאהוב: את עצמי, ואיתי את העולם, אני לומדת לחיות מבלי להשחית את עצמי. אם אין לי דבר אחר שילווה אותי, יש לי תקווה, שיושבת על כתפי כנראה עוד מהזמן בו הייתי קטנה מידי להגן על עצמי.

תגובות

  1. ההיא שהלכה

    כמה זמן לוקח למאמר חשוב כזה להתפרסם. אוף.

    אוי, יקירה, גם אז כמו היום עושה לי רע. תחושת הקבס שמטפסת במעלה גרוני לא יכולה להכתב במילים, להחסם במשפטים ארוכים, מתפתלים עם ניקוד.
    אף מילה לא מקהה את הכאב, את מה שהיה, את הטשטוש שאנחנו כופים על עצמינו כדי לשכוח. והנה, הזכרון מתעתע, כל ההדחקות יוצאות אצל האיש ההוא, בעל המשקפיים שסוחט רגעי שפיות אחרונים.
    בהתחלה, כשהקשתי על "הגיבו" היה לי מה לאמר ואפילו לא מעט. על התעללות מינית ועל הטרדות ועל דברים שחוויתי בעצמי, והנה, השתיקה שוב מכריעה.
    לא עכשיו, אולי פעם, אולי לא.

  2. מוריה, אולי תספרי קצת על עצמך, בת כמה את ומה את עושה כיום?
    מזמן לא קראתי עדות כל כך קשה.

    • מוריה יקרה
      העדות שלך ריגשה אותי עד דמעות. אני חוששת שהכאב העמוק, הבלתי פוסק, השורף בתוכי, נובע מאיזושהי טראומה בילדות שאינני מצליחה לזכור, ואז אני חושבת שאני מושפעת מסרטים והכל בדמיוני – אני מקווה מצד אחד שיבוא היום ואני אבין אותו (את הכאב) ומצד שני אני לא רוצה לדעת.
      אני רועדת… בשביל מה? הרי ההדחקה הוא מנגנון הגנה שנועד להגן עליי, אז למה להתנגד לו?
      בשביל מה לחטט, לנבור
      אני מקווה שאני יוכל בסופו של דבר לחיות בשלום עם הכאב, האם האמת באמת משחררת?

      • אני רוצה להוסיף דברים לעופר – אני חושבת שלא רק שמיותר לציין פרטים כמו גיל עיסוק מגורים וכד' במקרה הזה הוא אף יפגע בהכרה שזאת יכולה להיות כל אחת. גם השכנה בדלת ממול.
        למרות שהסקרנות מתבקשת צריכים להבין שזה מקרה אחד מיני רבים – ראה הנתוני הסטיסטיקה.

      • ג'ינג'ית בדימוס

        נדמה לי שאני יודעת למה את מתכוונת
        מכירה את התחושה המשונה, השורפת הזו.

      • רק מהניסיון שלי אני יכולה לומר:
        אולי יש שם משהו שהמח שלך יודע, והראש שלך עוד מסרב לקלוט.
        אם תתני לעצמך מספיק שקט
        זה יצוף.
        המנגנון הזה של ההגנה, הוא עובד לתקופה מסוימת, אבל כדי להתמודד צריך לזכור.
        וזאת תקופה קשה.

  3. מוריה, כשקראתי את מה שכתבת לא יכולתי להפסיק לחשוב: את הכאב והאימה שאני מרגישה בדקות האלה, את ודאי מרגישה כל יום בחיים שלך. אני מקווה שהאומץ והכנות שלך יאפשרו לך לחיות טוב עם עצמך- אין דבר שמגיע לך יותר…
    ובאמת יפה שנושא כזה הרה גורל זוכה להתייחסות באתר . למה הנושאים החשובים תמיד נדחקים לאתרים ממשלתיים כבדים ולא פופולרים?

  4. למוריה, ולכל אחת/אחד אחר שיש לו מה לתרום בנושא – יש לי שאלה:
    האם את מאמינה שזכרון של התעללות עשוי להיות מודחק, כך שבעצם תחווי את כל הסימפטומים כאילו עברת משהו בעבר, תחלמי שוב ושוב חלומות מפורשים, תרגישי דברים שאין לך מושג מאיפה הם צצו – וכל זה מבלי שיהיה לך זיכרון ברור של אירוע?

    אני אמנם סטודנטית שלומדת את הנושא הזה הן דרך לימודי האקדמיים, ובעיקר דרך אוטודידקציה (מחקר עצמאי), אבל המחלוקת בנושא הזכרונות המודחקים כל-כך גדולה ועמוקה, שאין לי שום קצה של תשובה. אז רציתי לשאול אותך, הכותבת, ואת כל מי שיש לה (או לו) ניסיון/דעה/ידע כלשהם בנושא – מה אתן חושבות.

    תודה, אני.

    • נינה ק.

      ויולט,
      שנים, שנים, לא חשבתי כלל על מה שעבר עלי. לא יודעת אם לקרוא לזה הדחקה,
      או סתם שכחה, כי זה עבר. אבל לא חשבתי על זה, כמעט, מיום שהכל פסק, בגיל 12 בערך, ועד שהחבר הראשון ניסה לשכב איתי, וגילה מולו ילדה קטנה בוכיה ורועדת, מקופלת בתנוחה של עובר ולא יודעת מאיפה זה נחת עליה.
      עד שהזכרונות חזרו פתאום, בבת אחת, ולא היה ספק קל לרגע, אפילו, שאלה זכרונות באמת.
      שאלו דברים שקרו. לא היה שום ספק שזה היה.

      והאמת – אחת הסיבות שגורמות לי לא לקום ולהתלונן, לא להאשים קבל עם ועדה את הבנזונה שחשב שזה בסדר להתעסק עם ילדה בת 6, היא בדיוק מה שאת מדברת עליו. המחלוקת הזו. שאם אני אלך נגדו למשטרה או לבית משפט, מישהו יקום ויגיד שהמוח שלי ממציא דמיונות. זו תהיה המילה שלי מול המילה שלו, ולי אין סימנים פיזיים להוכיח כלום. ואין לי את הכוח הנפשי לצאת שוב פעם מושפלת מהתמודדות מולו. יותר קל להמשיך הלאה, להעזר בפסיכולוג ובחברים ולבנות חיים חדשים, מאשר לפתוח את הפצע הישן בלי שום בטחון שהוא יבריא מזה.

      אני לא יודעת אם אין דבר זה זכרונות פיקטיביים שמומצאים ומתקבלים כזכרון מודחק. אבל בלי ספק שיש דבר כזה זכרונות מודחקים, שצצים ועולים פתאום אחרי שנים רבות.

    • Dear violet,
      You asked about some information about memories' repression. Lucky us, 10 days ago was published in Nature (410: 6826 (2001) outstanding paper provides an unambiguous model for exploring memory repression in the laboratory. One week earlier was published another paper describing research into the biological basis of psychopathy deserves higher priority.
      Sincerely yours,
      Tzav

    • מניסיוני ומניסיונם של אחרים:
      יכולים להיות מצב של מחיקה לכאורה טוטאלית של הזכרון.
      לפעמים יש חלומות או "סימפטומים" כפי שקראת להם שלמביט מהצד יראו ברורים אבל האדם עצמו לא יוכל לעשות את ההיקש הזה.
      עם זאת – זה לא אומר שכל מי שחלם על אונס או התעללות אכן חווה כזו והדחיק.

  5. סוף כל סוף זה התפרסם!
    רציתי להגיד לך כמה שאני גאה בך. כמה שאני מעריצה ומעריכה אותך, את הנכונות שלך להפתח ולצעוק את הדברים כמו שהם בצורה רגישה וכנה.
    אני רוצה לכתוב הרבה יותר רק שכרגע נגמרו לי מילים….
    שלך תמיד
    ננסי

  6. נומרולוגית

    ומישהו פעם עוד העז לטעון שתקופת הילדות מתוקה.
    כמה אומץ וכוחות בטח היית צריכה לאזור בשביל לשבת לכתוב את הכתבה הזו,
    לחזור למחוזות שהיית מעדיפה לשכוח לעולמים.
    הכתבה שלך עשתה לי צמרמורת, גולה קטנה שנתקעה לי בגרון וצריבה חזקה בעיניים.
    הלוואי וחייך כאדם בוגר יהיו שונים לחלוטין. טובים ומאושרים עד אין סוף

    אמן סלע
    🙂

    • תקופת הילדות אכן אמורה להיות מתוקה
      כשאין לילד מטלות וחובות, כשהוא חופשי
      ותלותי ויש מי שידאג לכל צרכיו. הבעייה היא
      שיש אנשים שמנצלים את חוסר היכולת של ילד
      לדאוג לעצמו, את זה שהוא למעשה תלוי במבוגרים
      שידאגו לו ויענו על צרכיו. הצד האחר והכואב של
      החופש יוצא לאור כאשר התלות הזו שבאה איתו
      מנוצלת ע"י המבוגר לסיפוק צרכיו הסוטים, אלו הם
      המקרים שבהם מה שאמור להיות תקופה מתוקה
      ומשוחררת מדאגות בחייו של אדם הופכת לסיוט שלו.
      לפעמים המבוגר האחראי – ההורה בדרך כלל, אבל
      גם הגננת/ מורה/ פסיכולוג וכו' – פשוט שם את הצרכים
      שלו לפני אלו של הילד, אז אולי הצרכים שלו הם לא סוטים
      והוא עצמו אינו מנצל את הילד, אבל בהתעלמות מסימפטומים
      על מנת לספק את הצורך בשקט והצורך להאמין שהכל בסדר
      ואצלנו זה לא קורה, משאיר אותו מבוגר אחראי את הילד לבד
      ללא מקום בטוח ותומך לבוא אליו ולהיחשף ואז אנחנו נתקלים
      במקרים הקשים ביותר, אותם מקרים שבהם כן מוטמעת הטראומה
      ומתקבעים דפוסי הפגיעה.
      אני חושב שזה הדבר שהכי חשוב להפנים מתוך המאמר הזה
      כולנו צריכים לקחת אחריות, להיות ערניים, להסתכל טוב טוב
      על ילדים בסביבתנו ולהטיל ספק כל הזמן, להטיל ספק במחשבה
      הנוחה כל כך שאצלנו בשכונה/ בית ספר/ משפחה וכו' זה לא יכול
      לקרות, אין מקום שבו זה לא יכול לקרות!

      מוריה, תודה על המאמר הזה, אני מקווה שהוא יהדהד ויגרום
      לכולנו, המבוגרים ובמיוחד לאלו שנושאים באחריות כלפי ילדים
      לפקוח עיניים ולצמצם את ממדי הזוועה.

  7. אוריאנה

    פחד קר מזדחל במורד הגב.
    יש לך מעריצה חדשה.

    אוריאנה

  8. בועז כהן

    כל מה שהיה לי לומר, הרי כבר אמרתי לך.
    ובכל זאת, אחרי ככלות הכל, אני נדהם לגלות שהמלים חודרות גם בפעם המי-יודע-כמה
    שקוראים אותן. יש זוועות שכלום לא מקהה אותן.

    אני רוצה להאמין שיהיו לך חיים טובים, בכל זאת, למרות הכל, אחרי ככלות הכל, גם עם משא הזכרונות, המודחקים והפעילים, שלעולם לא תוכלי באמת להניח מאחורייך.

    את אשה אמיצה וחכמה

    בועז

  9. המשקיף מהכרמל הבלתי נראה

    התעללות וניצול מיני של ילדים זה פשע ! אבל לפי דעתי זהו פשע ככל הפשעים – חלק מהאופי האנושי הלא מושלם ומלא הסתירות. לפעמים אנחנו אפילו הופכים את זה לקלסיקה תרבותית – לוליטה למשל. בארצות מסוימות (סקנדינביה) הפדופילים לא מסתתרים אפילו.

    האמת, גם אני עברתי ניצול מיני על ידי ילד אחר (אני הייתי בן 11 והוא בן 14) לא הבנתי אז את ה"משחקים" שלו, וזה באמת שינה אותי, ולא לטובה … (עד היום אני מגמגם לפעמים, בשעת לחץ והתרגשות)

    אבל מכל דבר מתרפאים, וגם הזוועות הם חלק מהחיים בלא אוטופיה שלנו.

    המשקיף

    • הרושם שאני מקבל מתגובתך הוא שאתה
      בעצם אומר "התעללות ופשעי מין בילדים
      זה דבר מבאס, אבל זה חלק מהחיים אז בואו
      נלמד לחיות עם זה, בסוף הכל מתרפא"
      אני מקווה שלא הבנתי אותך נכון, אבל אם הבנתי
      נכון אז כל מה שיש לי לאמר זה *לא ולא*.
      התעללות מינית בילדים אינה פשע ככל הפשעים
      זהו פשע ככל הפשעים הנעשים *כנגד חסרי ישע*
      יש עוד פשעים שווים בחומרתם, אבל צריך לעשות
      הפרדה בין התעללות מינית בילדים לבין גניבת כרטיסי
      פיס או גניבת רדיו ממכונית. יש פשעים ויש פשעים.

      לא מכל דבר נרפאים, יש אנשים שהתעללות שעברו
      משאירה בהם צלקות ופצעים פתוחים עד יום מותם
      ואלה שנרפאים עושים את זה בדרך כלל אחרי שנים רבות
      ואחרי כאב עצום והשקעת אנרגיות אדירות בהחלמה
      לא תמיד הזמן לבדו מספיק כדי לרפא.
      אסור להגיד שזוועות הן חלק מהחיים שלנו, ברור לי שהן
      ימשיכו להתקיים, אני לא טיפש מספיק כדי לחשוב שהתעללות
      מינית בילדים תיעלם לחלוטין מהעולם, אבל לומר שזה חלק
      מהחיים זה בעיניי כמו להרים ידיים ולומר "אין מה לעשות"
      וכשעושים את זה, לא רק שהתופעה לא תיעלם היא תתרחב
      ותתפשט. נכון, הנגע הזה לא ימוגר לגמרי, אבל אם לא נשלים איתו
      וניאבק בו, רק אז נצליח לצמצם אותו בצורה משמעותית.

  10. כל כך מבינה את התחושה הזו, של לחשוד שהיה שם משהו בעבר, אבל לא לדעת באמת.
    אני הדחקתי לגמרי, לא היה לי אף פעם אפילו סימן שאלה בנושא, רק מדי פעם תחושה לא ברורה, משהו עמום מהעבר הרחוק.
    עד לפני שבועיים.
    ראיתי אותו. אחרי כמעט 7 שנים. ואיך שראיתי אותו ידעתי שיש שם משהו אמיתי בתחושות שלי.
    אני עדיין לא יודעת מה. אני גם לא בטוחה בכלל שאני רוצה לדעת. מה זה יתן לי היום? לפתוח תיבת פנדורה?
    ואני בטוחה שאף אחד אחר במשפחה לא חשד אפילו.
    הסיבה היחידה לפתוח את זה זו הבת שלו. בת דודה שלי. אבל זה לא מספיק וודאי ובטוח.
    וזה להרוס לי את החיים ולכל המשפחה. אז עדיף לסתום את הפה ולהשאיר את המצב כמו שהוא.
    לשכוח.
    כמו ששכחתי עד לפני שבועיים.
    ואם לא הייתי נזכרת בכלל?

  11. לילית-נסיכת האופל

    את שכאבת
    את שהיית כה קטנה ולבד
    את שסירבת להדחיק ולשכוח
    את שמסתכלת עמוק פנימה
    וגם החוצה בתוך הלבן של העיניים של העולם
    את ששרדת את הזוועה
    את שממשיכה לגדול
    את שמזכירה לכולנו את מה שכה קל להדחיק
    ואת מה שקשה להישיר מבט לעברו
    את אשה מדהימה

  12. עובר אורח

    מוריה, ילדה יקרה.
    את לא "מקרה". לא זרה, לא רחוקה. את בן אדם שהורד דומה אך בכוח המופלא האצור בו הצליח לעלות מעלה. מי יכול לחלל את היופי העצום הנשקף אלינו מן הלב השותת כאב.
    כל ילד הוא בחזקת שורד. כל ילד חשוף לפגיעה וכל ילד זקוק למגן. הצרה הגדולה שיש בינינו לא מעט שנפגעו בדרך זו או אחרת בידי מי שאמורים היו להיות עזרם ומגינם.
    אני מצטער על הפרסום המאוחר של המאמר. המאמר היה צריך להתפרסם מזמן. סמוך ככל האפשר לדברי התועבה הפדופיליים שפורסמו באתר, אז אולי היה מושג איזון כלשהו, אז אולי אפשר היה לראות כמה נורא לתת במה לעברייני מין או אלימות במסווה חופש דיבור.
    מוריה. הנצחון הגדול של הילדה הקטנה והמעונה היא את. האשה החכמה המקבלת את עצמה ושולטת בחייה. אני מצדיע לך אחותי.

  13. אינדי_גו

    בדרך כלל יש לי המון מלים.
    אני קוראת אותך בפעם המי יודע כמה כבר,
    ויש לי דמעות בעיניים
    של צער עליך ועל כל מי שאי פעם עבר משהו נורא ודומה
    ושל כעס על הבני זונות, הטינופת התת אנושית, שעיכולה לעשות דבר כזה לבן אדם אחר.

    אבל מוריה, אין לי מלים
    לומר לך עד כמה אני מעריכה ומעריצה
    את חוכמתך
    את האומץ שלך
    את החוזק שלך
    את היופי שלך
    אותך, אשה מופלאה.
    ואין לי מספיק ידיים כדי לחבק אותך כמו שמגיע לך.

  14. מוריה

    (תגובה זו מכילה הומור שעלול להיות לא נעים לחלק מהקוראים, ראו הוזהרתם).

    אין. כלומר, לי אין תשובות. אני לא אשת מקצוע ואינני מרגישה שהחוויות שלי עושות אותי לאיזו סמכות בנושא. אני יכולה לחלוק אתכם דעות ורגשות.

    *שכחה של חוויות ילדות היא עובדה קיימת*. לכו ברחוב, תמשכו בכמה שרוולים ותגלו. אם חלקינו שוכחים חלקים מהילדות שלנו, וחלקינו עברנו התעללות או תקיפה מינית כילדים, סביר מאוד שישנם אנשים שעברו טראומה בילדותם ושכחו אותה. לא כל מי שעבר התעללות שכח אותה, לא כל מי ששכח שכח את כולה, לא כל מי שלא זוכר חלקים מהילדות שלו עבר התעללות, לא כל מי ששכח יוכל להיזכר בבוא יום כחלק מתהליך יזום או בכלל.

    שורדי התעללות מטילים ספק באמיתות הזיכרונות שלהם ובפרשנות אליהם. שמטפלים, חברי אקדמיה, בני משפחה חברים ובני זוג עלולים לטיל ספק. ישנם מחקרים מאלפים התומכים ביכולת לשכוח חוויות של התעללות מתמשכת, כמו זה של לינדה מאייר וויליאמס, ויש מחקרים ומאמרים הטוענים להפך הגמור. תקציר המחקר של וויליאמס (ואחרים) בנושא נמצא באתר של ד"ר ג'ים הופר (לינקים למטה), ראיון עם ד"ר הולידה וויקפילד וראלף אנדרוויגר מצורף וכן הצהרת אגודת הפסיכולוגים האמריקאית בנושא משנת 1996. חשוב להבין שאיש אינו מכחיש את העובדה שיש מקרים של התעללות מינית בילדים, ואיש אינו מכחיש שכחה של חוויות ילדות. הויכוח הוא על אמיתות זיכרונות מודחקים ועל היות או אי-היות אירועים מסוימים טראומתיים עבור ילדים, ויש חיה כזו זיכרונות שגויים.

    הדחקה, הכחשה, דיסוציאציה ושאר המונחים מהספר, הם תיאוריות המנסות להסביר תופעות של שכיחת חוויות משמעותיות ותקופות חיים שלמות. כתיאוריות, וודאי שניטש עליהן וויכוח: למשל האם הזיכרון הינו מדויק ועד כמה, ומה חשיבות אירועי ילדות טראומתיים או טראומות ילדות לאישיות האדם הבוגר. וויכוח הוא לגיטימי וחשוב, אם לא עבור דבר אחר – בכדי לשמש נושא לעבודות דוקטורט ופוסט דוק. מומלץ ללמוד ולשמוע את שתי הדעות, אבל בסופו של דבר יצטרך כל אחד להחליט מה דעתו. את זה, שום מאמר ושום מחקר לא יכול להכריע.

    אני חושבת שחשוב לדעת *מה קרה*, אבל עוד יותר חשוב *מה מרגישים* – אילו רגשות ומחשבות הפעיל אירוע ועד כמה ממשיכה חוויה להשפיע על התפקוד. כך שבמובן הזה כנראה שאני נמנית על אלו ש"בעד" זיכרונות מודחקים.

    למה להתנגד להדחקה? וואללה, שאלה מצוינת.*אני* רוצה להיזכר כי מה שנמצא מאחורי מסך הדיסוציאציה עדיין מפעיל אותי – פחדים, כאבים, כעסים, מחשבות ומעשים. אני לא אוהבת את התוצאה, ולא את איך שזה מרגיש. אינני רוצה להיות נידונה להגיב כל חיי לרוחות רפאים במקום להווה שמונח לי בין הידיים. ה"חזרה" של הזיכרונות אלי אולי גם מסמנת עבורי איזו מוכנות שהייתה אצלי להתמודד עם הדברים.

    יש אנשים שלא מרגישים שהם משלמים מחיר לחוויות ילדות, יש אנשים שיודעים שכן ומעדיפים לא להסתכן בכל מה שעלול לקרות עם פתיחת התיבה, יש אנשים שמאוד רוצים ולעולם לא ייזכרו בכל מה שקרה להם, ואין זה אומר שלא קרה דבר. עבורי תהליך ההזכרות והטיפול הנפשי הוא הרבה יותר מחפירה או נבירה או זיכרון – הוא התעוררות, הוא גדילה אל מחוץ לכל מיני דפוסים שההתעללות היא מקורם, הוא התייצבות אל מול מי שאחראים לסבל ולמחיר שאני שילמתי עליו בחיי הבוגרים והפסקת ההסתתרות וההסתרה. במובן הזה, אפשר לומר שהאמת משחררת אותי, אבל יותר משחרר הוא הניסיון להפסיק לשחק לידי דפוסים הרסניים. אין לי עניין מיוחד באמת, או בצדק, אני פשוט רוצה להרגיש טוב יותר, *חלק* מזה הוא גילוי האמת לעצמי ולאחרים, ואני מגלה שזה הרבה פחות קשה ממש שחשבתי בתחילה שיהיה .

    הייתי שמחה לו הדברים האלו לא קרו כלל, אבל מרגע שקרו – אני דווקא מעדיפה לזכור, מפני שהם חלק ממני, לטוב ולרע. אולי לי קל יותר שלא לראות את הסיפור הזה כזוועה, מפני שאני לא רואה בעצמי אוד מוצל או עילוי. בעיני אני עוד בנאדם, עם מכלול חוויות ותכונות שהוא רק שלי ורק הוא אני, בבחינת "any Joe on the street" (ווינק ווינק).

    ואחרון חביב – אני חושבת שהדרמה הזו יותר גדולה ממני, מכל מי שנאנסו ושרדו התעללות כילדות או בוגרות, וזו בעצם הסיבה העיקרית לדיון – אנחנו חיים בחברה בה טוענים להגנת שר שהורשע בהטרדה מינית ש"הוא גדל בתקופה אחרת". בזמן ש ילדים מופקרים לחסדי גורלם, ונשים הן למעשה מטרה נוחה ממש מילדות, ולראיה – תרים את ידה מי ש*לא* הוטרדה מינית, אפילו פעם אחת, אפילו קצת, בכלל. האם אני היחידה שרואה את הקשר?

    ותודה.
    לרוני, לאיתי, לדניאלה, ליורם, לשירלי, לכל מי שקורא ושואל, לכל מי שמציע חיבוק ותמיכה, לכל מי שמסכים לראות.

    האתר של ד"ר ג'ים הופר – על זכרונות משוחזרים של התעללות מינית בילדות
    http://www.jimhopper.com/memory/
    ראיון עם ד"ר הולידה וויקפילד וד"ר ראלף אנדרוויגר
    http://movingforward.org/v2n4-underwager.html#top
    הצהרת איגוד הפסיכולוגים האמריקאיים

    • זוארץ

      מוריה,

      קראתי את המאמר שלך, את התגובות שעלו כאן ואת תגובתך לתגובות…

      אני מוכרח לומר שאני מאוד מזדהה עם מה שתואר כאן, למרות למזלי הטוב התעללות או הטרדה מינית לא היו מנת חלקי.
      אני מכיר טוב מאוד את נושא ההדחקה והזכרון הסלקטיבי. בעברי ישנה תקופה לא קצרה של אלימות פיסית שאותה דווקא אני זוכר טוב, אלא שהפגיעה האמיתית (ובמקום מסויים אני חושב שזו הפגיעה האמיתית אצל כל נפגעי ונפגעות האלימות על כל סוגיה…) היא ההתעללות הנפשית. היא זו המודחקת, זו שאנו מנסים כל חיינו להשאיר מאחורינו שמא הסביבה תסתכל עלינו כעל "לא שווים", ויותר מכך – אנחנו על עצמנו.
      בנסיונות ההשרדות שלנו בעולם, אנחנו למדים כי את העבר הרע יש להשאיר מאחור ולהתמקד בעתיד טוב יותר, אבל העבר אינו מרפה.
      אני יכול להעיד על עצמי שכמישהו שנשללה ממנו האפשרות להנות ממגע יד מלטפת, חיבוק תומך או סתם אוזן קשבת, חיפשתי כל חיי (ואני עדיין מחפש) את אותם הדברים, מנסה להשאיר מאחור את אותם זכרונות אלימים רחוקים…
      אבל כאשר מגיעה אותה יד מלטפת, הראש אומר "כן", אבל הגוף מגיב ההיפך… מתכווץ ברתיעה לא-רצונית ומתרחק באי-נוחות…
      כבר חלפו להן 13 שנים מאז הפעם האחרונה שהרימו עלי יד, אבל המשקעים הנפשיים נשארו על היום. רק לפני מספר שנים הצלחתי לא לקפוץ בבעתה מיד שהונחה על כתפי, מחיבוק פשוט של חבר או אפילו מראש של חברה שהונח בחיקי…
      אנחנו ממשיכים לחיות את חיינו כלפי חוץ כאילו כלום לא קרה, אבל בפנים מתחוללת מלחמת-עולם שקורעת אותך לגזרים…

      אנחנו יכולים לתלות את האשם והאחריות בכל העולם הסובב אותנו, אבל בסופו של דבר אנחנו נשארים לבד עם כל המשקעים שלנו, ולא יעזרו פיתוח גוף או הרמת משקולות – הם תמיד יהיו כבדים מנשוא…

    • מרגישה ש
      אולי אם היתי קצת יותר חכמה
      או שהיה לי יותר אומץ
      או יותר ניסיון בהתמודדות שלא מתוך להאשים את עצמי
      (שזה עוד יותר קל כש"הסביבה התומכת" מסבירה לך שאתה אכן אשם..)
      היתי כותבת פחות או יותר מילה במילה את מה שכתבת.
      זה לא אומר שלא כאב לי לקרוא את זה..
      עוברת על הרשימה שלך ומנסה להזכר :
      "הפגנת בקיאות".. נזכרת שכשהייתי בת 15 החבר המגעיל של אימא אמר שאני יכולה ללמד אותם כמה דברים. "שינוי בהרגלי שינה".. היתי ישנה המווון. "פחד בלתי מוסבר ממשהו ספציפי"- בהחלט כן, רק שלקח לי המון זמן להבחין בזה. "דכאונות"? big time..
      שנאה עצמית, פערים בזכרון, חרדות, אלכוהול, תפישת האני כזונה… כן כן וכן.
      אני Prototype מושלם.
      ואיכשהו, כשחצי מהדברים קרו אצלי בבית, כשאני חוזרת מהפסיכולוג בוכה ומבקשת מאימא שתבוא לחבק אותי היא ממש לא מבינה מה הבעיה שלי..
      איכשהו לקרוא את הכתבה חידד את הנקודה אפילו יותר: אני לא הבן אדם הדפוק בכל הסיפור הזה.
      תודה.

  15. באתי הביתה, התחברתי למחשב, הצצתי לבננות וזה פגע בי.
    כמו ברק ורעם יחדיו.
    כמה נשים וגברים אשר הוטרדו / נוצלו מינית מסתובבים ביננו!
    כיצד יתכן כי בעיה כה חריפה לא מטופלת ע"י הרשויות וע"י התקשורת בצורה
    מאסיבית, שתחדור להכרה של כל אחד ואחד?
    הכאב צורב כל פעם מחדש ואת ביתי אני מנסה לגדל ללא היסטריה,
    אך פוקחת 7 עיניים, לבדוק את כל הסובבים אותה.
    לעומת זכרונות, האמון באנשים אף פעם לא חוזר. גם לא בבעל.
    כולם בגדר חשודים.
    איך חיים נורמלי אחרי טראומות כאלו?
    אני עדיין מנסה ומחפשת!

  16. מיכל עלק

    אין לי אלא להוקיר אותך על האומץ, על כל הסוגים השונים של אומץ שאת נדרשת אליהם.

    אסנת הרמתי (עלק מיכל עלק)

  17. פעיל תנזים מהר גריזים

    יש פה חומר אנושי נדיר ,בבננות , ואני בצ'ט עכשיו עם שני נציגים נדירים כאלו , ואני חש מין הקלה שבהזדהות.
    אני לא יכלתי לקרוא מה שכתבת.
    אולי בגלל שאני עוד ילד , אולי בגלל שאני לא מוכן לקבל חריגות בזויות ,מפלצתיות ,
    אולי בגלל שאני כל כך קשור לערכים שלי שהפרה בוטה כל כך של כל ערך אנושי נראית לי מחרידה,
    אני לא הצלחתי לקרוא.
    אני ברחתי.
    ויהיו שיאמרו שאני מאצ'ו , אבל יהיה לי הרבה יותר קל לחתוך את הגרון של מי שעשה לך את זה , להרגיש כל טיפש של הדם החם של היצור דמוי האנוש הזה נוזלת את דרכה דרך פרקי היד שלי אל הרצפה,
    יהיה לי הרבה יותר קל לעשות את זה מלהישיר מבט בעיניים שלך.

    אין מלים , תהיי חזקה.

  18. רויטל

    מוריה,
    המאמר הזה בעט לי בבטן, כבר אז, כשפרסמת אותו בסמוך למאמר של מיקי יובב. כמו אז, גם היום חשוב שיקראו אותו, גם מי שלא חווה התעללות מינית בילדותו.

    כמו שכתב זוארץ, יש כאלה שחוו התעללות פיזית בילדותם, שגם היא סוג של חוויה נוראית שאנחנו סוחבים איתנו, והדבר הכי חשוב הוא להניח לעבר, ורק אז העבר יניח לנו.

    אני, אחרי תהליך ארוך ומתמשך הנחתי לעבר שלי. בתור אקס ילדה מוכה, אני מכירה את הזכרונות האלה שקופצים מתישהו דווקא ברגעים שהכי לא מצפים להם. השיחות הפתוחות שלי עם ההורים שלי נסגרו רק לאחרונה, והיום אני מסוגלת ליצור מערכת יחסים תקינה עם אנשים בלי חשש שיפגעו בי. כי עד עכשיו, כל מילה, שפירשתי אותה לא נכון, בין אם היא באה מחברה או בנזוג, או סתם מישהו מהרחוב, שהיתה מופנית כלפיי פתחה מההתחלה פצעים ישנים מהילדות. היום אני יודעת איך להפריד בין חוויות הילדות שלי לבין מה שקורה לי עכשיו. למרות שיש ימים בהם הגבולות מטשטשים, יש לי מספיק כלים להתמודד איתם. ואני ממשיכה ללמוד כל יום קצת על אהבה וחברות ואומץ.
    כן, אומץ. כמה אומץ צריך בשביל ללקט כל כך הרבה מילים לתוך מאמר עוצמתי שכזה.
    קראתי אותו כבר אתמול, ורק עכשיו מצאתי כוחות להגיב לך.

    ליבי איתך, מוריה, ואם תרצי, גם חיבוק.

    שלך,
    רויטל.

    • רויטל בפרט וכולם בכלל, אני גבר הנמצא במערכת יחסים מורכבת עם בחורה שעברה בילדותה
      התעללות מינית מצד אביה, אננחנו מכירים זמן לא קצר וכל פעם שאני מזהה את השד, זאת אומרת אותה מתנהגת בצורה שאני בכל אופן מפרש אותה כחלק מדפוס של בחורה שעברה התעללות כזאת אני מנסה להבין ולסלוח, זוגתי הינה פמיניסטית אשר מקדישה חלק גדול מזמנה בהתעסקות בנושא ואף תורמת מזמנה לעזרה לנערות שנפגעו אך לי תמיד זה נראה כאילו זה מעט מוגזם ואין היא מצליחה להניח לנושא, איתי היא לא מדברת על מה שקרה למעט פעם אחת ובמעורפל, אני אוהב אותה מאד אבל מתחיל להיות מודאג מהקשר שמרובה בסערות רבות
      אשמח לתגובה
      עופר

  19. שקדיה

    כל זה גורם לי לחשוב מחדש על כל הנושא הזה של משפחה, ההמצאה החברתית עתיקת היומין הזאת שאולי כבר לא משרתת אותנו נכונה אם זה מה שקורה בכל כך הרבה משפחות. הניסיון של הקיבוץ לגדל ילדים בבתי ילדים בנפרד גם לא יצא מי יודע מה, אבל אולי יש דרך התארגנות אחרת בחיים שאנחנו צריכים למצוא. יש הרבה בעיות אתיות במה שאני אומרת אבל אני לא בטוחה שצריך לתת לכל אדם לממש את זכותו הטבעית להוליד ילדים. למה זה בסדר לסרס חתולים וזה לא בסדר למנוע מאנשים מסויימים אחזקה או בכלל הולדה של ילדים? מי שמגיש היום בקשה לאימוץ נבדק בציציות על פי כל מני קריטריונים אידאליסטים אם הוא בכלל "ראוי" להיות הורה, בעוד שאם לא היתה לו כל בעיה ביולוגית, אף גורם לא היה טורח לבדוק את המידה בה הוא ראוי לכך. אני לא מנסה להטיף למוסדות מדינה בסגנון "1984", אלא רק לטעון שמסגרת המשפחה אולי פשטה את הרגל ושאף אחד לא באמת מתאמץ להבטיח לילדים כאן הורות טבעית ראויה. אין לי פתרונות. בינתיים תמשיך להתקיים האמרה:
    You hurt the one you love

    • מוריה

      שאת אומרת לנטר את זכותם של אחרים להורות מפני שאת מניחה שאת זכותך _שלך_ לא ייקפחו. ומה אם מחר בבוקר ייאספו הנתונים הגנטיים שלך בהתאם לחוק, ייתגלה שאת נשאית של כמה מחלות גנטיות קטלניות ובהתאם לחוק תבוטל זכותך ללדת ילדים, או אולי יאמרו לך שרק בנים, או רק בנות, או רק בהתערבות הנדסית?

      קוראים לזה חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. והוא למעשה חוקה בישראל 2001 (איפה נח כשצריך אותו).

      ל*איש* אין זכות להתערב בזכותו של אחר לממש את יכולתו להורות, אלא במקרים הנדירים בהם ניתן להוכיח מעל לכל ספק שיכולותו ההורית של אדם אינה מספקת (במקרים של פיגור שכלי קשה, למשל). וגם אז – נדיר מאוד שבית משפט יאסור מכל וכל, יותר סביר שאפשר משמורת חלקית בליווי פיקוח. אין ספק, שלילת הזכות להורות היא פתרון קל, יריה אחת ישר למצח. נשאלת השאלה למצח של מי…

      הפתרונות השפויים, אני חוששת, הם לא מהירים ולא קלים. הם מצויים לדעתי בהתארגנות המחודשת על מוסד המשפחה וצרכי כל חבריה. המשפחה הגרעינית איננה, אמנם, אבל גם הרפואה אינה מה שהיתה לפני מאתיים שנה ועדיין אנו מפקידים את חיינו בכפה.
      הפתרונות מצויים בנכונות וביכולות של כל אחד ואחד מאיתנו לקדש את זכויות האדם שמולו ממש כאילו היו זכויותיו שלו, ויהא ילד, זקן או אישה. בנכונות שלנו להתכנס כקהילות וכאלקטורטים שמגינים על החלש בקרבם – "גר אלמנה ויתום".
      הפתרונות מצויים במחוייבות שלנו לנהל דיון מפוקח על הנושאים הצורבים האלו, להכיר את העובדות, לממן מחקרים ותקציבי שיקום.

      זה מתחיל באומץ לומר בקול רם את כל המילים האלו, שהבטן מתהפכת לשמען – אונס, גילוי עריות, מעשה סדום, התעללות, אלימות במשפחה, נטישה, הפלה, שכול, דם, יזע ודמעות.

    • גם לי לא ברור איך מצמצמים את
      ממדי התופעה, אבל לא נראה לי
      שהטלת הגבלות על הזכות להיות
      הורים היא הדרך. הטלת הגבלות כאלה
      אינה אתית והיא אכן תהיה תחילת הדרך
      אל עבר משטר בנוסח "1984", אם להשתמש
      בדוגמה של שקדיה.

      אולי צריך שינוי בהתייחסות של גורמים אחראיים
      אני לא יודע מה קורה היום בפקולטות לחינוך
      והוראה, אבל אולי צריך להתחיל ללמד שם יותר
      על ממדי התופעה, סטטיסטיקות, סימפטומים
      דרכי גישה במקרים של חשד וכו'.
      דברים שיעירו את תשומת ליבם של גננות
      ומורים לשכיחות של התופעה, לעובדה שזה קורה
      בכל שכבות האוכלוסייה, לעובדה שאסור להאמין שזה
      לא קורה קרוב אליך וגם ללמד אותם איך לשים לב אם
      זה כן קורה קרוב אליך, להכיר את התגובות האופייניות
      של ילדים שעוברים התעללות מינית בתוך המשפחה או
      מחוצה לה. נתתי לדוגמא את המורים כי אליהם יש גישה
      ישירה דרך מה שמלמדים אותם בפקולטות לחינוך ודרך
      השתלמויות, אבל צריך למצוא דרך להעביר את הידע הזה
      גם להורים כי לפעמים הילד עובר את ההתעללות מחוץ
      למשפחה ודווקא ההורים יוכלו לעזור לו אם הם יידעו.

      צריך שכל גורם שיש לו אחריות כלפי ילדים – שזה אומר
      בעצם כל מבוגר, אבל בעיקר הורים ומחנכים – יידע איך
      לזהות התנהגויות אופייניות לילדים שעוברים התעללות
      ויידע מה לעשות במקרה שהוא נתקל בהתנהגות כזו.

  20. בפעם הראשונה, יש לך בת, לא חשבתי שמלות וקוקיות. הייתי מאושרת. רציתי בת. ומבוהלת. איך אוכל לשמור עליה.
    הנושא הזה נסחב איתי שנים כבר. ובכל זאת, עם המאמר שלך, התחילו להתרחב מקומות של ידיעה. אני מכניסה עוד הכרות עם כאב. אתמול קניתי דיסק של טורי איימוס.
    אני רוצה להגיד משהו, שהוא אותו דבר וגם אחר. אני רוצה להגיד, המקרים שקורים, איומים. החברה צריכה לעשות כל מה שאפשר. הורים צריכים לעשות כל מה שביכולתם. הערנות צריכה להיות מקסימלית.
    אבל מעבר לזה, ביומיום, כל הזמן, אפשר ללמוד כאן דבר שהוא מעבר לנושא של התעללות מינית. אפשר ללמוד כאן על הכאב הנורא שבהכחשת הכאב. כל כאב. על הצורך הנואש בהכרה. בחמלה, באמפתיה, בהשתתפות. על הפגיעה החוזרת, שבמחיקה, שבהשתקה, שבביטול.
    גם אם כולנו חכמים, וכולנו נבונים, ולא פגענו בילד מעולם, גם אם לא יושב כאן וקורא איש מאלה שאי פעם העלה בדעתו לפגוע מינית במישהי, צעירה או בוגרת, הרי כולנו שותפים פעם בזמן בסיטואציות שבהן עולה כאב של מישהו. ולא כל מישהו, יודע להגיד את הכאב כמוך. ולא כל מישהו יודע לקבוע את העובדות שלו, של החוויה שלו, באופן נוגע כל כך. שורט, פוצע, משתף. ובמקומות האלה, התפקיד הוא אישי. לא לבטל. לא לזלזל. לא להמעיט בערך. לא להשתיק, לא לנפנף.
    להיות מסוגלים לקבל, או לשתוק.

  21. ג' ו ל י ה

    מוריה,

    למרות מילים שכבר נכתבו בשלב שהכתבה הזו פורסמה בפורום, חלק מהתגובות כאן עוררו אצלי עוד מחשבות בנושא הזה ודומים לו;

    מעבר לכאב הטיבעי שאני חשה בוודאות כמי שהיתה ילדה כמוך, קיימים פחדים שנוגעים לידיעה שיום אחד גם אני אהיה אמא, ורק אלוהים יודע איך אני אשמור על הילדים שלי מפני האפשרות שיצטלבו דרכיהם חס וחלילה עם סוטים. טפו טפו טפו ועוד טפו אחד, שלא נדע.
    מסוג התסריטים שבנאדם נורמלי לא יכול ולא רוצה לקחת בחשבון, אבל בתת מודע הפחד תמיד קיים.

    עוד דברים שנזכרתי בהם במהלך קריאת התגובות: העובדה שלפעמים את פותחת עיתון ולנגד עינייך פרוסים תצלומים של ילדים המשמשים חלק ממסעות פרסום, ולטעמי קורה לא מעט שיש משהו פיזי מידי (אני מפחדת להשתמש במושג המוחלט יותר…) בדרך בה הם מצולמים.
    ילדים הם אינם, בשום פנים ואופן, בשום שלב ובשום גיל, הם *אינם* אובייקט מיני. וכל נסיון להדגיש פן כזה או אחר שקונוטציה מינית משתמעת ממנו – הוא נסיון פסול ואסור בתכלית האיסור.

    זה נכון שפדופילים תמיד ימצאו איך להרוות את צימאונם המפלצתי, אבל אני בדעה שאסור לתת לגיטימציה כלשהי לדברים האלה. ואני בוחרת כאן מילים בקפידה, אני לא רוצה שישתמע מדבריי שפדופיליה לא קיימת אם לא מעודדים אותה, אבל מצד שני אני בדעה שאסור בשום פנים ואופן להפוך ילדים לאובייקטים מיניים בצילום, מפני שזה קורה בצורה יומיומית לנגד עיננו והגבולות מטושטשים עד כדי כך שלפעמים אנו מתקשים להבחין מתי נפרץ עוד גבול, ואיך הולך ופוחת הגיל – אם נערות בגיל 16 בקטלוגים של בגדי ים מגלות טפח וטפחיים, הרי שלכי תדעי באיזה גיל יחשפו אותן בקיץ הבא.
    פתאום אני נזכרת שבגיל 16 כשלמדתי ציור באיזה סטודיו, היו לנו שם ספרי צילום של איזה צלם ששמו נשכח ממני, הרבה בנות צעירות וכולן בעירום. רך ונשי, אבל בעירום, ומאוד אירוטי.
    וכשאני אומרת "צעירות" אני מתכוונת גם לילדות.
    וזה בשם האומנות, כביכול. היום אני מבינה שזה היה עיוות בשם האומנות.

    מוריה, אין לי מילים מתאימות כמו שלהרבה אנשים כאן היו התחבטויות בנוגע למילים המתאימות, אני רק זוכרת איך שבצבא, בגיל 18, זה היה גדול עלי להתמודד עם העובדה שתוך יום, עם גיוסי לצבא ההגנה לישראל, הפכתי לאובייקט מיני במדים, צעירה ככל שהייתי, וגיל 18 של אז היה הרבה יותר תמים מזה של היום. קטונתי מלהבין את השינוי הדראסטי הזה.
    ו"ילד" או "תינוק" כאובייקט מיני, זה משהו שלעולם לא ארצה להבין ולא אקבל, ולא אעכל.

    יש הרבה דברים שאני לא זוכרת אבל אני זוכרת איך זה להיות ילדה, ומשם, מהתמימות ההיא אני שולחת לך חיבוק חזק.

    ג' ו ל י ה

  22. אוריאנה

    איך אפשר??!
    היום הבן שלי, בן שנה וחצי, נפל ונחבל . ייתכן שבאשמתי, ייתכן גם שלא. לא משנה, האשמתי את עצמי כהוגן.
    לא עזר לי שחיבקתי אותו ואמרתי לו אלף פעם שאני מצטערת. הוא בכה. ו"דמעת ילד קטן לא ברא השטן" – זה הרג אותי. התחלתי לבכות.
    לדעתי עכשיו הוא שונא אותי ותמיד יזכור לי את זה, ובצדק.
    היה לי מזל שאמא שלי היתה איתי, היא פעלה מהר ובקור-רוח.
    רק אני ישבתי על המדרכה ובכיתי כמו סמרטוט. איזו עליבות-נפש!!!!

    • זה קורה. קורה שהם נופלים, תמיד מרגישים אשמה, כנראה, וקורה שמתפרקים. מה שראיתי עם השנים, ולא המון שנים אני אמא, שאם יש מישהו אחר שמצליח להשאר קר נפש, אפשר לוותר ולבכות ולהרגיש עלובה. וכשלבד, כשלבד עושים מה שצריך. כל אחד בדרכו. אני יודעת שאני פועלת בתוך ענן. הרגליים שלי רועדות. העיניים מכוסות דוק. ואני עושה כל מה שצריך. לוקחת ילדה למיון בידיים, או מכבה שריפה, או רצה איתה לקבל תור לרנטגן, לפי מה שצריך, והכל מתפקד פיקס, כשאני לבד, עד שבא מישהו נוסף. ואז אני דועכת, לפעמים עד כדי ישיבה במקום (גם על ריצפת בית החולים), כי הכח פשוט אוזל.
      אני לא יודעת להבטיח לך, אבל אני מהמרת, שלו אמא שלך היתה מתפרקת, את היית זו שעושה את הכל. כי הכאב של הילד יותר חזק מכל דבר אחר באותו רגע, וכשהוא לא מטופל, מטפלים בו. ואחר כך לא מאמינים שזה היה.

  23. דניאלה

    מוריה אחותי האהובה,

    כמי שכמוך נכלאה שנים בחומות חיצוניות ופנימיות של שתיקה והשתקה, וחפרה בעשר אצבעות פצועות ומדממות את מחילת ההימלטות אל המילים, אל הזעקה –
    אני מעלה בדמיוני תמונת נחמה ותקווה:
    בולדוזרים ענקיים ורבי עוצמה עולים על החומות, מנתצים אותן אחת לאחת וכותשים את שרידיהן עד דק, ונחשול אדיר של ילדות כלואות פורץ אל החופש, נבלע בחיבוקו של עולם יודע, מאמין.

    כמי שחוותה יחד איתך ובמקביל את מתנת היקיצה, את המלאות והשלמות של להרגיש באמת ובזמן אמת, ואת שמחת האהבה – אני מקדישה לך את שירי זה, שהיית ראשונה לקוראו, מתנת אהבתי והערכתי:

    מותר ילדה, אסור ילדה (גילגולה של צרחה)

    כשנולדת, ילדה –
    הפכה אותך יד גדולה
    רגליך הזעירות למעלה
    ראשך למטה
    יד שנייה חבטה
    באחורייך
    טילטלה גופך,
    עד שהשמעת צרחה ראשונה –
    אות חיים.

    והרופא אמר:
    תינוקת טובה.

    כשגדלת קצת, ילדה –
    השכיבה אותך יד גדולה
    גבך משותק למיטה
    עינייך לתיקרה
    יד שנייה חסמה
    את פיך
    הקפיאה נישמתך,
    עד שחנקת צעקה אחרונה –
    אות אין חיים.

    ואביך אמר:
    ילדה טובה.

    חיית להרף עין
    ומתת
    וקמת מעפרך
    אל האור
    כי אין עוד יד גדולה
    שתתיר לך
    ותאסור,
    ואין עוד יד גדולה
    שתחבוט בך
    ותקבור.
    וצרחת צרחה גדולה
    וחיית.

    ואת אמרת:
    טובה.

    דניאלה.

  24. הזאת אני?

    אני, אני בת 16 עכשיו, קצת ואולי הרבה יותר קטנה מכולכן. אבל אני חושבת שלא ברמתי השכלית ולא במישור המיני אני שונה מכן בהרבה.
    אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול, אני רואה את כל התמונות מול הפנים שלי. לפעמים בפלש בק, לפעמים סתם ככה, ברגע של שקט או מדיטציה זה מה שעובר אצלי בראש.
    אין לי משפחה מורחבת, סה"כ דודה דוד בן דוד אמא אבא אחות. עכשיו אן-דן-דינו, מי זה היה? מי? מי? מי? והזוכה הוא…. מס' 2 – מיסטר דוד.
    אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול, אני רואה את כל התמונות מול הפנים שלי. לפעמים בפלש בק, לפעמים סתם ככה, ברגע של שקט או מדיטציה זה מה שעובר אצלי בראש.
    אותו ואותי, קטנה – בכתה ג' או ד'. זהו זה, קטנה קטנה קטנה קטנה. קטנה.
    קצת לא נוח לי לחשוב על זה, איך, איך אפשר לעשות את זה לילדה בת 7 או 8 או 9 או כמה שלא תהיה? איך אפשר ממש "לענג" מישהי שמה שיש לה בראש זה גומי ופוגים וקלפים של ברבי?? איך לעזזזל בכתה ג' למישהי כבר עכולה להיות אורגזמה??
    אני לא יודעת.
    כנראה הוא ידע יותר טוב.
    ידעתי מה הוא עשה. לא פחדתי ממנו. למען האמת אני מפחדת ממנו יותר היום. לא לא, אני לא מפחדת היום ממנו, אני עוברת מולו – גדולה וחזקה שכמוני ומסתכלת לו בתוך העיניים במבט מלא אכזבה ובוז כאומרת: "אידיוט" ואף לא מילה אחת יותר. אני זוכרת הרבה סיטואציות, וזה לא היה לבד אפילו לפעמים. תמיד בהסכמתי (באמת, אני מדגישה כי זו לא הכחשה, עבדתי על זה הרבה עם עצמי). תמיד איתי. המקום שונה. הסיטואציה שונה. ההרגשה זהה – גדולה כזאתי… תמיד הייתי רצה לשרותים אחרי זה. הסתכלתי על הקירות שצבועים בטורקיז דהוי וסדוק ואמרתי לעצמי שאני טיפשה. ממש טיפשה. ואז הייתי א ומרת שלא וממשיכה.
    עכשיו אני יותר גדולה.
    גם אז היתי גדולה.
    האם?
    תהייה…
    אני זוכרת שהיה לי מפנה בחיי זו הייתה היא. אהובתי היקרה ביותר וחברתי עד היום. אני חבה לה את חיי ואת מה שאני היום. אני מודה לך היום יותר משאת יכולה לתאר כי את, את היא שלימדת אותי לאהוב את עצמי והעלית את זה לפני השטח. אל תוכי.
    רצון לדבר.
    התחלתי לכתוב.
    אני עדיין כותבת כי מילותי לא נגמרו. בגללך היה לי האומץ לספר.
    התחלתי לדבר.
    אני עדיין מדברת כי מילותי לא נגמרו. בגללך היה לי האומץ לדבר.
    סיפרתי לדי הרבה אנשים שאני סומכת עליהם, בשבילי הם הרבה. אני שמחה שיש לי את האנשים שאני יכולה לספר להם. אני זוכרת שהרבה כבר שמעו את זה, זכורה לי תגובה אחת במיוחד, של ידיד. החלטתי לספר לו, והוא… הוא היה פשוט בהלם… דיברנו שעתיים, אולי שלוש. הוא נשמע כמו טלנובלה – לפנות למשטרה, לתבוע, להגן ולפגוע בחזרה. אבל לא, זה לא סיפור אמריקני, זה הסיפור שלי.
    אני.
    אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול, אני רואה את כל התמונות מול הפנים שלי. לפעמים בפלש בק, לפעמים סתם ככה, ברגע של שקט או מדיטציה זה מה שעובר אצלי בראש.
    היום אני די גדולה ועוד לא אהבתי אף אחד. גם לא קראש נעורים.
    היו לי הרבה סטוצים. בשנתיים שבהן גיליתי אותי. לפני זה לא התקרבתי לבני אדם.
    אני הגעתי כבר די רחוק עם אחרים. אף פעם עוד לא סיפרתי להם לפני, כרגיל אחרי, כי אחרי זה הם נעשו ידידים שלי – אצלי זה הולך ביחד.
    פגם.
    זה אחד מהדברים הקטנים האלה שהוא הותיר בי.
    צלקות.
    שנתיים שלי, אולי שלוש הלכו על זה.
    אני לא מצטערת על מה שקרה כי זה מה שהביא אותי אל מה שאני היום.
    ואני אוהבת את עצמי. מאוד.
    אני יוצאת מחרתיים עם בחור שאני ממש מחבבת. לא עשיתי אתו עדיין כלום ואני ממש ממש מחבבת אותו.
    עכשיו החלטתי לספר לו.
    תאחלו לי בהצלחה.
    טוב, תודה על ההקשבה. הידיים שלי רועדות וגם קצת בכיתי בזמן הכתיבה. הרבה פעמים סיפרתי אבל זו הפעם הראשונה שכ"כ מפורט. מול מסך אנונימי שמחובר לחשמל.
    אני מקווה שיש לכם אולי עוד השקפה על החיים.
    בזכותי.

    • להזאת אני?
      קראתי את המאמר, לא חשבתי שאגיב. קראתי את התגובות, חלקן מזעזעות לא פחות, אבל מתגובה כזו לא יכולתי להתעלם. נפגעתי בעצמי, בשבילך. צמרמורת עברה בי. אני לא מבין גדול, ואני שתקן גדול, אבל התרפיה הטובה ביותר היא לנסות לדבר, עם מי שאוהב (באמת), עם מי שמבין באמת), ה"באמת" הוא כיוון שרבים יזדעזעו, אבל עוד שעה לא ינסו לזכור אפילו. כאלה אנחנו, טוב לנו עם עצמנו, ולמה לזכור צרות של אחרים.

      הכי חשוב שתרגישי טוב עם עצמך, את בוגרת בנפשך, ואולי זה גם יעזור לך לנסות להתגבר. ואני יודע שזה רק לנסות להתגבר, כי הצל של הארוע/ארועים, תמיד יהיה, אבל צל מופיע כשיש אור מסביב, והאור הוא הסיבה שאנחנו ממשיכים.
      ניר

  25. ואיפה את היית, יא בת זונה
    כשאני, ילדה בת שבע עמדתי מול המראה הארוכה בהול שבין חדר האמבטיה לשירותים והשעה אחת או שתיים בלילה ואני לגמרי לבד בחולצת טריקו ובתחתונים, והרמתי מעט את החולצה כדי להביט בבטני שהתעגלה לה בחוצפה ילדותית כלפי חוץ ודמיינתי איך אני חותכת את כל גופי לשניים בחתך חד לכל אורכו בעזרת סכין מנתחים חדה, בשביל להוציא מתוכו עם כפית את כל התולעים השחורות שמתפתלות וגרות בתוכו?

    ואיפה את היית אמא, יא חתיכת מזדיינת בלי אמצעי מניעה שכמותך, בשעה שאני- ילדה בת שבע, הוכיתי לפתע מאיבחתם של זיכרון וידיעה שהתממשו לרגע בעוצמה משסעת גורמים להתקף של כאב חד ואדיר בחלק האחורי של ראשי? הייתי לבד, אמא ומיד איבדתי את ההכרה והתעלפתי, נפלתי על הרצפה. התעוררתי לבד מתישהו בלילה, לגמרי לבד שרועה על המרצפות הקפואות. קמתי וסחבתי את עצמי בחזרה למיטה.

    איפה היית? אההה? תעני לי לעזאזל. אני מדברת אלייך יא חתיכת כלבה מטומטמת. היית במיטה עם אבא שלי, אולי? אבא שלי שאהב אותי יותר מאת כל אחיי ואחיותי, אבא שלי שהבטיח לי שישמור עליי תמיד ושלעולם לא ייתן לשום דבר רע שיאונה לי כל עוד הוא חי- לי לבתו הנבחרת והאהובה. ואולי הוא נגע בך כמו שהוא היה נוגע בי, תוך שהוא נותן לך הוראות חרישיות ומדוייקות איך לעשות מה ואיפה? האם כשנגמר הוא אמר לך שאת הילדה היפה של אבא ושאף אחד לא אוהב אותך ומבין אותך כמו שאבא מבין?

    אני שונאת אותך אמא, אני שונאת אותך הכי בעולם כי אני לא מבינה איפה היית כשיוסי השכן לקח אותי למקלט של הבניין ואני בת 11 ואני חשבתי שרק אבות ובנות עושים דברים שכאלה ואני, כאב לי ובכיתי ונשארתי במקלט עוד שעתיים אחרי שיוסי הלך ואת לא באת לחפש אותי אפילו. וכשנכנסתי הביתה רק אמרת: " מרי, האוכל כבר קר, אני שונאת כשאת מאחרת לארוחת הצהריים מבלי להודיע". יופי אמא את שונאת שאני מאחרת לאכול, אבל אני שונאת אותך יותר. אני שונאת אותך על הכל.

    ואיפה היית כשהייתי רק בת ארבע-עשרה ואבא כבר מת ואני הייתי יוצאת בערבים עד מאוחר עם ה'חברה' מ'נוער לנוער' ושניים מהם שהיו הכי גדולים והכי מקובלים ושהיו להם את החברות הכי רגילות, יפות ולא מטונפות כמוני, ביקשו ממני לעשות איתם דברים? ובכל פעם אחרי הפעולה היה נקרע לי כל הגוף ועוד תולעת שחורה ואין סופית הייתה מזדחלת ומתנחלת לי בתוך הנשמה .

    ואיפה היית כשבמשך שבע שנים חייתי עם בעל שהשליט בי טרור גופני ושררה טהורה? ואיפה היית כשגידלתי ילדה לבדי ואני בעצמי רק תינוקת קטנה? אני שונאת אותך אמא כי את תמיד היית נוכחת ניפקדת בחיי והלוואי שהיית מתה מזמן כשעוד הייתי קטנה כי אז לפחות הייתי יודעת שאין למי לקוות ולצעוק בלחש שיבוא ויפרוץ להצילני ולהבקיע את החומה. החומה שביני לבינך לעד . החומה הסינית של ההדחקה המהוללת שלך.

    ואני רוצה לדעת אמא, למה לא תלית על מצחך שלט מרובע בכתב דפוס ברור שעליו הכיתוב: *הגברת אמא יקרה לי יקרה לא מתגוררת כאן עוד. יצאתי לרגע לפני 50 שנה השארתי את האור דולק – מיד אשוב בגילגול הבא* ולמה ילדת אותי בכלל, אם לא רצית לשמור עליי מכל משמר?

    אני רוצה לאהוב אותך אמא, כל כך אני רוצה, אבל את היית אמורה לאהוב אותי קודם
    בשביל שאלמד מהי אהבה.

    • עובר אורח

      סוף העולם/אלזה לסקר שילר
      יש בכי בעולם
      כאילו מת האלוהים הטוב,
      והצל העפרתי, הנופל מטה,
      כובדו ככובד של קבר

      בוא ונסתתר מתוך קירבה…
      החיים מונחים בכל הלבבות
      כמו בארונות מתים

      ראה, אנו רוצים להתנשם עמוקות-
      ערגה מכה בעולם,
      בו עלינו למות

      כאשר נשברו כנפי
      אצל לבך המאובן
      נפלו שחרורים כמו ורדי תוגה
      בין שיחים גבוהים

      כל הציוצים השמורים
      רוצים להריע

      ואני רציתי להמריא
      הלאה עם צפרי-נוד
      (תירגם דוד רוקח)

      מרי, מה עוד אפשר לומר? רק אהבה.

    • הזאת אני?

      סליחה.
      אני לא אמא אבל אני חושבת שאת צריכה סליחה.
      אף אחד לא ידע.
      אף אחד גם לא יודע.
      אנשים הם עוורים כשזה לא נוגע להם.
      לפעמים הם בעצם פשוט לא רוצים לראות.
      גם אצלי היה ככה.

      • מוריה

        לא חייבים, לא צריך. מספיק.
        אנשים כמונו הרי כבר קיבלו כל מיני מסרים על מה שצריך ומה שמותר ומה שאסור ו"יהיה בדר" ו"תהיי ילדה טובה". לא תמיד חייבים לסלוח, לא כתוב בשום מקום שילד שסבל כך אמור לסלוח למי שטחו עיניהם מראות.
        כעס כונה, ולא בכדי, "עמוד השדרה של תהליך ההחלמה" (אלן בס ולורה דיוויס) – הוא מוצדק, ואולי רק הוא מסוגל לשנע כמויות גדולות דיין של אנרגיה על מנת לקום ולעשות משהו. כשהוא חדל, הוא חדל, ואם איננו פוסק – זו בחירה. אין ספק שכעס יכול גם להיות הרסני אם לא לומדים לבטא אותו בצורה נכונה, אבל הוא בפירוש לא "מוטעה" או "לא יעיל", או "מיותר".
        לא אכפת לי אם יאמרו עלי שאני ילדה רעה, היום *אני מחליטה.*

        ואני דווקא סולחת.

        • גם אני בחרתי לסלוח
          לאימא הטיפשה שלי שקראה לי נימפומנית דקות אחרי שנאנסתי
          (כי להבין שלי זה לא "מגיע" שיקרה לי
          אומר להבין שלה זה לא הגיע, וזה כבר מסובך מידי)

          אני סולחת
          ובכל זאת כשקראתי את התגובה ההיא
          את איך שהיא קיללה את אימא שלה
          משהו בי הריע לה..

      • אנשים הם אכן עוורים כשזה לא נוגע להם
        אבל איך יכול להיות שדברים כאלה ייעשו
        לילדה וזה לא נוגע לאמא שלה? זה הכי נוגע
        בעולם לאמא שלה.
        את לא אמא עדיין, כפי שכתבת, אבל כשתהיי
        אמא, האם ייתכן שמשהו רע יקרה לילדך וזה לא
        ייגע לך? אי אפשר. גם אני איני הורה עדיין, אבל כבר
        מעכשיו המחשבה שמשהו רע יכול לקרות לילדים שיהיו
        לי מעבירה צמרמורת לאורך עמוד השידרה שלי.
        אם שלא יודעת שדברים כאלה קורים בתוך הבית שלה
        היא חסרת אחריות ואם הבת שלה משלמת את מחיר חוסר
        האחריות הזה, היא לא חייבת לסלוח.
        אם אנשים לא רוצים לראות, זה אפילו עוד יותר חמור
        לטיפשות יותר קל לסלוח (אם כי גם זה קשה כשהמחיר כל
        כך כבד) אבל לאטימות וחוסר רצון לראות קשה מאוד מאוד
        לסלוח ואין חובה כזאת, מותר גם להחליט שלא סולחים.

        • זוארץ

          אני מראש מודיע שאני לא בא להגן על אף אחד שראה, ידע או שמע על התעללות ובחר להתעלם מכך.

          אבל…
          רובנו (אלה המתבטאים כאן) לפחות בשנות ה-20 לחייהם, אם לא יותר. בתקופה בה היינו ילדים היו פרות קדושות בחברה הישראלית – כולם הולכים לצבא, ורצוי לקרבי, לא מכבסים "כביסה מלוכלכת" מחוץ לבית וילדים צריכים לתת כבוד להורים. וכמו שרובכם ודאי יודעים – אסור להרוג פרות קדושות, לאף אחד.
          ההורים שלנו חיו לפי הערכים הללו, וחלקם סביר להניח חיים כך גם כיום. המודעות לזכויות ילדים, לפתיחות ודיווח על מעשים כאלה לא היתה קיימת בחברה הישראלית.
          אני עברתי ללמוד בפנימיה בכיתה ד' לאחר שחטפתי בבית מכות על ימין ועל שמאל. המגמה הרווחת היתה שלי יש הפרעות התנהגות, ובגלל חוסר היכולת של אבי להתמודד איתן הוא "נאלץ" להרים עלי יד. לאחר טיפול פסיכולוגי שנתיים (כיתות ב' ו-ג'), החליט הצוות המטפל ש"לטובת הכלל" רצוי שאני אצא מן הבית. עדיין ההחלטה על כך הייתה בידיו של אבי.
          ואמא שלי ? היא היתה עסוקה בענייניה והיתה מוכנה לעזור ולתמוך, כל עוד לא נדרש ממנה להתאמץ יותר מדי, מה שכמובן לא קרה…
          היום, במצבים פשוטים יותר הילד היה מוצא מן הבית ע"י רשויות החוק ונגד האב היתה נפתחת חקירה פלילית. אבל זה המצב היום, לאחר שהסתבר שה"פרות" לא כל-כך קדושות…
          אז אנחנו זוכרים את הדברים ונושאים את הכאב בליבנו (הכאב הפיזי כבר חלף לו מזמן…) יום יום ושעה שעה.
          אבל זה הכאב שלנו וההתעסקות בו היא בתוכנו. אף אחד לא רואה ואם לא נספר, אף אחד גם לא ידע. אם נסלח למי שפגע בנו או לא, לא ישנה את העובדות ולא יכהה את הזכרון.
          אני, במשך שנים, לא סלחתי להורי על הסבל שחוויתי מהם, אבל זה היה מעין "מעגל קסמים"…
          בשלב מתקדם יותר של החיים הם ניסו (בדרכם שלהם) להתקרב ולנסות ולפצות על העבר. אבל החיטוט בפצעים רק העלה יותר ויותר מרירות וכאב, ששוב הרחיק אותם ויצר עויינות הדדית.
          בסופו של דבר, הכאב רק הלך והתחזק….

          אפשר לסלוח, שהרי את הנעשה אין להשיב (וזו לא מליצה). לא צריך לשכוח, אבל בהחלט כדאי להסתכל אין אנחנו יכולים לשפר את המחר במקום לשפד אותו על מזבח העבר.

          שכולנו נשכיל להיות הורים טובים יותר לילדנו ואנשים טובים יותר לסביבתנו.

      • חתולה פגועה

        הזאת אני?,
        מה אני יכולה להגיד לך… קראתי את מה שכתבת… וכאב לי נורא…והזדהתי איתך כל כך…כי גם אני עדיין ילדה… גם לי מלאו רק לא מזמן 16 שנים… וגם אני עברתי כל כך הרבה לזמני הקצר כאן.
        ועברתי איזו סוג של התעללות מינית בחיי… אני לא יכולה ממש להרחיב על העניין…כי אני לא זוכרת ממש מה קרה לי.
        אבל זה קרה. זה היה מקרה חד פעמי ולא התעללות נמשכת… זה פגע בי
        אני לא מראה את זה לסביבה ובגלל זה אני מרגישה שאולי תצליחי להבין אותי ולהסביר לי איך עוזבים את זה מאחורה ואיך ממשיכים באמת…אבל באמת הלאה
        מאז שזה כרגע…לא הפכתי לילדה יותר סגורה נשארתי אותה הילדה….חייכנית מאלו שתמיד יהיו במרכז כל החברים צוחקת הרבה ונשארת עם החיוך על הפנים תמיד…אבל זה לא ככה באמת
        החיוך שלי מכסה על משהו מבפנים שלא נסגר
        מאז יצאתי עם הרבה בחורים… אני חושבת שהמקרה ביגר אותי אני לא מסתדרת עם אנשים בני גילי… מה שגרם לי לצאת עם הרבה בחורים מבוגרים יחסית… וכמובן שגם שכבתי עם חלקם… יום אחד אחרי שחזרתי מפגישה…סטוץ כזה אם נדייק שאלתי את עצמי כשאני מתייפחת כולי באמבטיה מבכי… למה?…למה אני ממשיכה לעשות את זה לעצמי? האם זה לא מספיק מה שהנוולה ההוא גרם לי?… ואני ממשיכה לעולל את זה לעצמי… אני לא יודעת ממש להסביר למה… אולי פשוט נהייתי בעלת אופי חלש… אולי זו התלותיות שלי בגברים שאני לא מרגישה שלמה בלעדיהם… אבל בנתיים אני לא ממש מצליחה להשתקם…קשה לי לבטוח בכל בחור בכל גיל… היתה לי מערכת יחסים עם מישהו יחסית רצינית של חצי שנה…. אך גם ממנו נפגעתי … ומאז נכנסתי למין אומללות כזו כרי אני מודעת לכך שזה הדבר היחיד כניראה שאני יכולה להציע להם… ואני שואלת את עצמי האם יגיע היום שבאמת יהיה אכפת למישהו מממני… ומחכה לרגע שאני יתגבר על הכל… אולי אני סתם בעצם מאשימה את המקרה אונס שלי במי שאני כיום…אולי אני פשוט דפוקה בתכליתי…
        בכל אופן תודה לך הזאת אני?, תודה לך מרי… ובמיוחד תודה גדולה לך מוריה שגרמת לי לשבת להוציא הרבה דמעות וכעסים שישבו עמוק בפנים
        תודה.

    • יסמין

      נותרתי המומה וכואבת לאחר שקראתי את מכתבך.
      איני יכולה להבין כיצד יכול לקרות דבר כזה לילדה, ואת אכן עדיין ילדה בנפשך הפצועה.
      איך אפשר להיות עיוורים כל כך הרבה זמן?
      שום תירוץ או הסבר לא יכולים להניח את דעתי.
      אני לא מאמינה בלשמור על ילדך בצמר גפן, אבל לא יכול לקרות מצב שבו לא אשים לב למה שעובר על בתי . הרי אפשר לקרוא הכל בעיניה המדברות.
      כל שינוי במצב הרוח, בהרגלים שלה, בהתפרצויות הכעס והשמחה. לכל אחד מאלה יש סיבה ואני משתדלת מאד לעקוב אחריהם.
      לצערי אני מכירה עוד מקרים כמו שלך אם כי לא כולם הסתיימו בהתעללות מינית אך בכולם היה איזשהו סוג של התעללות. כל התעלמות ו"עיוורון זמני" אצל הורה מעורר בי חלחלה.
      הלוואי שיכלתי לומר שאצלי זה לא קרה.
      גם הוריי נהגו להתעלם בהפגנתיות מכל מה שקורה בין ארבעת קירות החדר שלי.
      כל שנותר לי לומר הוא שאני יודעת בוודאות שבתי לא תדע את הצער והכאב שידעתי אני.

    • מבקשת סליחה

      מרי,. גם אצלי זה קרה. במשפחה שלי. לא לי, לאחותי.
      ואף אחד לא ידע כולל אני. אף אחד לא האמין שזה יכול לקרות. רק היום, שנים אחרי
      כשאחותי הייתה על סף מוות בגלל בעיות נפשיות, התפוצץ הסיפור. ואני הייתי בחדר השני. אני
      הייתי שם כשזה קרה לה ולא ידעתי כלום. אני הייתי ילדה כמוה, אבל בי לא
      נגעו כי הייתי יותר מבוגרת ויותר דעתנית.
      אני רוצה לבכות כשאני כותבת לך עכשיו, מתכווץ לי הלב, גם אני וגם
      אמא שלי קמות והולכות לישון עם הכאב והייסורים כל יום.
      זה קרה בבית, לא עם אבא, לא יכולה לגלות יותר פרטים, אבל זה קרה עם
      מישהי , אישה דווקא, שלעולם לא היינו מאמינים שהיא מסוגלת לעשות לילדה קטנה דברים כאלו.

      מרי, מרי, מרי, מרי
      איפה אמא שלך הייתה באמת?
      איפה הייתי אני
      איפה הייתה אמא שלי
      איפה היינו כולנו ואיך נתנו לילדה קטנה לעבור גיהנום כזה.

      סליחה מכולם, מאלוהים, מהעולם, מאחותי, סליחה מאחותי, בעיקר מאחותי
      אהובתי, הילדה הקטנה, בת הזקונים, שלא הייתי, שלא ידעתי, שלא יכולתי
      לעצור את זה בשבילה

      רוצה למות

      ס ל י ח ה

    • דינה

      הו מרי.
      עכשיו גם אני בוכה.
      אני אמא ולא תמיד נוכחת עבור הילדים שלי.
      מזל שיש לי רק בנים. ככה רציתי.
      פחדתי שיהיו לי בנות. מזל שיש לי רק בנים.

      ובכל זאת – אני מלמדת אותם, כבר מגיל פיצפון, לא ללכת עם אף אחד, לא לקחת סוכריה, לא לעזור לאיש שמבקש שיבואו איתו למקלט, לא לזוז עד שאני חוזרת.
      אני מבועתת מהאפשרות שמישהו יפגע בהם.
      ובכל זאת, מזל שיש לי רק בנים.

      ואני חושבת על אמא שלך, מרי, ואני עצובה כל כך. בשבילך ובשבילי. גם אמא שלי לא היתה שם בכלל, כמעט אף פעם.
      ואני שואלת את עצמי ואולי גם אותך וכל מי שרוצה: איך זה שהאמהות שלנו לא היו שם?? מה עשו להם כשהן היו קטנות וצעירות ורכות? מי נגע בהם בכוח, בלי אהבה, הכניס להן – לאמהות שלנו – את התולעות השחורות??

      כי גם הן, כמו רבות מאיתנו, מסתובבות מדממות וכואבות ופצועות. לא מסוגלות אפילו לראות את הבנות שלהן, שהן ילדו – מי יודע מתוך איזה כאב וזוועה.

      מרי, עכשיו גם אני בוכה.

      דינה ב.

  26. דניאלה

    סליחות (עפ"י אבן שושן) –
    "כינוי לפיוטים שאומרים בימי צום, בימי צרה ויגון,
    וביחוד בימי התשובה בחודש אלול עד אחרי יום הכיפורים,
    על שום תוכנם – בקשת סליחה ומחילה על חטאים שחטאנו".

    הבוקר התקשר אלי אחי הצעיר: "אני בדרך ליום ההולדת של אבא. לאסוף אותך בדרך?"
    לצורך הבהרה – האבא הזה הלך לעולמו לפני שנים אחדות, לאחר שביקש מאתנו לעלות אל קיברו ביום הולדתו ולא בתאריך מותו.
    והיום הוא יום הולדתו.
    האבא הזה אנס והיכה אותי במשך שנים, אבל מעולם לא היכה על חטאיו.
    שתי מנטרות היו לאבא הזה: "הכל בגללך" ו"אף אחד בלאו הכי לא יאמין לך". שתי מכות נסתרות מעין, נכותי הבלתי נראית.

    אני כל-כך רוצה לסלוח לו.
    אני רוצה להיות חלק ממשפחה אוהבת, וכמו בסרטים – לאגוד זר פרחים יפה, להניח על קיברו, ללטף את האבן הקרה וללחוש אני אוהבת אותך, אבא, נוח בשלום על משכבך. ואולי גם להזיל דמעות געגועים אחדות.
    ואח"כ לעבור אל קברה של אימי ולהתבודד כואבת עם אי היותה.
    אבל כאב אי היותה של האמא הזאת החל מהיום בו פלט אותי ברחמה, ומעולם לא אמרה לי אני מצטערת על שמילטתי נפשי והשארתי אותך בידיו.

    אני כל-כך רוצה לסלוח גם לה.
    ואני שואלת את עצמי מדוע. מהי הסליחה, מה מקומה במערך הנפשי שלי, למי היא מיועדת, ואיזה צורך שלי היא באה לשרת.
    אני חושבת שלסלוח להם זה להחזיר אותם אל חיי ואל עצמי, לאפשר את היותם בשבילי, לנסות ולגשר בין החלום למציאות ובין הנשאף ליש.
    לסלוח להם זה גם להעמיד את עצמי בעיני עצמי במקום נעלה ומעורר הערכה, במקום של כוח.
    לסלוח להם זה גם להרגיש שאני טובה מהם.
    ולסלוח להם זו גם דרך לסגור את מה שהיה, במקום ובזמן שהיה, וללכת הלאה.

    אבל אני לא יכולה לסלוח.

    כי תהליך הסליחה והמחילה מתחיל קודם כל בבקשתה.
    והיכולת והנכונות לבקש סליחה זה ראשית לכל – היכולת והנכונות להכיר בפגיעה.
    זה להביט לאחור, ואחר-כך בעיני, ולהגיד: חטאנו כלפיך, אני אשמה, אני אשם.
    הייתי רוצה לסלוח להם, בדיוק מאותו מקום שהייתי רוצה לאהוב אותם. זה היה עושה אותנו למשפחה נורמלית, אוהבת ומתפקדת, והייתי יכולה לשמר אותם לעצמי כאבא ואמא, ולא לחפש תחליפים כל חיי.
    נכון, אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור ואין להשיב את הנעשה, אבל בקשת הסליחה ויחד עמה ההכרה והאישור, יכולים היו לשנות את שארית חיי.
    הרי זו מהות הפגיעה, לפחות מבחינתי – גזר דין של המשך חיים בעולם מבולבל בין טוב לרע, בין אהבה להתעללות, בין ילדה לאישה, בין אבא לגבר, בין אמת ושקר, בין חמלה לתשוקה.
    לבקש ממני סליחה זה לחון אותי. זה לעזור לי להחזיר את הסדר לעולם המבולבל שלי. זה להקל עלי לקבל את עצמי, להאמין לתחושות שלי, לזכרונות שלי, לכאבים ולפחדים שלי. לי.
    לו הייתי שומעת מהם, ולו פעם אחת, את המילים המרפאות: "אנחנו מצטערים. עשינו בגופך ובנשמתך דברים שלא ייעשו" – פעם אחת כזו היתה משתווה לשנות טיפול ארוכות שנדרשו לי לאירגון עולמי השסוע והמעוות.
    והייתי מוחלת וסולחת.

    אבל האם אני יכולה לסלוח להם, שמעולם לא ביקשו את סליחתי? שמעולם לא לקחו על עצמם אחריות לאשר עוללו?
    לא! אני לא יכולה!

    כי עד יום מותם לא זכיתי.
    הם הלכו לעולמם ספונים בחיקה של אותה שלוות הדחקה/הכחשה מוכרת עד זרא משחר ילדותי – מעוורת, אוטמת, משתיקה.

    אני לא סולחת.
    ואחי הלך לבדו לחגוג יום-הולדת בבית-הקברות.

  27. אלמוני

    תהיו חזקים

  28. אוריאנה

    לא, לא התעללו בי. אני ממש מתביישת להגיד, אבל היתה לי ילדות נפלאה. אין לי אפילו טראומות-ילדות. יש לי זוג הורים, שאני מודה כל יום על שהתברכתי בהם.
    הדברים שנכתבו פה, הן בכתבה והן בתגובות, באמת מזעזעים ומפחידים. אבל במקום כלשהו נפקד מקומם של הגברים.
    נכון, הם מיעוט, אבל כאן קשר-השתיקה הוא הרבה יותר גדול. כי זה "לא נעים" לדבר על זה, הרי יגידו עליך שאתה הומו.
    אבל חשוב להדגיש – גם לבנים זה קורה.
    לפני מס' חודשים חבר טוב שלי הותקף מינית. בידי אישה. אישה שהיתה מורתו. ומדובר בבחור, לא ילד, בחור גבוה וחסון וגדול. בחור, שמצא את עצמו ממוסמר למקומו מרוב פחד, משותק מאימה וחוזר הביתה בוכה כמו ילד.
    הוא התקלח בלי סוף ולא יצא מהבית. בלילות לא נרדם עד כמה שהיה עייף. ולא הפסיק לבכות. נשמע כמו סימפטומים של נפגעות-אונס? בדיוק. כי זה לא משנה מה מינך, אונס הוא אונס. זהו אינו פשע מיני, זהו פשע של אלימות. מין הוא דבר נפלא ואין כל משותף בינו לבין אונס.
    אבל המאמר הזה הוכיח לי את מה שידעתי כבר מזמן – אין גבול לתעצומות-הנפש של האדם. הוא יכול כבר להיות חצי-מת, ועוד יקום. ויחיה. ויעניק. ויאהב. פי אלף מאנשים אחרים, שלא ידעו את הכאב הזה, הצורב.
    כולכם, גברים ונשים. נפגעי התעללות פיזית, מינית, נפשית, הזנחה. ילד שבכיתה צחקו עליו והחרימו אותו. כל מי שהתייסר בבדידות.
    אתם כמו עוף החול. הכוח שלכם הוא מופת לכולנו.

    אוריאנה

  29. מישהו נתן לי לקרוא את המאמר הזה (אם אפשר לקרוא לזה מאמר)
    הוא כנראה חשב שזה יעזור
    הוא צדק
    כי כל מה שכתוב זה בדיוק מה שאני חשה ועוברת
    אז עם כל אלו שעוברו עוברות ויעברו את זה אני קוראת את זה בדמעות מנסה לחשוב מאיפה האומץ שלך ומאיפה אני יכולה לקבל גם קצת אומץ
    אף פעם לא חשבתי שמישהו יוכל לסכם בצורה טובה כזאת את כל הרגשות האלו
    תודה לך שפקחת לי את העיניים וגרמת לי לראות שאני לא היחידה
    מרים

    • מוריה

      מרים יקרה, האם תרשי לי להציע לך את נקודת ההשקפה שלי? את *בחרת* להיות בקשר עם מישהו שאכפת לו ממך, במידה כזו שתאפשר הפניה למאמר. את *בחרת* לקרוא, ולהניח למילים לחלחל פנימה. את *בחרת* ללחוץ "הגיבו" וכתבת כאן, אלי, ואל כל מי שקוראים מתוך השקט ואולי מזדהים.

      הרי יכולת להיות מוקפת באנשים ששלומך אינו חשוב להם עד כדי כך, ויכולת לא להסכים לקרוא, או לקרוא ולעבור לסדר היום. זו לא היתה תאונה, לא מקרה, ולא עניין של מזל, זה אומץ לשמו, וזו בחירה בחיים. זו היתה, כנראה, את, ועינייך היו פקוחות.

      את לא היחידה, אני לא היחידה, אנחנו לא היחידות, ואנחנו לא חייבות להיות לבד.

      ביום בו טילפנתי אני למרכז הסיוע חייגתי עשרות פעמים עד שבא הרגע, השניה המדוייקת, בה נוצק בי די כוח לומר את המילים אל תוך השפופרת. ביום בו שלחתי את המאמר לעריכה רעדה לי היד. אני מנחשת שאת מזדהה עם החשש הזה, עם דפיקות הלב והקושי.

      מאותו המקום בך שבחר לקרוא וגייס כוח לרשום כמה מילים כאן, אני מאמינה ומאחלת לך שתבוא עוד עוצמה, לטלפן לאחד ממרכזי הסיוע, לגלוש לאחד הלינקים שלמעלה, לדבר עם אותו מישהו, עם חברות או בן זוג, לכתוב עוד – *לבחור* את הדרך שלך.

      תודה *לך* מרים, שבאת וקראת ומצאת את הזמן והמילים.

      • אוריאנה

        התאוריה הזאת של הבחירה, גם אני מאמינה בה. אני מאמינה שבאתי לעולם מתוך מטרה כלשהי, כי יש איזה תפקיד שעליי למלא. לכן גם בחרתי במשפחה שלי, לדוגמא, כדי שיעזרו לי להגשים את המטרה לשמה באתי.
        אבל יש שאלה אחת שאין לי תשובה עליה. שאלה שדופקת לי את התיאוריה שוב ושוב.
        למה, לעזאזל, שנשמה תבחר בגורל כל-כך איום, בסבל כל-כך נורא כמו התעללות.
        אני מודה שזאת שאלה פילוסופית ואולי היא לא קשורה לנושא הדיון, אבל היא מטרידה אותי ואשמח אם תעני עליה. תודה,

        אוריאנה

        • מוריה

          נושא המקריות, שאני לא מאמינה בה, לא קשור למה שקורה, אלא לדרכי ההתמודדות. אני לא מאמינה שבאתי לעולם כדי למלא מטרה מסויימת, ולא בחרתי שום בחירה בחיי כחלק מתכנית אב. כלומר, יש תכנית אב, לחיות חיים טובים וארוכים ככל שאצליח. זו לא שאלה פילוסופית, זה עניין מאוד מעשי.

          אני לא יודעת לומר לך למה דברים כאלו ואחרים קורים. אבל מרגע שקרו הדברים ואילך, מגייס כל אחד את הכוחות העומדים לרשות ובוחר איך להגיב, במגבלות כוחותיו. ישנם אנשים שחוו טראומות ולא בחרו לחיות, ישנם אנשים שבחרו לחיות כצל אדם, יש אנשים שפשוט לא נותר בהם כוח מספיק כדי לעשות יותר או בכדי לבחור לאן הלאה.

          אני מאמינה בכל ליבי שמי כתבו כאן, גייסו די כוח על מנת לבחור בחיים, לא רק כשורדים, אלא ממש ב*חיים*. אני מאמינה שאלו שקוראים אותנו בדממה בחרו גם הם להחלים, פשוט בדרך אחרת.

          זה הכל. בלי מלאכים, בלי מטרות נשגבות, רק אדם אחד, מוח אחד, ושתי ידיים.

        • עובר אורח

          אוריאנה.
          איזה בחירה יש לילד באשר למולידיו? מאושרת את שנולדת למשפחה הנפלאה שלך. ואלה שלא זכו להיוולד למשפחות נפלאות? ואלה שנולדו לדמויי הורים מתעללים בדרך כזו או אחרת, האם הם בחרו? אינני מאמין בגזרות גורל. אינני מאמין בחטא קדמון. אפילו אינני יודע איך להתייחס לילד שחווה התעללות ומשחזר אותה כבוגר אל צאצאיו. אני רוצה להאמין שאפשר להשתקם. שאפשר, כבוגר, לפרוץ את המעגל ולעשות בחירה: "אני לא אמשיך את השרשרת, אני אנתק אותה. אני אהיה אב/אם אחר לילדי. אני אדבר אהבה, אני אלמד אהבה. מכאן אני השורד, המנצח האמיתי."
          ואם לכאורה יש אי אלו תמיהות שעולות מתוך דברי, זה בסדר. גם אני תוהה. גם אני לא יודע להסביר הכל, אבל אני יודע לזהות נצחון.

          • אוריאנה

            אני לא מאמינה בחטא קדמון, חו"ח. אבל מצטערת, אני כן מאמינה באיזה שעור חשוב שאנחנו כאן כדי ללמוד. אני מחפשת את נקודות האור, את החצי המלא. בכל מצב.
            ואני גם אסביר לך למה: אין לי, בעצם, שום ברירה. כי אלמלא כן הייתי משתגעת. הכל כל-כך כאוטי, החיים כאלה מסריחים, שאם הייתי מתחילה לבכות לא הייתי גומרת.
            מה שמחזיק אותי והמון פעמים מונע ממני להשבר, הוא האמונה.

            אוריאנה

            • אוריאנה

              גם עניין "פריצת-המעגל" קשור באמונה. כי מי שמאמין שלא הוא זה שחטא, שמגיע לו חיים הרבה יותר יפים ולהיות נאהב – יבחר לפרוץ החוצה, לדבר, כמו שמוריה עשתה, לאהוב למרות הכל.
              והרי פסח קרב… "אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו". ומי שהציל אותם זה הם בעצמם ולא שום "קדוש".
              ועל כך הערכתי הכנה.

              • מוריה

                נושא האמונה בעצמי על כל גווניו – "אני אשמה", "הגיע לי", וכן ההקטנה והרציונליזציה – "זה לא היה כל כך נורא", "למה אני לא מקשיבה לכולם וממשיכה הלאה כבר", "אני יודעת שהוא עשה זאת בגלל נכות שלו, אני מבינה" ממשיכם ללוות אותי גם היום. יש ימים בהם אני קמה והאמונה שלי בעצמי, בזכותי לחיות בטוב וביכולת שלי, שואפת לאפס. יש תקופות שלמות בהן אני מגרדת את המרצפות מלמטה, וגם אז אני ממשיכה לעשות את כל הדברים שקשורים לשיקום הנפש והגוף.

                ככל שיתקדם תהליך ההחלמה שלי, יהיו פחות משברים ויותר ויותר חיים ביניהם, ולשם אני שואפת להגיע. בינתיים אני מודעת עד כאב לעובדה שלפעמים אני צריכה להמשיך ללכת, גם בלי אמונה. שום תובנה, שום הארה או אמת פנימית לא יכולים להחליף את המשמעת שלי, את המחוייבות לתהליך הזה ואת עקביות הטיפול שלי בעצמי.

                בנוסף, על מנת לא להכות את ילדי, על מנת שלא להתעלל מינית באחרים, אינני זקוקה לכלום, אפילו לא לאמונה. כל מה שצריך הוא החלטה נחושה, חד משמעית ובלתי מתפשרת – שלא לעשות מעשים מסויימים ולטפל בעצמי על מנת להבטיח שלא אעשה אותם מתוך טירוף.

                אולי זו אני, קטנת אמונה וחזון שכמותי, אבל אני מעדיפה למסגר את תהליך ההחלמה שלי במונחים מעשיים מאוד, פרגמטיים, שנשענים על התמדה ומשמעת. עבורי אלו דברים שאפשר לגעת בהם, אלו דברים שאני יכולה לראות, דברים שאפשר לסמוך עליהם.

  30. הזאת אני?

    קראתי ככה עוד פעם
    את מה שאני כתבתי.
    מה שכתבו אחרות.
    ובמיוחד אותך, מרי.
    אני רוצה להעיר הערה קטנה על ואל עצמי.
    יש לי הורים נפלאים שמאז ומתמיד דאגו לי, עזרו לי והפכו אותי למה שאני היום – בן אדם מאושר.
    הסיפור שלי בשילוב עם התגובות יצרו אפילו אצלי הרגשה כאילו הפסול היה במעשיהם של הוריי אך לא, לא ושוב לא.
    הוריי לא ידעו ולא יכלו לדעת.
    אני שחקנית מלידה, ילדה עם קפריזות שאי אפשר להאמין לה בכלום :).
    גם אם הם היו מגלים – הייתי מכחישה.
    היום לא הייתי מכחישה אם הם, הם, היו מגלים. אז הייתי מכחישה. בטוח.
    היום אני יודעת ומודעת.
    אני נתתי לזה לצוף, התמודדתי, וניצחתי.
    אני לא חושבת שאני אחיה עם טראומות כי מחשבון נפש שערכתי עם עצמי – אין לי כאלה.
    עכבות אולי כן, אבל הם לא שליליים. אני רואה בהם חלק מהאופי שלי כבן אדם ומרוצה מהם כי הם אלה המרכיבים את המכלול שאני.

    ועכשיו-
    אני מאוכזבת, המון.
    אני כועסת, לא הרבה.
    אוהבת, הרבה.
    שמחה, הרבה.
    אני, הרבה.

    זהו.

  31. כל הכבוד!!!
    אני בטוחה שעכשיו את האדם החזק ביותר בעולם, חבל שזה מה שהיה צריך לקרות כדי להביא אותך למצבך, אך אני בטוחה שעכשיו עבורך – השמיים הם הגבול. הדבר הנורא הזה הזניק או יזניק אותך למקומות ויכולות יוצאות מן הכלל (כמו שאפשר להתרשם ממאמרך…)

    אני מעריצה אותך על יכולתך לא להתרסק ולעלות גם כשלמעשה נמצאת במצב נמוך שממנו יכולת לרדת עוד, ובכל זאת בחרת לעלות ולצמוח!

    חג שמח לכולכם!

  32. מעריץ אותך על החוכמה והיופי הפנימי שפורץ ממך

  33. בהצלחה בדרכך החדשה !!!
    כולנו איתך

  34. אין דבר יותר יקר מילד
    ואין נורא יותר מפגיעה בו

  35. אני מטיילת נלוך ושוב כמה שבועות לכאן, ואני מתרגשת כל פעם מחדש מההקשבה, מהאנושיות של הדיבור כאן. ומהעוצמה והמגע של העדויות. ומסביבי יש כמה שעוד לא נזכרו, ואני מקווה שכשהן יזכרו גם הן תתחברנה לכוח.

  36. כבר לא אותה ילדה

    מבוהלת ומתביישת אפילו להתחיל ולהגיב
    כי גם אני מאלו…
    מנסה לשכוח, להדחיק, אבל זה חוזר שוב ושוב
    האונס בקיבוץ אחרי המסיבה,
    ההתעללויות המיניות למינהן
    ההתעללות המילולית והגופנית של אמא
    הרגשת האשמה והבושה
    הפחד שידעו, חרדת ההריון
    הקור המצמרר במשך שנים כל פעם שמישהו נגע, ליטף, אהב
    החשד, חוסר הביטחון התלישות והניכור מהעולם מאז ועד היום
    חשבתי שהצלחתי להתגבר, עברתי טיפול, חוויתי סקס ואהבה
    אבל לא,
    זה כרוך אחריי, לא מרפה
    חלומות, סיוטים, פלשבקים, פחדים
    והמון שנאה והרס עצמיים

    מוריה (ומרי גם) כל הכבוד על האומץ, התעוזה והחשיפה
    נדמה, שאתן בדרך הנכונה להחלמה
    מקווה שאף אחד לא יעבור את הזוועה הזאת עוד
    אין סיכוי, אה? בכל זאת כולי תקווה.

    חיבוקים ואהבה לרוב

  37. וואו.

    מזמן לא הזדעזעתי ככה, לא חוויתי כזו חוויה בקריאה.

    אני יודע שיש דברים כאלו, דואג כיום לביתי בת ה 7, ומחפש דרכים איך לשמור עליה מהתקלות במקרים כאלה, וחושב, אפילו, איך, אם חס וחלילה יקרה, להגיב ככה שהטראומה תהיה מינימלית (מה שאני מחדיר לה לראש כל הזמן שאין דבר כזה משהו שאסור לספר להורים, ביחוד אם מישהו דורש את זה ממנה…)

    אנחנו מלמדים אותה לא לדבר עם זרים ("ומה עם זרות, למה עם נשים אין בעייה?" יש לה שכל לשאול… לך תסביר לה), אבל יודעים שגם אנשים קרובים יכולים לפגוע, ואני חושב (ואני מזמין תגובות למחשבה הזו), שאם הילד יידע מנסיונו בעבר עם ההורים, שהם מגיבים שקול למקרים ומעשים "נוראיים", אם הם מזמינים אותו לספר להם כל דבר, לא רק שיש סיכוי שהוא יספר, יש גם סיכוי שהוא יקרין למי שמתכוון לפגוע בו, ביטחון שאי אפשר לעשות איתו דברים בלי שאחרים ידעו…

  38. מרגש, נכון כל-כך וכואב כל-כך

  39. זו שיודעת

    אני יודעת מי עשה לך את זה.
    זו בגידה כל כך צורבת, כל כך כואבת.
    יום יבוא והוא יראה את פרצופו המתחסד פה. הוא ינסה לבנות לעצמו חיים. דרכינו יצטלבו – זו הרי מדמנה כל כך קטנה.
    אני מבטיחה לא להשאיר אבן על אבן ולקרוע את המסיכה מעל פניו, לחשוף את המפלצת שהוא. מקומות עבודה, משכירי דירות, שכנים וחברים. הם יידעו.
    את אולי סלחת, אבל ראיתי אותך מתפלשת בבוץ, מעוותת מכאב. אני לא סולחת למי שמעולל זוועות לחברותי.
    לא.

  40. עופרה

    קראתי וכאבתי ואנחנו ממשיכות להביטקדימה מדחיקות הצידה כול רגש של כאב .
    וכול אלה שהחויה מעבר "לנורמל"קרוב המשפחה מתעסק עם הילדה או השכן מימול
    הנזק לעתיד הינו בלתי הפיך ללא ספק נזק לעד .אנחנו שנים רבות עוד נמשיך להביט במראה להדחיק הצידה ולהגיד אולי אני אשמה .לא לא לא אנחנו רק קורבן של הנסיבות אסור לנו לתת לענין להגיע לדרגה של אני אשמה את לא אשמה את קורבן. עם כול המודעות להטרדה מינית עדין אנחנו יושבות ושותקות .אן אישה לא חוותה חויה מינית לא נעימה שהותירה כתם בנשמה
    מרביתנו הדחקנו הצידה ושתקנו.מקווה שבעתיד המודעות תהיה לקום ולהתלונן לא לתת לכאב לחדור לנשמה .

  41. לא יודעת איך להתחיל ואיך לסיים את התגובה…
    אני יושבת ופשוט בוכה מול המסך. כן גם לי זה קרה על ידי מישהו שהיה לי כמו אח.. הבן של המטפלת שלי בתור ילדה. גם היום ממרחק של 18 שנה אני עדיין תוהה אולי זאת הייתי אני שלא הייתה בסדר ורק אחרי כמה שניות אני מבינה שזאת לא אשמתי, אבל הכמה שניות האלו כל כך כואבות. לפני חודש ראיתי אותו ברחוב, עם אישתו ושני הבנים שלו ורק אמרתי תודה לאלוהים שיש לו בנים ולא בנות… ואחרי זה חזרתי הביתה וקיללתי את עצמי על השלום שאמרתי לו במקום לירוק לו בפרצוף, לסרס אותו או אני לא יודעת מה עוד… אני בעצמי לא מבינה למה מעולם לא הגשתי תלונה… אני פשוט לא מסוגלת.
    מוריה אני מחבקת אותך, מעולם בנאדם לא הצליח לבטא את התחושות שלי בצורה כל כך טובה.

  42. למוריה היקרה ולכל הבנות שעברו את הגהנום ,
    יש לי סיפור קטן של ניצחון …. גם אני כמוכן עברתי את הגהנום הזה כשהייתי קטנה וגם לי כמוכן , לא האמינו . אמא שלי לא רצתה לשמוע וכך גם הרבה אנשים שביקשתי מהם עזרה . עברתי הרבה , עברתי המון , התבגרתי מאוד . אני בטוחה שכולכן עברתן את הקטע המעיק הזה של חוסר האמון והפחד של אנשים קרובים שלא יודעים מה לעשות עם המידע הנורא שמפילים עליהם ( כמו ההוא שיצאנו איתו וסיפרנו לו והוא ברח כ"כ מהר והשאיר אותנו עם הדמעות וההרגשה המלוכלכת … ) . אבל עכשיו , 11 שנים אחרי , הסיפור הטרגי שלי קיבל מפנה . אמא שלי ואני מסוגלות לדבר על מה שקרה , למדתי לסלוח לה לאט לאט ( למרות שזה היה מאוד קשה ) ועכשיו אני נמצאת עם גבר נפלא שעבר ארוע דומה ( כן , גם המין השני עובר דברים כאלו ) . הוא בן 26 היום וגם הוא עבר משהו דומה בגיל צעיר מאוד . אנחנו מתגברים ומתבגרים יחד וזה נפלא וזה מרפא . אני מאחלת לכולכן שיהיה לכן מישהו בחיים שיתן לכן את האומץ לדבר איתו ושהוא יהיה שם בשבילכן עד הסוף , כי מבחינתי , אחרי שנים רבות של סבל ,תחושת הניצחון הזו היא אדירה . זה אף פעם לא עובר ואין תרופת פלא שמשכיחה את המראות , המחשבות , הזכרונות והכאב המר , אבל יש גם רגעים של ניצחונות קטנים ובשבילי , זאת העובדה שאחרי כ"כ הרבה שנים מצאתי מישהו שאני יכולה לדבר איתו והוא ידע גם בדיוק על מה אני מדברת …
    תהיו חזקות ותדברו כי זה עוזר
    ולמוריה , כל הכבוד על האומץ

  43. אלמוני

    מורי תחזררררררררררררריייייייייייייייייייייי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *