מאחרת

"אני מאחרת."
"אהממ… קבענו משהו?" שאלתי במבוכה, מנסה להיזכר אם היינו אמורים להיפגש עכשיו. "לא, מפגר. אני מאחרת. מאחר לי." לא יכלתי לנשום, ובטח שלא לדבר. זה פחות או יותר הפחד הכי גדול של גבר לא נשוי בשנות העשרים לחייו. איך זה יכול לקרות? הרי את מעולם לא פספסת גלולה, ואני בכלל צעיר מדי להיות אבא. עוד לא הספקתי כלום, וגם את! "מה את רוצה לעשות?" ניסיתי לא לגמגם. "אני עוד לא יודעת. אני צריכה לחשוב."
אחרי שסגרתי את הטלפון, ניסיתי להיזכר בפעם האחרונה ששכבנו. זה לא היה קשה – היום הזה עבר לי בראש בערך מאה פעם בשלושת השבועות האחרונים. שכבנו ערומים על המיטה, עשיתי לך נעים על הכתף ואת גירדת לי בגב, כמו שאני אוהב. אבל לא חייכת כמו תמיד, נראית מרוחקת. פתאום קמת והתחלת להתלבש. לא הבנתי מה דחוף לך כל כך להתלבש עכשיו, אבל לא ענית לי. אחר כך התיישבת בקצה המיטה ואמרת לי שנראה לך שזהו. דרך מוזרה לגמור קשר של שנה. הדבר שהכי עניין אותי באותו רגע, היה איך את יכולה לקום ולחתוך הכל אחרי ערב כזה מדהים. התחלת להסביר שזה כבר לא מסתדר, שלא רצית לסיים את זה רע, שאת רוצה שהזיכרון האחרון שלנו כזוג יהיה טוב. תמיד היית מצחיקה.
אני זוכר שכל הזמן הזה התנגן לי בראש "שוב אני לבד" של אביתר בנאי. נראה לי שלכל סיטואציה בחיים, מישהו כבר כתב שיר: לפגישה הראשונה, לנשיקה הראשונה, לחתונה ולפרידה. בעצם, לא לכל סיטואציה. עוד לא שמעתי שיר על אקסית שמספרת לך שהיא בהריון. אולי אני אכתוב אותו יום אחד, נעשה מיליונים מהתינוק שלנו. "התינוק שלנו" – מוזר אפילו לחשוב על המילים האלה, על התינוק שלי.
אמרתי לך שאני אכבד כל החלטה שלך. שאם תרצי ללדת אותו, אני אהיה שם איתך. שנעשה את זה ביחד. נורא רציתי שתבקשי ממני לבוא. שתרצי שאני אחבק אותך ואגיד לך שהכל יהיה בסדר. אבל את אמרת שאת רוצה לחשוב על זה לבד, ושתודיעי לי מחר מה החלטת. כל הזמן רץ לי בראש לי איזה שיר של מירי מסיקה, משהו ממש לא קשור. לא הבנתי איך השיר הקיטשי הזה קשור למצב שלנו.
הרצתי את כל התסריטים האפשריים בראש: איך אני דוחה את הלימודים ועובר לעבוד במשרה מלאה; איך אנחנו עוברים לגור יחד ושוכחים את כל מה שהיה; איך אנחנו לא הופכים לזוגות האלה, שכל החיים שלהם נעצרו לנצח בגלל שהם הפכו להורים בגיל צעיר.
היום נהיה מחר כל כך מהר. התקשרת אליי בערב, כשיצאת מהבית. מירי מסיקה צרחה לי בראש משהו על בלונים ועננים, והלב שלי דפק בטירוף. "חשבתי על זה הרבה ולקחתי בחשבון כל מה שאמרת לי. נראה לי שהכי טוב ש…"
פקחתי עיניים, אור חלש בצבץ דרך הוילון. ברדיו, הדס אהרון אמרה שזאת הייתה מירי מסיקה ושהם ישובו מיד אחרי החדשות – אל תלכו לשום מקום. לקח לי כמה שניות להבין, להפריד חלום ממציאות: המיטה אמנם ריקה, אבל אני לא הולך להיות אבא. לפחות לא בזמן הקרוב, ולא לילד שלך.
הייתי חייב להתקשר אלייך, לספר לך על החלום. התחלת לצחוק בקול. לא בצורה רעה, סתם צחוק בלתי נשלט, כמו מישהי ששמעה עכשיו בדיחה ממש טובה. "בכל זאת," הייתי חייב לשאול אותך, "מה היית עושה אם זה באמת היה קורה?" "אני בת עשרים ושתיים, מתחילה תואר ראשון וגרה אצל ההורים – מה נראה לך שהייתי עושה? וחוץ מזה, אנחנו כבר לא ביחד. אתה חושב שזה כל כך פשוט?" התחלתי לצחוק ואמרתי שברור שלא, ושסתם רציתי לשמוע את זה ממך. "ובכלל, מזל שזה רק חלום, כי שנינו המשכנו הלאה וזה ממש לא מתאים עכשיו." באמת מזל.