בננות בנות שמרשות לעצמן
קול של מנוע. עצים בשני צידי הכביש. נמייה, חתול וצבי חוצים בריצה את הכביש המואר לשנייה. קיפוד מתאבד.
בלילה אפשר לקנות אוכל בעיקר בלובן אורות הניאון על הכביש המהיר. אני עולה על רשת הדרכים הגדולים למשך החשכה, ולקראת היום מוצאת ירידה אל תוך הירוק.
בבוקר, כל בוקר, נוף חדש מתגלה. כל יום הפתעה – מקום אחר, ריחות חדשים ואפילו ארץ אחרת. לפעמים בלילה אני מנסה לנחש מה יתגלה ביום.
פתאום נהר רחב זורם. אפשר לשבת מולו שעה ארוכה ולא להשתעמם, ואחר-כך להירדם לקולו. או לקול המיית נחל המפכפך ברחש עדין.
ויום אחד עולה מסך החושך ואחריו מסך הערפל, ונחשף אגם רחב-ידיים. טיילת מסביבו, ברבורים צפים עליו, מעגן סירות, קיוסקים של גלידות בצורת בובות ענק, פרה תועה אחת שאיבדה את האחו, ואף לא אדם אחד, כי כולם עדיין ישנים.
בבוקר אחר, הדבר הראשון שבו אני מבחינה זה גשר מעל לראש. קימור אבנים התלוי מעל לכביש צר. אני משאירה את הרכב באמצע הכביש, בלי לכבות את המנוע, ועולה על צלע ההר עד לגובה הגשר ויושבת שם. הערפל מקהה את הקצוות ומרכך את הנוף.
ואז, בתוך הענן, על הרכס ממול, מופיעה שיירה קטנה – שלושה חמורים עמוסי צרורות וקבוצת אנשים, ילדים ומבוגרים, הולכים לצידם. לא כולם, מישהו יושב על אחד החמורים. צרורות בידי האנשים ועל גבם, לא רק החמורים סוחבים. הם חוצים לרוחב את הנוף שלפני. מופיעים בצד ימין ויוצאים משמאל. רחוקים, בלתי נשמעים, איטיים, עייפים. פליטים.
עם שחר אחד, באור ראשון, אני מוצאת את עצמי על סף תהום.
זה מרגיע. אני חולטת תה ויוצאת מהצד השני אל הרחבה הגדולה הפרושה כמפרץ בין ההרים, לחפש עשבים שאפשר להוסיף למשקה. ברדיו מספרים שתפסו את הרוצח. הוא הסגיר את עצמו. נגמר לו הדלק סופית.
זה לא הפושע הראשון שפגשתי פנים-אל-פנים – מלבד הפפפים, שלך תדע אם היו בדאים או דוברי אמת, ואם פולו, שהיה דוברם, היה אומנם פולו. הרוצח הקודם היה יותר קרוב, לא הפרידה בינינו זכוכית. בשוק, בלילה, בעיר שעזבתי אולי לתמיד, בארץ שבה נולדתי. אחרי נסיעה ארוכה בג'יפ במידבר, חזרתי לעיר ויצאתי מייד לרחובות. השוק היה ריק בלילה. רק ריחות נשארו בו, ומים זרמו על הריצפה בתוך משקעי הטינופת. לפי הריחות אפשר היה לדעת מה מוכרים שם ביום. ובלילה היה מישהו פותח ברז בקצה העליון והמים ירדו בשיפוע, אוספים בדרכם לכלוכים ניידים. שאר הלכלוך נשאר במקומו. המדרכות שם שחורות. רק פעם בשנה, לכבוד איזה חג לאומי, מקרצפים אותן קצת. ואני אהבתי לדשדש, עם או בלי נעליים, בנחל הקטן, הכהה, המצחין ומנקה, שפילס את דרכו. וכבר לא הייתי ילדה.
בין הדוכנים, במעלה הכביש הצר, חשתי בתנועות מהירות וכבדות. התגוששות.
עצרתי. חיכיתי רגע. היה מתח באוויר.
לאט לאט זזתי אל מאחורי דוכן כחול. זיהיתי אותו. ביום מכרו מעליו בגדים תחתוניים לגברים בלבן ובחאקי. בלילה זו היתה במה קטנה או דלפק שאפשר למכור ולקנות ממנו מה שחולמים עליו, או לרקוד עליה סטפס. באותו רגע לא חלמתי על כלום, רק חשבתי איך יוצאים מכאן מהר ובלי להיתקל באנשים. להמשיך למעלה אי-אפשר היה, שם התחוללה הקטטה. בכלל, לא כדאי לזוז. יותר מדי בלגאן. שמעתי קולות של חבטות, אנחות, סילוני זעם פורצים מתוך חנק.
הצטנפתי מאחורי הדוכן והזעתי בשקט.
"מניאק, חרא, בן-זונה," אחד פלט, ובופ, אגרוף בבטן. נשיפה. איש התקפל ונפל, השני בעט בו והמשיך ובעט. כאבה לי הבטן. מסימטה צדדית הגיע בריצה דוב גדול וכבד. עכשיו הם היו שלושה. הכבד אמר, "הרגת אותו. בוא, בוא כבר."
החובט סינן, "שום דבר, לא מת, תראה," והוסיף בעיטה.
השוכב, ערימת כאבים, נאנח, "אמא, אמא."
"אמא שלך זזזונה," אמר החובט.
ואז נשמעה ירייה עמומה.
במהירות, בכפיפה, חמקתי ורצתי במורד הרחוב. מישהו התחיל לרוץ אחרי. הוא קרא לי בקול מצווה ובלי נשימה, "בוא הנה!" הגברתי מהירות. גם הוא. שמעתי אותו מקרוב, מתנשף, "אני יהרוג אותך, תעצור!"
קפאתי. עם הגב לרודף. הוא הגיע מייד, מהר ובכוח כרך את ידו מסביבי, פתאום שקע בגבעות הרכות של חזי ונרתע. ראיתי שרוול עם פסים כחול-לבן. האיש של סיליה. הסתובבתי וראיתי אותו. הוא נבהל. הוא אמר לי, "לכי מכאן, לכי הביתה, מהר!"
לא הלכתי, טסתי. אבל לא "הביתה", למשתלה, אלא ישר לחדר הקטן של אבלם, לתוך המיטה, מתחת לשמיכה ומתחת לכר. לא רציתי שיראו אותי. אבל פחד לא היה לי. בכל אופן לא פחד עמוק, לא אימה, לא בעתה כמו לנוכח הרוצח שכאן. אז כבר לא גרתי אצל אבלם וסיליה, אבל אליהם רצתי, לא יודעת למה. אבלם היה בצבא. סיליה ישבה שקועה בתוכנית משחקי טלוויזיה נוצצת מארץ אחרת, תוכנית עם קהל מהדהד, זהה להמון תוכניות אחרות בכל מדינה בעולם. יצאתי מהחדר של אבלם, ישבתי איתה קצת וחזרתי למשתלה, לביתן שבו גרתי אז.
אחרי שבוע ראיתי אותו שוב. הייתי אצל סיליה במטבח כשהוא בא. הפעם לא הסתלקתי ולא התחבאתי. האיש של סיליה לקח אותי החוצה לשיחה.
איך שיצאנו הוא אמר לי ישר, "נכון את רוצה לנסוע?"
"נכון," אמרתי.
"רחוק, הא? לחוצלארץ."
"אז מה."
"אני אעזור לך," הוא אמר. לא חיוך, לא רכות, לא מתנות ולא טובות. עיסקה פשוטה.
הוא הלך משם ואני חזרתי אל סיליה. "יש שלושה דברים," היא אמרה, "שאי-אפשר למנוע – החיים, הגורל והמוות. את החיים נותנים לך בלי לשאול מה דעתך. ולא שואלים אותך גם כשהם נלקחים ממך."
"אז מה זה קשור לגורל?" שאלתי. עליו לא חשבתי עד אותו יום. אולי ההורים שהולידו אותי דווקא באותו מקום חם ויבש הם ביחד הגורל. אבל הנה, אחד מההורים עזב אותי ואת השנייה עזבתי, וגם את המקום ההוא.
"זהו," היא אמרה, "איך שאת מכוונת את החיים שלך, זה הגורל. אבל הכיוון תלוי בנתונים שקיבלת בהגרלה."
עכשיו, כשאני חושבת על דבריה, הם מתחברים יותר טוב למציאות. אז הייתי זקוקה להסבר. סיליה אמרה: "תראי את אחותך. היא נולדה לאותם הורים, באותו בית, באותו כפר, ויצאה אחרת לגמרי. החיים שלה שונים משלך, והדרך שלה בחיים הולכת בטח לכיוון ההפוך."
שאלתי, "את אומרת שבהתחלת החיים מקבלים כרטיס הגרלה, ולפי מה שכתוב בו מתנהגים כל החיים?"
"אפשר גם לראות את זה ככה. אבל יש לך בחירה בין הוראות ההפעלה."
"את זה אני כבר יודעת," אמרתי לה.
היא לשה בצק לעוגיות. פוררה בקצות האצבעות חמאה וסוכר, מישמשה וחיברה, הוסיפה קמח, הוסיפה אבקת אגוזים וצרה כדור של פירורים. ככל שלשה אותו התהדק הגוש ונעשה לכדור רך. חום הידיים ריכך את החמאה. סיליה מעכה את הבצק, הטילה על השולחן, אספה אותו ושוב גילגלה לכדור, מחצה ועיסתה אותו. תוך כדי לישה הרימה את הראש אלי וניגבה את המצח ביד והותירה שם כתם של קמח. בסוף השאירה את הכדור עגול, הכניסה אותו למקרר על צלחת, נשענה לאחור ואמרה: "חבל שראית אותו, את האיש שלי."
"אל תדאגי," אמרתי לה, "אני לא אראה אותו יותר, אני אתרחק מכאן, תגידי לאבלם שיותר אני לא אבוא."
סיליה נאנחה ואמרה, "אולי ייצא מזה גם משהו טוב."
לא ידעתי אם כן או לא. הדבר היחיד שהרגשתי הוא, שהגיע הזמן לנסוע. התרגשתי, אבל לא חיברתי את התחושה לסיליה. לא חשבתי עד כמה אני קשורה אליה והיא אלי. לא שמתי לב, הכול היה טבעי ומובן מאליו – הרכות שלה, הקבלה, העובדה שנקלטתי כך בבית שלה ושל אבלם. כמו שהיא קיבלה אותי, עם כף עץ ביד, כך עמדה עכשיו עם הקמח על המצח, וכמו שלא תפשתי אז שזוהי פגישה גורלית, כך לא הבנתי הפעם שזו פרידה דרמטית. ואהבה, כל אהבה, היתה עדיין זרע שחיכה באדמה לעוד ועוד מים.
גם אבלם וגם אני כבר לא גרנו בבית שלה. הוא היה בצבא, ואני כבר מזמן עבדתי במשתלה וגרתי שם בביקתה. גם גננת וגם שומרת הייתי. זמן-מה אחר-כך הסתרתי מתחת למיטה מזוודה מלאה כסף שמספיק לשנים, וכרטיס טיסה לכיוון אחד שהאיש ההוא דאג לקנות ליתר ביטחון, כדי שלא יהיה ספק בנסיעה. כאילו היססתי בכלל.
את הכסף החלפתי בבנק בכרטיס אשראי קטן. הודעתי על עזיבה לבעלי המשתלה ולשושן, הבחור עם הג'יפ שכל הקיץ עשה מאמצים להיות חבר שלי.
שושן היה ממלא את הג'יפ הפתוח בפרחי בוגונוויליה משלושה שיחים – כתום, סגול ואדום, כדי שאתעלס איתו. במקרים כאלה התרציתי בקלות. כלומר, עשיתי את עצמי מתרצה, האמת היא שחשקתי בו גם כשלא התאמץ, בלי קשר לנס, שהיה אז באותה ארץ, אבל רחוק יותר מאשר עכשיו. ושושן לא הבין כלום – מה הוא עושה, מה אני עושה, מה אנחנו עושים ביחד ועל מה אנחנו מדברים. גם אני לא הבנתי. אבל הוא לימד אותי לנהוג ונתן לי להיעלם ברכב שלו. היינו נוסעים אל מחוץ לעיר ושם היה מחכה לפעמים שעות על הר נידח, מבשל לעצמו קפה על מדורה, שותה לאט לאט, עד שעשיתי את הסיבוב שלי ונרגעתי ושבתי עם חיוך.
באותה תקופה האמא מצאה שליחים, שמצאו אותי, כדי לספר לי שהיא עברה לאיזה "בית הורים" לא רחוק מהעיר. לא הסכמתי לפתח איתם שיחה, אבל אחד מהם, הכאילו-נבון, הספיק לייעץ לי לפני שגירשתי אותו, "תנסי לשחק איתה פעם אחת באמא ובת."
המשחק התחיל מזה שאומנם נסעתי אליה – ביתנים מאורכים של קומה אחת, וגן עם דשא ופרחים – והסתיים אחרי כוס קפוצ'ינו מהמכונה שעמדה במסדרון. כוס מקרטון ומשקה חם מאוד ומתוק מאוד. היא כבר היתה לביאה ששיניה נשרו. בלי כוח, רק עם פוזה של כעס. כאילו היא נחה. נראתה מרוצה מעצמה.
יצאתי משם עם מפתח של כספת. היא לא נתנה לי אותו, אלא הניחה על השולחן כדי שאקח. היא גם לא אמרה איפה בדיוק נמצאת הכספת ומה יש בתוכה, רק זכרה שזה איפשהו ביבשת הזאת, שבה אני נמצאת עכשיו, ושהיתה שייכת לפני שנים רבות להורים של ההוא, בעלה, האבא שלי, לפני שהועלו לגרדום. היא הספיקה לספר גם, שמחת זקנתי, שלילי התחתנה והיא בהריון וגרה בעיר חדשה שבנו על ההרים בין האויבים, ושמאוד מסוכן שם. זה לא עורר אצלי כל דאגה. יש לי ניחוש איפה נמצאת הכספת. אולי עוד אגיע אליה.
אני יושבת על המדרגה מעל לתהום, ובידי הספל הריק. את הדממה מחוררים רחשי צמחים ובעלי-החיים שביניהם. חיפושיות. ציפורים טסות מעץ לעץ לבקר ידידים. משב-רוח. קרקור. רשרוש. ציוץ. אני אומרת לנוף בשקט, בקול של דיבור: "בווווו ו"קו-קו-קוווו".
במקום הד, מצלצל הטלפון מתוך הקרוואן. מי זה יכול להיות? "הלו?"
"תסגרי," הוא אומר לי, "אני מנסה לשלוח לך פקס."
בינתיים אני חוזרת אל הגיימבוי, לסוליטר-פירמידת-קלפים, ומתחילה בנסיונות פיענוח. לא ברור מדוע השינה לא משתלטת. להיפך, מרץ פתאומי נובע ממקור סמוי, וגורם לי לעזוב את הקלפים הווירטואליים ולקפוץ, אחרי הלילה הארוך בדרכים, להניף ידיים כמו התעמלות בוקר ולצאת לריצה קלה בסביבה. כך מתגלה לי עמק רחב-ידיים, המשתרע מתחת למצוק. המדרון מוכתם בצבעי חלודה על צוקים אפורים. אפשר להבחין בפתחי מערות, המוסווים בצמחייה עבותה. רק מערה אחת שם למטה, על צלע ההר מתחתי, פעורה לרווחה. בשביל צר ומפותל אפשר להגיע אליה.
אני מזיזה את הקרוואן, מחנה אותו מול העמק ויושבת ליד החלון. רועה עם עדר עיזים משוטט במדרון. נעלם מאחורי שיח, מתגלה מחדש ושוב נעלם. העיזים אוכלות צמחייה, והפעמונים שעל צוואריהן מצלצלים.
"מראה פסטורלי," אומרת בקלילות מגישת תוכנית בוקר בטלוויזיה, ועל המסך אנשים נלחמים עם נשק חם, במלחמת אזרחים בתוך נוף משגע. זאת הארץ שממנה ברח מישו.
מישו יושב עכשיו במערה משלו, מגישת הטלוויזיה לא יודעת מה זה "פסטורלי", ובפתח המערה הגדולה שלעיניי מופיע איש מזוקן, לבוש בגלימה חומה ארוכה. הוא עומד על שפת הסלע, משלב ידיו על החזה ומביט קדימה שעה ארוכה.
אני בחלון, הוא בפתח המערה, העיזים מתרוצצות, הרועה נעלם.
כמה שעות אחר-כך, שבעה משינה, אני רוחצת פנים ושוב מביטה למטה. עכשיו הוא יושב על הסלע שליד פתח המערה. כפות רגליו בסנדלים.
לפי הנוף, נראה שהגעתי לדרום היבשת. יותר מדי מזכיר את הארץ שעזבתי. הכיוון השתנה בלי ידיעתי. על זה דיברה סיליה כשדיברה על הגורל? אני אראה לה מה זה גורל, עוד הלילה אסע לכיוון ההפוך, הכי צפונה שאפשר, בלי לעצור כל הדרך, עד שקרחון ענק יחסום אותי.
או לא.
אני מתקלחת, מתבשמת, מכבסת לבנים, תולה אותם על המקלחת, לובשת את שמלת הכתפיות ויושבת לשחק בסוליטר. אם אנצח בסיבוב הראשון, ארד למערה. אם לא, אני נוסעת מכאן.
בעצם, למה לרדת?
– לראות מה הסיפור של האיש הזה.
מה איכפת לי הסיפור שלו?
– אולי הוא נזיר, אולי סתם מתבודד. אני סקרנית.
מה זה סקרנית?
– זה לשאול מהי סקרנות, וזו גם התקווה לגלות משהו חדש.
מה יכול להיות פה חדש? גבר?
– כן. ואולי העולם שלו, המקום שבו הוא חי.
מתוך "נס ונורמה", הוצאת ידיעות אחרונות, בסידרה פרוזה
