רכבות

רכבת נשחקת על המסילה, עוצרת בשיעול קולני. הוא מתיישב בקרון מספר חמש, מוציא את החדש של מריו ורגס יוסה, בקבוק מים קטן, כריך. חולץ נעליים, מרים בתנועה חדה רגל אחת, מצמיד אותה אל בטנו. מתבונן החוצה, נזכר. עברו חמש שנים בערך מאז נסע בפעם האחרונה ברכבת. נסיעות לבסיס, מתישות, מטלטלות גוף כואב, צוואר תפוס. היא עולה לקרון. גוררת רגליים ברישול אופייני. מתיישבת מולו. רגע של חרדה משותפת, רעד, חיוך נבוך.
"שלום," היא מקדימה, צרודה מעט. "די קלישאתי להיפגש ככה, קצת ז'ורז' סימנון, לא?" תמיד אותן תובנות משעשעות, אותו מבט חתולי מתפנק, אותה ש' מודגשת. ממיסה. הוא עונה בחיוך טיפוסי, ממזרי, "דווקא חשבתי יותר בכיוון של או הנרי, קצת קפקאי דווקא." שוב חילופי דברים מושחזים, מילים מנתרות נחבטות מזו אל זה בקלות הישנה, המוכרת. שיחה קלה, חנופה, התעדכנות יבשה ומנומסת. היא מוציאה חפיסת שוקולד, שוברת אותה במרכזה ומגישה לו מחצית, בחיוך קל. "אז מה בעצם קרה לנו?" הוא שואל בישירות אופיינית. היא נעה במקומה בחוסר נוחות, מתחמקת. מבררת לאן הוא נוסע. בנימינה. מוזר, חשבה לעצמה. מעולם לא הייתי בבנימינה. עושה רושם שזה מקום שמתאים לניהול רומן. ניהול רומן. מושג ארכאי משהו. ניהול רומן בבית הבראה. למה תמיד היא חושבת מחשבות כאלו. אוויליות. מנותקות. הוא מתבונן בה בזמן שהיא הוזה. כל כך טיפוסי להם. היא מרחפת והוא קודח מחשבות במבטו. היא מוציאה כריך כרסתני, עטוף. מקלפת את העטיפה. נוגסת בו לאט. הוא ממשיך להביט בה במבט הזה שלו, השובב. היא נעה באי נוחות במקומה. מסיטה תלתל בהיר וסורר אל מאחורי האוזן. מוציאה סריג תכול מהתיק ומתעטפת בו. "זה מזכיר לי את הקומזיץ ההוא, על החוף. היה לך קר," היא מחייכת קלות. משפילה ריסים. תוהה מה יש בו שעדיין מצליח לצבוט אותה כל פעם מחדש. אפילו עכשיו. מטח גשם שוטף את הקרונות ושובר את השתיקה. "תמיד העדפת את החורף," היא אומרת וכבר מתחרטת בליבה על האמירה הסתמית והמיותרת. הוא מצדו היה עונה לה שהיא קצת כמו החורף בשבילו ושהוא היה טיפש ופחדן ויהיר והוא בעצם לא ממש מבין למה הוא הזדרז ללכת. וכשהוא מסתכל על הדרך שבה היא משעינה את הראש על החלון ועל הסומק בלחייה כשהיא מרגישה שהיא יצאה משליטה מתחשק לו לחבק אותה ולא להרפות יותר לעולם.
היא מתעניינת בספר שהוא אוחז, מיטיבה את משקפיה ומביטה בכריכה. גוש מפתיע ומעליב של דמעות חונק פתאום את הגרון שלה. היא נזכרת בתחושת ההחמצה, בהתכווצות הקשה הזו בבטן כשעזב. נרעדת. היא קמה ממקומה. "זו התחנה שלי. אני יורדת," היא אומרת. הוא מחייך לעברה. "תהיי בקשר." היא מתרחקת לעבר היציאה. הוא מביט ברעמת התלתלים הבהירה, משעין ראשו על החלון. הוא שטוף דמעות.

אני

אני עומד ברציף, ממולל כרטיס נסיעה וממתין. הנסיעה הזו באה לי בדיוק בזמן. יש ימים בהם אני מתמלא חדוות נדודים. אני עולה לקרון ומשתחרר לאט מתחושת המחנק העירונית, מהשגרה. מקום אחר. מתיישב, מתרווח, חולץ נעליים ומוציא את החדש של ורגס יוסה. מתארגן לקראת נסיעה ארוכה. תחושת מסע. תמיד אני נזכר בה בהקשרים לא צפויים. עכשיו מצטרפים לי שניים. החורף והרכבת המשתעלת. תמיד היא אמרה לי שכלי התחבורה המועדף עליה הוא כרכרה רתומה לסוסים, מיד אחר כך רכבת ואת המקום השלישי חולקים אופניים עם סלסלה קדמית, רצוי אדומים ופיל הודי. השילוב המתוק הזה של תובנות משעשעות, הומור כובש ונטייה לנוסטלגיה מעורר בי רצון להיות חלק מהמרקם הזה. לפי מה שהבנתי היא אמורה להיות כאן היום. אני מרגיש קצת טיפש ופאתטי, אבל מצד שני יותר טיפש ממה שהייתי אז אני כבר לא אהיה. אני שומע את גרירת הרגליים המוכרת, המרושלת משהו. מתרגש פתאום. לא מתאים לי להתרגש ככה. אנחנו באותו הקרון. יש כאן כנראה בכל זאת יד מכוונת, עם קצת עזרה ממני. היא מביטה בי, נבוכה מעט. אני אוהב אותה שהיא נבוכה. משהו מתרכך בה. אני עושה עצמי מופתע, לוחץ את ידה בחום, מחייך. חיוך אמיתי. היא מתיישבת מולי. אני מוצף. המבט החתולי המתפנק, הש' המודגשת, האופן שבו היא מסיטה תלתל בלונדיני אל מאחורי האוזן, העור הרך הזה שכל כך אהבתי. אני רוצה להגיד שהייתי טיפש ופחדן ויהיר וברחתי בגלל זה ברגע האחרון. היא מתכרבלת בתוך הסריג התכול שלה. אני נזכר בקומזיץ ההוא. על החוף. אוף. הגוף הענוג שלה. מתוקה. כמה שהיא עוקצנית ומצחיקה. כמה שאני ילד. ברקע חילופי דברים על קלישאתיות המקרה. אני משתף פעולה אבל לא באמת מקשיב. היא אומרת משהו על סופרים. בטח מרגישה שנונה, אינטיליגנטית כזו. אני מחליט שהגיע הזמן. שואל בקול סדוק "אז מה בעצם קרה לנו?" והיא, כמה אופייני, לא עונה. רק מיטיבה את המשקפיים על קצה אפה המנומש, משפילה ריסים ומחייכת לעצמה. יותר מזה אני לא מסוגל להגיד. הייתי טיפש ואני עומד להישאר כזה. טיפש ופחדן. אנחנו ממשיכים להחליף דברי נימוסים, התעדכנות יבשה, סתמית. אני לוגם מהמים. היא מציעה לי מחצית מחפיסת השוקולד שלה. אני מתמלא געגועים. לחיבוק, לקפל בצוואר הלבן. כבר לא ברור לי אם עבר הרבה זמן או מעט. החיים התערפלו לי קצת. היא קמה ממקומה. "זו התחנה שלי. אני יורדת," היא אומרת. אני מביט בה. שותק לרגע. "תהיי בקשר," אני אומר ומחייך לעברה. היא מחייכת חזרה. שותקת. אני רואה את רעמת התלתלים מתרחקת לעבר היציאה. גלגלי הרכבת נשחקים על המסילה. אני משעין את הראש על החלון. נאנח. גשם שוטף את הקרונות. דמעות. המון המון דמעות.