מוצצת ידי חובה

יש רגעים שאין לך מושג מה עובר שם במוח. לעיתים קרובות הוא מנותק לגמרי מהלב. המוח יוצא לעבודה, מביא פרנסה, משלם חשבונות ויודע שצריך להקים משפחה. הלב לעומת זאת חסר מציאות לחלוטין, מנותק לגמרי מהסביבה ואפילו די עיוור. הלב רוצה אהבה, אבל אהבה אמיתית, סוחפת, מרגשת, שתגרום למוח לא לתפקד. בעצם הכל מתחיל ונגמר במלחמה הפנימית בין המוח ללב, בין שחור ללבן, בין מציאות לחלום, ביני לבין עצמי.
קיבלתי משימה מהמוח שלי לצאת לדייט. התלבשתי בזריזות, הכנסתי את הבטן והתעלמתי לחלוטין מהבוס השני שלי (להלן "הלב"), שהוא די רדום בחודשים האחרונים. כסוכנת מוח ותיקה, אני יודעת לא לחצות קווים אדומים, לדפוק הופעה ולכבוש את היעד בכבוד. אם הלב יהיה מרוצה על הדרך, מה טוב. אם לא, מסיימים את המשימה והולכים לישון עד היעד הבא. ככה זה בעבודה. אי אפשר לרצות את שני הבוסים, מספיק לרצות אחד והעיקר לשמור על שלום בית.
הכל היה נחמד: האוכל טעים, הבירה משובחת והיו אפילו ניצני הומור מסוימים שגרמו לי לחייך. העברנו ערב בכיף. למרות שהלב לא הראה סימני אהדה, המוח היה מבסוט. הסוכנת בדרך להשלמת המשימה והיא אפילו נהנית ממנה, לא סובלת ולא מקטרת שאין מה לראות בטלוויזיה. אני, כשפוטה של המוח, לא נחרדתי גם כששלף את תמונת בנו שממוקמת כשומר מסך בנייד שלו, פשוט זרמתי. משימה פשוטה. גם כשהתחלנו להתגפף (חירמונים זה מוח או לב? מחר אני אשאל אותם בעבודה), האוירה נשארה נעימה, זורמת ולא מאיימת. בדרך הביתה אף שילבנו ידיים. למרות שידעתי שלא אראה אותו שוב, הלכתי איתו כאילו אנחנו זוג לפחות חצי שנה. בחנייה מתחת לבית שלי התנשקנו. הלב עדיין ישן. לא התאים לו להתעורר. רציתי שהוא יקום לחיים, רציתי שיראה נוכחות, שהוא קיים אי שם. אבל כלום (אולי כי היה כבר מאוחר?). היה נעים. הוא רצה לעלות, לישון איתי, לעשות איתי עוד כמה דברים, אך נתקל בכוח המוח. אין מצב. היו ויכוחים קלים באוטו, מהולים בידיים ולשון ולבסוף נכנעתי ומצצתי לו. מצצתי לידי חובה.
מסכן, רחמים, רצה לגמור. עזרתי לו. קיבלתי אישור מהמוח לא לבלוע ותוך 5 שניות הייתי אחרי. נשיקת לילה טוב ונגמר הסיפור. בסך הכל אכלתי, שתיתי, מצצתי. ביג דיל. עבודה זו עבודה. השלמתי את המשימה והלכתי לנום. בדרך כלל אני נהנית למצוץ כשהלב בסיפור, אבל עם המוח זה שונה לחלוטין.
לטלפון שקיבלתי למחרת, לא עניתי. הלב דווקא הסתקרן לגבי ליל אמש ושאל למה לא קראו לו. בתוך תוכו הוא יודע שכשצריך באמת; הוא בא לבד. המוח החמיא לי והעלה לי את השכר. ואני? עשיתי את המעשה הטוב השנתי שלי. מעכשיו אני נצמדת ללב. כסף לא ייצא לי ממנו, אבל מה שבטוח, אני אהיה מאושרת.