טרור נשי

החרפת הטרור עוררה בי זיכרונות מבעיתים על השאהידים שמיררו את חיי בדרכים מקוריות ומסוכנות שאפילו הג'יאהד עדיין לא גילה. מה גם שחשבון פשוט מעלה שהיו אלו יותר מחבלות ממחבלים. מסקנה: נשים הן אכזריות ומעכשיו אף אחד לא צריך להתפלא יותר מהעובדה שיש גם נשים מתאבדות. תאמינו לי, אישה אולי נחמדה לחברה הכי טובה שלה ומקסימום לשתי הידידות שהיא צריכה ללוות מהן גרביונים, אבל כשזה מגיע לבנות בעמדות כוח או כאלה שחשות שמישהי שווה יותר מהן, זה חייב להיגמר בפיצוץ.

חשיפה: מה מסתתר מאחורי החזייה

ונעביר את השידור לבסיס הקריה (השטח הבנוי עם האנטנות ליד עזריאלי למי שלא מתמצא). בתשע בבוקר נראתה פותחת את דלת השירותים במקום אישה מבוגרת כבת חמישים, תופסת את אחת החיילות בכתפיה, מעיפה את הסלולרי הלא מבוטח שלה אל תוך האסלה ומורידה את המים.
ככה נראו חיי בצבא במשרד הביטחון. בוסית (1.84 ס"מ) שמהיום שראתה אותי (1.47 ס"מ) ושמעה שאני עובדת בשעות שאני לא שופכת לה סוכרזית לנס, הפכה אותי לשק האגרוף שלה. רק שהיא לא חבטה בי בעוזי או שמה אותי במחבוש, אלא פשוט סחטה אותי רגשית. מדי יום היא הזמינה אותי לחדרה לשיחה בה דנו (למעשה, אני יבבתי, בכיתי והתחננתי והיא צווחה) על כמה שאני מניפולטיבית (כי בטעות אמרתי לבעלה שהיא יצאה לארוחת צהריים בעוד היא הלכה לפגישה עם מישהו מהיחידה במסעדה. יחי ההבדל הקטן) ושאני זקוקה לקב"ן ולא מתאימה למסגרת הצבאית (כי אין מצב שיש לי רק אמא ואין אבא ושנשארתי נורמלית). היא אסרה עלי לדבר בטלפון גם בעת חירום (לכן הייתי בורחת לשירותים לצלצל), או בכלל לצאת להפסקה, אפילו לקרוא ספרים כשלא היה מה לעשות. תסבירו לי איך לכל הרוחות שרדתי שנה ותשעה חודשים עם מכשפה כמוה? אולי תטענו שמדובר בחולת נפש ואפילו תתרעמו על זה שהייתי צריכה לקום ולהגיד לה מה אני חושבת עליה. אולי זו אשמתי שהייתי פחות מסמרטוט לרגליה, אבל חברותיי, זאת רק דוגמה מרחיקת לכת למה שמסתתר באמת מתחת לחזייה.

אישה לאישה כלבה

מדברים על אחווה נשית בלה בלה בלה ובפועל יש הרבה רוע, טינה וכעס בין אישה ל"חברתה". לא בגלל שזו מניאקית או בוגדנית, אלא מעצם היותה אישה. והנה מספר דוגמאות נוספות שבוודאי תוכלנה להזדהות עמן. אני יושבת בבית קפה עם חברות ולפתע נכנסת חברה נחמדה. כיוון שהיא חתיכת ממורמרת בלי חבר וחיים ותמיד כיף כאילו לנסות לעזור לה, אבל בעצם להגיד לעצמינו כמה טוב שאנחנו לא היא. ואז זאתי, בחוצפתה, מופיעה עם מישהו סוף הדרך ומסתבר שהם זוג כבר חודשיים ואפילו עוברים לגור יחד. עכשיו במקום לפרגן ולשמוח שלפחות מעתה היא תהיה יותר מאושרת ולא תטריד באיומי התאבדות בלילה, כולן מתחילות לרכל ברשעות. אין, פשוט אין פרגון נשי. אגואיסטיות? סורי, זה הרבה יותר עמוק מזה. אני וחברתי הטובה עבדנו באותו מקום עבודה, רק שבאיזשהו שלב שמתי לב שאני חוטפת קבוע ייסורי מצפון קשים בכל פעם שהתקדמתי והיא לא. כי אם הייתי מקבלת בונוס או טפיחת שכם, היא מיד היתה עושה לי סצינות. כשהמצב היה הפוך והיא היתה מקבלת עבודה (בעיקר בזכות העובדה שאני וויתרתי עליה לטובתה), היא היתה מתרברבת באוזניי על העניין ואומרת כלא מאמינה, "וואי, איך העדיפו אותי עלייך? רוצה שאני אגיד להם לקחת גם אותך? תהיי העוזרת שלי". לא תודה.
והכי מעצבן אותי זה כמה שנשים הן כפויות טובה לפעמים. ותודנה שכשמדובר בחברות זה הרבה יותר פוגע מאיזה גבר שזיין אותך ושכח איך קוראים לך. אבל בואנ'ה, אני יודעת שהגלגל מסתובב וקורה שבנות שפעם לא ראו אותי ממטר, עכשיו מלקקות וחושבות לתומן ששכחתי איך בעבר, כשבאמת הייתי צריכה אותן, הן נפנפו אותי. כל נשיקות הלחי הרטובות והצבועות האלה והרכלולים לא יגרמו לי לסלוח ולשכוח, אפילו לא את החברה שלי מבצפר, שבכיתה ד' נהפכה למלכת הכיתה ולא הזמינה אותי לאף מסיבה.
זה לא פייר. הבנים פותרים תסביכים יותר בקלות. פשוט מכניסים בוקס בביצים ובזה זה נגמר.