עד הטרנד הבא

אני תוצר לוואי של שנות האלפיים, ואולי בעצם של המדיה. בין כל סדרות הטלוויזיה האלה נדפק לי קצת השכל. כל הספרות המודרנית וכל הטרנדים לחמש דקות ממש סובבו לי את הראש עד שכמעט נשברה לי המפרקת. את תורת מערכות היחסים שיננתי מקארי ברדשאו ודומותיה. העיתונים שלי, התוכניות שלי, כולם זעקו את אותו המסר: "הרווקה החדשה". מידותיה של הרווקה החדשה תאמו לי מאוד, הפלירטים הקצרצרים קישטו את קורות חיי וחסכו ממני שברונות לב. עד מהרה הפכתי גם אני לעוד קורבן אופנה. את מערכות היחסים הקלוקלות ירשתי מקארי ברדשאו, אימי הרוחנית. כששואלים אותה על זה היא מצחקקת, עניין של גנים, וגוררת אותי לעוד מינוס אימתני בבנק. מיסיס ברדשאו רק שכחה להזכיר שכאן זה לא ניו יורק. כבחורה טרנדית, עצמתי את עיניי לנוכח הפערים שאינם ניתנים לגישור (בת ים-ניו יורק), ואימצתי לעצמי את רזי האושר החדשים. בכל מקום שהבטתי נתקלתי במטיפות הכוסיות שטפטפו לי שאהבה זה לגמרי פאסה. ואני, עזה תמימה, אכלתי את זה. הפכתי לתוצר לוואי של שנות האלפיים, ואולי בעצם של המדיה. הפכתי לקורבן של אופנת "הרווקה החדשה".
בלי משים לב, המאסט של קיץ 2000 הפך אצלי כדרך חיים. הפרסומאים מחאו לי כפיים, והבוהמה כרעה לפניי. גילמתי את מה שהם ניסו לדמות, רק שאני לקחתי את זה ברצינות תהומית. כל הכבוד לך, הם מחאו לי כפיים, פס ייצור של מערכות יחסים של חמש דקות. את נפלאה, כל העיר עברה לך בין הרגליים. הסתנוורתי מאור הזרקורים והתמסרתי אליהן כשבראש מעייני קולבים, ומה ללבוש מחר בבוקר. כצו האופנה, מבחינת מלתחה ומיניות, הלכתי גאה ברחוב. ממסיבה למסיבה, ממיטה למיטה, מקולקציה לקולקציה לא הייתה יותר ברידג'ט ג'ונס ממני. בום טראח. אז עד עכשיו הכל טוב ויפה. לבי היה נטול סדקים לחלוטין. החיים היו דבש. התלבשנו, יצאנו, קמנו בבוקר והלכנו הבייתה. חיים פוטוגניים אין ספק, בצירוף עדת חברות קבועה וקריירה בחיתוליה. ממש כמו שראינו בטלוויזיה.

נקודת השבר: הרווקה החדשה מתרסקת לחתיכות

ואז מיסטר ביג שלי הגיע. מושלם, אבל לא אידיאלי. הוא קיבל אישור כניסה לאחד האיזורים המוגנים ביותר בארץ ישראל, הלב שלי. כשהוא דהר לתוכי, ספינת הדגל של הרווקות טבעה ונותרתי רק אני, בלי הרבה עקרונות. עד אז החשבתי עצמי בחורה אינטיליגנטית ומשכילה, אימפולסיבית ועצמאית. מכל רחבי העיר נהרו לשמוע בעצותיי, כי הרי אין חכם כבעל ניסיון. וניסיון היה לי, היה לי בעיקר ניסיון. הן לא יבבו על כתפי (שכן אם עשו כך בוודאי היו מכתימות את החולצה החדשה), אלא ישבו מולי נפעמות מדרך החשיבה החדשנית שלי ומהניחוח המרענן של הרווקות שלי שהזכיר במעט את הבושם החדש שהן תכננו לקנות בדיוטי פרי בירח הדבש עם ההוא שברח. אבל מולו, מולו הייתי פוסטמה. לחלוטין. איבדתי את הידיים והרגליים מספר פעמים ביום. מהיום בו נתן לי מבט כובש א-לה קלארק גייבל, זה היה הסוף המוחלט שלי כיישות. אף אחד לא הזהיר אותי שזה יקרה לי, אף אחד לא אמר שאני עלולה להתמוטט כמו ערימת קלפים. כל העקרונות שלי הפכו לתבן לסוסי כפר שמריהו. בהתחלה הוא מצא את ההלם שלי חמוד, ו"השוקיסטית שלי" נשמע לו נחמד. בהתחלה. אבל קלארק גייבל שלי לא פראייר של אף אחת. כשהחמידות שלי עברה, הפכתי להיות פרוייקט. פרוייקט לחינוך. כפוסטמה החינוך שלי במהרה הפך לחינוך מיוחד. הוא לא היה כל כך סובלני הנסיך שלי, אולי בעצם אני לא הייתי נסבלת. בכל מקרה הוא ברח. מה זה ברח, נמלט על נפשו. את הרושם העז שהותרתי לו כרווקה, הוא שכח מהר מאוד. הזיכרון היחיד שנותר לו ממני הוא הבחורה המבולבלת שגדול עליה לחשוב בשניים.

ועכשיו מה?

רק אחרי שהוא הלך הגעתי למסקנה שאני, אני בכבודי ובעצמי, התגלמות האנשים החדשים. כל דמויות המופת שלי חיות במציאות וירטואלית, ואנוכי היחידה בעצם שיש לה האומץ לנסות את המתכון ההזוי הזה על החיים הפרטיים שלה. הרי אלי, היא לא תמיד אלי. בבית היא קליסטה והיא נשואה להריסון פורד, ושלא לא נדבר על קארי המאעפנה הזאת שהיא נשואה פלוס ילד. הן כולן דיבורים, ואני מעשים. אז אולי זה מה שטוב לי ככה, אולי זה ככה מתאים. הרי אין עוד מבול ולא צריך לעלות לתיבת נוח זוגות זוגות. לפחות לא בינתיים. אז אני בחרתי, בחרתי להיות ככה, אינדיבידואלית. בחרתי להמשיך לייצג את הרווקה החדשה בגאון, לפחות עד שבגדי הריון יהיו הצעקה האחרונה.