שיעור בנימוסים והליכות

לא יודעת מה לעשות. אני מאוכזבת, לא חשבתי שיגיע הרגע ובוא אצטער על משהו בחיים האלה. תל אביב נראה לי זו העיר היחידה שדברים כאלה יכולים לקרות – שאפשר להגיע למצב שבו תשבי יום אחרי ולא תאמיני שזו היית את. לא יודעת איך זה יכול היה לקרות לי. לא שקרה משהו חמור חלילה וחס, אני בסדר – לא נפצעתי, לא אנסו אותי ולא עשיתי שום דבר שלא רציתי, אבל למען השם אם אני קצת משתרללת זה מה שמגיע לי?
יום שבת, שבע עשרים ושתיים לערך. אני פוסעת בשבילי תל אביב השוממים מאדם מלבד כמה מתפללי קום שעושים דרכם לבית הכנסת השכונתי ועוד איזה אישה מוזרה עם כלב ואני. אני מנסה להצעיד את רגלי קדימה אבל אני בקושי סוחבת בעלייה. לא מבינה מה היה כאן עכשיו, מי זה הבחור חסר ההתחשבות הזה ולמה קיימים אנשים כאלה. בימים האלה שלי אני מנסה ככל יכולתי לגרום לעצמי להבין שזה רק סרט ושזה יעבור לי ואולי זה שאריות הכימיקלים בגוף. אבל אולי, וזה האולי הכי גדול, אולי אכזבתי את עצמי? אולי חציתי את הגבולות? המסקנה שהגעתי אליה היא חד משמעית – כן. מה את חושבת שאת עושה? מה, לא למדת כלום בחיים האלה?
אני יודעת שאני טוחנת מים ואף אחת מכן לא מבינה מה קרה ואולי בעצם גם אני לא. בסך הכול בחורה צעירה עם הרבה מצב רוח טוב והמון מוטיבציה להעביר ערב שישי מהנה בסיבוב הברים השבועי רצתה קצת להינות. בהתחלה היא נהנתה נורא ואז איפה שהוא בשלב הזה היא איבדה את השכל. היא הכירה בחור לא מוערך אחד והלכה איתו לביתו. צפתה שיעברו עליה כמה שעות מענגות ומפנקות (וזה לא הזמן לשפוט – זו אני וזה מה יש) ובשנייה אחת הבינה כי כל רצונו של הבחור שנמצאת היא בביתו הוא שתפתח את רגליה לפי דרישתו, תעשה מה שיאמר לה כחלק מהמשחק ותגלה בסופו של דבר כי לא היה כאן שום משחק. אותו שחקן, לאחר שהוציא את מיטב מיציו אל חלל החדר, החליט שהמחזה תם ונשלם ובשל העובדה שכבודו הגיע על סיפוקו כל שאר הנוכחים בחדר (סך כל הנוכחים לזמן נתון זה היה 2 ואני אחד מהם) איבדו כל משמעות קיומית והם יכולים ללכת הביתה.
אז הלכתי ולא סתם, הלכתי בגדול (כאילו אפשר להרגיש גדולות במצב הזה, בסדר נו קצת שכנוע עצמי אף פעם לא יכול להזיק) אז אמרתי לו שהוא חרא של בן אדם ואמרתי לו שהוא חרא של זיון. אתן באמת חושבות שזה גרם לי להרגיש יותר טוב?