שירה בארץ המראה

יום העצמאות, אנחנו הולכים ברחוב, מסביב הרעש של החג, אנשים מתיזים קצף, וקצף אטריות, וכמה שומרי מסורת עדיין מתעקשים להשתמש בפטישי פלסטיק. אבל בי אף אחד לא חובט, כי הוא לידי. זה נראה לא סביר, נכון? שפעם הייתי אחת מכם? שפעם נאהבתי? שהלכתי ברחוב, ולידי הלך איש גדול, והיה לי ברור שאף אחד לא יתעסק איתי, כי יש לי חבר, גדול. אני מסתכלת עליו מהצד, ומלטפת לו את האף, הוא מחייך אלי, בשיניים לבנות לבנות, והחיוך מגיע לעיניים חומות חומות. והוא אוהב אותי, כבר שנתיים שהוא אוהב, ואני לא מתרגלת, כמו ילד מאומץ אני מנסה אותו שוב ושוב, לראות מתי הוא ישבר, לבדוק מה יגרום לו לקום וללכת, אבל הוא לא הולך. הוא כאן. פתאום הוא מחבק אותי חזק, למרות שהוא לא אוהב שנוגעים בפומבי, ואני מגרגרת לו באוזן. זה מצחיק אותו. אני כל הזמן מצחיקה אותו, כי אם אני לא אהיה משעשעת יותר, אולי הוא יפסיק לאהוב?
רעש, רעש, רעש, עוד מעט יתחילו זיקוקים. ואני מחכה לזה בהתלהבות שמשעשעת אותו. ומולנו, איש זקן, הולך לבד, אוכל פיצה. ככה, לאט לאט, בהליכה שברירית כזאת של זקנים, הוא והמשולש פיצה שלו. אני לא יכולה להפסיק להסתכל עליו, וכל הגוף שלי, שהיה מלא אושר, מתרוקן. "אולי הוא הולך להיפגש עם חברים?" הוא לוחש לי באוזן, ואני מחייכת, אסירת תודה שהוא מבין בכלל ומחבקת אותו שוב. אבל זה לא עוזר. כי למרות החיבוק, למרות שהוא כל כך גדול, הדבר היחיד שאני רואה זה את הזקן עם הפיצה.
שנה אחר כך הוא הלך, ידעתי שהוא ייכשל במבחן.
"אפשר בבקשה כרטיס ל-'אלמנט החמישי?", כרטיס. אחד.

בדידות

תמיד נראה לי שבדידות היא החטא הכי נורא שמישהו בימנו יכול לחטוא. אנשים מספרים, בגאווה מוזרה על דברים איומים שהם ביצעו, אבל בדידות, הס, הס מלהזכיר. אפשר להסתכל במראה בבוקר ולהגיד, "מותק, את לבד. את בודדה. אז או שתלמדי להעסיק את עצמך, או שאת בבעיה," ואחר כך לנסות לעטוף את זה באצטלה עלאק פמיניסטית, "מה, טוב לי בלבד שלי, אני אוהבת להיות לבד." וכשזה לא עוזר, לנסות לפתור את בעיית הבדידות הממארת בדרכים שונות ומעליבות – חיבקתי קריסטלים, דיברתי עם הילד שבתוכי, עשיתי שיאצו, בדקתי מה מצב הצ'י שלי לפי צבע הקרום על הלשון – וזה בכלל לא עזר. גם סדנאות I am לא היו אפקטיביות, ולא הסמינרים האלה, שרבנית מוארת הבטיחה בהם שאם אני רק אדליק נרות ואנשק מזוזות, "אור גדול צדיקה שלי…אור גדול." נגד הבדידות הממארת, אין תרופה. לא רק ממארת, מדבקת, אנשים בורחים ממני, כאילו שזו מגפה ואני מקרה האפס שצריך לבודד בכל מחיר, אירוניה שכזאת, כאילו… צחוק הגורל, בדידות שמזינה את עצמה. אין פתרון. שירה ובדידות לנצח, שתי נשיקות במצח… נורא מצחיק.

מול המראה

אם אני אנשום ממש לאט, ככה, בצורה רדודה, אולי זה לא יכאב יותר? ששש….תירגעי, פנימה והחוצה, ממש בעדינות, לנסות לגרום לליבת הכאב לשכוח שהיא אמורה לשלוח סימני הגנה לגוף…רק לנשום, בלי כאב. בשיעורי ביולוגיה בתיכון לימדו אותנו שכאב הוא בעצם מנגנון הגנה של הגוף, שידע שמשהו לא בסדר, אבל הכאב הזה, מפני מה הוא מגן עלי? אולי אני אנסה לפתוח את העיניים. לאט, שהאור לא יכנס בבת אחת, כן, הנה, בסדר. למה יש לי מראה מול המיטה? ומי זאת ההיא שמסתכלת עלי משם? למה העיניים שלה אדומות ונפוחות? אני בוחנת אותה בקליניות קרה- היא נראת די בסדר, לא רואים עליה כמה שהיא דפוקה, ביד של רופא אדיש אני תופסת קפלון שומן שצמח לו בבטן שלה, צובטת – חמודה, דיאטה, לא תזיק… שונאת. אני נותנת לה אגרוף, וכל החדר מתמלא שברי מראה. גמרתי אתה. עכשיו אני בוחרת שבר אחד, חד במיוחד, וגומרת איתי.

תפנית?

וכל השנים האלה הוא ברקע, מקבל ממדים מיתולוגיים, בראש המעונה שלי הוא צימח כנפי מלאך, ושכחתי את כל הרע. אני שונאת את הטריק הזה של המוח, לזכור רק את הטוב. זה אולי מאוד יעיל מבחינה אבולוציונית, אבל בעוד אני מתבוססת בתוך ריק כל כך גדול, להיזכר בזה שהוא נשוי, והוא בסדר, ויש לו חיים, ולי לא, לא ממש עזר לי.
אבל לפעמים החיים מפתיעים. תמיד כשאני מסיימת לקרוא ספר עם סוף טוב, או סרט כזה, אחרי שהחיוך הטיפשי יורד לי מהפנים, אני נאנחת אנחת עגמה פולנית כזאת, ואומרת לעצמי, "אבל למה בחיים זה לא כך?"… והנה.
מוצאי שבת, בבית, לבד, כרגיל, אותה הרגשה מכיתה יא, שלכולם יש חיי חברה סוערים חוץ מאשר לי, וטלפון.
"היי, ניסיתי המון להשיג אותך. אני מתגעגע נורא."
"מי זה?"
"גלעד," מישהו יודע איפה הסיגריות המזוינות שלי? למה הן תמיד נעלמות בזמנים קריטיים?
"מה…מה…מה שלומך? למה אתה מתקשר?"
"כי אני מתגעגע."
"אה…אז, מה קורה אתך?"
וכאן התחילה שיחה הזויה מכדי לפרטה, איך הוא מוצלח, וכמה טוב לו בחיים, ואיזה ילדה מדהימה נולדה לו, וכמה אישתו לא מבינה אותו, ואני ניסיתי למצוא את החבר שלי, שאמר שהזקן הולך לפגוש חברים, והוא כבר לא היה שם, רק איש סתמי שרע לו. אני חושבת שאחד הדברים הכי כואבים בלהתבגר זה להבין שאני בן-אדם הרבה פחות טוב ממה שחשבתי, וכמה שמביך להודות בזה, העצב שלו גרם לי אושר.

מבעד למראה

אבל דברים אף פעם לא כאלה פשוטים, נכון? אחרי שגמרתי לשמוח באומללות שלו, ואחרי שגמרתי להתבייש בשמחה הקטנונית שלי, הבנתי שעבדו עלי – הרי מה שיש לו, זו לא ה-גאולה? לא שם מתחבא האושר? ואיפה השקט שתמיד חיפשתי אם לא בתמונה הזאת של בורגנות שבעה? שנייה, מישהו רימה אותי פה! הבטחתם שאם מתחתנים, ויש ילד, ועבודה טובה, כאילו, זה לא האושר? לא ככה נראה אושר? זו אני דפוקה או שהכל פה דפוק? איך הוא מעז להגיד לי שהוא לא מאושר, הרי יש לו כל מה שרציתי לעצמי. ופתאום, כל התקווה הזו…הלכה? ככה? בשיחת טלפון אחת? "שלום שירה, מדברים ממוקד החיים האמיתיים, קבלי תמונת מצב עדכנית- בורגנות אינה מרשם לאושר". ולא נשאר כלום, חוץ מהידיעה שהגיע הזמן לשבור עוד מראה, ואולי פעם אחת בחיים שלי, להצליח לעשות משהו כמו שצריך.