החלטה שנעשתה בעשור הקודם בחיינו יכולה להכתיב לנו את החיים? איך מגיעים להחלטה שדי? ומה הכי מפתיע שם בחוץ? יעל חן על הדרך החוצה

מיומנה של מתגרשת

ואיזה טעם יש לו לחופש אחרי שלא טעמנו ממנו כל כך הרבה זמן. טעם של ארוחת גורמה, וכל ביס ממנה מענג את חמשת החושים. פתאום רואים שקשה גם יכול להיות טוב, ורוצים לטרוף את העולם

פעם בחודש (וגם זה בקושי)

פתחתי את העשור הרביעי לחיי כשבאמתחתי 8 שנות נישואים, שני ילדים, מקצוע חופשי, ניסיון בעבודה, בית, 2 מכוניות, משכנתה ענקית, ובעיקר תחושה חזקה שהתבלבלתי, ובטעות אני משחקת בסרט זר.
כבר בתחילת הנישואים היה שקוף שהולך להיות לנו קשה יחד, אבל הייתה תמימות נעורים, ואהבה גדולה, וחשבנו שהאהבה תנצח. עם השנים גדלו התסכולים, התווספו לחצים, האהבה הלכה לישון ובעיקר התרגלנו. על סקס בכלל לא היה מה לדבר. העייפות וחוסר התקשורת התבטאו היטב במיטה. בכל פעם ניסיתי להתחמק באלגנטיות מהעניין. לא היה לי חשק לעוד ניסיון כושל, מתסכל, ומצאתי את עצמי "נותנת" לו בערך פעם בחודש (וגם זה בקושי). ומי יכול לחיות ככה? עוד דבר שהתווסף עלי היו כמה וכמה קילוגרמים, שכל מבט מיותר במראה הבהיר לי את מה שאני מרגישה, שיש עלי מטען עודף.
ואז ביום הולדתי השלושים, ישבתי ועשיתי חשבון נפש ושאלתי את עצמי שאלה גדולה, אם ככה אני רוצה את זה. האם החלטה שנעשתה בעשור הקודם והלא כל כך בוגר בחיי, יכולה להכתיב לי את כל החיים? האם אני צריכה להמשיך ולשלם את המחיר? היה לי ברור שאני לא אותה אחת שהייתי בגיל עשרים, והבחירות שעשיתי אז, הן לא אותן בחירות שאעשה היום. והיה לי ברור שבבית שבו אני גרה, מסתובבים שני אנשים צעירים ומוכשרים, מתוסכלים מהחיים, שיש להם שני ילדים, שלומדים שהחיים זה משהו מתסכל, עצבני, שכל ההתרגשות שבו מסתכמת בדברים חיצוניים.

שיכרון החושים

מכאן ועד ההחלטה להתגרש הדרך הייתה קצרה. בהתחלה עוברים איזה תהליך של התבשלות פנימית עד שמצליחים לשתף את הבן זוג. הוא לא הופתע. המצב בינינו היה בלתי נסבל, והוא היה שותף להרגשה שלי שהחיים צריכים להיות משהו קצת יותר טוב. ואז מתחילים להדליף את הידיעה החוצה, סופגים את כאבם של אחרים, שמרגישים שהקרקע נשמטת מתחת רגליהם. ומצאתי את עצמי מנחמת אחרים ואומרת להם שיהיה בסדר. מתחילים לעשות רשימות בראש של מה אני אקח ומה הוא יקח, קובעים שיחות, שכבר לא ספונטניות, כי מסתובבים עם תחושה קשה בבטן, ובהן מדברים ורוקמים את הדרך החדשה שיוצאים אליה.
פתאום גם פותחים את העיניים ומתחילים להסתכל מסביב. זה כבר לא "אסור" לחשוק בגברים אחרים, זה אפילו די מותר, ודי מומלץ. ככה קצת מסז' לאגו ולתדלק, כדי שיהיה כוח לעבור את זה.
ואני לא אומרת שזה תענוג גדול. פרידה זה אחד הדברים הקשים שיש, במיוחד שמעורבים בה ילדים (למרות שבעניין הילדים, אני יודעת היום שבדיעבד זה הדבר הכי טוב שעשיתי בשבילם). וזה קשה קשה קשה, אבל כל כך טוב, וכל כך משחרר. פתאום יש לי זמן לעצמי, יומיים חופשיים בשבוע וסוף שבוע שלם פעם בשבועיים. מה שלא היה כשהייתי נשואה. נורא עצוב שצריך להתגרש בכדי שיבינו שאחרי שאנחנו חוזרות מהעבודה, להיות עם הילדים זה לא זמן חופשי, זו גם עבודה. עבודה טובה, אבל עבודה.
ואז מתחיל שיכרון החושים, נכנסים למן הסתחררות כזו של חופש. ואיזה טעם יש לו לחופש אחרי שלא טעמנו ממנו כל כך הרבה זמן. טעם של ארוחת גורמה, וכל ביס ממנה מענג את חמשת החושים. פתאום רואים שקשה גם יכול להיות טוב, ורוצים לטרוף את העולם. נזכרים מה היה קודם: איך אהבנו לרקוד, ולראות סרטים, ולבליין עם חברים. איך היינו פעם, אנחנו נטו, בלי העומסים שאיימו לבלוע אותנו.
הדבר שהכי הפתיע אותי ברווקות היה חוקי המשחק האחרים. הרגשתי טירונית. הרגשתי כאילו זה עתה נחתתי בארץ – אני לא יודעת את השפה, לא מכירה בה כלום ואני צריכה ללמוד הכל מחדש. הרי הפעם האחרונה שהייתי רווקה היתה כשהייתי בת תשע-עשרה, ומאז השתנה הרבה. מה נכון, מה לא. ובכלל, איך אנשים חושבים בארץ הזו (מנטליות שונה לגמרי ממה שהייתי רגילה אליה). מה יפגע בי, מה לא. לקח לי כמה חודשים עד שהתחלתי להרגיש שהנה אני רוצה להכיר מישהו חדש, וחשבתי לתומי שכשאחליט אז זהו זה יגיע. כמה טעיתי. התחלתי לצאת עם בחורים, חברה גרושה ותיקה סיפרה לי על נפלאות הרשת וכמה קל להכיר משם וגיליתי עולם ומלואו. המדהים הוא שכל בחור שפגשתי שיקף לי את המצב שלי באותו הרגע, כך שכשגיליתי את זה, יכולתי דרך המפגשים האלה ללמוד הרבה על עצמי. פגשתי בחור שחודש לא הפסקנו להזדיין יומם ולילה וכל אימת שנפגשנו, וכל לילה כל הלילה, והייתי בעננים. גיליתי שאני בכלל מאוד אוהבת סקס, ומאוד נהנית ממנו, מה שבכלל לא ידעתי על עצמי. רק בשביל זה היה שווה להתגרש. בקיצור, החכמתי מבחור לבחור.

ולמסקנות

היום, אחרי שנה וחצי שאני גרושה, אני מרגישה שכל כך התפתחתי. כל כך השתנתי. כל כך התקרבתי לאן שאני באמת רוצה להגיע. דברים שאני מרשה לעצמי היום, לא הייתי מעלה על דל שפתותי לפני שנה. אז נכון שעדיין לא מצאתי אהבה אמיתית וטובה כזו, אבל למדתי כל כך הרבה דברים על עצמי וגיליתי נפלאות. ונאמר אמן.

141 תגובות

  1. גיל 30 זה פתיחת העשור הרביעי.

    • וואלה. צודק

      • מאוד נהנתי מההחלטה שלך לקום וללכת לחיים למרות כל הקשיים
        למרות שהרבה נשים בעיקר הן היוזמות את הגירושים ולא הבעל כי לבעל אולי לא אכפת
        איך לחיות . חשוב לו המיטה האוכל והכביסה כנראה הוא מסתדר עם הסקס בחוץ
        לכן הוא יכול לחיות כך .
        נשים זה עולם אחר , נשים זה רגש וכאין רגש אז זהו זה אז לך לפחות היה קל לקבל
        כנראה את הגט אך יש נשים רבות לפחות אני קצת הרבה פוחדת מהרגע של להיות לפחות
        לבד בעיקר ההתמודדות עם הילדים , בעיקר כשהילדים מאוד קשורים לאבא .
        אבא טוב לבית , לילדים אך מה עושים כנגמר לך ממנו .
        בעיה קשה .
        לאחר שקראתי את מה שכתבת בעיקר בקשר לסקס בוקר עד לילה עובדה באמרת בסוף
        למרות שהיה לך כיף איתו לא מצאת עוד אהבה אמיתית .
        אני שואלת אותך האם את באמת מאמינה במילה אהבה .

      • אני קראתי את כתבה שלך וכל מילה הזכיר את חויות שאני עברתי מחזיקה לך אצבע ושיהיה לנו בהצלחה אפשר גם בלעדיהם

    • בגלל זה אתה "ילד מזדקן".

    • חמוד,
      העשור הראשון בחייך הוא מיום הוולדך ועד להגיעך לגיל 10
      העשור השני הוא מגיל 10 עד גיל 20
      מ-20 עד 30 זה העשור השלישי
      30 ויום זה פתיחת העשור הרביעי…..

  2. איפה חותמים ? אני חותמת כאן וכאן וכאן על כל מילה שכתבת.

  3. שפרה הצולעת

    מה אני אגיד לך אחותי, פעם ראשונה שאני נתקלת כאן במאמר של בחורה באמת מאוזנת, בריאה ומאושרת.
    חוץ מזה, שיהיה לך רק טוב.

  4. משפט המפתח הוא בעיני: "כבר בתחילת
    הנישואים היה שקוף שהולך להיות לנו קשה יחד…".
    ("מסקנה": אם לא בטוחים, לא מתחתנים…
    ומצד שני אם מתלבטים יתר על המידה נשארים
    רווקים… אוף… תמיד ידעתי שהחיים קשים 🙂

    • אז מה? "לוז-לוז סיטואיישן"?
      מחד, די ברור היה מהתחלה שזה הולך להיות קשה, ומאידך, "מי שלא מעיז לא מתיז" וכד'.
      נראה לי שבחירה כלשהי צריכה להעשות, שהרי תמיד נבכה על ה-Road not taken, כמו הסיפור שלמדנו לבגרות באנגלית, חוץ מזה שבלי לקחת סיכונים בחיים, בשביל מה בכלל לחיות… לא?
      ועוד דבר – איך מכל מה שכתבה כאן יעל חן מצאת דווקא את המשפט הנ"ל כמשפט מפתח?
      מה עם העובדה שבחורה בת שלושים, עם 11 שנות זוגיות (אני מניחה שעם אותו בן זוג), 2 ילדים, משכנתא ענקית וכו' אזרה אומץ (והרבה, אם יורשה לי להוסיף) לקחה את הדברים ופירקה את החבילה?
      להבדיל ממך, מה שאני מצליחה להוציא מהמאמר הזה הוא אופטימיות. הבטחה לעתיד ורוד יותר, אמיתי, כזה שאומר וואלה, אפשר להמשיך הלאה. וואלה, החיים זה לא מה שהבטיחו לי (וסליחה שאני מצטטת את שנאת חיי – טופז) חשבתי שהכל ייראה אחרת, התבדיתי ולמרות הכל אני אדון לעצמי, אני אעשה מה שטוב לי, אני אבחר את הדרך המתאימה לי. מותר לטעות, על טעויות משלמים אבל אפשר גם לתקן ולעשות את הדברים בראייה מפוקחת יותר, בוגרת יותר ואמיצה הרבה הרבה יותר.
      יעל, לפני הכל, אני מעריצה אותך. נכון, מיליונים מתגרשים, אבל כמו בכל מקרה שהוא לא קיצוני (מכות, התעללויות וכאלה) לפרק את החבילה אחרי כל כך הרבה זמן זה צעד שדורש אומץ והרבה יותר מזה שלמות עצמית ובריאות נפש שהלוואי על כולנו.
      ולך "עוד גבר" – אני מניחה שאם תחשוב על זה עוד קצת, תמצא גם אתה עוד כמה משפטי מפתח בכתוב. אבל אולי לא, מה אני יודעת..
      נועה

      • נועה,
        ראשית, שמח אני בחלקה של הכותבת על
        אופטימיותה, עדיפה היא על פסימיות
        ועדיפה על שתיהן, לדעתי: ראליות.
        שנית, ברשימת ההשגים, הזכרת ילדים,
        ובניגוד למה שכתבת שהבנת מהמאמר
        ("אני אעשה מה שטוב לי") – לדעתי
        ברגע שיש ילדים גם הם צריכים
        להיות חלק מהשיקול (מבלי להכנס למקרה
        ספציפי כזה או אחר).
        שלישית, בעניין לקיחת סיכונים יש לי
        "משוואה" פשוטה: כדאי לקחת "סיכון"
        (אם יש כזה) אם היחס:
        "סיכוי" לחלק ל- "סיכון" גדול מאחד.
        רביעית, סתם מעניין: למה את שונאת
        את דודו טופז?

        • אז ככה, אם לא היה ברור, אני אבהיר את עצמי:
          ילדים הם ללא ספק חלק מהשיקול בסיטואציות כאלו, ועצם העובדה שלא ציינתי את הפן שלהם במסגרת השיקולים אינה מעידה על כך שאין לקחת אותם במכלול השיקולים כאשר מחליטים על גירושים. ואם לצטט את הכותבת: "אני יודעת היום שבדיעבד זה הדבר הכי טוב שעשיתי בשבילם" – כלומר, גם אם ישנם רגעים, בייחוד כשהילדים קטנים ורואים רק את טובתם שלהם מול העיניים, שהפרידה של ההורים נראית אגואיסטית וחסרת התחשבות, ברור הוא שבשלבים מאוחרים יותר, מלבד העובדה שלהורים עצמם יותר טוב, גם הילדים מבינים שהפרידה היא לא נוראית כל כך. לאמור, ברור שעדיף לחיות במשפחה "נורמלית" עם אבא ואמא שאוהבים אחד את השנייה, והכל טוב ויפה, רומנטי, פרפרים ציפורים וכו' אולם אם המצב כבר לא טוב והאהבה כבר לא משהו ובכלל הזוגיות הופכת להיות כורח, שהרי לטובת כולם, כולל הילדים שאבאמא יהיו מאושרים ובנפרד, לא מסכים איתי? כמובן שהכל תלוי בנסיבות ובהורים אוהבים ותומכים וכמו שכבר אמרתי, בהרבה "בריאות נפש", שכמו שאני מבינה קיימת לפחות אצל יעל ואני רוצה לקוות שככזו, קרי, "אמא בריאה בנפשה" היא מקרינה את הבריאות הזו לילדיה. מה גם, שבוא לא נהיה יפי נפש ונצא מנקודת הנחה כי ברגע שיש ילדים בתמונה ה"אני" נעלם ומתמוסס. אני רוצה לקוות ולהאמין שכשיהיו לי ילדים אני אמשיך לראות גם את האינטרסים שלי ולא רק את שלהם. ולא, אני לא עד כדי כך אגואיסטית אבל אין לי שום כוונה לוותר על הטוב שלי ולמחוק אותו לגמרי בשביל אף אחד, גם לא בשביל ילדיי העתידיים. כאמור, אם רק רוצים, אפשר למצוא איזון מתאים.
          לעניין סיכוי- סיכון, קראתי פעם, פעמיים ושלוש את מה שכתבת (ואולי אני קצת סתומה, או סתם ממש גרועה במשוואות, תלוי איך מסתכלים) אבל לא ממש הבנתי… אני ממש אודה לך אם תסביר לי יותר בבהירות. עדיף סיכון על סיכוי, או ההיפך??
          ולסיום, דודו טופז. "שנאת חיי" אולי היתה הגדרה חזקה מדי. אני לא מכירה את האדם עצמו, רק מה שאני רואה בטלוויזיה וקוראת במדורי הרכילות. ובניסוח עדין יותר – לא מעריכה, לא אוהבת את מה שהוא מציג ומייצג. כל רדיפת השמלות הזו לא לטעמי. היוהרה והיומרנות לחשוב שהוא יכול לשנות את העולם ושאין כמוהו… אבל זו אני ואף אחד לא אומר שכולם צריכים לחשוב אותו הדבר.
          ועכשיו באמת לסיום ובהתייחס למה שכתבת אתה, שעדיפה הריאליות על האופטימיות או לחילופין הפסימיות. למה צריך לבחור בין השלוש? האם העובדה שאדם אופטימי/פסימי הופכת אותו אוטומטית ללא ריאלי? לא נראה לי. ואפילו יצא לי חרוז…
          בברכת לילה טוב!
          ונ.ב. – גם רועי חושב כמוך. אז רועי, מה שאני לא מבינה הוא למה העובדה שלאמא טוב בלי אבא הופכת בהכרח את הילדים למסכנים?

          • נועה,
            בעניין המשפחתיות, העלת נקודה מענינת.
            שוב, באופן כללי ובלי כל קשר למאמר,
            וזו רק דעתי ההדיוטית, מעניין כמה
            גבר או אישה מסוימים "בנויים" לקשר
            זוגי ארוך ומתמשך (נקרא לזה "מדד
            המשפחתיות") ומה ההשפעה של מידת
            ההתאמה של בן/בת זוג, כלומר האם עם
            מישהו/י אחר/ת הדברים היו נראים
            אחרת? (להלן "מדד ההתאמה"). לעניות
            דעתי, מכפלת המדדים יכולה להעיד על
            סיכויי הקשר לשרוד (או לפרוח).
            במידה מסוימת אנחנו (בתור יחידים)
            יכולים לשלוט במדד ההתאמה כלומר במי
            לבחור.
            בעניין "'משוואת' הסיכון": מתנצל.. זה
            יותר נראה כמו אי-שיויון וגם מה שכתבתי
            היה (כרגיל…:-) פשטני למדי. אז גרסה
            משופרת _מעט_:
            צריך לכמת (מלשון כמות) באיזושהי
            סקלה את ה"רווח" ("סיכוי") וכנ"ל
            את ה"הפסד" ("סיכון") וצריך שה"רווח"
            חלקי ה"הפסד" יהיה גדול מאיזה קבוע
            אישי (אחד או שתיים או שלוש וחצי 🙂
            וזה כמובן עדיין פשטני… הרעיון הוא
            שאם ה"רווח" גדול (משמעותית?) מ"הפסד"
            יש 'הגיון' במאמץ.
            בעניין רדיפת השמלות גם אני לא במיוחד
            אוהב את זה כי אני, באופן אישי, די
            שמרן במה שנוגע ליחסי גברים/נשים.
            אבל מעבר לזה טופז הוא בדרן טוב ונדמה
            לי שהוא גורם ללא מעט אנשים לשמוח וגם
            זה חשוב בימים אלה ובכלל.

          • נו, ברצינות? סקאלות ומדדים? אי אפשר לכמת קשר בין אנשים, ועל אחת כמה וכמה אי אפשר לכמת אהבה ולהפוך אותה לשורת מדדים סטטיסטית.
            יש זוגות שנראה היה שיהיו מושלמים וכלום, ויש זוגות שנראה היה שיהיה גהנום, ויצא גן עדן.
            ולפעמים צריך לקחת סיכון, ולוותר על הבררנות, וההגנות, והדעות הנחרצות על נשים נשיות וגברים גבריים, ולקפוץ למים. כי אם באים עם מערכת של חישובים וכימותים ודרישות מוקדמות בלתי אפשריות, לא מוצאים אהבה.

            אבל תמיד אפשר להתלונן, שגם זה נעים.

          • "עוד גבר" יקר,
            כבר פיתחנו פה שיחה נפרדת, אבל אם כבר…
            ראשית, אני לא ממש מסכימה עם תאוריית "מדד ההתאמה". יחסים ודברים בכלל, שנראים כהצלחה מסחררת "על הנייר" פשוט לא עובדים כך במציאות, אחרת איך תסביר את העובדה כי זוגות רבים, שעל הנייר נחשבים מתאימים כמו כפפה ליד או מכסה לסיר עדיין מתגרשים.
            מה גם שקשה נורא להגדיר "התאמה מושלמת על הנייר" – מה, מעמד סוציו-אוקונמי זהה, דיעות פוליטיות זהות וידיעה מראש כי אנו רוצים שניים/שלושה ילדים? אבל חבל שאכביר מילים על מה שאמרה אריאלה בפשטות ובבהירות…

            שנית, אני נאלצת לחלוק גם על כל משוואת הסיכון שהצגת, ללא ספק בבהירות רבה יותר מפעם הקודמת. "הרעיון הוא שאם הרווח גדול משמעותית מההפסד יש הגיון במאמץ"? – אז אנחנו חוזרים למשפט הפתיחה שלך ואולי גם ל"ביקורת" שלי עליו: אם לא בטוחים, לא מתחתנים ואם מתלבטים יתר על המידה נשארים לבד. הרי אמרת בעצמך שתמיד ידעת שהחיים קשים. נכון, אבל אולי קצת פחות לבטים וקצת יותר ספונטניות והרפתקנות, יהפכו אותם להרבה יותר קלים??
            מה שאני מנסה להגיד, זה שהתלבטויות הן חלק בלתי נפרד מחיינו, אבל לא תמיד מה שבהכרח נראה על פניו שווה השקעה, יוכיח עצמו בשלבים מאוחרים יותר. כמובן גם בכיוון השני.

            בסופו של דבר, נראה לי שגלשנו יתר על המידה מהמיין אישו. בסה"כ ניסיתי להגיד שכרווקה, שעברה מערכת יחסים ארוכה אחת ורצינית אחת בחייה, שלקראת הסוף כבר היה ברור שזה אכן הסוף ושהוא קרוב מתמיד, עדיין לא היה לי האומץ לקום וללכת. הפרידה, כצפוי, לא נעשתה ביוזמתי למרות שידעתי שזה הצעד הנכון (ובדיעבד, אם רק היה לי האומץ, אולי לא הייתי צריכה לאסוף את האגו שלי מהקרשים בשנה שאחרי זה) ולא, לא היו לי שני ילדים/משכנתא וכד' על הראש. בסה"כ אהבה שנשארה בעוצמה פחותה יותר, עם חברות אמיתית והמון נוסטלגיה, וגם מזה היה לי מאד קשה להפרד. כך שכשאני נתקלת במישהי כמו יעל, שעברה, ללא ספק, הרבה יותר ממני בזוגיות שלה, סוגרת את הבסטה, באומץ בישירות ובפרגון עצמי גדול כל כך, כל שנותר לי הוא להעריץ, לקנא ולאחל לעצמי את תעצומות נפש הללו, דבר שלצערי, גם היום, אני לא בטוחה שיהיה לי בזמן אמת.

            ואחרון חביב, דודו ידידנו: אם הוא עושה כמה אנשים שמחים במדינה הזו, אז קטונתי. מצד שני, זה עדיין לא אומר שאסור לי לבקר/להעיר או סתם להגיד שהוא והסגנון שלו זה כוס התה שלי..:-)
            וזהו, נראה לי.
            נועה

          • נועה,
            בעניין ה"התאמה" את יכולה לקרא את תגובתי
            לאריאלה ("יש מידה לאדם?") יש בה מידה
            מסוימת של תשובה, זה נושא מורכב בפני עצמו.
            בעניין הקשרים, אני מאחל לך שתמצאי את הכח
            להתגבר על העבר ולמצוא בן-זוג חדש (בהזדמנות
            זאת אני מאחל לעצמי (וגם לכולם/ן) שאמצא גם אני
            בת-זוג ראויה 🙂 ושיהיו לך(לכולנו) חיי נישואין מוצלחים.

          • אמן אמן ועוד פעם

            אמן!

          • בתור חובב מושבע של מדדים תרשו לי להעיר משהו בנושא. אני מסכים עם עוד גבר ורוצה להרחיב מעט.
            ראשית לענין הדיוק המתמטי:
            מכפלת ה"רווח האפשרי" ב"סיכוי לרווח" נותנת את "תוחלת הרווח".
            מכפלת ה"הפסד האפשרי" ב "סיכוי להפסד" (=סיכון) נותנת את "תוחלת ההפסד" (וזהו מספר שלילי).
            סכום שתי התוחלות הללו נותן את "תוחלת הרווח הכללית".
            המילה תוחלת היא תגרום של "expectancy" בלעז, ומכאן ניתן להבין את משמעותה: היא משמשת כמנבא לתוצאות הפעולה. אם תוחלת הרווח הכללית של פעולה מסוימת היא חיובית, משמעות הדבר שאם אחזור על הפעולה מספר רב של פעמים, בחלק מהמקרים אפסיד ובחלק ארוויח, אבל בשורה התחתונה ארוויח.
            עוד גבר בחר להתמקד ביחס (ולא סכומן) שבין התוחלות וזה לגיטימי אבל מוגבל למקרה שלפעולה יש רק שתי תוצאות אפשריות. לעיתים לפעולה יש מספר תוצאות אפשריות, לכל אחת מהן סיכוי משלה ורווח אפשרי משלה (או הפסד השקול לרווח שלילי).
            כל אדם מבסס את החלטותיו (אם בצורה מודעת או שלא) על סמך כימות הרווחים וההפסדים האפשריים, ואיזשהו סף החלטה של תוחלת כללית (או יחס בין תוחלות).
            כאשר מדובר בפעולה בודדת, אזי התוחלת מאבדת מעט מכוחה הנבואי ואין לה משמעות. אבל החיים הם אוסף של פעולות בודדות וניתן במובן הרחב לדבר על תוחלת הרווח הכללית בחיים.
            דוגמא: אם עלי להלך על קורה בגובה חצי מטר כשבסופה מחכה לי שטר של 100 ש"ח, ואני מעריך את הסיכוי לנפילה ב 40% האם אעשה זאת ?
            הרווח האפשרי הוא 100. הסיכוי לרווח 60% (הסיכוי שלא אפול). מכפלתם: 60.
            ההפסד האפשרי הוא (לצורך הדיון נכמת נפילה מגובה חצי מטר כהפסד של) 1 ש"ח. הסיכון הוא 40%. מכפלתם" 0.4.
            תוחלת הרווח 60 ש"ח, תוחלת ההפסד 0.4 -. כלומר נראה שכדאי ללכת על הקורה.
            ואם הקורה היתה בגובה 10 מטר הייתם הולכים ?
            ואם הקורה היתה בגובה 10 מטר ובסופה מיליון ירקרקים ?
            ואם בנוסף צריך לשלם 10,000 ש"ח דמי רישום ?
            הפואנטה שלי היא שלכל אחד מאיתנו יש מחשבון אישי קטן העושה עבורו את החישובים הללו. רובכם ככולכם ידעתם את התשובה למקרה הראשון לפני שהצגתי את החישובים. רוב המצבים יותר מסובכים ודורשים מודל מלא יותר.
            במה אנשים נבדלים ? ביכולתם לאמוד את הסיכוי והסיכון, ביכולתם לכמת בצורה נכונה את הרווחים וההפסדים, בכך שהגדרת וכימות הרווח שונים מאדם לאדם (בדוגמא לעיל 100 ש"ח מייצגים רווח שונה למובטל ולנזיר), ביכולתם להשפיע על התהליך ולהשפיע עליו בכיוון הרצוי להם (נדיה קומנצי תלך על הקורה הגבוהה ?) וכמובן, בסף ההחלטה שלהם.
            קשרים בין אנשים ניתנים לכימות, וזה תמיד נעשה, בצורה מודעת או לא, לפחות באופן איכותי. בחור ביישן או חסר ביטחון עצמי נרתע להתחיל עם בחורות כי מבחינתו לדחייה אפשרית יש מחיר בלתי נסבל, ולכן תוחלת ההפסד גדולה. כשהוא אומר "איזה סיכוי כבר יש לי איתה" , זו כבר רציונליזציה שבאה ליישב את הפחד, כי סיכוי יש לו. בחור אחר, שלדחיה אין עבורו מחיר משמעותי יתחיל עם עשרות בחורות ובסוף יסתדר.
            ולסיום,לאריאלה: אני מסכים עם עיקר דבריך (לקפוץ למים והשאר). ניסיתי להסביר כיצד הכימותים והמדדים מתיישבים עם השקפת עולמך. אני ממליץ לך ולנועה לקרוא את הספר "התאהבות" של פרופ' איילה מלאך פיינס, בפרט את הפרק על בחירות לא מודעות באהבה. המחברת מסבירה שם כיצד אנו בוחרים בצורה לא מודעת להתאהב במי שצופן עבורנו סיכוי לרווח מאוד גדול בצורת תיקון חווית ילדות קשה. כמו כן היא מסבירה למה יחסים אידיליים עלולים להפוך לאסון שזה כבר נושא אחר.
            אם כבר מדברים על זה אני ממליץ לכולם לקרוא את הספר אבל אני בטח לא הראשון שעושה זאת.

          • ליאור,
            ראשית עלי לברך אותך על תגובתך המפורטת.
            ניסוח יפה ומוצלח (ומדויק הרבה יותר משלי).
            כן… גם אני למדתי על תוחלת הרווח בכמה קורסים
            באוניברסיטה ("מבוא להסתברות", "הסתברות
            והסקה סטטיסטית"(?) וכאלה… אבל התעצלתי לחזור
            למחברות/ספרים ישנים להזכר וגם חלף מאז זמן…
            לכן תגובתך במקום).
            אכן, ב"כלל" הפשטני שלי יש משום "החלטה מהירה"
            ולווא דווקא החלטה שקולה (מן הסתם, יש לשקלל
            הסתברויות של ארועים וכו')(< - דוגמא לרציונליזציה:) הדוגמאות שנתת מציונות. כבר כתבתי שזה היה פשטני מצידי ואני חוזר ומתנצל/מבהיר על/את זה עכשיו 🙂 שנית, בעניין "התאהבות", קראתי את הספר הנ"ל ועוד רבים וטובים בתחומים שקשורים ומשיקים לנושא. צדקת שאתה לא הראשון... 🙂 כבר "אגמית" המליצה לי עליו בעבר (ובעקבות המלצתה קראתיו), ראה: http://bananot.com/articles/502#rem32384

            אני, אישית, לא כל-כך מקבל את הגישה של "כך וכך
            קרה בילדות" ובגלל זה פלוני/ת מחפש/ת "תיקון"
            וכד', זו גישה לגיטימית ואולי אפילו נכונה בתחומים
            מסוימים אבל לא בהכרח באחרים. לדעתי יש גישות
            שאכנה "רציונליות" יותר והן, לדעתי הדלה
            וההדיוטית, יותר סבירות ומספקות תשובות יותר
            פרקטיות ו"הגיוניות".
            אפילו על עובדות מוסכמות, יש כנראה לעיתים,
            פרשנויות שונות ועל כך טענתי.
            באופן כללי הבנת האדם, ושוב אדגיש אני לא מומחה
            בתחום זה, אלא רק מתעניין בו באופן חובבני למדי,
            לכן צריך להתייחס אל דברי בספקנות ראויה,
            מתקדמת ככל שהמדע מתקדם, גישות שפותחו
            _לפני_ הידע הרב שקיים היום על התורשה/כימיה/
            ביולוגיה של האדם לא בהכרח נכונות היום. בהקשר
            זה הייתי ממליץ לקרא את "גנום" של מאט רידלי
            בהוצאת זמורה ביתן. נדמה לי שיש שם, בין היתר,
            כמה דוגמאות לתופעות שההסבר שלהן מכיל גם/רק
            מרכיב ביולוגי/תורשתי (ופעם (ו"פעם" זה לא מאד
            מזמן) חשבו שזה בגלל "ארועים" כאלה או אחרים
            בילדות). יכולתי לכתוב כאן, מיני-מאמר על
            דעתי בנושא, אבל כמו אותו בחור חסר בטחון בעניין
            ה"התחלות" עם בנות (נשמע לי מאד מוכר באופן
            אישי:-) אני לא מרגיש בר-סמכא כדי לפרט בנושא,
            זה עדיין לא מונע ממני להחזיק בדעה ואף למצוא
            לה חיזוקים רבים ביום-יום.
            הייתי ממליץ לקרא (כפי שעשיתי בעבר) את
            "הגן האנוכיי", "השען העיוור", "השימפנזה השלישי"
            (אגב, לגבי האחרון יש טיעונים שאני חולק עליהם)
            ויש עוד רבים וטובים (ועל כך אולי בעתיד) …

          • ליאור, תענוג לקרוא תגובה כזו. כן ירבו.

          • הכתיבה שלך מדהימה נועה נהנתי לקרוא אני מאמינה שאת בחורה נורא מעניינת יישר כח .

          • אריאלה,
            זה מזכיר לי את "אין מידה לאדם" של
            סטיבן ג'יי גולד. לטעמי זה עניין של איזון.
            כמובן שמה שכתבתי היה בגדר מחשבה
            טרומית ולא בהכרח רעיון מעמיק.
            מחד, ל"מדוד" אנשים ע"ס ידע ומידע
            _לא מספיקים_ זה לא מדויק, מאידך לפסול את
            כל "אמצעי המדידה" זו גישה לא פרקטית.
            בעניינים של יחסי בינו לבינה, אני אישית מאד
            מאמין באינטואיציה ותחושות אישיות (בלי קשר
            אם נעשה ניסיון מילולי ופשטני לאפיין את
            התחושות/אבחנות הללו).
            מסכים איתך שלהתלונן זה לא פרקטי, צריך
            לעבוד קשה (לפעמים) כדי להשיג דברים.

          • הגיעה השעה:

            TWO roads diverged in a yellow wood,
            And sorry I could not travel both
            And be one traveler, long I stood
            And looked down one as far as I could
            To where it bent in the undergrowth;

            Then took the other, as just as fair,
            And having perhaps the better claim,
            Because it was grassy and wanted wear;
            Though as for that the passing there
            Had worn them really about the same,

            And both that morning equally lay
            In leaves no step had trodden black.
            Oh, I kept the first for another day!
            Yet knowing how way leads on to way,
            I doubted if I should ever come back.

            I shall be telling this with a sigh
            Somewhere ages and ages hence:
            Two roads diverged in a wood, and I—
            I took the one less traveled by,
            And that has made all the difference.

          • וואו, כמה כיף ואמיתי ומוחשי ואקטואלי.

            נהניתי!

            ותודה על ההשקעה…

          • כמה אהבתי אז בתקופת התיכון, כמה אני אוהבת עכשיו, תודה

      • שיר ולא סיפור. של רוברט פרוסט הנפלא. בהזדמנות אצטט לך אותו

        • תגובתך אליי? לנועה?

          ואם כן, האם ההזדמנות הגיעה?

          • ללא ספק הצדק עמך. שיר ולא סיפור.

            רגע של חוסר תשומת לב בתשובתי הקודמת.
            מה גם שהבגרות היתה כל כך מזמן, כך שאפילו לא עשיתי את הקישור המיידי בין שם השיר לכותבו.
            אני מבטיחה לעשות למורה לאנגלית נו-נו-נו בהזדמנות הראשונה.

            אבוי לבושה!

            מתנצלת אם פגעתי במעריץ פרוסט זה או אחר.

  5. אחותי, ששמה האמיתי הוא, במקרה, יעל. התגרשה בגיל יותר צעיר (נדמה לי משהו כמו 28) ובלי ילדים, לאחר שבע שנות נישואין. היא חוותה את הגירושין אחרת לגמרי ממך. ההתחלה היתה דומה – היא הבינה שבעלה תלותי מדי בהוריו, שהוא קנאי קיצוני ושאין בינהם הרבה התאמה מנטלית. והיא עשתה מעשה. אמנם לא לפני שהלכו לייעוץ לענייני נשואין. אמנם היתה לה תחושת הקלה ושחרור אבל היא לא חשה שהיא רוצה לטרוף את העולם. להיפך היא פנתה לקריירה מאד תובענית כך שלא היה לה פנאי להסתובב מסביב. לאחר מספר שנים היא פגשה גבר מוצלח והתחתנה בשנית. עכשיו יש להם שלושה ילדים ומעט מאד פנאי. באף אחת מהפעמים היא לא התחתנה כי היא נלחצה להתחתן. לאחותי יש רצון חזק ועצמאי. היא עושה את הבחירות שלה הן בחייה האישיים והן בקריירה שלה. היא תמיד אומרת שהפעם הראשונה היתה אימון בחיי נשואין לקראת הדבר האמיתי. כיום היא נראית מאד מרוצה ממצבה. היא אשת קריירה אינטנסיבית אשת איש ואמא. היא לא עושה שום דבר מתוך פמיניזם, מרד או תלות. היא עושה את מה שהיא מחליטה שהיא רוצה ולוקחת על זה את מלא האחריות. היא יכולה להנות מכל העולמות בהתאם לזמן שברשותה (למעט גברים נוספים – אבל לא נראה כי יש לה צורך בכך).

    • ושוב "פמיניזם" כמילה גסה, מקסים.

      רק לידיעה, לולא הפמיניזם, היא לא הייתה יכולה להתגרש כי חנוק לה, או למצוא עבודה שתוגדר כ"קריירה". אז אולי היא לא עושה בשביל הפמיניזם, אבל מסתבר שהוא עשה בשבילה לא מעט.

      • היא התגרשה כדת וכדין ולא נזקקה להרבה מעבר לדת ולדין כדי לקבל גט. מעבר לזאת, הפמיניזם לא הוצג כמילה גסה. הדגש היה על כך שהיא לא עשתה מה שעשתה לתפארת איזשהו אידאל. היא עשתה מה שטוב לה. היא אישה שיודעת מה שהיא רוצה ויודעת איך להשיג זאת. ואת זה היא לא למדה משום ספר. היא כזו.

  6. גירושין הם פגיעה פסיכולוגית אדירה לילדים .
    לדעתי בני אדם מבוגרים צריכים לחשוב טוב יותר לפני שהם יוצרים חיים .
    ברור לחלוטין שיעל פסחה בגיל 19 על סצנת הסטוצים שכל בת גילה עברה .
    יעל יש לך חיי מין מדהימים לטענתך ועל זה אני מקנא בך אבל בילדייך אני לא כ"כ מקנא .
    אין בכוונתי לעשות לך נקיפות מצפון .
    אבל זו נקודה למחשבה ..

    • רועי, לילדים הרבה יותר קשה לגדול בבית עם אווירה מחורבנת.
      אז אולי אין כאן מקרה של התעללות או מריבות קולניות אבל יש מתח וגועל באויר וילדים מרגישים את הדברים האלו טוב מאוד ככה שגם לטובתם עדיף היה לחתוך.
      חוצמזה, (חוצמזה גדול מאוד) עם כל הכבוד – ויש לי כבוד – לילדים, יעל כמו כל אחד ואחת צריכה לחשוב על החיים שלה. בעוד כמה שנים הילדים יגדלו ויצאו לחיים עצמאיים והיא זו שתצטרך להשאר תקועה במערכת יחסים אומללה.
      היא, לא פחות חשובה מאף אחד אחר במשוואה הזאת.

      • הכל נכון אבל שום מלה לא הופיע שם משהו ממשי על ההתמודדות עם גידול הילדים. המאמר מאוד מרוכז בה. אני מתחילה לתהות לגורלם של הילדים…

        • והזכות לאושר אישי אינה פחותה מזכויות אחרות שיש לנו, כבני אדם.

          הברירה השניה – להישאר בתוך מערכת חיי נישואים מתסכלת ולא מתגמלת, "רק בשביל הילדים" – היא ברירה גרועה הרבה יותר, לטעמי. לילדים ולבני הזוג גם יחד.

        • תודה רבה על הדאגה לילדי. ומה עושה ילדים מאושרים? הורים מאושרים. ילדי היום הרבה יותר רגועים והרבה יותר מאושרים, יש לי היום הרבה יותר יכולת להכיל אותם ולהיות קשובה להם
          הימים שאני בלעדיהם גורמים לי להתגעגע ולהטען וכשהם איתי, הם מקבלים אמא הרבה יותר שמחה ואוהבת. והם בראש מעייני. ואני שמחה על מה שעשיתי, כי אני חושבת שהרבה יותר קשה לגדול בבית טעון, שההורים רבים כל הזמן ויש מתח והרבה כעס, מאשר בשני בתים עם הורים רגועים. ושוב באמת תודה על הדאגה

          • עוד דבר הוא, שאנחנו מחנכים את הילדים שלנו בעצם מעשינו. אז כשהילדים רואים את ההורים שלהם עושים משהו לטובתם, בוחרים משהו גם אם הוא כביכול נראה קשה, הם לומדים לבחור. לבחור בטובתם. לא להקריב את חייהם למען מוסכמות חברתיות או טובת הכלל. לדעתי יש פה דוגמא חשובה. לפני כן הייתי סמרטוט רצפה. היינו משפחה מאוחדת אבל ממש אבל ממש לא מאושרת וזה לא שהכל ורוד עכשיו ואין קשיים.

          • הכתבה שלך היתה, במובן זה, די חד ממדית. הילדים נעלמו מאחורי ההצגה של החיים הטובים. זה עשה קצת רושם של פרסומת ושיווק רעיון ולא של מה שהולך באמת. אני באמת מקווה שהילדים יותר מאושרים. אבל זה אומר שחלק ניכר מחייך מוקדש גם להם ולא רק להתוועדויות ברווקיות למיניהן. כולי הערכה ליכולת לשלב. בהצלחה

          • הכתבה הביאה כמובן רק פן אחד קטנצ'יק ממה שעבר עלי. כמובן שהתהליך מורכב מהרבה מאוד רבדים, כמובן שיש רגעים רבים קשים. לא התכוונתי להיות פרסומת לגירושין. איןזוגית ממני ואני חושבת שאם יש סיכוי לשקם נישואין זה תמיד עדיף, כי כשנמצאים בחוץ מגלים שמה שהיה לי בבית לא כל כך נורא, וגם אני עשיתי טעויות. מה שבעצם רציתי להביא היה שהשד לא נורא, ומי שסובל בנישואין, לא חייב לסבול. יכול, אבל לא חייב. ויש גם אופציה אחרת שגם היא תורמת להתפתחות ולצמיחה. אבל אני עדיין חושבת שהכי טוב בשניים.

        • 9 קבין לקחה לה נר נשמה, ואחד ניתן לעולם כולו.
          ממש המועצה לשלום הילד את.

          יעל יקרה, את לא צריכה להצדיק את עצמך בפני אף אחד. רק מי שלא עושה לא טועה. כמובן שהפנטזיה של כל ילד היא שההורים שלו יהיו ביחד. יש עוד כמה פנטזיות של ילדים שלמזלם ולמזלנו לא מתגשמות. אמא מאושרת היא הדוגמא הכי טובה שילד יכול לראות כדי ללמוד להגשים את עצמו. אין מתכון אחר לחיים טובים מאשר לחיות אותם באמת ולא לעבור לידם. כל הכבוד!

          • אין כמו קב של ציניות כדי לחמם לי את הלב ולהעלות חיוך

          • תולעת מחייכת

            🙂

          • העונג רובו שלי

          • איפה?
            לעומת זאת – יש כאן כמה צדקנים במובן של "אנחנו הכי *צודקים* ומי שחושב אחרת יקבל כותרת". לדעתי הצורה שבה המאמר מוצג היא חד ממדית ומנסה למכור רעיון בעטיפה ורודה (כן, כן, היא אמנם ציינה שהחיים קשים…ויצאה בזול)

    • גירושים הם אולי פגיעה פסילכולגית קשה לילדים, אבל חשבת פעם מה קורה לילדים שנחשפים כל חיהם לנישואין גרועים, צעקות, מריבות וחוסר אהבה, זו לא פגיעה פסיכולוגית קשה?? לפעמים אני חושבת שמוטב לילד שיחיה עם אחד מהוריו מאשר עם שני הוריו שלא מסוגלים לתת לו מסגרת משפחתית הולמת.

  7. יעל, לקרוא מה שכתבת היה כמו לקרוא את קיצור תולדות הגירושים הפרטיים שלי, שקרו אמנם לאחר 13 שנות נישואים וכבר חציתי את גיל ה-40 , אבל רוח הדברים מאוד מאוד דומה, לא היה שבר גדול, לא מלודרמות ענקיות, פשוט תחושה שהחיים נוזלים ממני והלאה…
    היום אנחנו גרושים באושר, ולכל אלה שבעיני הם פשוט מתחסדים וקופצים וצועקים "ומה עם הילדים" – אני רק יכולה להגיד את מה שכבר כתבו כאן לפני, לגדול בבית שחיים בו אנשים לא מאושרים לא מוסיף בריאות לאף אחד.
    אני רוצה להציע אפשרות אחרת להביט על הדברים: חשוב לילד, שבאופן ברור ומוחלט ובלתי ניתן לעירעור הוא ידע שיש לו אבא במשרה מלאה ואמא במשרה מלאה ושהוא לא איבד אף אחד מהם עקב הגירושים.
    וזה נכון לגבי כל תא משפחתי בכל צורותיו המגוונות כפי שישנם היום, כשהורים גרושים הם רק עוד אחת מהאפשרויות הקיימות.
    וזו המתנה הכי גדולה שבני זוג שמחליטים לפרק את השותפות יכולים להעניק לילדים שלהם
    ומנסיוני אני יכולה להעיד שזה אפשרי, בעלי לשעבר ואני שותפים מלאים ביום ביום של הילדים (חוגים, חברים, הסעות, רופאים וכל השאר) ונדמה לי שהיום הקשר שלהם עם אביהם אף התחזק וקיבל זהות משלו ואין שמחה יותר ממני על כך.
    כמובן שגם אני עברתי מהפכה ע נ ק י ת לאחר שגיליתי את נפלאות הרשת, ואין לי ספק שחיי כאישה גרושה פשוט היו נראים אחרת לולא היתה הרשת, זה נשמע מוגזם אני יודעת, אבל זה כך, הדלתות שהרשת הזו פתחה בפני לעולמות שלא שיערתי אי פעם שאבקר בהם איפשרו לי להרחיב את גבולותי ולהכניס לחיי טעמים מטעמים שונים וכפי שכתבת יעל לגלות בתוכי פינות חדשות שתמיד היו בגדר "הבטחה שלא מומשה.." החופש להעיז, לנסות, להתגבר על מכשולים (אשר בהעדר בעל זמין באיזור, כבר אי אפשר להאשים אותו בהצבתם), יכולת לראות שהכל נמצא בתוכי – הטוב והרע ולקחת על זה אחריות ולא למהר להטילה על האחר – ומצד שני הידיעה שזהו זה מעתה והלאה בידים שלי – תחושה נפלאה של צמיחה.
    אז אל תרוצו בהמוניכם…..אבל גם אל תשארו במה שממית אותכם…..

  8. ועכשיו מהר לפרסם שלוש כתבות/תגובות של גרושות אומללות וסובלות. שהרסו לעצמן ולילדים את החיים.
    אחרת עוד נרוץ להתגרש חס וחלילה.
    (מכיוון שטון ציני לא עובר טוב באינטרטט, תנו לי להסביר שכל זה היה פראפרזה על משפט ידוע של אמא שלי, שבכל פעם שהיא תופסת אותי בלי תיאבון אומרת "עוד תרזי חס וחלילה")

  9. היי יעל,
    מדהים היה לראות את "עיניים עצומות לרווחה"
    בהקשר למאמר שכתבת, סרט הורס מסיבות שנון ופסימי.

    • לטלי
      זה לא עיניים עצומות לרווחה (הסרט האהוב עלי) שמדבר על כוחה של קינאה ומציאות שחזקה מכל דמיון אלא לוסי ג'ורדן מ "מונטנגרו"- אשה בשלושים לחייה בעל רצון חזק לחוות את שלא חוותה בנעורייה.
      The morning sun touched lightly on the eyes of Lucy Jordan
      In a white suburban bedroom in a white suburban town
      As she lay there זneath the covers dreaming of a thousand lovers
      Till the world turned to orange and the room went spinning round
      At the age of thirty-seven she realized she had never
      Ride through Paris in a sports car with the warm wind in her hair
      So she let the phone keep ringing and she sat there softly singing
      Little nursery rhymes sheֶd memorised in her daddyֶs easy chair

      • היי רון,
        קודם כל תודה על מה שכתבת וחיוך מלא הערצה..(-:
        באמת כתבת את כל זה באמצע הלילה?
        ולעניין, בכ"ז בשורה התחתונה של הסרט האהוב עליך,
        וגם עליי, מה שאני הבנתי, ואני מקווה שלא בצורה מעוותת,
        שגם אם את/ה נשוי/אה לטום קרוז/ניקול קידמן, אתה חולם
        על משהו אחר. הקנאה, הפיתוי, והמציאות שמעבר לכל דמיון
        הם לדעתי כבר התוצאה.
        אבל זה באמת לא הכי קשור למאמר שהוא מאד ממוקד,
        אני רק יכולה לומר שהתחתנתי בגיל 20 , ושוב בלי קשר, לפי מחקר
        שקראתי לאחרונה, אחוז הגירושים בחיפה, לעומת מקומות אחרים,
        נמצא בירידה.
        וחוץ מזה, מונטנגרו, אכן סרט נפלא. שוב תודה…(-:

        • תולעת מעריכה

          והמציאות שמעבר לכל דימיון." יפה כתבת. לא משנה כמה אוהבים מישהו, עם הזמן האהבה הופכת להרגל וצריך להתאמץ כדי להתרגש ולראות אותו מחדש. לא משנה כמה נפלא הוא. כמו נוף יפה, או עבודה מעניינת, או הר שכבר טיפסת עליו. עצוב לי קצת.

          • תודה..((-:.
            ותולעת, אל תהיי עצובה. את תמיד גורמת לי לחייך
            כשאני קוראת את התגובות שלך. לא הייתי רוצה לחשוב
            שבתמורה אני גורמת לך עצב.
            ההתרגשות שבהתאהבות רק משנה פניה
            לחברות אמת, והערכה, וכבוד, ודאגה, חויות משותפות
            וגם צער ושמחות.
            אנחנו אוהבים את הילדים שלנו, את ההורים, האחים,
            חברים, ובכלל, אנשים שטוב לנו ונעים לנו איתם.
            ואם זו לא אהבה, אז מהי אהבה.

          • תולעת רומנטית

            חברות אמת, שותפות, הערכה הדדית, הכל טוב, חוץ מזה שאני רוצה גם להתרגש ממנו מחדש מדי פעם.
            אתמול הלכנו לסרט השני שראינו בשנות ה-2000. (בבית קולנוע, עם פופקורן וקולה, כמו שצריך.) פחדתי (הארי פוטר 2), והוא החזיק אותי וחייך באהבה אל אישתו המפגרת.
            והתרגשתי, גם ממה שדמבלדור אמר להארי בסוף, וגם מבעלי המחייך.

            אולי לא צריך להתאמץ כל כך כדי להתאהב מחדש, מספיק ללכת להארי פוטר… 🙂

        • חן חן על התגובה – רק שזה לא נכתב באמצע הלילה.
          בעיר שעליה שריל קרו שרה:
          This Ain't No Disco, And Ain't No Country Club Either.

          This Is L.A.

          • בעיר שעליה רנדי ניומן שר:
            מסאות' ביי אל הוואלי
            מווסט סייד לאיסט סייד
            כל אחד כל כך מאושר
            כ השמש זורחת כל הזמן
            נראה שגם היום יהיה מושלם.
            (Trouble in paraise)
            והנוף המדהים ממאלהולנד.
            באמת יפה אצלכם.
            לילה טוב..(כאן לילה עכשיו).

          • תודה לך על שיר שלא הכרתי. נחמד לגור בעיר שכתבו עליה הרבה שירים שלא לאמר הרבה סרטים. אבל אחד מדבר אלי יותר מכולם

            Sometimes I feel like
            I don't have a partner
            Sometimes I feel like
            My only friend
            Is the city I live in the city of angels?
            As lonely as I am, together we cry

            I drive on the streets cuz
            shes my companion
            I walk through the hills cuz
            She knows who I am
            She sees my good deeds and
            She kisses the wind and
            I never worry
            now that is a lie

            I dont ever wanna feel
            Like I did that day
            Take me to the place I love
            Take me all the way
            I dont ever wanna feel
            Like I did that day
            Take me to the place I love
            Take me all the way

            Its hard to believe that
            Theres nobody out there
            Its hard to believe
            That I'm all alone
            At least I have heard her
            The city she loves me
            As lonely as I am, together we cry

          • שולחת חיבוק וירטואלי מעבר לאוקיינוס (-:

      • לילית-נסיכת האופל

        הבלדה על לוסי ג'ורדן,
        עת השחר מפציע
        ומלוא הדרו של הגרנד קניון נגלה לעיניים.

        בררררר…. נהייה לי עור ברווז,
        רק מלהיזכר בסצינה.

  10. יעל, אהבתי במיוחד מה שכתבת על זה שכל גבר שהיית אתו שיקף את המצב הנפשי שהיית בו באותו רגע.
    זו אחת האמיתות החשובות ביותר שלמדתי בנוגע ליחסי עם גברים, אמנם לקח לי קצת יותר שנים ממך להבין אותה, אבל אני ידועה כאיטית.

  11. לא מתחתנים כשאת בת 19 ואין לך מושג מהחיים.
    אחרי זה, בגיל 30 + ילדים וכלב, את יוצאת בצהלות
    שמחה לגלות את כל מה שהיית אמורה לעשות עד גיל 30.
    גם דפקת לעצמך את החיים וגם לילדייך.

    • קודם כל, החיים שלה לא נשמעים לה הרוסים, היא דווקא נשמעת מבסוטית חלאס, ובדרך כלל לאמא מאושרת יש ילדים שמחים.

      ומה, אם עשתה טעות והתחתנה בגיל 19 היא אמורה לשלם עליה כל החיים כדי שאתה תרגיש צודק? תעשה לי טובה

      • אין ספק שילדיה יצאו שרוטים. זה לא משנה
        שאמא שלהם מאושרת. זה לא התנאי היחיד
        בכדי לצאת נורמלים. צריך גם זוג הורים שחיים
        יחדיו בהרמוניה.
        לגבי עצמה – אני לא יכול להאשים אותה בכך
        שעשתה מעשה פזיז (להתחתן) בגיל כל כך צעיר.
        בגלל שכמו שהחליטה להתחתן, כך גם לא הייתה
        יכולה להבין את המשמעות וההשלכות של צעד כזה
        על חייה.
        החיים שלה אולי לא הרוסים אבל אולי קצת מפוספסים.

        • אני מכירה המון ילדים שרוטים שיצאו ממשפחות פונקציונאליות לגמרי, והמון ילדים מאוד מוצלחים ומאושרים שגדלו במשפחות של הורים גרושים, או במשפחות לא קונבנציונאליות. התנאי העיקרי לזה שילדים יהיו מאושרים הוא הורים שאוהבים אותם, ובמקרה של גירושין, אם ההורים ממשיכים להיות בקשר עם הילדים ולאהוב אותם, הילדים לא נפגעים באופן ממשי. לפעמים אפילו ילדים של גרושים מרוויחים יותר אבא, מפני שעכשיו הוא נמצא אתם בסופי שבוע ומקדיש להם ערב במהלך השבוע, מה שבהרבה מקרים עולה בהרבה על הזמן שהוא הקדיש להם כשהיה לכאורה אבא במשרה מלאה.

          • אריאלה היקרה
            איך זה שאני שלא למדתי פסיכולוגיה מבין את מה שאת מפספסת?
            חוץ מאהבת הורים שהילדים זקוקים לה, הם קולטים גם את
            היחס בין ההורים. וכשהם גדלים בשני בתים וקולטים את
            זה שאבא ואמא לא ביחד וזה לא כמו אצל החברים, אז
            את ההשפעות האלה נראה כשיתבגרו. על איזה מודל של זוגיות
            הם יגדלו? על זה שבו ההורים יוצאים עם בן זוג אחר ואמא
            ואבא לא ממש אוהבים אחד את השני?

          • אחד מכל שלושה זוגות יתגרש, ובערים מסוימות המספרים גבוהים יותר, לא נראית לך קצת לא מעודכנת הגישה של "אבא ואמא לא ביחד, כמו אצל החברים"? כי גירושין הם כבר מזמן לא טאבו, או משהו שבגללו הילדים אמורים להרגיש חריגים.
            הם ילמדו שאהבה בין הורים היא משהו שנגמר, וכן, סביר להניח שתהיה לזה השפעה עתידית, כמו שמישהו שישמע את ההורים שלו מזדיינים יושפע מזה בעתיד, ולהבדיל, כמו שמישהו שישמע את ההורים שלו רבים כל הזמן, או חיים במתח בגלל העדר מימוש, יושפע מזה בעתיד.

            נכון, הכי טוב זו משפחה של אבא ואמא שמאוד מאוהבים ומאוד אוהבים את הילדים, אבל השלמות הזו כמעט ולא קיימת, והורים עושים מספיק טראומות לילדים שלהם, גם כשהם נשואים זה לזו.

          • אריאלה יקירתי כל מילה שלך כאילו יצאה לי מהפה. אכן ילדי הרויחו את אבא שלהם שהיה חיית הי טק, ולא ראה שום אפשרות לצאת מהמשרד לפני שבע בערב. פתאום הוא גילה שאם רוצים אפשר לצאת פעמיים בשבוע ב3, ואם הם חולים הוא גם לוקח חופש, מה שלא היה קודם. היום אנחנו אפילו מחבבים אחד את השני כשאין את מסך הכעסים והלחצים. הילדים רואים ביננו חיבה והערכה הדדית, ובראש מעייננו נמצאים הילדים. ואנחנו מאושרים מהם. אבל אין מה לעשות והרבה אנשים חיים עדיין עשרות שנים אחורה בהשקפתם ולדעתם גירושים הם אסון איום ונורא. המטפלת של הבן שלי עד היום כל פעם שהיא רואה אותי, מצקצקת בלשון ושואלת אם אין סיכוי שנחזור. גם סבתא שלי, כל פעם שהיא מדברת בטלפון נותנת לי הרצאה של חצי שעה, שאין מה לעשות, נשים צריכות ל"בלוע", וכל גבר בוגד (ולא עוזרים כל ההסברים שלי שהוא בכלל לא בגד בי, היא בטוחה שזרקתי אותו כי הוא בגד בי), אז אי אפשר לשנות אנשים אחרים, מי שרוצה לחיות בחושך שיחייה. ומי שרוצה להדליק את האור, אשריהו וטוב לו

          • הכל נכון או שלא…
            אני וגרושתי גרים באותו המושב(שזה מצוין לילדים) אבל אין כאן ילדים להורים גרושים ,אז איך הם מרגישים שחברים שלהם שואלים אותם אם היום הם אצל אבא או אמא?,איך הם מרגישים אם הם אומרים לילדים שלי למה אצל אבא שלך יש את זה ואצל אמא אין את זה(או ההיפך)? אני מסכים שהורים מאושרים פרודים או לא זה מאוד חשוב לילדים אבל אני עדיין בדילמה של מה הילדים באמת מעדיפים? האם שאלנו אותם פעם? כן שאלנו הם מעדיפים הורים מתוחים שחיים יחד.
            האם הם יוןדעים שזה גורם להם נזק או שהם אומרים מה שהם מרגישים באמת?

          • גם אצל החברים ההורים במקרים רבים גרושים… אנחנו לא בשנות החמישים ויש יותר ממודל אחד למשפחה. וכל המודלים בסדר גמור.

            כבת להורים גרושים אף פעם לא הבנתי למה כולם עושים מזה כזה טררם.
            ואתה יודע מה? מי שעושה הכי הרבה רעש הוא בדרך כלל זה שלא מקורב לנושא.

          • קודם כל, אני מניחה שרוב רובם של המגיבים לא למד פסיכולוגיה, ואם כן, אז מה? הם יגידו לנו איך לחשוב או לפעול? אבל זה באמת לא רלוונטי לתשובתי אליך.

            וחוץ מזה, אני מנסה להבין אם הצעת אלטרנטיבה, ונראה לי שלא.
            ועל כן, שאלתי אליך היא האם גם זוג שלא טוב לו יחד, השגרה היא באמת "רע", הערכה כבר אין, שלא לדבר על אהבה, חברות, עניין, הבנה הדדית או כל דבר אחר שמחזיק בני זוג ביחד, האם גם הזוג הזה צריך להישאר ביחד רק כדי שהילדים שלו לא ייצאו שרוטים?
            ואני משתמשת בהגדרותיך שלך, כי אני, כידוע, לא באמת חושבת שגירושים הופכים ילדים אוטומטית לשרוטים, או חיי אהבה וזוגיות "מושלמים" יולידו ילדים מוצלחים בהגדרה.

          • אני באמת לא מציע אלטרנטיבה.
            ברור שכשאין ברירה אז אין ברירה ועדיף
            להתגרש.
            מה שאני טוען הוא שכדאי להחליט נכון לפני
            חתונה ולפני הבאת ילדים לעולם.
            אני לא אומר שזה חסין לנצח אם עשית החלטה
            נכונה וגם היית בגיל מספיק בוגר, אבל זה
            משפר את הסיכויים למשהו יותר מוצלח.

          • לפחות על זה אנחנו מסכימים.

            אני רק מאחלת לכולנו להחליט נכון לפני חתונה והבאת ילדים לעולם,
            אממה, מה שנראה היום נכון מחר יראה אללה איסטור.
            אז איך מחליטים? והאם גיל הוא תמיד פונקצייה למדידת הצלחתן של החלטות? אני בספק…

            בקיצור פינקס, אין נוסחא, אין מילות קסם, אין תבנית ברורה שמתאימה לכולם ואם נלך על פיה ההצלחה מובטחת.
            ולפיכך, נותרו לנו הניסוי והטעייה והראייה הבוגרת, העצמאית והבטוחה בעצמנו, שגם אם טועים צריך להמשיך וללכת.

            קצת אופטימיות, באמת.

          • תולעת בת תולע

            איזה מודל לזוגיות זה כשאמא ואבא גרים באותו בית ואת המתח אפשר לחתוך בסכין? מה הילדים לוקחים מזה? יש כל כך הרבה מודלים שונים לזוגיות כך שרוב הילדים גדלים ובוחרים במודל שנראה להם, ולאו דווקא במה שראו בבית.
            "אין ספק שהילדים יצאו שרוטים."
            פינקס הקטן, אין ספק שכל הילדים יוצאים שרוטים במידה זו או אחרת, מה שההורים לא יעשו. לא עדיף שההורים יהיו מאושרים על הדרך?

        • אלוהים ישמור, איזו חשיבה מעוותת !!!

          • אפשר לחשוב שהוא לוכד עריקים….

            אני גרוש. יש לי שתי ילדות ואשה לשעבר. הן גרות בארץ אחרת. זה קשה. זה לחיות בתוך מעט מן השכול.

            אין לי ספק שעשיתי את הצעד הנכון, למען עצמי.
            אני מאמין שאדם צחוייב לאושר של עצמו.

            ומה עם הילדות?

            הן מאושרות. הן רגועות והן בטוחות באהבה שלי ושל אמן אליהן. היחסים שביני לבין מי שהייתה אשתי נפלאים. כשאני בדנמרק, אני שוהה יחד איתן בבית. והמביט מבחוץ, יכול לדמות לעצמו משפחה מושלמת. ולא, אנחנו לא מזדיינים.

            כשהן בדנמרק הן שומעות רק טוב עלי מפי אימן, וההיפך קורה כשהן אתי.

            כן, הן היו שמחות יותר אילו היינו חיים ביחד. אבל… אם היינו חיים ביחד, הן לא היו שמחות, הן לא היו שלוות ומודל המשפחה היה מאד רעוע בעיניהן.

            כשהחברות מסתיימת, או כשהתשוקה מתפוגגת, כשהמתח עולה והאופק מנבא מלחמה, עדיף למען אושרך, למען אושר ילדיך ולמען אושרה של מי שבעתיד תהייה גרושתך , להפרד.

            ראוי שזה יקרה בדרך שמכבדת את האהבה שהייתה שם פעם, את החברות.

            חיים זה מה שקורה כשאנחנו מתכננים תוכניות. אנשים מתפתחים לכיוונים שונים. מה שהיה נכון אתמול, אינו תמיד כזה היום.

            אין שום דרך עדיפה. לכל אחד, במסגרת שלו, ההעדפה שלו.

            קשה מאד לחיות ללא הילדות שלי. כמעט שכול.
            קשה יותר לחשוב מה היה קורה איתן אם הייתי מקריב את האושר שלי, את האושר שלה, את הזכות שלנו לחיים מאושרים למען מעטפת מזוייפת ומלאת מתחים ואיבה.

            זה התאים לי, זה לא בהכרח מתאים לכל.

            זה מתאים לכותבת ועל דרכה להתמודד עם המודל החדש אומר רק:
            חיי את חייך למענך – הכל ייהנו מכך.

          • עכשיו, במבט לאחור, האם הייתי מתחתן ומביא לעולם יחד עם אשתי לשעבר את הבנות שלי, ביודעי שאתגרש? התשובה היא כן!

            האם עכשיו, בהכירי את העובדות, הייתי מתגרש? התשובה גם כאן היא כן!

  12. החוכמה היא כנראה לחשוב לפני שעושים. הורי נפרדו לפני 23 שנים כמעט, כשהייתי בת 4. זה היה הצעד החכם ביותר שיכלו לעשות אז. מדובר בשני אנשים כל-כך שונים, שלא ברור איך לא הבינו מיד שזה לא ילך. שניהם אנשים מעניינים, חכמים, אוהבים, אבל לא מתאימים זה לזו. למזלנו הרב הם הצליחו להבין זאת בגיל מוקדם יחסית ועם ילדה אחת בלבד. מאז ועד שבגרתי והשתחררתי מהצבא לא הצלחתי לגרום להם לתקשר בדציבלים נסבלים. רק לפני שנים אחדות הם התבגרו והתחילו לשוחח (לא בתיווך שלי). משערת שהסימנים היו שם גם לפני שהתחתנו. מה פתאום משערת. בטוחה. אסור להתעלם, ובטח לא להתפשר על מערכת יחסים. הרי המתחים מתעצמים עם השנים. לכן עדיף לא להכנס לצרה, אבל אם כבר, עדיף לצאת מהר ככל האפשר. הכעס ההדדי ביניהם, אליו נחשפתי לאורך השנים הוא כאין וכאפס לעומת מנת חלקי לולא התגרשו. גם אני בדומה לילדים של יעל זכיתי באבא של ימי שלישי וחמישי ופעם בשבועיים שישבת והרבה טלפונים כל השבוע ועזרה ואהבה משני הצדדים.
    ולסיום תובנה מוקדמת מגיל 8 (והלוא כילדה בין מבוגרים, ועוד גרושים בימים בהם לכולם היתה משפחה קונבנציונאלית, בלתי נמנע לפתח תובנות בנושא יחסים). בקייטנה סיפרתי חברה שבסוף היום אני חוזרת לבית אבי. היא הביטה בי המומה והפטירה "סליחה, מצטערת". אז, בגיל שמונה עניתי לה תשובה שתקפה עד היום: "אני לא. עדיף ככה".

  13. לדעתי זה דיון מעניין העניין על הילדים של זוג גרוש .
    לי בטח אין פתרון אבסולוטי וגם הוריי לא התגרשו כך שאין לי נסיון בכך ,
    אולם אפשר לומר שלהורי אין תקשורת מדהימה בלשון המעטה .
    מה שכן חייתי קצת באירופה ומה שמתהווה שם מאוד מעניין ,
    כידוע אירופה שונה מארה"ב ולכן גם הפתרונות שלהם שונים .
    אם בארה"ב כולם מתחתנים מוקדם ומתגרשים מוקדם ,
    אז באירופה מתחתנים מאוחר מאוד (אם בכלל) ולכן שיעור הגידול באוכלוסיה הוא אפס .
    בישראל החילונית אנו תמיד צועדים אחרי ארה"ב ומכאן התוצאות (לפחות אנחנו לא שמנים כמוהם).
    מה שמעניין באירופה הוא , שהם פשוט לא יוצרים חיים , לפני שהם יודעים , שתהיה להם אפשרות לגדל אותם באופן הולם . יש לכך היבט כלכלי בין היתר .
    אז מה שאני למדתי מצורת החשיבה הזו , שיש לקחת בחשבון , שאנו יוצרים חיים ולכן המשמעות היא הרבה יותר גדולה , מאשר להנשא לבן זוג כזה או אחר .
    אני מסכים לגמרי , שזוגיות גרועה לא טובה יותר מגירושין .
    לכותבים לפני (בועז , תולעת , ח. אטום) לא נראה לי , שאני מהמועצה לשלום הילד (כמה מרוויחים שם ? ..) , אבל מעציב , שאנשים חושבים רק על עצמם , ויוצרים אנשים מתוסכלים .

    • אני מסכימה עם דבריך, אך לא תמיד אנשים מתחתנים בגלל שהם חושבים רק על עצמם. היום במבט לאחור אני מבינה שעשיתי בחירה ממקומות לא נכונים, לא בוגרים, "נדחפתי" לשם, בגלל הרבה סיבות. אני לא שופטת את עצמי ובטח לא אחרים. רק אומרת שטעויות נעשות ואפשר גם לכפר עליהן. זה שהלוואי והיינו כמו האירופאים ולא כמו האמריקאים, אני מסכימה איתך.

  14. שמח שאת מסכימה (למרות שאת לא חייבת) ,
    את כותבת יפה מאוד ותמשיכי כך !

  15. יעל שלום,

    קראתי ולא האמנתי – את סיפרת את סיפור חיי. וכן זה קשה נורא לארוז שני ילדים וללכת אבל אין שום דרך אחרת להציל את האמא. אם הייתי נשארת ילדי היו מקבלים קליפה ריקה ואומללה בתור אם. אז נכון שהיה ועדיין קשה, אבל רק כשאשה מרגישה שלמה עם עצמה כשהיא קמה בבוקר היא יכולה להנחיל לילדים שלה את ערכיה, את שמחת החיים ואת המסר הברור מכל: אסור להתפשר על שאר החיים רק בגלל בחירה שנעשתה בגיל 19.
    אני גם מאמינה שהבחירה (בכל אופן שלי) היתה הנכונה לזמנה.
    לא הייתי היום האשה שגדלתי להיות אם לא הייתי עוברת את כל שנות הנישואין וגידול הילדים ולכן אני לא מתחרטת ואני גם מבהירה לילדיי שהם באו מאהבה גדולה שפשוט התמוססה עם השנים.
    וכן, למרות הכל, כיף שם בחוץ, ועם כל יום שעובר הבטחון העצמי שלי גובר ושמחת החיים שלי גדלה.
    אני היום באמת מאמינה שילדיי רק הרוויחו מהגירושין – הם הרוויחו אמא שקמה בבוקר עם חיוך.

  16. ששון לוויתן

    לא הבנתי כלום.

    את מזדיינת בפגישה ראשונה או לא??

  17. אולי אני תמימה ולא מבינה בכלל עניין -בגיל 28, בלי ילדים נשואה באושר פחות משנה, אחרי זוגיות של שנתיים כולה.
    אבל אני לא מצליחה להבין איך זה שדפוסי תקשורת בין הגרושים, דפוסי הורות של האבא כל כך השתנו רק אחרי הגרושין. אי אפשר לשנות דברים כאלו בלי הההסכמים והניירות וכל הבלאגן? לקחת פסק זמן, לפתוח מועקות, לקחת לעצמך חופש יום-יומיים ולא משנה מה יקרה, כי באמת מגיע לך, לדבר איתו או לכתוב לו על זה שהכל נופל עלייך…הרי את רואה שבסוף הוא כן הצליח להשתנות…אני יודעת שזה נשמע תמים ואני גם מכירה זוגיות אומללה מאוד שאני רואה אצל ההורים שלי בשנים האחרונות (דווקא אחרי שעזבנו כולם את הבית) שלא מצליחה להשתנות ורק מדרדרת.
    איכשהו אני עוד יכולה להבין את העניין עם החופש לפלרטט בצד שיש ללא נשואים, זאת סוגייה שאני עדיין לא סגורה עליה בעצמי, אבל תודה לאל למרות שהתחתנו, הסקס עדיין מדהים, וסטוצים היו בעייתיים לי עוד בתקופת ה"חופש".
    לא באמת מכירה את כל הנסיבות במקרה הספציפי הזה אבל נראה לי איכשהו אצל הרבה זוגות צעירים מסביב (יש לי כבר שתי חברות גרושות…) שהגרושין דווקא היה הפתרון ה'פשטני' אבל לא ה'פשוט' יותר, בנות שהחליטו שהן קורבנות של משהו שכדי לצאת ממנו הן פשוט יצרו עוד קורבנות-בין עם זה בעל נטוש או ילדים מבולבלים.
    בקיצור-אני אשמח לראות פה בדיון גם (אם יש כאלו!?) כאלו שהצליחו להתגבר על משברים בזוגיות ואפילו לצאת מהם מחוזקים.

    • אני מקווה באמת בשבילך שזו רק תמימות ולא טיפשות כי להשאר בקשר שעושה לך רע, בכל מחיר, זה להיות קורבן! לעזוב ולהגיד שכבר לא מתאים מצריך בגרות ואומץ ולקיחת אחריות על עצמך סוף סוף (כולל על הילדים במקרה שיש) ואין לך מושג כמה כח זה נותן.
      מדובר פה במשהו עמוק הרבה יותר מפלירטוטים מהצד אבל נשואות טריות לא מסוגלות להבין או אפילו להעיז לחשוב על הדברים הללו אבל זה יגיע, יום אחד תביני שזה לא מה שסיפרו לך ומשם יגיע המקום בו תחליטי באמת, אבל באמת -מה מתאים לך.
      שלא תביני לא נכון, אני לא מאחלת לך שזה לא יצליח, נהפוכו. אני מאחלת לך שייפקחו לך העיניים התמימות ותביני שנישואים זו העבודה הכי קשה בעולם ואפשר לעשות אותה רק אם באמת את מתה על העבודה הזו ואת לא משלמת מחיר כבד מדי בדרך.שיהיה בהצלחה 🙂

      • חכי עד שיהיה לך ילד, בעצם שניים. שלושה ילדים זאת כבר באמת עבודה קשה.
        ואם יהיה לך גם חתול ומשכנתא בכלל תזחלי על 4.
        עזבי, תתגרשי עכשיו, למה לך כל הבעיות האלו?

        מה קורה טלי, קצת קשה אז נשברים?

        • טלי? טלי?!
          מכירה אותך מאיזה מקום?
          כנראה שלא אם זו התגובה שלך, אין לי מושג על מה את מדברת בכלל, לא מדובר פה בעניין של קושי אבל כנראה שאת לא מבינה בעצמך על מה מדובר

          • ואת מבינה?

          • כותבת רק על מה שאני מבינה ורק מתוך ניסיון

          • אבל קצת נמאס לי לשמוע "חכי עד שתתחתני, אז תראי מה זה." ואז "מממ…, את נשואה ומאושרת? חכי עד שיהיו לך ילדים!" ואז "אררררג…, יש לך ילדים ונשאר לך כוח לחייך? נו, זה לא ימשך הרבה זמן."
            לא אמרתי שזה מה שאמרת, אבל הטון הכללי הזה קצת מעצבן. יש מערכות יחסים שלא עובדות ויש כאלו שכן. בכל מקרה זה דורש הרבה השקעה, אבל למה לייאש מראש?

          • הכוונה היא לא לייאש מראש וגם לא להגיד את המשפט הנוראי הזה שכל ילד שונא לשמוע: "כשתהיה גדול תבין!"
            הכוונה היא להאיר את עינהם של האנשים (ונראה לי שזה גם מה שיעל ניסתה להסביר) לכך שהחיים זה לא האגדה שגדלנו עליה וגם לא משוואה סגורה וחתומה. יש מיתוסים שהגיע הזמן להפריח, לא כל מי שמתחתנת מאושרת ולא כל מי שמתגרשת סובלת ולהיפך. יש הכל מכל.
            מה שאני בעצם אומרת זה שאת יכולה לעשות מה שאת רוצה בתוך איזו מסגרת שבא לך, העניין הוא שיהיה לך הרבה יותר קל בתוך המסגרת הזו אם לא תחשבי שהדברים אמורים להראות בצורה מסויימת ותביני שאידיאל לא קיים, הוא בכלל מסיפור אחר.

          • היית מאמינה שככה זה יגמר? 🙂

          • ברור, אצלי זה תמיד מתחיל ומסתיים ככה!
            או כפי שאיש יקר אמר לי פעם "לא כתוב לך כלום על המצח אז תתחילי להסביר את עצמך"
            🙂

  18. יופי של מאמר, אני אהבתי מאוד – כל הכבוד על הכנות (והאומץ) בלספר את הסיפור.
    סיפור כמו שלך משמש כאופק אופטימי עבור אלו שעדיין לא יודעים אם להתחתן או לא..
    נהניתי מאוד, כן ירבו!

  19. אחרונת המוהיקניות

    היית נשואה. נולדו לך שני ילדים. עכשיו עזבת אותו, ואת הולכת לשדוד אותנו מהמלאי המוגבל של הגברים שנותר בשוק ? זה נראה לך פייר ?
    ואל תנחמי אותנו בלשעבר שלך שיצא גם הוא לשוק. אנחנו לא רוצות סחורה משומשת
    ואם כבר עשית את זה
    אנא ממך אנא ממך. לך כבר היה סיבוב אחד. שני ילדים ועוד זיון של חודש….
    צאי לשנתיים מהמאגר, תני לנו שעוד לא זכינו, את ההזדמנות, לדוגמא הגבר הזה שאת הולכת להפגש איתו מחר, בטח מדליק. תשאירי אותו לנו. שימי את הטלפון שלו על ההודעה הבאה. אנחנו כבר נתקשר אליו…

  20. אכן איזה טעם יש לו לחופש, איזו הערכה יש לנו אחרי מה שעברנו
    אני כבר גרושה 3 שנים בערך ורק בת 29 חייבת לציין כי זה היה המהלך הכי חכם שעשיתי בחיים שלי עוד חודשיים אני מתחתנת שנית ואין מאושרת ממני.
    נתתי לחיים עוד הזדמנות והם הוכיחו את עצמם מצאתי אהבה כמו שדמיון הכי פרוע שלי לא חשבתי שאמצע.
    הכי חשוב לחיות ולהנות מהחיים
    מגיע לנו להיות מאושרות, נאהבות וכו'…
    בהצלחה לכולן

  21. אם היו מציעים לכם לקנות מוצר שחמישים אחוזים מאלו שכבר רכשו אותו, החזירו אותו, ושלושת רבעי חמישים האחוזים הנותרים, לא מרוצים ממנו, הייתם קונים?
    יעל חן, אני לא יודעת אם את הכתבת הנפלאה שכותבת גם במגזין את, אבל המאמר שלך כבש את ליבי. אמין, כנה, ישיר, מלא באופטימיות ותקווה. כל שנותר לי הוא לאחל לך, מכל הלב, בהצלחה. את כבר מאובזרת בתכונות שיקנו לך אותה.

    • תודה תודה תודה על הקומפלימנטים. ולא אני לא כותבת במגזין את.
      ואני לא מתייחסת לאנשים כמוצרים. בתור אחת שהיא "מוצר" שהוחזר למדף, אני יודעת שהכל עניין של כימיה, ובשלות. וכל תקופה בחיים שלנו משקפת לנו משהו אחר, אז אם הבן זוג שיקף לי משהו בתקופה מסוימת ועכשיו כבר לא? אז הוא מוחזר למדף?לא. הוא ממשיך במסע שלו ואני בשלי. ואני מאחלת לו הכי בהצלחה שאפשר

  22. כמעט שהייתי יכולה לחתום על הסיפור בעצמי, אבל אצלי היחסים עם הלשעבר דווקא לא כל כך צוהלים, והחיים קשים, ושלושה ילדים קטנים, ורעש והמולה, ועצב אינסופי שלהם,
    ובכל זאת, אין לי חרטה אחת קטנה על המעשה.
    כי אני מאושרת, ככה, לפעמים, אפילו ברגעים קשים, אני מאושרת, כי אני יודעת שאלו החיים שלי, והבחירות שלי, והטעויות שלי, ואני מאושרת, כי זו, מסתבר, הדרך שלי להיות מאושרת.
    והילדים? הילדים אני אוהב אותם כל כמה שאני יכולה, ואתן להם מה שאוכל, הרבה אמא ששלמה עם עצמה מאוד.
    ואבא שלהם, אני מקווה, יתן להם את כל האהבה שלו, ויוקל עליו כשיכעס עלי קצת פחות,
    כשיבין גם הוא שאי אפשר היה להמשיך, ואם לא יבין, אז ישלים עם כך.
    שנתיים אחרי שנפרדנו, בדיוק.
    אני, בכל מקרה, החלטתי להתגרש ביום בו הבנתי שאלה החיים שלי, ואף אחד לא יחיה אותם חוץ ממני, ובסוף בסוף, לא יתנו לי פרס על סבל.

  23. כתבה כל כך לא מציאותית , כבר הרבה זמן לא קראתי………טוב נו שיהיה לבריאות

  24. עם כל הכבוד לאושר האישי של יעל, אני רוצה לחזור בחזרה לילדים. בן הזוג שלי הוא ילד להורים גרושים. ילד פגוע להורים גרושים. ולשלומם של הוריו – טוב תודה. שני הוריו נישאו מחדש, הקימו משפחות חדשות, והוא ואחיו, קצת מיותרים באידיאל המשפחתי החדש. אין מה לעשות, מאוד ברור שהוריו מעדיפים את ילדיהם מבני זוגם החדשים. מעבר לכך, הוריו גם השתמשו בילדים על מנת לפגוע האחד בשני, וברור שמי שנפגע מכך יותר מבן הזוג הוא הילדים עצמם.
    הדבר הזה כמובן תרם בצורה משמעותית לעיצוב השקפת העולם של בן הזוג שלי על זוגיות בכלל, ועל נישואין בפרט.
    מה שאני רוצה לומר מתוך נסיון החיים שלי, כצופה מן הצד על תוצרי הליך הגירושין, הוא שעם על הכבוד לאושר האישי של ההורים – קחו בחשבון את ההשפעה ההרסנית של ההליך הזה על החיים של הילדים. בגללם שווה בכל מחיר לנסות להציל את שנותר להציל: לדבר, לנסות לשחזר את העבר, להבליג קצת, ללכת לייעוץ מתוך כוונה אמיתית לתקן את הטעון שיפור, ולנסות למצוא יחד את הדבר הזה שהביא את שני האנשים שאהבו מאוד אחד את השני מתחת לחופה. לדעתי, דווקא המקרים האלה, המקרים "הקלים", שאין בהם התעללות פיזית או נפשית, שווה לעבוד יחד וקשה, כדי לנסות להציל את המסגרת המשפחתית החשובה.
    והערה נוספת – כדאי גם לחשוב הרבה וטוב לפני שעושים ילדים. האם ילדים שמטיילים בין שני בתים יכולים להרגיש טוב? האם ילדים לא צריכים דווקא את היציבות והקביעות כדי להרגיש אהובים ורצויים? עד כמה אפשר לנפנף בדגל של כאשר ההורים מאושרים הילדים מאושרים? אולי ההורים צריכים דווקא להתאים את עצמם לילדים? ומה כל זה אומר לגבי אמא של הילדים האלה, ששמחה לקבל חופש מהם? אולי היה עליה להשקיע קצת יותר מחשבה ביכולתה להעניק להם לפני שעשתה אותם, אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי …

  25. עם כל הכבוד לאושר האישי של יעל, אני רוצה לחזור בחזרה לילדים. בן הזוג שלי הוא ילד להורים גרושים. ילד פגוע להורים גרושים. ולשלומם של הוריו – טוב תודה. שני הוריו נישאו מחדש, הקימו משפחות חדשות, והוא ואחיו, קצת מיותרים באידיאל המשפחתי החדש. אין מה לעשות, מאוד ברור שהוריו מעדיפים את ילדיהם מבני זוגם החדשים. מעבר לכך, הוריו גם השתמשו בילדים על מנת לפגוע האחד בשני, וברור שמי שנפגע מכך יותר מבן הזוג הוא הילדים עצמם.
    הדבר הזה כמובן תרם בצורה משמעותית לעיצוב השקפת העולם של בן הזוג שלי על זוגיות בכלל, ועל נישואין בפרט.
    מה שאני רוצה לומר מתוך נסיון החיים שלי, כצופה מן הצד על תוצרי הליך הגירושין, הוא שעם על הכבוד לאושר האישי של ההורים – קחו בחשבון את ההשפעה ההרסנית של ההליך הזה על החיים של הילדים. בגללם שווה בכל מחיר לנסות להציל את שנותר להציל: לדבר, לנסות לשחזר את העבר, להבליג קצת, ללכת לייעוץ מתוך כוונה אמיתית לתקן את הטעון שיפור, ולנסות למצוא יחד את הדבר הזה שהביא את שני האנשים שאהבו מאוד אחד את השני מתחת לחופה. לדעתי, דווקא המקרים האלה, המקרים "הקלים", שאין בהם התעללות פיזית או נפשית, שווה לעבוד יחד וקשה, כדי לנסות להציל את המסגרת המשפחתית החשובה.
    והערה נוספת – כדאי גם לחשוב הרבה וטוב לפני שעושים ילדים. האם ילדים שמטיילים בין שני בתים יכולים להרגיש טוב? האם ילדים לא צריכים דווקא את היציבות והקביעות כדי להרגיש אהובים ורצויים? עד כמה אפשר לנפנף בדגל של כאשר ההורים מאושרים הילדים מאושרים? אולי ההורים צריכים דווקא להתאים את עצמם לילדים? ומה כל זה אומר לגבי אמא של הילדים האלה, ששמחה לקבל חופש מהם? אולי היה עליה להשקיע קצת יותר מחשבה ביכולתה להעניק להם לפני שעשתה אותם, אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי …

    • רונית יקירתי.
      אני בטוחה שמה שעבר על בעלך היה קשה הטביע את חותמו לעולמי עד. את מספרת על חוויות קשות, ואכן להשאר תלוש, ולהיות קורבן של שני אנשים שקוראים לעצמם מבוגרים ונלחמים על גב ילדיהם הא חוויה מאוד קשה.
      אבל, הנה בא האבל, כל מקרה לגופו, אי אפשר להצהיר הצהרות גורפות ממקרה אחד שיש ודאי רבים כמוהו על כל שאר הגרושים וילדיהם, וילדים לא מתכננים, הם נולדים כי הם צריכים להיוולד, זה לא בית או חופשה בחו"ל. והחיים הם דבר דינמי משתנים מיום ליום. ואני חושבת שמטרתו של אדם בעולם הזה היא ללמוד ולתקן, ואם הוא לא יכול לעשות את זה בחברת בן זוגו, לאחר שניסה רבות, יש לו את הזכות לנסות גם אחרת. לכל אחד זכות להחליט איך הוא רוצה שחייו ייראו. שום דבר הוא לא מוחלט וכמובן וכמובן שצריך למזער את הנזקים. וכמה שפחות לפגוע בילדים. אני עושה כל שביכולתי במסגרת המסגרת שבחרתי לי, לעולם לא אתן להם להרגיש שהם פחות מילדים אחרים שלי שאולי יהיו לי. יש להם מקום בלתי ניתן לשינוי בליבי ובלב של אבא שלהם. ומכל מצב רע אפשר גם לקחת את החלק הטוב שבו.
      אני מאחלת לך שתמצאי את החלק הטוב במצב הרע שלך. ומאחלת לך שלא תקריבי את חייך לטובתו של בעלך, תעשי רק מה שטוב לך. לא תוכלי לעזור לו. רק הוא יכול לעזור לעצמו. ותודה על תגובתך

  26. ליעל ושאר הקוראות,
    שמחתי לקרוא את כתבתך. תארת את תחושותיי אחת לאחת.
    לא קל הלבד,אך קשה יותר כאשר הלבד מגיע בתוך הזוגיות.
    העדפתי הברורה היא לבד לבד לבד! התמודדות זו לימדה אותי רבות.
    למדתי להתמודד, לשמוח, לבכות, לדבר, לרצות, לבקש, לדחות, לאהוב, לעשות סקס, לתת, לקבל ובקיצור להיות אני כמו שתמיד חלמתי.
    והחופש, אין ספק שהוא ממכר…
    אז למי שמתלבטת, יש חיים אחרי והם מ צ ו י י נ י ם !!!
    עדי

  27. סתם רציתי להוסיף.
    אני נשוי למעלה מ 10 שנים + 4 ילדים.
    אני בדרך כלל שמח.
    אני חושב שגם אישתי.
    שמצליחה גם להיות אשת קרירה.
    על רקע כל דוגמאות הגירושים, חשבתי שיכול להיות מענין לדעת שגם זה אפשרי.
    אגב בסביבתי עוד עשרות זוגות נשואים + ילדים + אושר (לפחות עד כמה שאני יכול לראות).
    בהצלחה.

  28. אין ספק שהחיים הם לא פיקניק ולפעמים עושים דברים שמטרתם היא ללמד אותנו יותר מאשר כל דבר אחר (כמו לגרום לנו אושר). אמנם אני לא נשואה ודי צעירה (לפי מה שאומרים 22 זה צעיר ) אבל עם מערכת יחסים של 4 שנים שללא ספק מזכירה קצת חיי נישואין ועם כל הפידים שיש והספק אין דבר כזה בטוח אף פעם- יש להסתכל לפעמים על בחורים אחרים ולהגיד אולי ואם יכולתי ובסוף היום לבוא הביתה ושהבחור שלך מחכה לך עם האוכל האהוב עלייך או שהוא מחבק אותך באמצע הלילה והבין פתאום למה בכלל התאהבת ויותר חשוב למה את נשארת. אם את לא יכולה לענות על השאלה השניה אז אולי יש בעיה אבל אם התשובה קימת ועוד לא נעלמה אני מאמינה שזו עדיין אהבה!

  29. אני מצטרף לדיון ברשותכן/ם
    אני גרוש שלוש שנים עם שני ילדים
    ומגדיר עצמי כאבא לפני הכל
    אני נהנה מאוד מהחופש שלי כאדם
    ומההורות נטו שלי
    אני וגרושתי ביחסים טובים
    אך אבוי
    היכן האהבה
    היכן המין החופשי והזמין
    היכן אפשר באמת להשיג ברשת
    מעט חום ואינטימיות עם אישה
    היכן אפשר להשיג חברות בחוץ
    נראה לי שכל עולם הסטוצים מערפל החושים
    נמצא בעיקר בדמיונם של הרבה אנשים
    ואולי נחלתם של כמה כוסונים/כוסוניות בלבד
    מה עם האנשים הטובים
    מה עם הנורמלים
    מה עם אלו שאינם צעירונים
    אינם כבר חתיכים ושווים גופנית
    איפה האהבה
    אני מתגעגע לחום נשי
    ואני מסתפק ותמיד הסתפקתי
    באישה אחת עם גוף אחד
    בשבילי זה עולם ומלואו
    יש עדיין הרבה כאב
    יש מספיק זוגות שיכלו להילחם קצת יותר
    אולי
    העולם לא מושלם איך שלא מסתכלים על זה
    כן
    ילדיי ישנים עימי עכשיו
    וזה הדבר הכי משמעותי וטוב שיש
    לי בחיים
    ביי

  30. hi ! i was very touched to read all of this and im happy i did..
    im 22 and im not amarried woman but im in a very hard relaitionship..
    my boyfriend had to leave israel and he mooved to the usa
    and as a loving girlfriend i came after him.
    and im not happy.i miss my friends and family. idont have a job and as you can see my english is not that good..
    im not happy but im afried to loose him .what is love? what if i go back home and ill be sorry for that? how much can i give?
    when i tell him that im thinking to go back home he get all sad and sais that if i really love him i will stay and how can i leave him all alone?
    i want to go back but icant! i wanna do somthing with my life! i wanna go to school..i feel like im loosing myself.. is there anyone who can help me?
    im sorry for the bad english,tal

    • היי טל
      אני בת 26 ובחיים לא הייתי בסיטואציה כמו שלך, אבל נגע מאוד לליבי מה שכתבת. אני מאמינה באמונה שלמה שעליך לחזור לארץ, לסביבתך המוכרת והחמה, ולעשות את אשר על ליבך.
      התיאור נוגע ללב שלך על איבוד העצמי הוא מאוד חמור לדעתי וחבל להזניח רגשות ותחושות אלה. למרות ש"החיים קצרים", זו לא הסיבה שאני ממליצה לך לחזור. אם היה לך טוב עם חוסר המעש ועם החבר הייתי אומרת לך תישארי ותני לחיים להוביל אותך, אבל המצב שאת מתארת דורש פעולה. תחשבי על זה.
      בהצלחה.

  31. מדהים!!
    כל מילה.
    כאילו שאני כתבתי את זה….

  32. היי…
    רק רציתי להגיד שממש ההבתי את סיגנון הכתיבה שלך…
    וגם שאני ממש אוהבת את ההחלטה שלך לעשות את מה שאת באמת מרגישה, ולא להישאר בשיגרה מעצבנת ומגעילה, אדם צריך להיות מאושר, ואם לא בשביל מה אנו חיים בכלל?
    בשביל לסבול…?

    מעריצה אותך על ההחלטה…

    • תןדה תודה ושוב תודה. אמנם כמו לכל דבר בחיים לכל דבר מחיר, אבל אני לא מוותרת על הזכות שניתנה לי לבחור. לבחור ורק לבחור לפי רצוני, הרי לשם כך אני פה, לא?

  33. למרות שאני רווקה בת 26 שעוד לא חוותה קשר רציני ארוך טווח בחייה, אני רוצה לומר לך שמהרגע שהתחלתי לקרוא את הכתבה נסחפתי והרגשתי הזדהות מוחלטת עם כל מילה.
    לא הזדהות עם הולדת ילדים וגירושין, אבל משהו בראייה הריגשית וצורת ההשקפה על העולם.
    אני מסכימה לחלוטין שבחירות שאנו עושים בשנות העשרים הפזיזות והעדיין מבלבלות מאוד, לאו דווקא צריכות לקבוע את כל עתיד חיינו לאחר מכן. אני מודה שכמעט עם כל אחד ממושאי ההתאהבות המרובים שהיו לי פינטזתי מהר מאוד על נצח נצחים וכיום אני יכולה רק להניח שמזל שאף אחת מהפנטזיות שהיו לי לא התממשה עד הסוף.
    אני מודעת לכך שגם כיום אני נופלת שוב ושוב במקסמי שב, אבל לפחות היום אני קצת יותר חכמה ומנסה ללמוד מטעויות העבר ולא ליפול בבורות בהם נפלתי פעם וגם אם כן, הכאב כבר יותר עמום. זה תהליך טבעי ובריא שקורה לכולנו, אני מניחה.
    בנוסף הזדהיתי מאוד עם מה שסיפרת על זה שכשכבר החלטת שאת רוצה קשר וחשבת שזה פשוט יבוא, גילית שזה לא כך. זה כל-כך נכון העניין הזה, מנסיון.
    אני מאחלת לך אושר והרבה אהבה, לפחות כמו שאני מאחלת לעצמי.
    במבי

  34. כמה טוב שאתן כאן. הערב התוודה בפני בעלי מזה 22 וחצי שנה שזה שנה שהוא מנהל חיים כפולים עם אשה שמתאימה לו הרבה יותר ממני. הוא נורא מסכן ועצוב ומנסה לעזור, שואל אם אני בסדר וכו. הוא פשוט התאהב, מה לעשות. ואני עדיין דואגת לו, לעזאזל, עשרים ושלוש שנים שאני דואגת לו ומפרנסת אותו (רק עכשיו הוא מצא עבודה קבועה) והוא כל כך אסיר תודה.
    פשוט שתקתי. מה יש לעשות. זה קורה כל הזמן לאנשים, לא? והכי גרוע זה שהכתובת היתה על הקיר. כל כך מזמן שלא הרגשתי אהובה, עד שחשבתי שאם הוא כבר יעזוב אותי זה יהיה בשביל גבר. אוווף. גם אני תמיד אומרת שרוב האנשים אחרי הכל נשואים באושר. אני מקווה שאצליח להמשיך לתפקד, למען ילדתי. תודה שהקשבתם לי כל כך יפה. נשיקות.

    • חיזקי ואימצי, אחרי המשבר והשנה הראשונה, מגלים שהכל לטובה, ואת עוד תגידי לו תודה, אני בטוחה. את נשמעת לי בן אדם מדהים ביכולת ההשלמה שלך עם העניין, אז בטוח שיהיה גם לך טוב

      • יעל המון תודה שחזרת אלי, הייתי זקוקה לזה, מוזר. אכן טרם עבר שבוע ואני לומדת מה זה "משבר" – איבוד יכולת השינה והאכילה הם האתגר המרכזי, יש תומכים כמובן, רופאים ויועצים. קל להערך להתמודדות הבלתי נמנעת על התסבוכות המעשיות: רכוש ובית. כל כך הרבה קלפים בידי שהמלחמה תהיה כמו גזילת סוכריה מתינוק, ואני לוחמת ידועת קרבות בחזיתות אחרות. וכמובן שמוטב כך, בדיעבד, בדיעבד. אבל מי תיאר לעצמו שהעלבון והצער יגרמו לאובדן שליטה כזה? והכי חשוב: כמה זמן זה אמור להמשך? ומה עושים כדי לא לפרוץ בבכי כל פעם שמישהו מגלה סימפטיה, כמוך במסר הנדיב לעיל? טוב לבכות, בעצם, אז שוב תודה. אגב נראה לי שנפגשנו לפני הרבה הרבה שנים…

        • שלום לך יקרה. כן, מבינה אותך. תקופה נוראית, כשהדמעות בזוית העין באופן תמידי, והגרון חנוק וכואב. מנסיוני חבל לעצור את הדמעות, לבכות ולבכות כל כמה שצריך. אם אפשר למצוא איזו כתף, אז גם עליה לבכות. תראי, בקשר למלחמות הרכוש, אני חושבת שקינאה ונקמה יותר משהן פוגעות בצד השני, הן פוגעות בנו, כמה אנרגיות מבזבזים עליהם וזה לא נותן לנו כלום לצמיחה האישית. כלום. פשרה תמיד היתה דרכי וזה חוסך לי הרבה. בכל מקרה אם יבוא לך לדבר, או לכתוב לי אישית אשמח למייל
          rotem301@walla.co.il

      • סליחה על טעות אחת: לא הכרנו מעולם, את צעירה מספיק כדי להיות בתי…

  35. הלוואי והיה לי האומץ לעשות מה שטוב לי כמו יעל. התחתני פעם ראשונה בגיל 18 , סתם מרד נעורים ללא אהבה, לגבר שהיה גדול ממני ב- 9 שנים. תוך שנתיים הבנתי את גודל הטעות והתגרשתי. אחרי שנה הכרתי בחור שהיה עדין ומתחשב פה ושם חיכוכים אבל שום דבר שלא פתרנו בסוף (בגלל זה אני מבינה את יעל בעניין הקושי בהתחלה)האמנתי שהאהבה תתגבר על הכל. אחרי שנתיים התחתנו, היום יש לנו ילד בן שנה וחצי, בעלי השתנה, הוא כל היום מקטר שהבית לא מבריק כמו בית מרקחת (לא שהוא עושה משהו חוץ מלרבוץ על הספה)הוא לא רוצה לשכב איתי וגם שאני מכריחה אותו אז לא עומד לו, הוא טוען שזה קשור לנקיון של הבית?? ? בכל מקרה – לא נעים לי להעיד על עצמי אבל אני חייבת כדי שתבינו, אני נראית מצויין, אפילו דיגמנתי פה ושם בעבר, אין כמעט גבר שלא מסובב אחריי את הראש ברחוב, אז לדעתי יש לו (לבעלי) בעיה של אימפוטנציה. לסיכום: מאז תחילת ההריון אין סקס כמו שצריך, לי אין אומץ לבגוד ואין לי אומץ להתגרש פעם שנייה (נראה לי שהוא מרגיש את זה) אז אני מעריצה את יעל ומקווה שיבוא היום וגם לי יהיה אומץ.

  36. יעל, יקירתי
    אני כמוך רק עוד צעדים אחורה ממך. עוד לא אזרתי את האומץ לעשות את הצעד הכל כך קשה הזה. איך עושים את זה תגידי? מה עם חלוקת התפקידים הכל כך ברורה ? איך מסתדרים בלעדיו בקטע שמגלים שאנחנו זקוקות לו בבית (לתיקוני דברים, לסחיבת קניות מהסופר, לעזור עם הילדים – לקחת לגן ולהחזיר מהגן ועוד ועוד) איך עושים את זה? זה בעצם מה שהכי מתסכל אותי עכשיו, הידיעה שאני תלויה בו, פעם לא היתי חושבת פעמיים והיום אני נאלצת להתעלות על עצמי ברמות שאני לא מכירה. מצאתי את עצמי במצב שאני יודעת שאלמלא הילדים לא הייתי נשארת איתו דקה נוספת ולא בגלל שאני כל כך סובלת, אלא פשוט כי אני לא מאושרת, לא טוב לי, בנוסף אני גם בוגדת בו בלי למצמץ בכלל ובלי לחטוף התקפי מוסריות ומצפון. אני שמחה בשבילך. בקרוב אצלי, טלי

    • אני מעריכה את אלה שאזרו אומץ והתגרשו מהר. אני במשך שנים התפעלתי ודי קינאתי בנשים שהצליחו להתגרש. לי זו נראתה משימה בלתי אפשרית. התגרשתי רק בגיל 50 לאחר שנים רבות של נישואים לא מאושרים. אז כן אני שלמה עם עצמי. אך זה גם לא אופוריה ולא פשוט לי בכלל להכנס בגיל כזה לתוך ה"שוק" המגעיל של פנויים פנויות . ויש הרבה רגעים של לבד-היו גם רבים כאלה קודם- וסך הכל לא קל לי היום אך זו התמודדות מתוך בחירה- לכל המתלבטות , אם כבר להפרד עדיף שעה קודם. ולענין הילדים -יותר קשה לחיות בבית שיש בו מריבות ומתח. ואם מתחשבים בילדים הם לא בהכרח יפגעו.
      אז בהצלחה לכולן.

  37. שלום לך.
    שמי הגר , בת 30 ואני עוברת היום את מה שתיארת שעברת… אין לך מושג כמה זה נעים לחוש תחושה של לא לבד..אני גרושה חמישה חוד' וההחלטה אז וההתמודדות היום אנים פשוטים אבל אני חשה חופש.. את אותו חופש שאת מתארת..
    רוצה לחזק את ידך ולומר תוד.

  38. שלום לך,
    אני מאוד שמחה שאת מאושרת ומגלה את עצמך, שאלה לי אלייך: בכל התיאורים שלך את מדברת רק על הרגשות שלך, מה עם הילדים שלך? את חושבת שהם מאושרים כמוך? ועד שכבר הזכרת את הילדים שלך זה היה בסוגריים. בבקשה תעזרי לי להבין איך מביאים ילדים לעולם ולאחר מכן אומרים להם שעשינו טעות, האם לא מאוחר מדי? אני בטוחה שאת כל רגשות החופש, הזמן הפנוי, הסקס הטוב ועוד יכולת להגשים עם בעלך!!! כן, אני מדברת מנסיון, כם אני הייתי במצב דומה לשלך – החזקתי את עצמי בידיים, עשיתי עבודה מאוד קשה עם עצמי – ובסוף הבנתי שכל מה שאני רוצה נמצא מול העניים שלי – אני בחרתי לא לראות את זה ולהתרכז בכל מה שאין לי וברגשות נגטיביות. אמנם זה צורך עבודה קשה יותר, וכן חשבתי על גברים אחרים והבנתי שזו תהיה הדרך הקלה והנוחה ביותר בשבילי – לטווח קצר כמובן! החכמה והגבורה היא לקחת את הקיים (העגום כרגע) ולהפוך אותו לחלום הרצוי מבלי לפגוע באף אדם. אני מצטערת שאני נשמעת תקפנית, אבל הלואי ויכולתי להסביר את חשיבות רעיון הנשואים גם לזוג ובמיוחד לילדים.

  39. אני מרגישה בדיוק כמוך , עברתי את מה שעברת לפני שנתיים ואני עדיין טועמת מהחופש, ונהנית מכל רגע

    • אני גרושה מזה שנה.
      וגם אני, כבר כחצי שנה, מרגישה שקיבלתי את חיי בחזרה.
      לחיי האושר
      וחיים מלאי עניין
      ללא תחושת החמצה.

  40. כל הכבוד ליוזמה ולמחשבה הנכונה מה שהרבה בחורות נשארות במערכות יחסים בלי ברירה "למען הילדים" כאשר אין אהבה, אין סקס והכל קורס רק "למען הילדים"…….

  41. תודה על המאמר!
    כן גם אני בתחילת שנות ה- 30 שלי עם ילדה קטנה מתחילה את פרק ב' של חיי אחרי 10 שנים של זוגיות, עדיין מבולבלת, עוד לא מוצאת את עצמי, ומרגישה בדיוק את מה שתארת.

  42. את נשמעת נפלא. אשמח לשוחח איתך

  43. קראתי את הכתבה ואת כל התגובות.
    אני רוצה לומר משהו חשוב לכל אלו שדיברו על הפגיעה בילדים. אני בחורה צעירה, בת 23 וקשה לי להזדהות עם הדילמה של יעל. אני רוצה לומר לכל הדואגים לילדים משהו מאת הורים לא גרושים ושלדעתי גם מעול לא שקלו להתגרש.
    ההורים שלי ביחד כבר קרוב לשלושים שנה. אני לא מצליחה לזכור אפילו רגע אחד של אהבה בינהם, שחשתי אהבה. יש בינהם כעס, בוז ואדישות לשמה. הרגל. לא יודעת.
    במשך שנים בתוך מריבות אינסופיות כל מה ששמעתי היה שנשארים ביחד בשביל הילדים. היום אנו כולנו ילדים בוגרים והם לעולם כבר לא יתגרשו.
    תקשיבו לי הורים: לעולם אבל לעולם אל תשארו יחד בשביל הילדים!!!! זה מזעזע. במשך שנים רבות, עם כל הריבים שמסביב, וגם בלי ריבים חלמתי שההורים שלי יתגרשו. זו היתה הפנטזית ילדות שלי. זה והחלום שאני אקום בבוקר לבית אחר.
    כשהייתי יותר גדולה אפילו אמרתי להם שאני חולמת שיתגרשו. הם טענו שנשארים בשביל אחי הקטן. בקיצור לא לעשות את זה בשום אופן.
    אני בטוחה שהקשר הזה השאיר אצלי צלקות בכל מיני דברים שקשורים לאהבה. פחדתי נורא מקשר באופן לא מודע, עד גיל 20 בקושי היה לי דייט. רק בגיל 20 חבר אמיתי ראשון. הדבר שהכי אהבתי אצל בן זוגי זה שהוא לא פחד להראות כמה שהוא אהב אותי.
    בקיצור, אני די בטוחה שאצל כל אחד מאחי זה השאיר משקע כלשהו.
    ורק כדי לסבר את האוזן, לא ההורים שלי לא התחתנו בגיל 20. אמא שלי היתה בת 23, אבא שלי בן כמעט 30 ואלו היו נישואים שניים שלו. הילדים רק אחרי משהו כמו 6 שנים.
    אז אל תשאירו את הילדים במערכת לא טובה. כי רק שתדעי לך, אפילו לבת הזוג של ההורים הגרושים שכתבה. שאני הייתי מתחלפת איתו כל יום, כל יום.

  44. יעל, אותי מעניין לדעת – מה גרם לך לחשוב עוד בתחילת הקשר שיהיה לכם קשה יחד?

  45. הילדה שנשארו בשבילה

    הילדה הזאת היא אני. בת 36, שכל מערכות היחסים שלה נראו אותה הגברת בשינוי אדרת. בדיוק כמו המערכת שיעל מתארת.
    זו השריטה האמיתית. כל מה שלמדתי מהוריי היה כעס, טינה, ביקורת וחוסר תקשורת בין בני זוג. אינני בת יחידה. ישנם עוד שני פליטים , שיכולים להעיד על אותן בעיות זוגיות שגם הם חווים.
    פנטזיית ילדות: שאמאבא יתגרשו. במקום לפנטז על דיסנילנד. או על הילד החמוד של השכנים. אנחנו היינו עסוקים בילדותינו, במה שהעסיק אותם(ההורים).
    הסיבה, שבגללה לכאורה נשארים יחד היא, תירוץ עלוב ומפוחד. והורים שעושים זאת משתמשים בילדים כקרש הצלה מפחדיהם להיות לבד. קרי עצמאים. הם מעדיפים להיתלות האחד על השני ועל מערכת היחסים הרעועה שלהם מאשר לקחת יוזמה ואחריות על חייהם וחיי ילדיהם.
    לסיכום: כל הכבוד ליעל. הילדים שלה רק הרוויחו ולומדים שהחיים זו לא אגדת ילדים ושאפשר להתמודד איתם.
    ולא, לא למדתי פסיכולוגיה. חייתי עם ההורים שלי. וזה הספיק.

  46. מאוד מעודד.תודה

  47. אני כל כך מקנה בך שהיה לך הכוח לקום ולעשות זאות , אני חייה מזה
    12 עם בעל שהזוגיות איתו לא עושה לי טוב , אדם שאני מאד לא מעריכה , יש לציין שהוא אבא אוהב לילדים , תחושת בטן שלי אומרת
    שאני צריכה להתגרש ,ושוב אין לי כוחות למרות שהוא פתח תיק ברבנות
    אני פוחדת להתגרש , אני נשארת בגלל הנוחות של הבית ,
    אבל בטח לא מתוך אהבה , אנה אשמח אם תעזרי לי להחיליט ,
    במה לבחור בנוחות או לקום וללכת כמו גדולה בלי לחשבן יותר מידי ,
    אשמח לתגובות ולתמיכה אני במצוקה קשה —-תודה

    • אני רק רוצה להגיד שאני רוצה להתגרש רק בגלל חמתי המעצבנת כי את בעלי אני נורא אוהבת והיא בכל דבר מתערבת ולילדי לא ממש מתנהגת יפה מה עושים?

      • זו תיהייהטעותנוראית את פוגעת בה דרך בנה זאת נקמה אך את פוגעת בעצמך ובילדים השיקול שלך לא רציונלי

  48. גם אני התגרשתי, שתי טעויות עשיתי בחיי . טעות ראשונה שהתחתנתי עם אדם שלא אהבתי וטעות עוד יותר גדולה שהתגרשתי ממנו.
    החיים בחוץ לא מי יודע מה, הגרושים מחפשים להם גרושות לפורקן מיני ולא יותר, וגרושות יש בשפע.
    הילדים די איבדו את הבית והקרקע נשמטה מתחת לרגליהם.
    המציאות בעיני לא פשוטה ואולי צריך מאד לחשוב האם זה נכון להתגרש כשיש ילדים, אותם הבאנו לעולם . הם אלה שמשלמים את המחיר העיקרי. במבט לאחור עדיף להם בית לא משגע עם 2 ההורים , מ2 בתים עם הורה אחד וטיול בלתי נגמר עם מזוודות ביד וחוויות נישואין וגירושים מתסכלים.

הגיבי

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*