אבאל’ה

כל כך חם בחוץ, כל כך חם שפתאום מתחשק לי לרוץ להשתזף בים או לשבת בחומוסייה של גרשון ברחוב אילת מתחת למאוורר החורק או סתם לאכול אבטיח שלם ולהתרוקן בשירותים עם איזה עיתון נשים ולא לחשוב איך זה שאני הולכת לפגוש את האבא שלי שלא ראיתי מעולם עוד עשרים דקות בערך, וכל מה שמזיז לי בעצם זה שנתקעה לי אבן במגפיים ואני לא יכולה לשלוף אותה, כי אז זאת שעומדת לידי בתחנה תראה שיש לי חור ענק בגרב, בדיוק איפה שהבוהן יוצאת עם הציפורן.

ואני נבלעת בין ההמולה הזאת של אלנבי בצהריי יום שישי עם שקית בגדים ב”הכל ב – 29.90 ש”ח” ואף אחד לא משער לעצמו שעומדת כאן מישהי שלא ראתה אף פעם את האבא שלה, שבכלל יש כאן פוטנציאל לאיחוד מרגש נוסח ריקי לייק אחרי עשרים שנה או לפחות אייטם לדודו טופז. אבל בואנ’ה זה לא סרט תורכי מחורבן, זה החיים שלי – האבא הזה שאף פעם לא ידעתי לצעוק או לקרוא בשמו או לתרץ למה אין אותו. לנסות להסביר למורה הדתייה בכיתה ב’ שאמא שלי היא לא מריה הקדושה, פשוט לא בא לה להתחתן ולבנות בית קטן בכפר עם גינה ירוקה אז היא עשתה אותי בלי טבעת. שהיא תמיד ניסתה להעלים ולא לספר ופשוט להגיד לי ולכולם ”אין אז אין”, כאילו אבא זה איזה ממתק שאין לנו כסף לקנות במכולת.

האבא הזה שאולי עבר לידי פעם ברחוב ובכלל לא חשב שהילדה עם התלתלים הבלונדיניים הנפוחים זאת בעצם הבת שלו. האבא הזה שאולי פעם יצאתי עם הבן שלו ולחצתי לו יד כשהכירו בינינו. האבא הזה שהוא כמעט כמו אלוהים בשבילי, אין לו פנים ולא קול ולא שם, הולך ממש עוד מעט לעמוד מולי ומה הוא יגיד אז? ”הי, אני אבא!” ומה אני אגיד? ”הי, אני הבת” ונחיה באושר ועושר? איך בכלל ארוץ לזרועותיו ואבכה ואנשק אדם זר, רק בגלל שהיה לו קטע עם אמא שלי פעם ושאמא שלי השתמשה בזרע שלו, כי מלאו לה כבר שלושים ובער לה ברחם? למה זאת אשמתו בכלל, שהיא הפילה עליו תיק בצורת בת עשרים רעשנית ומבולבלת? ולמה בכלל אחרי עשרים שנה בהן הוא פספס את הימים הטובים והרעים שלי, את הלב ששבר לי עמי, את זה שהקאתי על הספה כשהיתה לי שפעת, את תעודת ההצטיינות שקיבלתי כשסיימתי תיכון? למה, ראבק, אחרי כל כך הרבה שנים הוא החליט שדווקא עכשיו נוח לו לקבל ילדה בת עשרים? מה קרה? הוא גוסס מסרטן, הפסיד בהתערבות, הציע לעשות מעשה טוב? למה עכשיו? לא עדיף לחכות לגסיסה, רגע לפני מותו בו הוא מבקש לראות את ביתו? יותר רומנטי.

רגע, איך אני יודעת שהוא בכלל רצה אותי? יתכן שהוא פשוט עשה טובה לאמא שלי, או שאולי הוא מעוניין לפזר ילדים ברחבי העולם כדי לשבור שיא גינס בהתרבות? הוא ידע עלי משהו עד שאמא שלי גילתה לו? ואם כן, מתי זה היה? תארו לעצמכם לקום בבוקר, הטלפון מצלצל: מזל טוב יש לך בת, ה-פ-ת-ע-ה! הוא סיפר למשפחה שלו עלי? התחתן? הביא עוד ילדים? מה עובר לבן אדם בראש שיש לו איפשהו ילדה? האם לגברים זה פחות מזיז מאשר לנשים?

אפשר להשוות אותי לילדה מאומצת – גם לי יש משבצת עלומה בחיים, גם אני לא יודעת אם הייתי רצויה, אבל ממני תמיד החזיקו כולם: וואו אין לך אבא! ממש מזל. היו את אלו שחשבו שזה נפלא שאין מי שיאיים על המחזרים במטאטא והיו את אלו שטענו שחסרה לי דמות אבהית, תהו אם היו לי רומנים עם גברים נשואים או לפחות עם בני ארבעים פלוס. וזה באסה לגלות שלא היה לי פחד מגברים, שאמא שלי היתה מספיק גם אמא וגם אבא. דווקא גברים מבוגרים ששמעו את הסיפור שלי היו בטוחים שאני צריכה אותם בחיים ושכדאי שיהיה בינינו משהו, לפצות על האובדן שלי כמובן.

אני עומדת בתחנה והאוטובוס שלי חולף. שבוע שעבר ישבנו אני ואמא וזפזפנו ופתאום היא אמרה, כאילו זה תביאי את היוגורט מהמקרר או תרימי ת’שפורפרת, עברו עשרים שנה וההסכם היה שאבא שלך פוגש אותך, שבוע הבא. זאת לא היתה בדיחה ואני כבר הורגלתי לרמזים שאמא שלי היתה מפזרת במבוך הזה של חיי: מערכת הסטריאו הזאת? אבא שלך שילם עליה, או אבא שלך עכשיו בחו”ל הוא בטח עושה חיים, כאילו הוא היה איזה דוד רחוק וטוב לב, אשכרה סנטה קלאוס שמביא מתנות אבל כשלא רואים. אבל זה אף פעם לא סיקרן אותי במיוחד או שאולי הדחקתי חזק, כי זה היה כמו קסם. ובגלל שכולם אמרו לי: ”את חייבת לדעת מי הוא, שלא יהיו לך חלילה תסביכים בגיל מאוחר יותר או שלפחות הילדים שיהיו לך ידעו מי היה סבא שלהם” אמרתי נו טוב ואמא תיאמה בין שני הצדדים, כאילו זאת היתה מסיבת הפתעה כזאת שיודעים שהיא תהיה אבל יודעים גם מה בדיוק יהיה בה. ואני אפילו לא ניסיתי להראות טוב, הרי זה לא שאני הולכת לפגוש את אהבת חיי, כולה אבא.

ופתאום אני עומדת בתחנה ונזכרת שהיום קמתי די מוקדם ושאני ממש מותשת ויש לי גם מלא עבודה ושאיזו חברה גרה בסביבה, אז אולי אני אלך להגיד הי. וגם שמה לב שיש לי קטשופ על החולצה, ומה אם האבא הזה הוא סטרילי מטורף? ואולי באמת יצאתי פעם עם הבן שלו? אולי עדיף לי ולו שלא נדע מי אנחנו באמת? סך הכל יום שישי היום וזה זמן לנוח, לא להתעסק עם דברים מעייפים וכואבים, שאולי נעשו בפזיזות לפי המון שנים. אני מסתכלת באחת החנויות בחלון הראווה ודרך המראה משתקפת דמותו של גבר מבוגר שעומד מאחורי ומחייך אליי בערמומיות. ואני מאוד מקווה: יו, רק שזה לא יהיה אבא שלי, אבל הוא מסתובב וממשיך ללכת וגם אני הולכת. לא מתחשק לי היום להתאכזב ולגלות שאבא שלי הוא לא טייס קרב או מרגל בריטי, כמו שתמיד דמיינתי שהוא. לפעמים סודות טוב יותר להשאיר כמוסים.

על הכותבת קורן דור

מאסטרנטית באוניברסיטת תל-אביב, כתבת ב-MSN, לילה, הורים וילדים, נישה, אינדקס ועוד מגזינים.

תגובות

  1. ינשוף

    אפשר להזדהות באופן כל-כך לא מובן עם משהו שאף פעם לא חווית?
    מסתבר שכן. נהניתי מאוד לקרוא את המאמר שלך, והתרגשתי ממנו. יש מצבים הפוכים במאה שמונים מעלות שעליהם קוראים בעיתונות חדשות לבקרים, על ילדים עם אבא שעדיף היה לו פשוט לא היה, או אמא שצריך היה לשלול ממנה את הזכות להוליד ילדים לאור (לחושך) היחס המחפיר שהעניקה לפרי בטנה, בשר מבשרה- והיה ממש חדש לי לראות את הצד הנגדי מזווית ראיה כזאת, למרות שלא חדש לי עצם קיומו. יופי של מאמר, יש המשך (הפגישה אולי)?

  2. I mean ‘great’ to Koren Dor.
    thank you Koren

  3. nejmad meod ve mesakren.
    ani tula ve tuli mezapim be kozer ruaj la hemshenj

  4. קורדליה

    קורן
    נהנתי מאוד
    תמשיכי…

  5. אנחנו לא בוחרים את האבא ואת האמא, ועם כל הצער לפעמים הם לא בוחרים לגדל אותנו. אנחנו שוכחים גם שבהרבה מקרים ילדים גדלים במשפחות עם אבא אמא ואחים אבל התא המשפחתי רקוב.

    בתור אמא, שנתקלת בלא מעט משפחות, אני יכולה להעיד שהמצב לא פשוט. אני מבחינתי מנסה לעשות את המקסימום ולתת לילדיי את כל מה שאני יכולה וכל מה שאני לא קיבלתי (משתדלת לפחות).

  6. your dad never took parental responsibility for you. it is a lame excuse of a man, a father and a human being. i would meat him to only spit in his face

    • אריאלה

      ולאס הרשע: אתה לא מכיר את נסיבות העניין. אולי ההסכם עם האם היה שהוא יהיה רק תורם זרע? איך קל לשפוט אנשים כשרואים את העולם בשני צבעים.

      • hmmm…
        if he is only a sperm donor, why is it so important to see this donor who did it for money and never gave a fuck?

        • ג'ולי

          Well first of all he “gave a fuck”.
          Quriosity is a basic human trait and I’m sure had U not known Ur father U’d be dying to find out about him.
          And last of all – U can’t really judge anyone ’cause U r not them, it’s difficult to judge oneself too, the judicial system is constructed according to time and thought waves, and only GOD(or the universe or whatever power holds it all together) can judge.
          So cool off.

          • I don’t believe in god, but I do believe in spell checking and that men should take more responsibilities in relationships and most important for their offsprings

  7. סנופקין

    וכל אחד ניגש עכשיו בשקט למראה הביוגראפית הפרטית שלו¬ כדי לבדוק איפה הוא נמצא ביחס לסיפור הזה®
    חלק אולי נאנחים לרווחה¬ וליתר בטחון קוראים ¢אבא¢ לכיוון הסלון¬ סתם כדי לשמוע ¢מממ®®®¢ מפוזר בוקע מכיוון הכורסא®
    חלק אולי חושבים לעצמם שיכול היה להיות די נחמד¬ לשם שינוי¬ אם האיש הבלתי נסבל והבלתי אפשרי הזה שקורא לעצמו אבא שלהם¬ היה מתנדף לכמה זמן¬ ונשאר בגדר ניחוש לא מחייב®
    אין לי כמובן מושג עד כמה הסיפור הוא אותנטי¬ או שמא דמיוני מתחילתו ועד סופו¬ וזה באמת גם לא ממש משנה®

    אבא שלי לא הלך¬ לא ברח¬ לא מת ולא נסע מעולם לשום מקום®

    הוא רק התכנס יום אחד למעבה מחלפותיו¬ הרבה לפני שאני נולדתי¬ ומאז לא צץ משם מעולם®

    כל מה שאפשר היה לראות¬ בימים טובים¬ היה מעטה עבה ושמנוני של איפור פסיכיאטרי¬ כזה שהקפיא הסכמות מהונהנות על פרצוף מגולח למשעי¬ מדיף ניחוח אפטרשייב®

    לא פגשתי אותו מעולם כילד¬ אין לי שום זכרונות ממנו¬ והעובדה שהיה חי ונוכח בגופו לא העלתה ולא הורידה דבר¬ מאחר ונולדתי בקיבוץ בתקופה שבה ההורים עוד לא למדו לקחת אחריות על צאצאיהם®

    ובמצב הזה¬ כשאתה קבור מתחת לערימות של דיכאון קליני¬ ונשוי לאשה שתלטנית וחסרת טאקט¬ כל מה שנשאר לך לעשות הוא להכנס למיטה בחדר השני¬ ולישון®

    גם אם דיבר לפעמים¬ זה היה מתוך אסקפיזם מוחלט÷

    זכרונות ממלחמת השחרור®
    ¢זה נכון ששלחו חללית למאדים¿¢®
    ¢אתה עדיין טס¿¢®

    הפעם הראשונה שפגשתי אותו¬ באופן ספציפי¬ ולא בתור זומבי סטטיסטי על כורסה בפינת הסלון¬ היתה כבר אחרי הצבא¬ אחרי שעזבתי¬ והוא נכנס לאשפוז במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים®

    ¢מעולם לא רציתי ילדים¬ אבל רציתי אשה¬ ונשים רוצות ילדים¢¬ הוא אמר לי באותו ביקור®
    אז מרוב חוסר רצון¬ נולדו לו חמישה®

    מה אני צריך את החרא הזה על הראש¿

    בשביל מה כל המאמץ הזה¬ למישהו שאני בכלל לא קורא לו ¢אבא¢¬ אלא בשמו הפרטי¿

    ואני חושב לעצמי שהייתי רוצה להיות במקומך®

    לדעת שאין¬ אז אין®

  8. מנסיוני כאב אני יודע שיש לפעמים חשק לנטוש
    כאילו להפעיל מין כסא-מפלט מן החיים המחורבנים הללו של אותו זמן ועל אותו רקע
    והחוכמה היא לקחת אחריות, להישאר ובמקרה שלי, לאפשר לאמא של הילדים שלי להפעיל כסא מפלט ולצאת מהחיים של הילדים שלי/שלה כשהיו בני 13 ו- 10
    ואז אני נשארתי בתפקידי האמא והאבא באופן מקביל ומתמשך ולא יכולתי להרשות לעצמי אפילו לחשוב על כסא מפלט, כי כל האחריות היתה עלי.

    כיום אני מכיר ילדה בת 18 שלא ראתה את אביה למעלה מ- 3 שנים כי הוא ניתק מגע. היא מזמינה אותי למסיבת הסיום של ביה”ס התיכון וכיו”ב ארועים כי אני נמצא שם בשבילה.
    חשוב לי לדעת, קורן דור, איך עברה הפגישה שלך עם אבא שלך אם היא בכלל התקיימה.
    חשוב בכדי לדעת להקיש מהענין שלך לענין שלה, תוך ידיעה ברורה שלא כל המקרים זהים.
    ובכל זאת…..
    אנא, ספרי לי.

  9. סתם אישה

    אני לא יודעת איפה אבא שלי, אם הוא חי או מת. טס לפני שנה לחו”ל ומאז נעלמו עקבותיו. האמת היא שזה דווקא בסדר כי הוא היה טיפוס חולה ודפוק.
    מדהים איך סיפור כזה גורם לקורא לרצות לירוק על המסך את ההורה המסריח שלו.

    • אין לי אף מילה רעה לומר על ההורים שלי.
      מאז שאני זוכר את עצמי הם עוזרים לי, תומכים בי, מפנקים אותי.
      בדרך כלל אומרים שמה שאמא אחת עושה עשרה ילדים לא יכולים לעשות.
      ואותה תופעה של זניחת ההורים לעת זיקנה היא זאת שחורה לי.
      לצערי נתקלים בתופעה הזו לא מעט.

  10. אלמוני

    קורן את נשמעת בחורה מדהימה. הרבה אהבה.

  11. מדהים איך צריך רשיון למכירת חמץ לפני פסח, אבל לא צריך רשיון כדי לעשות ילדים. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בגיל 3 (לפני 24 שנים כמעט). למזלי הרב, נולדתי לאבא נהדר, שגם אם היו לנו המון סכסוכים במשך חיינו (מה לעשות, אנחנו דומים מדי ובעבר היינו מתכסחים תוך 5 דקות מהרגע שנפגשנו), היה הראשון לעזור לי. בהמשך “נפל עליו” ילד בלתי מתוכנן, שהוא הכיר בו והיה לאבא שלו. משערת שהכל עניין של אחריות של שני ההורים (קל לעשות ילדים, קשה לתחזק). מקווה שכל מי שקרא את המאמר והתגובות יהיה הוגן ואמיתי ברגע האמת. לא צריך להביא ילדים כשלא מוכנים/עם מישהו שלא מעריכים, שהרי הצל שלו ילווה את המשך חיינו.

  12. אלמוני

    שלום קורן!
    אני פגשתי את אבא שלי כשהייתי בת 33,בהריון עם בתי השניה. הדבר הראשון שחשבתי היה :”עכשיו אני רואה למי אני כל כך דומה”. הפעם הראשונה שדיברנו היה כשעמדתי לצאתלברית המילה של בני הבכור. הטלפון צלצל והאיש אמר “אני לא יודע איך להציג את עצמי, אה, אני האבא הביולוגי שלך”. ידעתי שאני אמורה להרגיש המון דברים, אבל הדבר העיקרי שהרגשתי היה עייפות, בכל זאת, שמונה ימים אחרי לידה ראשונה זה הדבר העיקרי שאפשר להרגיש. עברו שלוש שנים והנה פתאום הוא התייצב אצלי בבית, עם מתנה קטנה לילד. למה אני מספרת לך את כל זה? גםכדי שתדעי שאת לא לבד, מסתבר שאנחנו די הרבה כאלה, אבל גם כדי לגרות אותך לנסות שוב. זה לא שהחיים שלי השתנו מקצה לקצה, בכלל לא, להיפך. הכל כאילו “נכנס למקום”. למרות שאני כבר לא ילדה, והוא בעצם סבא, לא רק אבא, המשבצת הזו הזהות שלי שהתמלאה, ייצבה גם את שאר הפאזל. אז לא, אנחנו לא חברים טובים, ולא מתראים בסופי שבוע אלא רק מתכתבים באי-מייל.אבל, יש לי פנים, ושם, וסיפור חיים. זה לא הרבה אבל זה משהו. תחשבי על זה. בהצלחה. נ’.

  13. לפחות היתה לדוברת בסיפור אמא.

    אנחה.

    די מדכא ל’קרוא סיפורים עצובים ולדעת ששלך עצוב יותר.

  14. סיפור יפה, ומרגש מאוד. נהנתי.

    ועכשיו משהו אישי-
    אני מזדהה עם התגובה הקודמת, מדכא באמת לקרוא סיפור ולדעת ששלך עצוב יותר.
    הסיפור שלי מתחיל ומסתיים באותו היום, כשאני חוזר ממשחק כדורסל מייגע,
    ושני שוטרים דופקים בדלת. שני שוטרים, שמרגישים אי נוחות מסויימת,
    שעומדת לשבור אותי, את אחי ואת אימא שלי, בין רגע.
    אי נוחות, כי זו לא מתיחה בפיספוסים, זו האמת. ושום שחקן מהולל מהוליווד לא יוכל לחקות את השוטרים ההם,
    הם אמרו לי להכנס לחדר שלי, ולהיות לבד עם אימא שלי,
    מיד הלכתי לחדר, למרות שהקירות דקים, ושמעתי כל מילה.
    אימא שאלה, מה קרה?
    תאונה?
    מקרה?
    הוא בבית החולים?

    השוטרים הגיבו….תאונה” .
    הוא גמגם..” הוא התאבד.
    מאותו רגע, החיים שלי השתנו לגמרי.
    אני לא אותו ילד חמוד, שמחייך כל פעם, פתאום אני הילד שמתלבש בשחור,
    וכותב סיפורים מדכאים, כמו זה.
    נחמד שאת יכולת לפגוש אותו, אני כבר לא יכול.

    אם בא לכם להגיב, להזדהות או לספר, 129109803
    זה האייסיקיו, לילהצהרייםבוקר טוב.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *