סיפור קצר: "הדיכאון שליווה אותי והיה חלק בלתי נפרד משגרת חיי עד התהילה, עזב אותי"

אלופת השינה למרחקים ארוכים

“היא ערה.”
“ישנה.”
“ערה, אני אומר לך , תסתכל על המוניטור, נו.”
אני מנסה לעצור את הנשימה, לנשום לאט ושטוח אבל לא לאט מדי כדי לא לעורר חשד. המאמצים שלי לשווא, כמובן , אי אפשר לרמות את הציוד המשוכלל במעבדה שמודד כל שינוי מזערי ככל שיהיה בקצב בלב, טמפרטורת הגוף ותנועת האישונים מתחת לעפעפיים העצומים.
שני הטכנאים שבחדר בוחנים בתשומת לב את המסכים, אני מחליטה לחסוך להם זמן יקר ומתרוממת מהמיטה, את החיישנים שמוצמדים לחזה, למצח ולזרועות שלי אני מסירה בעצמי למרות הצביטות בעור המתנגד. בלי לחתום בלוג האימונים או להחליף מילה אחת עם הטכנאים אני עוזבת את החדר. מעבר לחלון הבקרה אני רואה את יושו , המאמן הצמוד שלי מזה עשור. הפנים של יושו אפורות, הוא לוגם קפה מספל קרטון ומעשן סיגריה, אני מנחשת שזו בטח החפיסה השנייה שלו להיום. הפה שלי מרגיש כמו המאפרה גדושת הבדלים שלצידו ואני מתה לקפה, אבל יודעת שלא אזכה לו, בוודאי לא אחרי הביצוע המחפיר שלי במעבדת האימונים מאחורי. אני מרימה מבט לשעון מעל ראשו של יושו, למרות שאני באמת לא צריכה שעון שיספר לי את האמת המבישה, רק שבע שעות ואחת עשרה דקות חלפו מאז נכנסתי לכאן, זהו.
יושו עצבני, הוא לא אומר מילה ורק מושך בכעס בקצה מצנפת השינה שלי בצבעי דגל הלאום. אם מתקן האימונים לא היה רוחש טכנאים, מאמנים וספורטאי שינה צעירים אין ספק שהיה תולש אותה מראשי, משליך על הרצפה ואולי גם דורך עליה ורומס אותה בחמת זעם. למזלי, יושו הפנים את הנורמות בישראל מאז עלה לכאן לפני עשור מקזחסטן. אצלנו לא נהוג לצעוק או להכות ספורטאים על ביצועים כושלים. יושו טוען שזו הסיבה לייצוג העלוב שלנו באולימפיאדות עבר. אולי הוא צודק.
המאמנים חולפים על פנינו במסדרון במהירות, מלווים בבני טיפוחיהם הצעירים, ממש כמוני פעם. הם מסבים מבטם מאיתנו. היי, מתחשק לי לצעוק, בלעדי לא היה לכם כלום! כלום, אתם שומעים? רק בגללי מוסד ענף ספורט השינה בישראל, רק בגללי! את הכול אתם חייבים לי!
אבל הם חולפים על פני ואני שותקת, במצנפת שינה ופי’גמה בכחול לבן, עם שלושה כוכבי זהב על הגב המסמלים את מדליות הזהב בהן זכיתי באולימיפיאדות קודמות, ואני יודעת שרק נס יעלה אותי על הפודיום האולימפי בפעם הרביעית.
ספורטאי שינה, כמה מהם ממש ילדים, כאלו שגדלו על הסיפור שלי עוברים במסדרון. הם, שהאמהות שלהן דחפו אותן לישון במקום לשטויות חסרות סיכוי כמו טניס או ריצה, אני יכולה לדמיין מה הם אומרים עלי בחדר האוכל בוינגייט: היא גמורה. עדיף לה לפרוש ולאמן אחרים, אולי לרכב על גל אחרון של תהילת עבר ולפתוח בית ספר לשינה, ממש עצוב לראות אותה במעבדות האימונים, מצליחה בקושי לסגור שבע שעות. עצוב.
חבל על הזמן והמקום שהיא מבזבזת, זמן יקר שאפשר להשקיע במי שיכול ורוצה לישון.
שונאת אותם, אני שונאת את המעבדה הזו ואת מתקן האימונים כולו, ואת יושו גם. הם עדיין לא מבינים ואולי לא יבינו לעולם. אולי להם זה לא יקרה. לי זה קרה דווקא בגלל ההצלחה. אני כבר לא מצליחה להירדם.
הכול התחיל לפני עשר שנים בערך, הייתי מובטלת כמו בפרקים ארוכים בחיי הבוגרים, עמדתי על סף פינוי לרחוב בגין אי תשלום שכר דירה מהחור המצחין אותו כיניתי הדירה שלי, מכיוון שנואשתי מראיונות עבודה עקרים וגם לא היה לי כסף לבילויים, או למען האמת, גם לאספקה סדירה של אוכל ונייר טואלט, בחרתי להעביר את הימים והלילות בשינה. בהתחלה לא ישנתי רצוף, הייתי מתעוררת כרגיל בבוקר ומסתובבת בחוסר מעש בבית ורק אחר כך חוזרת לישון עד הערב, ואחר כך בלילה, אבל לאט לאט החלו פרקי הזמן שהעברתי בשינה, מנותקת מהמציאות, לגדול יותר ויותר. בשיא של אותה התקופה יכולתי לישון 48 שעות בלי להניד עפעף.
כך גם החל המסע שלי לתהילה, אחרי יומיים וחצי בהם לא הצליחו הוריי ליצור עמי שום קשר, הם הזעיקו את המשטרה, מלווים בכבאים ואנשי מד”א וכמובן גם מספר לא מבוטל של שכנים סקרנים, פרצו השוטרים לדירתי וגילו אותי ישנה בשלווה, לא התעוררתי למשמע קולות הפריצה עד שטלטלו אותי ושפכו עלי מים קרים. הסיפור התגלגל כקוריוז משעשע למדורי החדשות, וגם לערוץ הרוסי שם לכד את עיניו של יושו, מאמן אולימפי מובטל שעלה מקזחסטן כחצי שנה קודם לכן, כבר שם החל לאמן ספורטאי שינה, למרות שהספורט היה מוכר בערך כמו טניס צבים ואולי אפילו פחות. אבל יושו מיהר לעזוב את עבודתו המבטיחה בבדיקת ארנקים בכניסה לחניון של הקניון הגדול ולקח אותי מיד תחת חסותו. לא שהיה לי או לו משהו טוב יותר לעשות. חצי שנה מאוחר יותר כבר זכיתי באליפות אירופה הפתוחה לשינה. במקום הראשון. טוב, זה לא היה קשה כל כך, הענף היה אז בחיתוליו. אבל מהר מאד, כמובן בלחץ עז מצידה של מדינת ישראל שראתה כאן הזדמנות פז להצטיינות ספורטיבית אחרי 2000 שנות גלות, מוסד הענף כחלק מהמשחקים האולימפיים, ואני זכיתי בשתי מדליות זהב כבר באולימפיאדה הראשונה, תוך פחות משלוש שנים מרגע שהתחלתי להתאמן, שתי מדליות! אחת במקצה השינה לטווח בינוני ואחת במקצה לטווח ארוך. אני, מי היה מאמין? בחורה שמנמונת מפתח תקווה במקור. מובטלת כרונית, שהספורט היחידי שביצעה היה סחיבת בקבוקי שתייה לדירתה נטולת המעלית. כן, עמדתי שם על הפודיום האולימפי והפכתי מודל להערצה בעשרות אלפי בתים בעולם.
כשחזרתי לארץ כבר חיכו לי עשרות עיתונאים ומאות מעריצים בשדה התעופה. הפרצוף שלי נמרח על כל עיתון סוף שבוע. אפילו קיבלתי כמה הצעות מרווקים תל אביבים שרק חיפשו הזדמנות להיתלות על הדבר הבא בביצה. שלא לדבר על שלל מתנות חינם והזמנות ממקומות שעד אז היו מסננים אותי ושכמותי בכניסה בטענה של “מסיבה פרטית..
ראש הממשלה ונשיא המדינה התקשרו כמובן לברך, וגם שרת החינוך קפצה על העגלה והצטלמה מחובקת איתי.
ביום העצמאות הוזמנתי לבימת הכבוד הלאומית. אמא שלי הקליטה את האירוע, והקרינה אותו לכל אורח אומלל שהגיע בטעות לדירתה, גם לטכנאי הגז ולשני תלמידי כיתה ד’ תמימים שבאו להתרים לאגודה למלחמה בסרטן.
הייתי נקמתם המושלמת של הבינוניים, הענף תפס תאוצה אדירה, פתאום כל ילד דחוי שלא נבחר מעולם ראשון לכדורגל, כל ילדה מחוצ`קנת ועבת ירכיים, רצו גם הם לגעת בתהילה. ועכשיו, היא נראתה ברת הישג. תראו אותי.
ההורים שלי, אבי ותרצה מפתח תקווה, שני פנסיונרים חביבים, היו בעננים. הם התראיינו בכל עיתון במדינה כולל המקומונים. אחותי, המוצלחת של המשפחה עד אז, נאלצה להיכנס להריון וללדת תאומים כעורים להפליא רק כדי לזכות במעט תשומת לב בבית. ככה זה כשמגדלים אלופה אולימפית. כל תעודה או ציור שלי מימי הגן ועד לתיכון הורד אחר כבוד מהבוידם ונפרש על המזנון הארוך בסלון לעיני המבקרים הרבים. שוב לא שמעתי לחישות מאחורי גבי כשהגעתי בגפי לארוחות החג, היה ברור שספורטאית כמוני נאלצת לוותר על זוגיות למען המולדת. אחרי שנים של אכזבות, סוף סוף זכיתי להערצה. בן עורך דין זה נחמד ובת רואת חשבון זה גם לא רע, גם שני ילדים ומשכנתה זה בסדר, אבל ספורטאית אולימפית עטורת מדליות? זו כבר ליגה אחרת. כמובן שהייתי מסמר הערב בכל חתונה של בת דודה מדרגה שלישית מאשקלון.
שם גם החלה הנפילה הגדולה שלי במין לופ מוזר שנראה במבט אחורה הגיוני לחלוטין ואפילו מתבקש.
עכשיו כשנסקתי למרומי התהילה, במקום לרבוץ במיטה ולרחם על עצמי, מצאתי את מקומי בוינגייט, במעבדות האימונים הנוצצות והחדשות שהוקמו במיוחד לענף, במכשור המיוחד שפותח כדי למדוד בוודאות כל דקת שינה, מוקפת ברופאים וטכנאים שעשו הסבה מהירה לתחום. התאמנתי לפי חוקים אולימפיים נוקשים שמנעו ממני צריכת קפאין או עישון סיגריות. פתאום גם הוזמנתי להתארח בשלל תוכניות טלוויזיה, חתמתי למעריצות צעירות והצטלמתי למתן חסות לשורה ארוכה של מוצרים, כמובן עם ייצוג נכבד למיטות מים ומצעי פלאנל, שהם כידוע המצעים האיכותיים ביותר לנמנמן החובב וגם לספורטאי השינה המקצועי.
ולמרות האימונים הקפדניים החלו ההישגים שלי לצנוח. ולצנוח, ולצנוח.
באולימפיאדה הבאה זכיתי רק במדליית זהב לטווח הבינוני. משהו נשחק אצלי כנראה. הדיכאון שליווה אותי והיה חלק בלתי נפרד משגרת חיי עד התהילה, עזב אותי. מוקפת בכסף ומעריצים, היה לי קשה יותר ויותר לישון. אולי כבר לא הייתה לי סיבה להעביר את הזמן בשינה.
יושו העמיד פנים בתחילה שהוא לא שם לב, אחר כך צרח שהביצועים הירודים שלי נובעים מחוסר השקעה בלבד. הוא שקד על תפריטים מרדימים במיוחד בעצת תזונאים מובילים ואמבטיות מלח מעייפות אך לשווא. ככל שניסיתי לא הצלחתי לשחזר את שיאי השינה שלי. וכך, ממובילת הענף הפכתי לספורטאית עבר כמעט, אחת שרק מתוך נימוס מרשים לה להתאמן לצד ספורטאים מצליחים וצעירים. וכך מצאתי את עצמי במעבדת השינה סוגרת שבע שעות שינה בקושי ומושא ריכולים לכל הצעירים שרק חיכו לתפוס את מקומי.
אפילו יושו החל לפזול לעבר רמת גנית בת שש-עשרה, ממושקפת אחת, שתוצאות השינה שלה למרחקים ארוכים התבלטו בין כל האחרים, ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שהוא יעזוב אותי ויתחיל לאמן את הרמת גנית המבטיחה ואני אודח סופית מסגל הנבחרת האולימפית. אחר כך אולי אשרוד עוד כמה חודשים בתור עוזרת מאמן או איזה ג’וב אחר שהועד האולימפי יתפור עבורי לזכר ימים עברו ואז גם זה ייגמר. קצרת עצבים ואכולת קנאה אצרח על הצעירים ואולי גם אחבל במאמציהם עד שהוועד ידיח אותי גם מתפקיד זה. זהו.
למזלי, הורי הפנסיונרים חרדו תמיד לעתידי וכך, בעצתם הטובה, חסכתי קצת כסף מכל החסויות והפרסומות בשנות התהילה שעברו. ספורטאים מזדקנים זקוקים לכסף בפרישתם.
בתוך שנתיים או אפילו פחות איש לא יזכור את שמי כמעט. ספורטאי שינה צעירים ירשו את מקומי ואת מסכי הטלוויזיה. הם, שהורגלו לישון משחר ילדותם, ישברו בקלות את שיאי האישי. הענף ימשיך לשגשג, אין לי ספק בכך.
ההורים שלי יתנחמו במדליות העבר וקטעי העיתונות הרבים מספור שהדביקו באלבום מיוחד שרכשו לשם כך. אחותי תחזור לתפוס את מקומה הראוי.
יושו יפתח בית ספר לספורטאי שינה צעירים, הוא, שאימן את האלופה האולימפית הראשונה בענף, יעביר את ימיו בגביית שיקים שמנים מאמהות ממוצא פולני מובהק עבור התקווה שילד הפלא הפרטי יהפוך גם הוא לשיאן אולימפי, ממש כמוני.
ואני?
אני אשקע לתוך אנונימיות, מובטלת שוב וחסרת תעסוקה. מדי פעם אולי ייזכר בי כתב עיתונות ויעלה את שמי מתהומות השכחה ואולי גם יתקשר לברר מה אני עושה עם עצמי היום, אבל אני לא אענה לו. לאף אחד לא אענה בעצם. רחוקה מתהילה, אני מתכוונת להגיף את התריסים, לנתק את הטלפון, להתכרבל בתוך הפיג`מה האולימפית המרוטה מרוב כביסות כבר, ולישון.

על הכותבת תמר דרסלר

בת 33 בדיוק, בוגרת פילוסופיה באוניברסיטת בר- אילן, מתרגמת עורכת , כותבת , משתדלת להיות גדולה ואחראית, מגדלת חתולים, כלבה וארנבת.

תגובות

  1. עייפה כרונית

    אם רק היה ענף כזה במציאות, הייתי גם אני אלופה.

  2. הבחורה בדיכאון עמוק!

  3. סתם 1 (אבל ממש לא סתם)

    רעיון חמוד וביצוע מעולה.
    אהבתי.

  4. אפילו לא קראתי כי הכל קודר כזה ומדכא

  5. כבד ומעיק

  6. ארוך מידי וכבד

  7. איך הצלחת לארוג חוטי דכדוך למארג מצחיק כל כך {o:

  8. כחרפנית מצטיינת, אחת שקמה אחרי צהריים וגם זה בקושי,
    הזדהיתי עם כל מילה.
    :))

    חוצמזה, השינה יפה לבריאות ולעור הפנים,
    ותחשבו כמה היה משתפר המצב במדינה אם ההם שם ב”צמרת”
    היו פשוט ישנים עוד כמה שעות ביום במקום העשייה שלהם …..

    יש מצבים רבים במציאות בהם החידלון עדיף בהרבה על העשייה,
    ולא תמיד מדובר רק באישיות דיכאונית.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *