לרגל שבוע הספר בוחרת הילה בקמן שלושה ספרים המעמידים במרכז את דמות האם ומתעמקים בתלות הגדולה בה ובחותם שהיא מותירה בנוכחותה או בהעדרה

אמא אין רק אחת

דבר אחד משותף לכל בני האדם באשר הם: לכולם יש אימא. האם היא זו שמזינה ודואגת לצרכים המיידים שלנו בתקופת הינקות, והיא הדמות הראשונה שעמה מזדהה הרך הנולד. אצל כל ילד נוצרת תלות רגשית בלתי ניתנת להתרה באמו. לנוכחות, כמו גם להיעדרה של דמות האם, ישנה השפעה משמעותית ובלתי הפיכה על המערך הרגשי שלנו, המעצבת את חיינו כבוגרים.
לקראת שבוע הספר בחרתי שלושה ספרים נוגעים ללב שאני ממליצה לצרף לארון הספרים שלכם. במרכזם של השלושה עומדת דמות האם.

כוחותיה הבלתי נדלים

|
צבע המים/ ג’יימס מקברייד
הוצאת כנרת, 235 עמודים.
תרגום מאנגלית: זיוה יבין.|

סיפורם האוטוביוגרפי המרגש של מקברייד ושל אמו. מקברייד מתאר את שנות ילדותו עד בגרותו במשפחה מרובת ילדים שבה שני האבות הם שחורים והאם היא לבנה. סיפורה המרתק של האם נשזר בסיפור של ג’יימס בצורת מונולוגים שמגוללים את סיפור חייה; ראשיתו של סיפור חייה כיהודייה, בצלו המאיים של אביה – רב ללא שאר רוח, חסר לב ואכזר – שמאפיל על חייה וחיי משפחתה. המשכו בניתוקה המוחלט מזהותה הקודמת, כנוצריה מאמינה שנישאה (זה אחר זה) לשני גברים שחורים, והפכה לאם לשניים עשר ילדים שגידלה באומץ לב, במאמץ עילאי ובדוחק, כמעט לבדה.
מענייני זהות וגזע שהיו חלק בלתי נפרד מעולמם של ילדי התערובת שלה, התעלמה האם. בשבילה זה היה non-issue. כתיבת הספר היתה בעבור מקברייד צורך קיומי של אדם שזהותו חצויה ומטושטשת, המבקש לפזר את הערפל שרובץ על זהותו ולהתחקות אחר סיפור חייה המוצפן של אמו שמעולם לא דיברה על עברה. מקברייד, מנסה לחשוף את שורשיו החבויים, כדי להשלים את תמונת חייו – את זהותו. הספר הוא מחווה של אהבה והערכה צרופות של מקברייד לאמו שכילד התבייש בהליכתה שדמתה להליכת אווזה, ובדמותה החריגה. אולם, מקברייד גם ספג, כמו שאר אחיו, את אהבתה וכוחה הבלתי נדלים שהפכו את בני המשפחה לבוגרים המוצלחים שהם היום.

יחסי אהבה שנאה

|
אני ג’ון/לוסי / ג’מייקה קינקייד
הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה. 198 עמודים.
מאנגלית: משה רון.
|

אני ג’ון ולוסי נכתב כשני ספרים, אולם כיוון שהביוגרפיות של שתי הדמויות המופיעות בהם הן זהות, והאחד מתחיל היכן שהשני נפסק, שני הסיפורים נקראים כספר אחד שמגולל את קורותיה של אני (או לוסי) בשתי תקופות – מגיל עשר עד שבע עשרה, ומגיל תשע עשרה דרך שנות העשרים לחייה. הסיפורים מתרחשים באנטיגה – אי קאריבי קטן וקולוניה בריטית, ובבריטניה.
את שנות ילדותה הראשונות אני מתארת כחיים בגן עדן. גן העדן משול לאהבה נטולת הגבולות שאני יונקת בשקיקה מאימה. דמותה של אני כילדה שנשרכת אחרי אימה לכל מקום, מתמזגת עם דמות האם שדואגת לשתף אותה בכל. ההיטמעות של אני באימה יוצרת אצלה תלות גדולה באם ופחד גדול לאבד אותה. אובדן האם נתפס בעיניה כאובדנה שלה. כדי למוסס את חששה הגדול של ילדתה האהובה, מבטיחה לה אימה שלעולם לא תשאיר אותה לבדה בעולם. הבטחה זו היא הקרקע הבוגדנית שעליה צומחים האכזבה והעצב שיהיו נוכחים בחייה תמיד.
גיל 12 הוא הגיל בו אני מוכתרת בפי אימה כ”גברת צעירה”. התואר צופן בחובו גם משמעות של פרידה מהחיים הקודמים – פרידה מהאם. אני חשה שסר חינה בעיני אמה, ומנקודה זו ואילך שוררים בין השתיים יחסי אהבה-שנאה. המרד של אני באם בא לידי ביטוי בסדרה של שקרים שנועדו לכסות על התנהגות שאינה הולמת את תואר ה”גברת הצעירה”, וכן בגניבות קטנות.
אני מפסיקה את לימודיה ונמנעת מלפתוח את מכתבי אמה. על אף רצונה לפתוח מרחק גדול בין העבר להווה, היא נוכחת שההווה לובש את צורת העבר, והאירועים בהווה נראים דרך הפריזמה של זיכרונות העבר. הדמות המרכזית בחייה נותרה אימה שממשיכה ללוות אותה כל הזמן.
“אני ג’ון” ו”לוסי” מתארים סיפור התבגרות של ילדה שזיהתה את עצמה עם אימה. סופו של תהליך ההתבגרות הוא הפרידה מהאם, אחרי שורה של פרידות טראומטיות שנכפו עליה. משמעותה של הפרידה הסופית, הבלתי נמנעת, הכואבת, היא זניחת הזהות שנושאת את העצב שחתמה בליבה טראומת הפרידה המתמשכת.
בשני הספרים, קינקייד מפליאה ליצור עולם כמעט מוחשי. היא מתעכבת על תיאורי המראות, הריחות, הטעמים והתחושות שיצרו את עולמה והיו לחלק בלתי נפרד מזהותה. בזכות הכתיבה החפה מהתחנחנויות והתחכמויות, חווית הקריאה כמוה כהאזנה להרמוניה מוסיקלית צרופה, ללא טונים צורמים, ששואבת אותך אל תוכה ואינה מופרעת על ידי מחשבות על אמינות וכנות. אני ולוסי מהלכות קסם על הקורא, שנסגר בתוך עולמן ונהנה מכל רגע. מקסים!

הברית והבגידה

|
עולמו של סקוטי/ פיטר הדג’ס
הוצאת בבל. 237 עמודים.
תרגום מאנגלית: אמנון כץ.|

קצת לפני שלסקוטי מלאו שבע שנים הוא הכריז: “שבע הולכת להיות השנה שלי”. ממש השתוקק להיות בן שבע. הסיפור מלווה את השנה שבין גיל שבע לשמונה בחייו של סקוטי.
סקוטי כל כך אהב את אמו, שסירב להאמין שנסיבות היווצרותו היו כרוכות באקט משותף של שני הוריו. הוא העדיף להאמין שהוא נוצר בסטודיו של אמו האומנית, ממש כמו שאר יצירותיה. בין סקוטי לאמו נוצרה מעין ברית משותפת של אחריות הדדית, שהתקיימה במישור הרגשי, ומשמעותה היא קשב ורגישות לצרכים האחד של השני.
השנה השביעית בחייו של סקוטי היתה שנת משבר אישי ויצירתי לאמו שלא הצליחה לממש את עצמה בתוך חיי נישואין לא מספקים ובתקופה של ניוון יצירתי. סקוטי נאלץ לחזות בתהליך ההידרדרות הנפשית של אמו שהתמכרה לטיפה המרה, וללוות אותו באופו פעיל. סקוטי לוקח על עצמו את תפקיד המנחם.
כשאמו עוזבת אותו יום אחד, ללא התראה מוקדמת, סקוטי מאמין שהוא זה שאחראי לנטישת אמו. הוא מאמין שהסיבה לכך היא שלא היה ילד מספיק טוב, שלא ניחם מספיק. הוא חושב שיוכל להחזיר את אמו אם יהיה ילד יותר טוב. מכאן ואילך מאמציו מכוונים למטרה זו, וחושיו דרוכים לקראת קול צלצול הטלפון שיבשר במקרה הטוב על עוד מנת זמן שאול עם אמו.
מרגע שעייפות החומר הכריעה את הדבק המאחד של המשפחה, אביו של סקוטי מנסה לאחות את סדקי התא המשפחתי. אולם שום מאמץ בעולם לא יכול למלא את החלל שנוצר בלבו של סקוטי, שנכמר למראה אמהות אחרות וכבר לא משתוקק להיות בן שמונה.
פיטר הדג’ס מצליח להצחיק ולרגש, להחזיר למחוזות הילדות הקסומה, הנשכחת, ולגרום להזדהות מוחלטת עם סקוטי. מבלי משים, הוא גורם לקורא להתאהב בדמותו המקסימה והנוגעת ללב של סקוטי עם כל דף שעובר.

על הכותבת הילה בקמן

תסריטאית ובוגרת החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב, וגם גמד שוחר שלום. זכתה בפרס שני בקרן מיקי אלבין על תסריט

תגובות

  1. גנג'ה

    שלום הילה,
    יופי של ביקורות. תהיתי כבר זמן מה בעניין ספרה של קינקייד והייתי סקרנית גם בנוגע ל ‘צבע המים’.
    תודה.

    • נילי לנדסמן

      איך שלא תהפכו בזה, עניין טעון זה האמא. בספרים, כמו בחיים. אף פעם את לא יכולה לדעת מה שלך ומה שלה, ומה את באמת בנפרד, ומה היא תגובת הנגד כדי שלא תהיי כמותה.
      אפילו אם מעדיפים להתחמק מעיסוק בה, זה אומר משהו.
      בהכל מאשימים אותן – שהן מגדלות נסיכים עריצים, שהן מדכאות את בנותיהן, שהן סימביוטיות, או שהן לא מספקות את צרכיו הרגשיים של ילדיהן כי הן בעצמן עדיין ילדות כמהות לאישור.
      אז בהזדמנות זאת, ולרגל פתיחת שבוע הספר, אני ממליצה לכל מי שעוד לא פתר/ה עם עצמו/ה את השאלות (יש מי שפתר/ה בכלל?) המהותיות על “הדרמה של הילד המחונן” של אליס מילר בהוצאת דביר וגם על “תפוזים הם לא הפרי היחיד” של ג’אנט וינטרסון בהוצאת בבל.
      הראשון: ספר עיון, השני: פרוזה. וכל אחד מהם מציע תובנות בצד ניחומים.

      • כאשר אתה מייחס לאימך תכונות פלקטיות, כאלה שנראה לך שלא נוגעות אליך, חסומה בפניך הדרך לעבור שלב בהתפתחות? האם ההתבגרות חייבת לעבור בניתוח והבנה של השפעתה של אמא על חייך?
        (ומה עם אבא?)

        • מן הסתם, הדמות המעצבת ביותר של אישיותך היא אמא שלך. ויש מקרים שדווקא אבא שלך אחראי למה שהינך. כך או כך, מה שהורינו עוללו לנו ומה שנעולל אנחנו לילדינו, בין אם במתכוון ובין אם מתוך כוונה טובה, אינו משהו שאפשר להכריז עליו כבלתי רלוונטי או שתוקפו פג.
          כל נסיון להפריד עצמנו מהורינו מותנה בכך שהם איפשרו לנו לעשות כך.
          האם עניתי על שאלתך?

          • כן, תודה.

          • “כבד את אביך ואת אימך”
            להשאיר בצד את כל העיסוק האובססיבי-פסיכולוגי הזה בקשר עם הורינו.
            לקבל אותם כפי שהם. בני אדם.
            ואז אפשר באמת להמשיך הלאה.

            • לא תמיד אפשר, תמר.

              • נכון, יש לנו לא מעט תסביכים וצלקות מאלו שעיצבו אותנו.
                ברגע שמבינים ש:
                1.הם עשו את הכי טוב שהם יכלו לעשות.
                2. לפני שהם אבא ואמא שלנו, הם בני-אדם.
                3. אם הם היו ממש איומים, אין ברירה אלא לסלוח להם.
                ולהמשיך הלאה.
                (המלצה חמה: תתחילו להתסכל על ההורים שלכם כעל בני אדם)

                • תמר, זו קצת מדיניות של בת יענה.
                  מה זה לבחון אותם כבני אדם, זה לא להתבונן בהם?
                  אם היינו בוחנים את ההורים שלנו כאחד האדם, אללה איסטור.

                  אנו בוחנים אותם מתוך זוויות ראייה מיוחדות, שיש בהן אהבה וחמלה וצפייה ודרישה.
                  הורים אינם סתם זוג אנשים מבוגרים ונחמדים (בתקווה) שגרו אתנו במקרה בדירה אחת.
                  הורים הם המעצבים הגדולים של עולם הרגש שלנו, של עולם הערכים שלנו, של חלק ניכר ממה שאנחנו. היחסים שלהם איתנו אינטנסיביים, מתמשכים ואינם “רגילים” בשום אספקט שהוא.

                  טוב לחזור ולבחון את ההורים מתוך נקודת מבט אנושית וחמה. אבל להתייחס אליהם כאחד מן ההמון?

                  הם ימותו מזה. וגם אנחנו.

                  • יש גם אפשרויות אחרות, פרחח. אנחנו לא בוחרים בהן אבל הן מתרחשות.

                    לא תמיד ההורים שלנו הם המעצבים הגדולים ביותר של עולם הרגש והערכים שלנו.
                    כשאתה בוחר בעולם שונה, כזה שמתנגש עם תפיסות העולם של ההורים שלך- אתה מתרחק מהם.
                    כשאתה שם, דבק באמת שלך, ואצלם הדיסוננס הקוגניטיבי (ההכחשה, ההסברים) מעכב את הקבלה, אתה נאלץ להתרחק, ולגבות מחיר על כל מגע. פה לא תשפטו אותי – יהיה לי קל להתקרב. שם תחמיצו פנים ותתחפרו בתפיסות שלכם, וגם לי יהיה קשה להישאר.
                    עד כמה שזה נשמע קר, לפעמים יש צורך ביצירת מאזן אימה עם ההורים עד לעידן ההפשרה. המאזן הזה משאיר מקום לאופטימיות- כשתהיה הבנה על הדברים החשובים באמת, ועל הבסיס שלעולם לא ישתנה- ‘משפחה לא בוחרים’ – יוכלו היחסים לפרוח.
                    בחירה אפשרית אחרת היא להתכופף לנוכח “כבד את אביך ואת אימך”, וכשזה אומר לוותר על חלקים מעולמך- לעשות את זה. החסרונות באפשרות הזאת הם חיים של שקר, שאיפה בלתי מודעת לניתוק ואווירה לא נעימה של צביעות.
                    לרוב האנשים מודל ‘מאזן האימה’ לא רלוונטי, אבל כשהוא כן, אי אפשר להמשיך ולחפש את עצמך בהוריך. חפש את האדם בהוריך- יהיה לך קל יותר לרצות אותם (ובינינו, האין זאת המטרה של כולנו?) ולתקשר איתם, מתוך הבנת צרכיהם וכמובן אהבה אמיתית.
                    אם לומר את זה אחרת אז הנה- יחסים אמוציונליים מובילים לפעמים לאמוציות שליליות כשנשברות ציפיות משני הצדדים. רק מבט ראציונלי יוכל לקרב לנקודה של חיבור מחדש על בסיס שונה, וזה יקרה- שהרי לכולנו ברור שאנחנו ביחד לכל החיים.
                    האם עד אז נהיה – הבועטים, אלה ממאזן האימה – חסרים? לא.
                    נתעקש ונהיה אחרים.
                    (לסרטים אנחנו יודעים להיכנס בעצמנו)

                    • נתי,
                      התכוונתי ליחסים המתפתחים בשנים הראשונות (בהנחה שמדובר במבנה המשפחתי הכולל אבא ואמא).

                      באמרי מעצבים, אין הכוונה כמו בפלסטלינה. הם בהתנהגותם יוצרים תהליך סוציאליזציה בעל עוצמות אדירות. יתכן שבשלב מאוחר יותר נדחה אותו, נילחם בו, ועדיין הוא יהיה מרכיב מרכזי בעיצוב האישיות שלנו.

                      אני למשל באופן אישי, בהגיעי לבגרות, בחרתי לי דרך ששונה לחלוטין מהדרך שבה חינכו אותי, אידיאולוגית ואף רגשית.

                      וגם היום, אני חש לא פעם את עקבותיהם בי.

                      אני מוצא את עצמי לא אחת, כמעט שפועל על פי התבניות שלהם. כל אחד מהם באופן שונה.

                      למדתי לשמר את הדברים הנפלאים שהם הנחילו לי ולעקר מן השורש את הדברים האחרים. זה לא היה קל וזה עדיין נמשך, 20 שנה אחרי מות אבי וחמש שנים אחרי מות אמי.

                      אני מול העולם עם מה שהם נתנו לי שקיבלתי ועם מה שדחיתי.
                      אבל אני יודע איזה עוצמות היו למה שהם הטביעו בי – בדרך חייהם.

                      גם את המרידה הטוטאלית בדרך חייהם, גם את זה לקחתי מהם.

                      (פסיכופטים רבים, הפכו לכאלה כתוצאה מבית בעייתי, הורים אלימים מגדלים ילדים שהופכים לאלימים, פשעי מין במשפחה עוברים לדורות הבאים – כל אלה תופעות המצביעות יותר מכל על כך שהקשר עם בית הגידול הוא קשר ניוחד, רב עוצמה ושונה צשאר הקשרים)

                      סליחה על הטרחנות, אבל עוד משהו

                      תהליך גיבוש הזהות העצמית קשור גם בהנתקות וב”מרד” כנגד ההורים.

                    • אני לגמרי מסכים

                    • ואני תוהה איך אפשר בכלל להצליח במשימה הזאת של הורות, כאשר היא מועתקת אליך.
                      מילא הניסיון האינסופי להפריד את עצמך מאלה שעיצבו את אישיותך (לטוב ולרע)
                      איך אפשר בכלל לגדל ילד בלי לחזור הלוך ושוב על כל אותם הטעויות גם אם הן בתור קונטרה. כלומר, אם חשת בילדותך זנוחה, איך לא תהפכי לסמביוטית מדי?
                      וכן הלאה…
                      זה כמו מלכודת דבש כזאת – שגם הכוונות הטובות עלולות להסתיים בלא טוב.
                      ואומרים שמספיק לאהוב, ולאהוב ולאהוב. כאילו שאהבה, לעצמה, לא יכולה לסבך את הכל.
                      ובעצם, זה הכל מן אמנות כזאת של היכולת להפריד, את עצמך מהוריך את עצמך מילדיך, עד שכבר אין לדעת מי את.

                    • זהו

                      שכל הזמן צריכים להיות קשובים

                      להבין שאסור להעביר אל הילדים את הרצון שלנו

                      לכבד אותם כבני אדם קטנים ומלאים, שמוגבלים בכמה תחומים, אבל בעלי אוסף רגשות מלא ואוטונומי.

                      את האהבה אליהם לא צריך לטפח היא קיימת – ק צריך שהם ידעו שהיא שלהם ללא תנאי, ללא צורך בהצטיינות או בביצועים כלשהם. היא שלהם כי הם שלנו.

                      וכל הזמן לשים לב

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *