אמא של שחר

אבא של שחר הלך להסתפר וחזר בלי זקן. הפתעות וחידושים כאלה לא רואים כל יום.
"כמה אתה יפה", אמרתי לו, "כמה אתה נראה טוב, מזכיר לי אותך כשהכרנו", אבל לא הצלחתי לחייך כשאמרתי את זה.
"מה את אומרת על השינוי?", הוא שאל במבוכה בלי להסתכל לי בעיניים, וליטף את הסנטר הקירח שלו.
"שינוי", אמרתי, "למה לא סיפרת לי?"
"ברגע האחרון החלטתי", הוא אמר מהורהר, והלך לאמבטיה להסתכל בראי.
המשכתי לקפל כביסה בשקט. צחקתי אל עצמי בתוכי, חשבתי שתהיה בי הרגשה של כעס. איך הוא עושה דבר כזה בלי לשאול, בלי להתריע. אולי של אכזבה? אבל אפילו זה לא. כלום.
והוא היה פתאום כל כך מכוער, ממש כמו אז כשהכרנו. השפה העליונה הדקה, והתחתונה, שנראתה עבה מדי פתאום, והאף הגדול שהשתפל והצל על פיו (תמיד חשבתי שזה צל של הזקן).
קצת היה חבל לי עליו, אבל יותר מזה – לא היה לי אכפת. לא היה לי אכפת עד כאב, פשוט לא אכפת. קיפלתי לאט את התחתונים שלו ושמתי בערימה זה על זה. אני מקפלת את התחתונים של הבן אדם שלא אכפת לי אם הוא מכוער או לא.
"מעניין איך שחר יגיב", הוא אמר לי כשחזר מהאמבטיה והוריד את החולצה שלו.
שחר ישן.
"אוף, מגרד לי מהשערות בגב", הוא אמר, ולא היה אכפת לי אם הוא ילך עכשיו להתרחץ או לא.
"נו, איך השיניים? עוד כואבות?" הוא שאל בהשתתפות, ובאותה נשימה הוסיף ושאל: "איך התספורת?"
בכלל לא שמתי לב שהוא הסתפר.