באולם הזה של הקולנוע

ימי הפופקורן ונביחות בגרמנית

שמנו עין על הסרט ההוא כבר לפני כשבוע-שבועיים, ועתה חדלו התירוצים. כבר ישננו כדבעי, היינו אצל ההורים, עוד קפה כושל וערב ויום שלמים בבית, והנה אנחנו בקולנוע.
מזמן כל כך לא הלכתי לסרט בחוץ, יש לי כבלים ויש מחשב ואני לא כזה מתה על סרטים, הספיקו לי השנתיים ההן כמנוית סינמטק, מאז אני לא מסוגלת כמעט לראות סרטים בכלל, בטח שלא בלי פופקורן ואפשרות לנשום בלי שינבחו עליי בגרמנית מתורגמת לשוודית.
והאמת, לא היה גרוע כמו שזכרתי את זה.
החדש של האחים כהן, מצחיק רצח ויהודי אמריקאי להחריד. דמויות גרוטסקיות והמון נונסנס.
אותי כרגיל, עניין יותר הסאב-סרט, הלא הוא אולם הקולנוע עצמו והצופים שבו, וכל מה שמתרחש
בתוך החושך כסרט משנה לזה שעל המסך שמולנו.

שקט, מתחילים

חמש דקות לפני תחילת הסרט, כל הישראלים נכנסים לאמוק שמא דלי הפופקורן שבידם לא יספיק
לשמרטף אותם במהלך שעה שלמה בחושך, ועל כן נעמדים בתור מחודש ומעט היסטרי מהקודם,
בו כולם מחליטים שהם חייבים קפה הפוך בכוסות קלקר ועכשיו.
מיותר לציין שכל חברי התור ההיסטרי ישבו כולם נינוחים קודם במשך כשעה בשולחנות מרווחים ולא הרגישו צורך להזמין כמעט דבר, פטפטו בנינוחות על כוס בירה ואיזה נשנוש, והכל היה רגוע.
אבל עכשיו, התור היה ארוך והיסטרי, והזמן קצר. חברי הספיק בוירטואוזיות לרכוש לי קפה עם קצף, לשלם, לרוץ איתו לקצה הבר, ואני הספקתי לאזן את שני הכרטיסים ואת התיק והמעיל בידי האחת,
תוך כדי שאני מוסרת את דלי הפופקורן לכרטיסנית ביד השנייה.
באולם עצמו קרה מה שתמיד: אחרונים ושמחים צעדנו מעדנות אל עבר מקומותינו בקצה השורה, סמוכים ובטוחים שרק ההפסקה תוכל להקימנו משם, החושך ירד, ואז הגיעו המאחרים הקבועים מהאמצע, הקימו את כל השורה ברעש רב, טופפו באיטיות ובראשים זקופים עד למקומות המסומנים
שלהם, ואז פצחו בחטיפים וסוכריות מהגיהינום, שליוו אותנו כרעש רקע לאורך כל הסרט.
"נו מילא, שיחיו, זה עדיין עדיף על הסינמטק הסגפני", לחשנו לעצמנו, מחוזקים.
שניה לפני שפצח הסרט, החל שלב ההשתקות האימתני, שהחל בהשתקות נקודתיות דוגמת "ששש…." בחלקים סוררים של האולם, מה שגרם לסבב תגובה להשתקות שנשמע יותר כמו "ששששש!!" מצד המושתקים הנעלבים, שגרר אחריו סבב שלישי ומנצח מצד המשתיקים המקוריים, שנשמע בכל רחבי האולם והדהד עד לסדרנית שבאה בריצה: "שששששששטטטטט!!!"
ולווה ברמקול שבקע מלמעלה שביקש לכבות את הניידים ולא לפצח גרעינים או משהו כזה,
והושתק אף הוא על ידי כל יושבי הקולנוע כולם בזעם.

בערוגת הגינה

משמאל לחברי ישבו שתי צנוניות גינה. זוג, אמנם שקט ותרבותי, אך בעלי פרופיל של "מאיתנו
לא תרוו פה נחת, ולא תוציאו מאיתנו בדל של חיוך גם אם תמותו". מימיני המעבר, שהיה שומם, אך החל מרגע החשכת האולם, שקק חיים כמו השאנז אליזה ואנשים עברו ובאו בו כמו עכברים מסוממים בתוך מבוך.
מילא, בהיעדר אופציה אחרת, ננסה להתרכז בסרט, חשבתי לי, צופה בחברי מתגלגל מצחוק בסצינה הראשונה ביידיש. בעודי עוברת למוד של קליטה (מצב נדיר אצלי יחסית), הואר המעבר שלידי לפתע באור מסנוור וחקרני. חשבתי שזהו, עלו עליי שאני לא מספיק מרוכזת ורצינית, ועכשיו ישאלו שאלות.
אולם מה שראיתי היה סדרנית אחת מעט תקיפה שמפלסת דרכם של שני חשובים, כלומר בישראלית: שני אנשים שאיחרו כל כך עד שלא יכולים להלך בחשיכה כה מוחלטת של אמצע סרט, ועל כן נזקקים לליווי ואבטחה צמודים עד לנחיתה הסופית בכסאותיהם המדויקים, מה שכמובן גרר העברה של כ 10 "חוטאים" שישבו ממש כולם כל אחד בכסא שלא שלו, המשיך בסבב של בירורים, תחילה בלחשושים תקיפים אך נימוסיים, והגיע בהמשך, לנזיפות של ממש. לאחר שכל השורה התיישבה סופסוף במקומות הנכונים, חזרתי להתרכז בסרט.

יהודים טובים

הגיבור המסכן רב התלאות נשלח להתייעץ עם Rabbi Schlotz או משהו כזה. התפקענו מצחוק כולל חירחורים. שתי הצנוניות רעמו בשתיקה הולכת ונאדמת. עשינו להם פרצוף, הם לא ראו.
(מי שהולך לסרט, שלא יקרא): בגג הבא, סיפר רב רחום אחד לגיבור המסכן איזה סיפור יהודי ארוך על רופא שיניים, ונשאל לבסוף על-ידי המסכן, "But, what happened with the GOY ?".
כשהרב ענה לו: "Who Cares?"
התפוצצנו בשנית, הפעם ביתר כוונה בכדי להרגיז את הצנוניות.
הצנוניות הפעם לא הגיבו.
בדיוק ברגע השיא, עלה האור והוצאנו כעונש להפסקה מוקדמת, כל האולם.
הצדקנים צקצקו, אבל בדיוק תוך רגע התעשתו וחזרו לתור של הקפה והפופקורן, צועקים ומוחים
ביתר שאת. דקה אחר כך, ירד האור, ואנשים עצבניים אוחזי כוסות קלקר ושאר מגדנות להטטו בחשיכה אל עבר מקומותיהם, בלחשושים קולניים והיסטריים.
מעט חששנו לידידינו שמשמאל, כיוון שצנונית א' קמה להביא לצנונית ב' שתייה, וטרם חזרה. צנונית ב' נראתה מכורכמת עוד יותר, ועתה נאלצה להתיידד עמנו בעל כורחה. היא פחות או יותר שאלה אם ראינו את צנונית א' כשהלכנו לקנות את השתייה המטופשת שלנו. עתה היה תורנו להחזיר לה, לכן היסינו אותה ב"ששששש!!!" מוכיחני, והיא נשארה להתבייש עד עמקי צנוניותה הנכלמת.

חזרה לשפיות

המשך הסרט זרם, היו הליכות והגעות והזזות ולחשושים ולעיסות וקרקורים, אבל כל זה נמהל היטב
בצחקוקי העונג שלנו (חלקם מכוונים), ושולב בלעיסות של ארטילריה חדשה שהובאה מהקיוסק.
נורא נהנינו, וכשיצאנו מהאולם, נראו שוב כל האנשים מחייכים נימוסיים ואדיבים זה לזה, שוב זרים והגיוניים, כבר לא ערבוביה של בליל של אידים ורצונות בתוך מתחם אפל של חושך.

רונית בר-לביא

ירושלמית בהווה. תל אביב לא. מעושנת וקצבית לי מידיי. גם חיפה למרות שמקסימה, לא, כי רחוקה מידיי מכולם. כנראה שכפר הכי מתאים אבל עד שיהיה שינוי בסטטוס המשפחתי, אני כאן. ובאינטרנט, בכל מקום.

תגובות

  1. רינה מור

    קרעת אותי לחלוטין

  2. ציפי

    חחחחחחחחחחחחחחחחחחחח

  3. ירושלמית

    תמצאי לך עיסוק אחר, לכתוב את לא יודעת , מצחיק זה לא היה ואפילו העברית שלך לא משהו

    • תל אביבית

      רונית היא אחת הבחורות היותר מבריקות ומצחיקות שכותבות כאן ובכלל,
      אז ירושלמית – אוסקוט !!
      או קישטא, או איך שאומרים אצלך בשכונה.

  4. ציקישקוש

    את משהוווווווווווו,
    הגדולה מכולם.

  5. ג-דול! הרגת אותי מצחוק! זוג הצנוניות האלה גם היו בכל סרט קולנוע שאני הלכתי לראות.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *