בוז לחופש הגדול

לאן תוליך את עצמה בחורה שפויה בחופש הגדול?

אתמול נכנסתי לאחת מרשתות הפארמים. סתם פעולה יומיומית למדי. לא משהו מיוחד. ציפיתי שיקדמו את פני ניחוחות של בשמים מופצים ודוגמיות איפור, אבל במקום קידמו את פני ניחוחות זיעה ויותר מדי אנשים.
“טוב, קיץ”, ניסיתי לנחם את עצמי, “אעשה סיבוב קצר ואצא”.
מממ… מה אני צריכה, מה אני צריכה? שמפו לשיער. ניגשתי למחלקת מוצרי השיער. הרמתי בקבוק מסדרה חדשה שהייתה במבצע והתחלתי לקרוא את הכיתוב מאחור. האמת שלא ממש הצלחתי לקרוא יותר משורה, כי שני זאטוטים במריבה רצו לעברי. זה לא שאני לא אוהבת ילדים, רק שבקיץ החיבה שלי אליהם נעלמת. אחד מהם, קטן שמן ובלונדיני בן ארבע בערך, נחת היישר על הסנדל החדש שלי. רציתי לצרוח “הסנדל החדש, המוזהב והיקר שלי!”, שלא לדבר על הכאב העז ברגל.
אבל שתקתי וחייכתי. כשהסתובבתי וראיתי שאמא שלו היא אמזונה באורך מטר שמונים ושוקלת כמו רוזאן בר לפני הדיאטה, עיסיתי בעדינות את אצבעות כף הרגל ובדקתי את הסנדל שלי.
כשהאמא אמזונה המשיכה הלאה, שמעתי אותה מתלוננת לחברתה: “התל אביביות של היום, זה משהו, החוצפה”. רציתי לצעוק אחריה, עצבנית “אני משהו?! הבן שלך הרס לי עכשיו נעל חדשה בשווי הפרפומריה שלך ואת מעזה לקרוא לי חוצפנית?!” אבל היא כבר הלכה, אז המשכתי הלאה.

הזוועה ממשיכה

עמדתי ליד הסטנד לאביזרי השיער והתלבטתי בקשר לצבע הקשת: חום כהה או שחור? אני יודעת שלרוב העולם הקשתות נראות אותו הדבר אבל לי הן נראות שונות. החום מתאים לי יותר לעיניים אבל השחור משתלב נהדר עם השיער ועם כל דבר. עמדתי ובדקתי את ההבדל מול המראה הקטנטנה שהוצבה שם, כשמישהו דחף אותי בגסות על הסטנד . זה כאב וגם נשרטתי. שריטה מכוערת קישטה עכשיו את הזרוע החשופה שלי. למה זה קורה לי? מה עשיתי? אני בטוחה שכל מה שעשיתי עדיין לא מגיע לי דבר כזה.
הסתובבתי אל הנער שגרם לי להמרח על הסטנד והרמתי עליו את הקול: “אתה לא חושב שאתה צריך, כאילו, לבקש ממני סליחה?!” אבל בניגוד להשפעה שהיתה לי פעם על נערים בני שש-עשרה, הוא הסתכל עלי כמו על מטורפת ונבח: “את. סתמי ת’פה שלך”. הזדעזעתי. מה קורה לנוער של היום? איפה הכבוד?
“אתה דחפת אותי ונשרטתי”, מיהרתי להסביר, בטוחה שמדובר באי הבנה. “שקט, זקנה”, הוא דחף את הפנים הלא-מגולחות-בכוונה שלו בפנים המאופרות בעדינות שלי, והלך.
נאנחתי.
עברתי למעבר הבא. בדיוק עמדה שם מראה גדולה. סקרתי את עצמי מכל הכיוונים: אני באמת נראית זקנה? חשבתי שאני נראית ילדה אחרי צבא. עשיתי סיבוב ובחנתי את הישבן שלי. האמת? לא רע. הוא לא נופל או משהו כזה. אולי אני צריכה להרים אותו. או את העיניים. או את המצח. סתם לנצל את עידן הניתוחים הפלסטיים, ולעשות משהו שאף אחד לא יקרא לי יותר בעשרים שנה הקרובות זקנה, גם לא מתבגר בן שש-עשרה. אף-אחד.
הערצתי את עצמי עוד קצת כשילדה מתוקה נעמדה, הביטה בי ואמרה: “את יפה”.
” אוי, תודה!” הודיתי לה בהתרגשות, נזהרת שלא לעפעף בעיניי יותר מדי, שלא תמרח לי חלילה המסקרה. “את ילדה חמודה”, המשכתי, “עודדת אותי, שתדעי לך”. היא חייכה חיוך חסר שיניי חלב. חייכתי בחזרה את חיוך הסופר-מודל/מגישה/שחקנית/עוד לא מצאה את עצמה בחזרה. “מאיה, בואי”, אימא שלה ניגשה אליה, “אלף פעמים הזהרתי אותך שלא לדבר עם אנשים זרים”. הבטתי בה נעלבת. עם פסים שחורים מציצים תחת לבלונד-דבש, גופיית טריקו ממורטת וכפכפי אצבע משומשות נורא, היא נראתה עייפה אז ויתרתי לה.

עדיין לא נגמר

המשכתי הלאה ובחרתי לי שפתון חדש, השלט הבטיח שהוא לא נמרח אף פעם. מעולם לא האמנתי לסיפורי המכירות, אבל בכל זאת יש לי התמכרות סודית למוצרים שברור לי שאף פעם לא אעשה בהם שימוש, never.
“את רוצה גם מייק-אפ?” הדיילת נדבקה אליי.
“למה? את חושבת שאני זקוקה למייק-אפ?” שאלתי במלוא הדרי, בטוחה כמו שאני בטוחה בשם שלי, שהיא עומדת להגיד לא חד וחלק, וגם להוסיף משהו כמו: “נראה לך? השתגעת? את מייק-אפ? יש לך עור של ילדה בת שתיים עשרה, אני רק צריכה לעשות את העבודה שלי”.
היא סקרה את פני, היבשות במקצת בעונה הלחה הזו, ואמרה: ” אולי פה ופה, לטשטש את השקיות ופה, יש לך כתם”.
” אין לי שום כתם!” נרתעתי ממנה במהירות שיא, “את מדמיינת!” סיננתי, “ואולי מקנאה”.
הסתובבתי וצעדתי על הסנדלים ההורסות שלי, צועדת תק-תק, מהר-מהר, פגועה, באמת פגועה, איזה מין יום עלוב זה בכלל, מתכוונת לשוב במהרה לדירתי ולצאת שוב רק כשהסדר הטוב ישוב על כנו והחופש הגדול יסתיים לו. במהרה.

תגובות

  1. אלונה

    משעמם
    עברית שפה יפה למה להרוס אותה? סנדלים הורסים ולא הורסות

  2. כתבה ממש מתוקה, אהבתי!
    מצחיק וחמוד. וזה נכון – ילדים בחופש יכולים פשוט להטריף אותך!

  3. רונית

    מסכימה איתך לגבי הניג’וס עם הילדים בחופש,
    ולגבי המוכרות בפארמים:
    הן תמיד אבל תמיד תזדעזענה מעור פנייך, כי זה התפקיד שלהן !!!
    לי הן אמרו דברים מזעזעים עד היום, ומאז שקלטתי את העניין –
    אני חולפת במהירות על פניהן ולא מקשיבה למילה.

  4. משעשע מאוד.
    לא כולנו חייבות להתעלף מאהבה לילדים:)

  5. כתבה משעשעת לימי הקיץ הרותחים האילו. מסכימה לחלוטין – אף אחת לא חייבת לסבול ילדים שהם לא שלה, בשביל זה יהיה לנו את האימהות עצמה לא?!

  6. זה ממש נכון.
    לפעמים בקיץ אני בכלל מתחרטת שיצאתי ועוד השקעתי והתלבשתי חגיגי רק בגלל שירמסו אותי? אבל הבעיה לא רק בילדים אלא גם במי שמחנך אותם וכדאי גם לכתוב מאמר על זה!

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *