בייבי דול

יוני

נשארנו לבד בבית, יוני ואני.
עכשיו, לא ידעתי כל כך מה עושים. היה מן שקט גדול, שלווה באנחת רווחה ענקית. לפחות לא יהיו יותר ריבים קולניים בבית הזה. הבטתי בבני שלי, תלתלים-תלתלים זהובים, וידעתי שאני הולכת להעניק לו את כל הטוב שבעולם ואף אחד לא יוכל לעצור אותי מזה. חשבתי לעצמי על אותם רבבות בתים, שבהם ממש עכשיו, הורים אינם מסוגלים להעניק לילדיהם את השקט הראוי. חשבתי על כמה וכמה הורים שהייתי שוללת מהם את הרישיון מזמן, וחשבתי שלולא הפרידה, הייתי שוללת אותו גם מעצמי. ידעתי בוודאות שהפרידה היא הצעד הנכון ביותר לעשותו, והעובדה שהדמעות זלגו מעצמן לאורך חודשים רבים, בטרם גמלה בליבי החלטה, הייתה קשורה באותו עצב קיומי ענקי, בראשיתי, שאיתו אני מתעוררת בלילה ואיתו, נראה שאלך לישון עוד שנים רבות. יכולתי לשחזר את כל אותן פעמים שבהן רציתי את האהבה הגדולה שחשתי כלפיו מהרגע הראשון שנפגשנו. באותה תחושת ההתחברות המיידית לא היה כדי לנבא את התהום שהלכה ונפערה בינינו, שהלכה והעמיקה בכל יום שנולד. ידעתי בוודאות שאני רוצה את הלבד שלי עם הילד הקטון הזה שמבע של עצב כיסה את עיניו עד גיל שלוש לפחות. התבוננתי בתמונות האלבום ‘ילדותי’ וראיתי איך הילד שלי פשוט לא צוחק אף פעם. שיוועתי לשמוע את קולו מתגלגל גלגולים של צחוק וידעתי שזה יגיע. אמרתי לאמא שלי שוב ושוב שאני סומכת על אמנזיית הילדות שהפסיכולוגים חקרו שיש לנו עד גיל שלוש, רק ככה אני יכלה להיות בטוחה שהעצב לא דבק ביוני לתמיד.
“תגיד שלום לאבא” אמרתי לו בנינוחות מאולצת, והקטנצ’יק הוציא את כפות ידיו הקטנות מקערת צבעי המים הלחים ועשה שלום לאבא. לא שיניתי דבר מהתפאורה בבית. לוח השעם במטבח הכיל את כל התמונות המשפחתיות שלנו, עם אבא ואמא מהטיולים בשבת. הנה יוני בן השנה קורא ספר ראשון על כלי תחבורה, והנה אבא ויוני במסעדה של מקסים בבת גלים בחיפה. יוני ביום הולדת שנתיים בגן, הוא גם אבא של שבת,ויוני ואבא בגן החיות בחיפה ובעיר הילדים בפסטיבל הסרטים, יוני על כס מלך, ומלמטה מבצבצים הטיטולים. אז זהו, שעכשיו אותם טיטולים בדיוק הופכים להיות סלע מחלוקת עיקרי ברשימת הפריטים המוכנסים להוצאות השוטפות, בניסיון שלי לקבל מזונות זמניים מבית המשפט לענייני משפחה. יש טענה כזו פתאום מהצד השני שהילד נגמל ואני כביכול מנסה לנפח את ההוצאות. אני חוטפת בחילה קלה ומעדיפה שלא להפוך את בני לאובייקט למיקוח. אני פשוט מעדיפה להתעלם מהמציאות הכעורה שלתוכה נכנסתי ויוצקת כמה שיותר שמחה ותכנים ילדיים לבית הזה, שעכשיו נשארו בו רק אמא דובה ודוב דובון קטון. איתן עבר להתגורר בינתיים בבית הישן שלנו, שם ילדתי את יוני בטרם עברנו לדירה משלנו. בית קרקע קטן וצנוע, עטוף בדשא ירוק, והנה עוד תמונה של יוני על לוח השעם, באמבטיית שמש עם כובע קסקט צבעוני משכשך רגליים במים. בגיל יותר מאוחר התקנתי לו שם בריכת גומי גדולה שאיתן היה מנפח לו בקומפרסור בשבתות של קיץ. הייתה לנו גם חנייה פרטית משלנו, ומה שיפה היה בה זה שהיא הייתה מוצלת על ידי עץ אלון עתיק יומין שבחר להשריש את חייו דווקא שם.
כאן, בדירה שהתרוקנה, נשארנו אני ויוני עם חניית אספלט קרה ואפורה, חניה מספר שש, שמשני צדיה התעקשו בעלי הבתים לחרוט את שמות המשפחה שלהם על החניות, כאילו היה זה הדבר הכי חשוב לעשות. אף פעם לא הבנתי את הרכושנות המוגברת של האנשים באשר לחניה שלהם. כאן, בחניית האספלט הענקית של אמצע השכונה, הקבלן המנומנם סימן באופן מלאכותי חניות-חניות, צמודות אחת לשנייה, צפופות עד להבחיל, ובקיץ הקופח רק רצית לברוח משם, או לפחות לפרוס ברזנט לבן עבה על המכונית שלי. ובכל זאת, אם מישהו היה תופס למר גרינפלד את החניה מצד ימין, ואפילו למספר דקות, מר גרינפלד היה פוצח בקולו הקולני, מחפש עכשיו בקדחתנות את העבריין הנמלט, ומציב שורת לבנים אדומה מאחורי המכונית הסוררת, כדי שחלילה לא יוכל העבריין שוב לעזוב את השכונה מבלי שיתחנן על נפשו. כשאיתן היה בבית, אף פעם לא יחסתי חשיבות מיוחדת לריבים הטיפשיים, אבל עכשיו, הרגשתי תעוקה לנוכח הטיפשות של האנשים. בזמן שאני הבנתי שאני הולכת להילחם את מלחמת היומיום לבדי, אנשים בחוץ בחרו לשנוא אנשים אחרים רק בגלל שכבשו להם לרגע את החניה. לא סבלתי את החשיבות המטופשת שמר גרינפלד יחס לאוטו שלו, גם כשהיה מתחבר בכל יום שישי קרוב ככל האפשר לצינור המרכזי של הבניין, כדי לשטוף את הסובארו, שגם ככה בהקה מלובן. ההתחברות הזו למקורות המים השכונתיים, בזמן שהמברשות של מכונות הרחצה הגדולות יכלו לעשות למר גרינפלד את העבודה בקלות, גרמו לי לרצות להגיד לו, מספיק לא חבל על הבריאות שלך? אתמול רבת עם העבריין והיום אתה עט על צינור המים כאילו מצאת שלל רב… מר גרינפלד הנרגן היה רק סמל למקום שבו לא עלתה יפה המשפחתיות שלי, שכל כך רציתי בה. גם הזוג בבניין ממול, שעבר לכאן כנראה במחיר הזדמנות, ולא הפסיק לריב בכל אחד מערבי הקיץ המהבילים, הותיר בי את אותו רצון פנימי גדול לקחת את הילד שלי ולברוח כמה שיותר רחוק מאדמת המריבה. כל ריב קולני, מאיזושהי מרפסת, העכיר את רוחי.
ואז באו הפתרונות היצירתיים שלי לידי ביטוי. מוסיקה, מוסיקה מילאה את הבית שלנו שמחה. על כל פרצוף מעוקם של מר שוורץ, או צרחה קולנית של הבעל ההוא מקומה ארבע על אשתו, שלא מפסיקה לקלל אותו, אני שמה מוצארט ואלבינוני, דפנה דקל, דנה ברגר, שלמה ארצי ומה שרק אפשר. איזה מזל שאיתן השאיר בינתיים את המערכת בסלון. אין כמו מוסיקה להיות מזור לכאב. ואחר כך ארון הספרים. יוני ממשש אותם מגיל שבועיים. ספרים מבד, ספרים מפלסטיק, ספרים שמשמיעים קולות של קיבוץ, הרחק מהמקום האפרורי הזה.
אני מבינה שיוני ואני צריכים להתרגל לחלל החדש שיצרנו לנו. אני מרחיקה אותו מהגנים העירוניים ומוצאת לו מקום בפעוטון בקיבוץ בקרבת מקום. אני מתעקשת להסיע אותו בכל יום חמישה קילומטרים מזרחית מהבית, כאילו כרי הדשא האינסופיים ועצי ההדרים מסביב ישכיחו ממנו את הכאבים. יש לי מן הרגשה כזו שכאן הוא יתחיל לצחוק. אני שמה לב שהוא לא ממהר לעשות צעדים פזיזים בכל מה שקשור בהתמצאות במרחב. יוני הוא ילד ששוקל כל צעד שהוא עושה, כאילו מבקש להגן על עצמו מפני העולם. הוא לא זורק את הגוף שלו קדימה, ככה סתם ללא מחשבה, ולא מטפס גבוה למעלה, הוא מודד קודם את צעדיו על הקרקע. גם כשאני מבלה איתו שעות בג’ימבורי המנופח, אני מבחינה שלגוף שלו אין את הביטחון הנדרש לזרוק את עצמו קדימה. אני מנסה לברר איפה העוינות הגדולה שלנו עצרה את הגוף הקטן הזה שלו, ומבטיחה לבלות איתו שעות נוספות בטבע, בג’ימבורי ובכל מקום שיכל לשחרר אותו מכבלי השבר המשפחתי הזה שלנו. לפעמים אני מוותרת על הגן, ולוקחת אותו לשמורת האירוסים הקסומה, שנמצאת ממש ליד הבית. נשארו עוד כמה אירוסים ארגמן אחרונים ושבילים שבילים ירוקים של סוף האביב. אנחנו עוקבים אחרי נחילי הנמלים ומחליטים לאסוף שריוני שבלולים לתוך שקיות סנדוויצ’ים שהבאנו מהבית. אני מחבקת אותו לתוכי ונושמת את עורפו, תלתלים-תלתלים זהובים מרככים את לחיי ואני מבחינה פתאום שהברלים האלה גורמים ליוני המתוק לצחוק צחוק גדול ומתגלגל. לפעמים כשאני מגיעה מוקדם יותר לגן, אני מבחינה שיוני מבכר את הישיבה בפינת הקוביות מעץ. בבוקר, כשאני מלווה אותו בשביל לפתח הגן, אני אומרת לו שלום, ומסתתרת באיזו פינה, כדי לראות אם הוא כבר מסכים לשחק בגרוטאות שבחצר. גיבוב הגרוטאות היפה הזה, מחשב ישן, קומקום ששבק חיים, מקלדת פלסטיק, קלחת וקדירה, מסחטת תפוזים כתומה ובובות סמרטוטים, פינת גרוטאות אמיתית, מוצלת בעצי אורנים. אני שמחה על ההחלטה שיוני יעשה את ילדותו בקיבוץ, ואני יודעת שאני הולכת לשלם עליה מחיר יקר, אבל זה ממש לא משנה לי. במאבק שלי על המזונות, הצבתי את החינוך במקום הראשון. כל היתר לא מעניין, אני יודעת את זה בוודאות. אני מאחרת לשלם את התשלומים השוטפים לגן, לפעמים הצ’קים חוזרים. אני מסבירה לגזבר את מצבי הכלכלי והוא מגלה אורך רוח. בחודשים שאני מצליחה לשלם בזמן, אני גאה בעצמי, כאילו השתתפתי בפיתוח פרויקט החץ, לפחות.
אני חורשת עם יוני את כל ההצגות בעיר, מגייסת גם את המשרה שלי בעיתון לטובת המשימה ומתנדבת לכתוב במדור הורים וילדים שבעיתון על כל הצגת ילדים חדשה או ספר ילדים חדש שרואה אור. אנחנו בונים לנו עולם תרבותי משגע, שמרכך את הגזירות הכלכליות שמצטברות לי בתיבת הדואר. ממש לא אכפת לי שיבואו לקחת לי את הטלוויזיה, רק שלא יעשו את זה כשיוני בבית. תמיד אוכל לארגן איזו טלוויזיה קטנה. פעם אחת תפסתי על חם את זה שבא מהעירייה לנתק לי את המים ושאלתי אותו אם הוא לא חושב שזו עבודה מגעילה פשוט לנתק את המים לאנשים. רק אחרי שהבנתי שהוא מקבל על כל ניתוק עמלת חיים, סגרתי את הדלת בשאט נפש.
המזונות הזמניים עדיין לא משולמים לי ועל כל דבר קטן, מחכה לי בחוץ מלחמת עולם, אבל אני לא ממש מתרגשת מזה. בבית יש לי כבר הישגים עצומים. יוני מתרגל את שרירי הצחוק. אני קונה לו סוס נדנדה מפלסטיק ירוק, בריכה קטנה למרפסת וצבעי גואש לבוגרים. גם כדור גומי אדום גדול, עם שתי אוזניים מחכה לו בפינת הסלון, והוא מושיב עליו את גופו שקיבל ביטחון וחוצה את החדר בקפיצות. אין ניצחון גדול מזה, אני חושבת לעצמי, וממהרת למטה להניע את האוטו, להסיע את יוניל’ה לקיבוץ ולטוס לארכיון בידיעות, להוציא חומרים על הסופרת יוכי ברנדס, כדי שאוכל לראיין אותה לכבוד צאת הספר החדש שלה. כבר כמעט שמונה בבוקר, זו לא הפעם הראשונה שקשה לי להתעורר ולהינתק מהמיטה. בכלל, אני יצור של לילה.
“היא, תנו לה לילה והיא מתעוררת,” אמא שלי מסבירה לכל מי שעל הדרך ותמיד מוסיפה שאצלה עד 10 בבוקר מקסימום הסירים המבושלים כבר על הגז והבית מסודר ונקי. ונכון, אצלה בבוקר במטבח כבר ניחוחות של צהרים. כשהייתי ילדה, שנאתי את העניין הזה שאמא או אבא היו מתעקשים לפתוח באחת את חרכי התריסים האפורים ולהכניס פנימה בכוח את הבוקר שהגיע מבלי שאבקש. במיוחד שנאתי את זה בחורף, כשהיו מקדמים אותי עבים אפורים ומטח של גשם כבד שהכביד לי את הקימה עוד יותר. אחר כך הייתי רואה מולי את חרכי התריסים האפורים של משפחת סימון, ובחצי עין, מבחינה שאמא של התאומות כבר תולה כביסה על החבל במרפסת האחורית. התמונה השגרתית הזו הייתה קוטעת לי את מתיקות הלילה והחום המלטף של שמיכת החורף המשובצת, ולכן רגע אחד לפני שהיד של אחד מהם הייתה מושטת לעבר התריס הייתי מתחננת “לא, אל תפתחו,” ועושה את ההתעוררות הכבדה שלי בחושך הרוגע של הלילה שעבר. מאז נשבעתי שכשיהיו לי ילדים משלי, אף פעם לא אעיר אותם בפתיחה מהירה של חרכי התריסים.
ובאמת, בבוקר, אני נוהגת לשבת במיטה של עידו, להושיט את ידי אל תלתליו הרכים וללטף אותם. אחר כך אני נושמת אותו עמוק אל קרבי ונהנית משאריות ריח הווניל שדבקו בו. רק אחרי שההתעוררות של הילד שלי הושלמה, אני מושכת את החבל וגוללת את התריס הגדול. בימים של חורף, אני מוותרת עליו, אבל ביום כמו היום, אני מניחה לתכלת להיכנס פנימה לחיים שלנו ולהביא אור וחתיכת שמיים. אני ויוניל’ה מוותרים בקלות על המעלית ויורדים את שלוש הקומות ברגל. גם בבניין של ילדותי, זה שיענק’, השכן, בנה כשהיה עוד קבלן בנוי לתלפיות, תמיד ירדנו ברגל. לא הייתה מעלית ואף פעם לא חשבנו שצריכה להיות. היינו עולים ויורדים במדרגות, כאילו הייתה זו ממלכה קסומה ואם רצינו לאסוף את כל הילדים למשחק סימני דרך או קלאס בובה בחוץ, על האספלט הנוקשה והשחור, היינו עושים את הדרך במדרגות אפילו כמה פעמים בלי להרגיש. שלוש קומות למעלה, עד לדלת של איריס, הדלת האחרונה, ושלוש קומות למטה, וחוזר חלילה.
אני מניחה ליוני לרדת ברגל לבד, הוא אוחז במעקה האדום ואני משגיחה מאחור בצעדיו הילדיים המדודים. אני מבחינה בגפרור שמישהו תקע אמש בפלסטיק העגול של המנורה בחדר המדרגות ויודעת שהאור לא יכבה עכשיו. הקיץ כבר התחיל, אבל באוויר יש עוד זכר לצינת הבוקר שעמדה כאן הרבה לפני שאני ויוני התעוררנו. עכשיו אני אוחזת בכפו הקטנה בידי ומאיצה את צעדינו לכיוון האוטו. אני יודעת בוודאות שחניתי אותו אתמול אחר הצהרים על שפת המדרכה מול הכניסה של הבית, והקפדתי לחנות בצד של השפה האפורה. כבר מזמן שאני לא חונה בחניה התקנית שלנו, חניה מספר שש. אני נהנית מהעובדה שאני לא צריכה לפגוש בפניו הזעופים של מר גרינפלד, ושבשיאן של המלחמות על החניות השכונתיות, אני מוצאת לי חניה פרטית אחרת, לא מסומנת, ומשאירה את החניה המסומנת שלי ריקה.
“את יודעת? מישהו עם מיצובישי חנה לך אתמול בחניה ואני אמרתי לו שזה חניה פרטית ושכדאי לו לצאת משם מהר,” אומרת לי השכנה מקומה א ‘,
“מה באמת?” אני עונה לה בכובד ראש “תודה. תודה רבה.”
אני זוכרת בוודאות שחניתי סמוך לשפה האפורה אבל אני לא מצליחה למצוא את האוטו. אני יכולה להישבע שהוא היה כאן אתמול כשחזרתי מקניות במגה, הכי ענק בחיסכון, והזדרזתי למעלה במעלית, כדי שדברי החלב לא יחמיצו. ועכשיו – כלום.
אני מרימה את יוני במהירות על הידיים, ומנסה להסתיר את העובדה שהלב שלי פועם בחוזקה. מזמן לא טרחתי להקיף את הבניין לכיוון החניה מספר שש, אבל הפעם אני עושה זאת מבלי לחשוב פעמיים. אולי בכל זאת התחשק לי אתמול לחזור ולחנות נורמאלי, כמו כולם. אני ממהרת לחצות את המעברים על חלקת הדשא המחברת את קדמת הבניין לאחוריו, ורואה בפעם האלף שהפרחים שהגנן שתל כאן רק לפני כמה ימים בכלל לא פורחים ובכלל, שחוץ מהחניות, שום דבר לא מטופח כאן. דלת הברזל הגדולה של חדר האשפה פתוחה, ומתוכה מבצבצת שקית ניילון שקופה עם שאריות של לחם לבן פרוס, תלוי על ידית הברזל של מיכל האשפה הענק, מחכה למישהו שיבוא וייקח אותו.
כמה שאני לא רוצה, אני פוגשת בו, במר גרינפלד, שנעצר רגע לידינו, מביט ביוני בדאגה מעושה ומחמיא “כמה שהילד גדל. ראיתי את האבא מגיע לפני כמה ימים. הוא מגיע הרבה?” אני פוטרת אותו בחיוך חיובי מאולץ וממשיכה ברגל, מכאן אני כבר יכלה לראות שחניה מספר שש מיותמת מהמכונית שלי ומכל מכונית אחרת. אני נכנסת להיסטריה אמיתית, כבר לא יכלה להסתיר מיוני את הפחד. אולי גנבו את המכונית? אבל מה יש להם לגנוב, אני חושבת לעצמי, סובארו מודל 94, כבר שש שנים על הכביש, יד שנייה. אני מריצה בראש את העניינים הכספיים ביני לבינו, יודעת שזה הרכב שהוא רכש לעצמו לפני החתונה, וזה אומר למעשה שזה הרכב שלו. הוא עדיין לא ביקש ממני אותו כי יש לו אופנוע כבד שהוא מת עליו, ובכל זאת, מה יהיה עכשיו? המכונית הזאת היא הרגליים שלי, היא הכרטיס שלי לחופש. בכל פעם שמתחשק לי אני עוזבת את עיר החניונים האפורה שלי, עולה על כביש החוף, ומוצאת את עצמי משכיחה את כאבי במטרופולין. אין כמו תל אביב, אני יודעת, כדי לצלול לשכחת הכאב. כאן, השכנים מגיפים את התריסים כבר בתשע בלילה, ואילו תל אביב שלי רק מתחילה למצמץ בשעה הזו. ערב רב של אנשים, צבעוניות, שווקים, שיינקין בשישי בבוקר, דוכני פלאפל לצד מסעדות יוקרה, לואי ויטון וגוצ’י ובדרום שוק בצלאל. והתרבות, אקלקטית ככל שתהיה מצויה בשפע בכל פינה. חנויות הספרים האהובות מהולות בריח פולי הקפה וחמיצות עוגות הגבינה. ואילו כאן, שום דבר, חוץ מהמכונית הישנה שלוקחת אותי ואת יוני למחוזות האהובים עלינו. אני מורידה את יוני למדרכה ומסבירה לו שאמא חייבת למצוא את האוטו. והכיסא הכחול שלו שקנינו במיטב כספנו, מי העז לגנוב לי את הכיסא תינוק של הילד הגדול שלי? הצצה קלה בשעון מגלה שאני כבר שלושת רבעי השעה בחניה השכונתית.
לא עוזרות כל ההשתדלויות ואני פורצת בבכי חנוק, מחפשת את הנייד המתכתי הכבד שלי ומחייגת לאיתן, כאילו מתוך הרגל, שרק יבוא להציל. אני תופסת אותו ואת קולו המנומנם אני קוטעת בטונציה בכיינית ומפוחדת “גנבו לנו את האוטו,” אני מודיעה לו.
“לא גנבו שום אוטו” הוא פוסק. “האוטו פשוט לא שייך לך יותר. תבדקי עם העורך דין שלך.”
עכשיו אני לא מפסיקה לייבב ומרגישה כאילו נטלו ממני את החופש שאני כל כך צמאה לו. אני מודיעה לו שזה מעשה שפל ופחדני, אבל הקו מהעבר השני נותק מזמן. אני מביטה בילד שלי שהבטחתי לעשות למענו הכל, ומבינה את המשמעות של מלחמת הקיום שלי כמו שלא הבנתי עד עכשיו. פניו של יוני שוב מרצינים והוא שותק. הוא מפנים את הכאב שלי.
“לא נורא מתוקי שלי, אבא לקח את האוטו לתיקון וכנראה שכבר יהיה לאמא אוטו אחר, טוב יותר,” אני מאמצת אותו שוב לחיקי ומחייכת לו בעיניים בורקות. “נעשה לנו יום של כיף גדול היום,” אני מבטיחה לו, ויודעת שגם אקיים. איכשהו תמיד כשממש ממש קשה לי ואני מרגישה שזה הסוף, ובא לה, ללאות, להשתלט עלי, בדיוק באותה הנקודה, אני מאמצת את כל כוחותי להיות יצירתית מתמיד. ברגעים האלו, אני נזכרת תמיד בציורים היפים של הילדים מגטו טרזנשטאט שראיתי כשביקרתי שם. איך התפעלתי מהיכולת של האנשים הקטנים הללו לצייר ציורים ולהמחיז מחזות כשגופם כלוא בתת תנאים, וכשמהעבר השני אורב להם המוות. מאיפה אזרו כוחות, אני שואלת את עצמי שוב ושוב, לא לוותר על האומנות שלהם בצל המשרפות? אני לוקחת איתי את הילדים מטרזנשטאט כל השנים האלה ויודעת שאוכל לשמח את הילד שלי בכל מצב. אנחנו עולים על האוטובוס לתל אביב. שנים שלא ספרתי כסף קטן. שנים שלא התחככתי באנשים של היומיום. אני מסבירה ליוני על התחנות בדרך ומציגה בפניו את האוטו הגדול הזה שעלינו עליו ממש עכשיו. אנחנו מחליפים עוד אוטובוס כדי להגיע לרחוב שיינקין. לא רחוק משם ביליתי אצל סבתא בילדותי. בדרך אני מספיקה להתקשר לאמא שלי, לאבא מאיר ולאדמונית, החברה הכי טובה שלי. הדמעות שוב זולגות. לא ברור לי מה הולך לקרות מחר בבוקר. איך אסיע את יוני לקיבוץ ומה יהיה על הרוטינה שכל כך ביקשתי לשמור עליה בשביל שנינו. אני שונאת את איתן עכשיו שנאת מוות, אני שונאת עורכי דין. אני שונאת את החוקים המטומטמים שבחרו להמציא אנשים חכמים, שמשאירים אימהות וילדים חסרי אונים להתרוצץ בחניות אפורות, עד שמישהו טורח להגיד להם את האמת. כמה כיף שיש לי וליוני את שיינקין, אני חושבת לעצמי, ועיני ממוסכות דמעות שוב. אנחנו לא מפספסים אף חנות. מלטפים את בובות היד ב’ילדותי’, ממששים את המנגואים ומריחים את המשמשים בחנות הירקות המקומית, קונים קרואסון שוקולד חם ופריך בקונדיטוריה של חיים ועושים הפוגה בגינה הקטנה. על המדרכה השנייה אם דתייה עם ארבעת הזאטוטים שלה, דוחפת עגלה עם תינוק שזה עתה נולד. בפינת הרחוב כמה ברסלבים עוצרים לעשות שמח, מול בחורה כתומת שער במיני קצרצר. יוני שוב מתחיל לחייך ואני משיבה את נפשי במיץ גזר טרי שנסחט רק עכשיו. בחנות הצעצועים, הסמוכה לגינה אני קונה לו את מר שמח ומבטיחה לא לבכות יותר לעולם.

תגובות

  1. מרתק ומדהים מציאות שכזאת מקווה לקבל את הספר הבייתה:) ואם לא אז לקנות!

  2. כמה רגש מסודר במילים יפייפיות.

  3. כתיבה מרגשת. נושא מוכר וכואב, גם בלי להתנסות בגירושין. מעביר בהחלט את ההרגשה שיחסים זוגיים זה פרוייקט לא פשוט כלל, אם כי הספר (קראתי הכל בעקבות הפרסום כאן!) גם אופטימי. רציתי לקנות אותו גם כמתנה לחברה וב- 3 חנויות הוא אזל! (כנראה שיש עוד שחשבו כמוני…). תהנו.

  4. לא ברור לי למה לבזבז מילים על טראש כזה ?
    רק בגלל שהמחברת אישה ?
    זבל נמוך רמה החל מהתמונה בשער שנועדה לרייטינג וכלה בתוכן
    יש מלא ספרים של סופרים חדשים ומרתקים
    אחרים

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *