פגישה אחת אקראית הביאה את ניסן נמרוד לסיבוב מצבות בבית העלמין הרגשי שלו

בית העלמין הרגשי שלי

קוקה

כבכל יום שישי תרגלתי את המדיטציה האורבנית השבועית שלי עם ריח אספרסו באוויר, תנועה צבעונית של בוקר, כותרות עיתונים בין העיניים והרבה אנשים שמשחקים בלהיות ממהרים ברחובות הנושקים לבית הקפה השכונתי. לפתע, סובבתי את ראשי כאילו משהו בתוכי סיפר לי שמשמאלי יש משהו הממתין למבטי. עמדה שם אישה יפה עם משקפים גדולים מהסוג שדומה לקדימה של אוטובוס. היא הסתכלה עלי כמתעניינת בקיומי מבעד לזכוכיות הכהות, לקח לי פחות מאלפית השנייה לסרוק את כולה ולבקע צהלה בתוכי, הללויה.
היא חייכה אלי, משהו התעורר אצלי כלקראת מסיבה הולכת וקרבה, השבתי לה בחיוך הסוגר במקצת על שלה המסתיר בתוכו אחד גדול בהרבה. זהו רגע מהסוג שממלא אותך בקיום, רגע שבו הפנטזיה והמציאות מתנגשות בטרם הספיקו לקחת החלטה על הכיוון שהן ממשיכות ואתה מבחינתך תעשה הכול בשביל לעצור את מחוגי הזמן בשביל לגנוב כמה שיותר ממנו.
“קוקה”, היא אמרה. מילה אחת, ארבע אותיות בלחן מילולי מוצפן השייך רק לשניים, זה כל מה שנדרש בשביל לבעוט בעכוז הפנטזיה ולפוצצה כסיכה הפוגשת בלון. המציאות סטרה לי לבדה בכל כוחה ושלפה ממני תגובה שהורכבה מחיוך שהסתיר בכל כוחו פריחה של מבוכה ומילה אחת בעלת ארבע אותיות בלחן מילולי מוצפן השייך רק לשניים, “קוקה”.

עיניים שרואות

היא רכנה לעברי ונשקה לי לשלום, מה שהוביל אותי לשאוף את נשימות אפה. זהו, זה הספיק, החלה אצלי פעילות טקטונית שהחלה גונבת את חוש השמיעה וההתמצאות שלי, הרגשתי את הלב שלי גדל וכמעט כל כולי היה הוא. התבוננתי בפניה הזורחות כבובת חרסינה, אפה הסולד כסוס אביר, שפתיה הבשרניות עסיסיות כתותי שדה בתחילתה של עונה והעיניים כאגוזים רעננים. פתאום הרגשתי שלם וחשקתי בה כמו בפעם ההיא בפריז. רציתי לחפון את שערה בידי ולקרב את אפי לאפה ולעוף בדיוק כמו בפעם הראשונה שידענו. רציתי אותנו ורק אותנו.
המילים נזרקו באוויר בכדי למלא התרחשות בו בזמן שהדיון האמיתי בינינו התרחש ללא מילים, לא היה לי צל של ספק שהיא רואה בבירור את שעובר עלי, מהיום הראשון שנפגשנו באחד על אחד שררה בינינו אינטימיות עצומה נטולת חומות, כאילו בחרנו לאחד את כאב קיומנו לאחד גדול ושמור באהבה. מצד אחד שמחתי כי זה הזכיר לי שיש עיניים שרואות אותי קרוב, מצד שני זה ממש לא לעניין במיוחד לאור העובדה שזה שעומד בקרבתה הוא ככל הנראה בעלה הטרי.
היא חיפשה בעיניים שלי את זה שהיא מכירה בכדי לדעת מה שלומי באמת ואני ככל שניסיתי לא הצלחתי להסתיר את בדידותי. פתאום הרגשתי אותה כואבת ומרחמת את בדידותי והאמפטיה שפרצה ממנה חיממה את עורפי, פריצות חולשתי קוממה אותי ומשהו בתוכי קם על רגליו האחוריות בניסיון להדוף את תפקיד הקבצן הרגשי שגבתה ממני הסיטואציה. אל תרחמי עלי צעקתי עליה בתוכי ובעליבות קיומית המשוועת לשווה בין שווים חיפשתי בצימאון את בטנה הרכה, מצאתי! בדיוק באותה עלות הנדרשת בחיפוש בתוכי, אבל במקום הקדוש והשמור הזה לא העזתי לגעת, אז חיפשתי מפלט ומלמלתי, “שמעתי שהתחתנת, מגיע לך מזל טוב”. “התחתנתי”, אמרה כמבקשת לעבור נושא ביודעין שזמנה המוקצב מפרפר שניות אחרונות והוסיפה, “שמעתי שפרסמת מאמר”. כן, אמרתי והסטתי את מבטי לעבר האיש שעשה עצמו מעלעל בעיתונים שנערמו לצידי. “אתה בטח בעלה?!” הוספתי. “כן”, היא אמרה במבוכה “סליחה. תכירו”. בחנו אחד את השני ככאלה המחברים דמות לשם בריחוק מהול בסקרנות חתרנית תוך כדי לחיצת יד שהפתיעה את שנינו, באוויר נרקמה מבוכה שאיש מהנוכחים לא רצה בה, זה היה הקצת יותר מדי מדבר שמראש לא היה נדרש. אני מצידי, רציתי ששניהם ייעלמו מבית הקפה שלי וילכו למקום אחר רחוק ככל האפשר וכל המפגש הזה היה כלא היה. ברגישות מופלאה השייכת רק לה היא לקחה את מושכות המבוכה והכריזה על סיום המפגש בטענה שבטנה זועקת לתזונה. באופן לא מפתיע הם התיישבו בשולחן המסרס כל סיכוי למפגש עיניים נוסף. חשתי את האבן נגולה אבל ידעתי שהדימום רק התחיל את עבודתו וזה הכעיס אותי מאוד, אבל מאוד.

מצבות, מצבות

מה באמת כל כך מדמם בי אם מזמן הפסקתי לחשוב, לנשום, לישון, לאהוב, לחיות אותה? למה בכל פעם שאני פוגש בה היא מצליחה לשחרר את מנעולי ליבי כפולשת לאזור לא לה?
כעסתי על אלוהים או על מי שזה לא יהיה שאחראי על היותי פה. כעסתי על זה שהוא עיצב את ליבי לבחור בקפדנות את זה שהוא חפץ לבנות לו מושב במשכן הרגש ואחרי לכתו לשמרו כמצבת חללים התופסת חלל של אחר. כעסתי על כל מצבה בליבי המשמשת תפילה לבדידותי בניסיון להחיות את מה שקבור שם. כעסתי על זה שבזמן האחרון המסיבות הכי חמות שלי הן סיבוב מצבות בבית העלמין הרגשי השוכן בליבי.
אבל, בעיקר, בעיקר כעסתי על הידיעה שאילו הייתה לי אפשרות להשמיד את בית העלמין הרגשי שלי אפילו לא הייתי מעז לעלות בדעתי את השמדתו. בכל זאת, כל מה שהוא מכיל יוצר את מה שקרוי אני ובשלב זה של החיים אין לי כל עניין להמציא משהו אחר שנקרא אני.

על הכותבת נמרוד ניר

יליד 1975, חי ועובד בת"א

תגובות

  1. אלמוני

    מקסים. המשך לכתוב!

  2. אלמוני

    כל כך מוכר 🙁

  3. כתוב מדהים!!
    אם אני אראה את האקס שלי עם מישהי, .. אני אמות! או ארצח אחד מהם ..

  4. ג'ינג'ה

    כתוב נפלא. משתבח מאמר למאמר.
    רק מאיפה אתה ממציא את השמות האלו…

  5. סמיילי

    מישהו אמר לי פעם שהוא חושב שאנחנו תמיד נשארים קצת מאוהבים באקסים שלנו. אני לא רק חושבת ככה, אני ממש בטוחה. תשאלו את הלב שלי

  6. ישראל לב אריה

    תמצא לך חיים ותפסיק לחיות את העבר! אם היית עושה זאת היא היתה בסך הכל עוד זיכרון נעים.
    בדימיון הזיכרונות יפים יותר (ומשופצים), בטח כבר שכחת כמה רבתם ולמה נפרדתם (שכחת שיש לה ריח של עז מהפה?)

  7. אלמוני

    תמיד מעדיפים לכסות את בית העלמין הרגשי ,לא להשמיד.. רק לכסות ..כי איך אפשר להשמיד נ צ ח ??

  8. סיטואציה מוכרת…

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *