ככה זה הטרנד הסמי–פסיכולוגי האחרון. זה כמעט כמו להכיר בירות יפניות, או שם של בר לסביות, או מסעדה מחוץ לעיר. זה המיינסטרים של הסופיסטיכוסיות וחבריהן היאפים, או סתם לוזרים שמפחדים לא להצליח ונותנים לזה שמות יפים

בנאלי

זורם או מודד. כל הזמן, בוחן או סוגר עיניים. ככה זה הטרנד הסמי–פסיכולוגי האחרון. זה כמעט כמו להכיר בירות יפניות, או שם של בר לסביות, או מסעדה מחוץ לעיר. זה המיינסטרים של הסופיסטיכוסיות וחבריהן היאפים, או סתם לוזרים שמפחדים לא להצליח ונותנים לזה שמות יפים. כל שיחה שהיא קצת מעבר לסקין–דיפ גוללת שוב ושוב את הפרדוקס הזה של איך כולנו רוצים להצליח בגדול, ושתי שניות אחר כך מדברים על כמה רע זה לקום בבוקר ולהיות מנכ”ל הייטק. אתה חושב שזה מעודף-שפע. אין כבר מאבקים קיומיים יותר, אין הקרבה או אבדן אמיתיים. כל עוד הכל צבוע בקפה-לאטה ומריח כמו אוטובוס של דן כנראה ששום דבר לא משתנה. בכלל, ממתי אנשים אוהבים כלכך לדבר על הבפנים שלהם, ועוד בצורה יהירה ותיאורית שכז. מה אכפת לך שאמא של זוג הפטמות לפניך גרמה לה לפחד מקשר. נראה איך היא תגיב לאזיקים שלך. גם זה בעצם כבר לא מרגש, כל המין הזה. אתה יושב במשרד מול שתי לסביות מתעלסות על המסך ומרוב שעמום מעביר לוואלה.
כן, ואז כמו כולם, תדבר על לברוח מפה, או שתיסע לגליל ותגיד לכולם “באיזה קצב אחר הם חיים כאן,” ובפנים תסנן, “לוזרים מוזרים. יומיים בעיר הזו הם מנקים לי את הבית.” בכלל – אתה די שוס ואתה יודע את זה. הצלחת ביגי, יש לך אחלה עבודה, עם אחלה קולגה. אתה מזמין כל צהריים יפני או סלט ופעם בשבוע משחק אותה אותנטי ונוסע לחומוס ביפו. יש לך רכב-טלפון-אופציות ובוס שמתקשר לפעמים בערב וגורם לך להרגיש חשוב למשהו. הלכתם לכל ההצגות, רואים אתכם בכל מסעדה. בשבת בצהריים משחקים בביחד (היא – 7 ימים, אתה – דה מרקר, מדור גאדג’טים) אתם הדור המוצלח. היפים הצעירים שעשו את זה. ששלמים עם עצמם, שמקשיבים, או לפחות יודעים להראות ככה. כל החברים שלכם הם קטלוג מהלך לאנשים טובים. אז מה רע.
אמא שלך מבסוטה שאתם באים, אבא שלך חושב שאתה הומו בכלל. הוא היחיד שקולט אותך, לא סופר את כל התפאורה הזו, את המילים, המותג שהפכת את עצמך להיות. הוא לא קונה את הדיבורים הגבוהים, על שלווה, ושלמות. הוא עוד זוכר אותך חוזר בוכה, אחרי שיוגב וחברים שלו רדפו אחריך וקראו לך יורם, אפילו שאתה עידו. הוא זוכר איך ניסית לעשן וכמו תינוק באת וסיפרת לו ובכית. הוא זוכר איך שיחקת אותה רוקר, אפל, אבל הוא יודע שבפנים אתה בעצם ווניל. ילד פסטל כזה, חנון נטול דמיון, או תעוזה. חי בשיטה הבינארית – 0 או 1, כן או לא. ככה כל החיים שלך, זו מערכת קבה”ח כמו שלמדת בתואר ראשון, אז לא פלא שפילסת לך דרך טובה. אבל הוא מזלזל. בחיים לא ראה אותך חי באמת. בעיניו אתה לוזר, שוויתר על האופי שלו. אתה חתולת בית של המיינסטרים, אוגר של אינפורמציה – שאולי תשמש אותך למיצוב גבוה יותר בחברה, אתה כלבלב של החברה שלך ונחש בעבודה. אבל באמת, אתה רכיכה. אתה כולה תבנית שיוצקים לתוכה תכנים. אתה פונקציה, עם נגזרת עולה שגורמת לך להוציא את המקסימום מכל דבר. אתה בריא וחרוץ וגם זה אחלה כלי. הבעיה היחידה היא שאתה מחשב, בלי שימוש. סידרו לך את כל מערכות ההפעלה הכי טובות, זיכרון גבוה, אפשרויות עיבוד טובות. אבל אתה מחשב. מחכה לפקודות. בגלל זה מפטרים אותך.
לא הבנת מאיפה זה בא, היית טוב. עמדת ביעדים וקיבלת קידום “ראש צוות פיתוח תכנה”. פתחת את כל הספרים, למדת, התייעצת , אבל נכשלת במשימה האמיתית – היית צריך ליצור. היית צריך להיות מקורי, בצבעים חיים, להמציא, להעיז, לרצות משהו באמת. להרגיש טעם אמיתי של חיים. להזיע ולא בספינינג או בסאונה. לבכות כי היא עזבה, ולא רק בשיחה איתה כדי שתרגיש טוב. ואיפה אתה עכשיו בכלל? ומי אתה? ומה אתה אוהב ורוצה לעשות עכשיו שכל התוכנה שלך קרסה, ואפחד לא מעביר יותר משימות? אתה קם בבוקר, ומרגיש בנאלי. אתה הולך לים ושוב אתה סצינה מסרט שחוק. אתה חושב על לצייר או לפתח את עצמך אבל קולט שהרעיונות האלו גם באים לך כחלק מהידע האינסופי הזה שאתה מתאמץ תמיד לרכוש. אתה הולך לשמוע מוסיקה, וזוכר בעל פה את הביקורת על כל דיסק אבל לא מצליח להקשיב למוזיקה המחרידה הזו. אתה לוקח סרט בוידאו ומרגיש כמו דמות ממאה אלף סרטים אחרים. אתה רוצה לקרוא ספר, לברוח למקום אחר אבל כל הספרים שעל המדף הם שלה, ושחוקים. אתה רוצה למצוא את היצירתיות שלך, להרגיש חיים אמיתים, ותוך כדי המחשבה הזו מבין שזו רפליקה מ”מאה סיפורים קצרים של בני זמננו”. אז אתה נכנע, והולך לפי התסריט הכתוב כל כך מראש, שותה עם החברה בערב, קם מחורבן בבוקר. מעשן בפעם הראשונה מאז הודו ונוסע להורים. מספר לאמא הכל ויורדות לה דמעות לתוך המפרום. מספר לאבא שלך. הוא צוחק. קם, מניח את המשקפיים, והולך. אתה יושב בדירה הזו, בשכונה הלא ממש טובה, עם הקיר עץ שצריך לכה כבר שנים ומנורה מכוערת שתלויה מעל גובלן מצהיב. חוסר טעם. הולך למקלחת לשטוף פנים ומסתכל במראה מלאה נקודות שחורות, וכיור עם פס זוהמה, והמון סדקים. זוג נעלי גומי זולות זרוקות שם. אתה מתיישב על שפת האמבטיה התכלת–לשעבר, מזיז את הפינה של השטיחון. פתאום החדר גדל ואתה מתכווץ, הנעלים שלך נראות מידה 36. יש לך בוץ על הצד הימני של השוק והמכנסי “ג’ורדאש” החדשים שאמא קנתה לך מוכתמים. כואב לך, ואתה מושפל, ועצוב ומתחיל לבכות. ורץ לחדר שלך וטורק את הדלת. לכיסוי המיטה הפירחוני המטולא יש ריח רע. ואתה אוהב אותו למרות זאת. ואתה אוהב את הספרים על המדף, ואת הפוסטר של מעריב לנוער ואת אדם הזמר. אתה נשאר לישון שם יומיים, בלי בטריה לסלולאר, בלי סרום לפנים, בלי בגדים נקיים. אתה הולך עם אבא לשוק ולא מאמין כמה זה כבד. אתה יושב בערב ולא מצליח להתחמם. הם נראים שלווים. הם יודעים שאולי עכשיו הבנת. אתה לא מאוזן, ולא מבין מה אתה אמור לעשות. כבר יומיים המוח שלך לא מעבד מידע. אתה מרגיש שזו מין נקודת פיצול, ולא יודע לאיזה סרט כדאי לחזור. אתה מרגיש חי פתאום. הכאב עולה בתוך הריאות שלך ודופק על הדפנות שלהן. הוא עובר בעורקים, בנמים ובורידים, ונכנס ללב. הוא מתחיל להשתגע שם, ללחוץ על שסתומים, לעבור חדרים. אתה רץ החוצה כמו משוגע וחושב על יוגב. בנזונה מסריח. אבל הוא כבר לא שם – הוא הלך בלבנון. אתה מתיישב בכניסה לבניין, ושונא את הקלישאיות שלך. כאילו הכל הוסרט כבר בסרט סטודנטים, או נכתב איפשהו. אתה חלק מהמערכת הכי קטנה. אין לך שום בחירה חופשית. אתה אפס, או אחד.

תגובות

  1. דיבר אליי .
    איפשהו נורא הזדהיתי עם זה.

    חבל.

    כתוב מאד יפה, אגב.

  2. פוסט-מודרניזם במהותו.
    עשית לי את השישי בערב.

  3. התחיל קלישאתי, ממש כמו דברי המחבר בסוף, והסתיים חביב ומרגש קמעא. אוהבת את הרוח החדשה האנטי מצליחנות-תל-אביבית שהיתה כל כך מקובלת ונערצת בעשור האחרון..
    תמיד הייתי היצירתית והשונה שלא מצליחה בכלום לכאורה.. ואולי בכל זאת הצלחתי 🙂 תודה לך..

  4. כואב כמה שאנחנו לא מי שרצו שנהיה

  5. כל כך נכון ומצוין אני חייב לדעת אם את מוציאה ספר הרבה זמן לא נתקלתי בכתיבה כזו מצויינת רק שתדעי שבגלל הריקנות הזו זרקתי עבודה מעולה התחתנתי אם סיציליאנית ואני גר שם עובד בעבודה נחמדה וחי בכיף בלי שום לחץ אז כמו שאמרתי מתי יוצא הספר?

    • אלמוני

      ספר… לא יצא בקרוב, בגיל 21 זה קצת מתיימר להפיץ כלכך הרבה תובנות… אבל אני שמחה לראות “ששברת שמאלה” משם

      • שלום לטל חבל לי שלא תוציאי ספר עם כזה כשרון לראות את החיים בגיל 21 אני לא יכול לחכות אבל תקחי את הזמן ואל תשכחי להודיע באתר שאת מוציאה אותו מצטער שאני כותב לך אחרי הרבה זמן אבל פה(סיציליה זוכרת?) עושים הכל לאט אז בהצלחה

  6. רק אני

    אמיתי
    אהבתי

  7. גדול.
    חזק ואמיתי
    כתוב נפלא !

  8. פשן פשן

    מוכשרת ברמות

    • אלמוני

      תודה תודה תודה לך וקודמ(ות)יך, תהיתי קצת אם השליפה הזו שלי לא מקוממת, אני שמחה ועצובה בו זמנית לדעת שהיא נוגעת. שמחה על מי שמרים את הראש מהאופיס-קיוב שלו ושואל את עצמו שאלות, עצובה קצת על מי שנמצא בתוך האופיס קיוב הזה ולא יודע למה, ואם זה עושה לו טוב. אולי זה קצת יומרני לכתוב את זה בגילי, מטר לפני הכניסה למכבש הלחצים הזה, ואולי גם אני אפול לשם, וזה יכאב ככה… במודע. בכל אופן, לא אלאה, תודה תודה תודה

  9. כשקראתי “בירות יפניות” הבנתי שאני הולך לחטוף פה ..
    “בירות יפניות” …
    בירות יפניות… פעם ראשונה ששמעתי על זה היה ב-MOON בבוגרשוב
    זה היה נראה לי כל כך מטומטם …
    בשניה הראשונה הייתי מופתע (אחרי הכל בחיים לא עלה לי הצירוף בירה ויפן יחדיו)
    שניה אחרי זה אינסטינקט אמר לי שזה צריך להיות משהו מיוחד
    שניה אחרי זה צבט לי הלב… אמרתי לעצמי, אתה? זה ירשים אותך? זה יעניין אותך? זה אידאל כלשהוא?
    באמת שאף פעם לא חשבתי על בירות יפניות
    מה כל כך ליפן ולבירה – למה זה צריך להיות כל כך שונה – לסמן ביומן שהיום לראשונה טה טה טה ?…

    הזכיכות נפש שבה הציע המלצר אותן… וההתענגות הבורגנית הפתטית שחברי הטוב חווה כשהזמין אחת – סך הכל בירה – למה הוא עושה מזה סיפור…
    אנשים מנותקים לחלוטין מהאופי שלהם – הם לא קולטים את הנהירה אחר ה-BUZZ WORDS

    האמת, שאני כבר נבוך לספר שאני עובד בהייטק
    אני כל כך לא מעריך את האנשים , את ההתנהלות – זה מדכא
    אני צבוע, כי אני לא אעיז להתעמת מול משכורת נטו בעלת חמש ספרות…

    קבלו את מאיר אריאל, ששר על חיית הברזל, היא תרבות ימינו:

    גורסת, דורסת, הודפת, הודקת
    ומשווקת את זה כחופש דיבור.
    מוצצת ויורקת, משתמשת וזורקת
    עצם לתחקירני זכות הציבור.
    קרנים שולטות רחוק, עינים בכל מקום
    פה לא מפסיק ללהג.
    אומר מה לרצות, מה לחשוב,
    מה להיות, מה לעשות
    ואיך להתנהג.
    והמונים המונים חצי אוטומטים,
    הלומי פטישוני כסף סמויים.
    אצים רצים מפוקדי ריצודים מהבהבים
    עטופים במגילה של תנאים וזכויות
    מסוממי קדמה והתפתחויות
    לעבוד בלי דעת ולשרת
    לשמש ולשמן את…

  10. בתור אמא לבן כזה, אני מקוה שהוא מעבר לסחרור הזה. אנחנו מרגישות אותכם כואבים שאתם מנסים להמתח לתוך הציפיות ממכם. אנחנו אוהבות אותכם תמיד.

  11. נובלסית

    ג’יזס, גם אני כתבתי ככה פעם.

    טל, או איך שלא קוראים לך, תעשי טובה ותני לדמיון שלך דרור.

    אולי זאת סתם התפלקות כי הקטע השני שלך (שכתבת אחר כך) לא משהו אבל אולי כי התגובות הנלהבות כאן הכניסו אותך לסטרס ולא הצלחת לשחרר.

    זאת לא חכמה לכתוב טוב על עצמך – חכמה להכנס לראש של מישהו אחר ולכתוב ככה, מדויק ועם זה משוחרר. עם רגליים על הקרקע וראש בעננים.

    מדהים ומרגש.

    • אלמוני

      אני חייבת להסכים איתך… ניסחת יפה את מה שאני חושבת. הקטע השני נהיה כבר באמת בנאלי … עוד כמה מילים לבליל הרווקות התל אביבית, לא מחדש סתם שם מילים יפות יותר בפה של רובנו. יש אחרים, לא לדאוג. תודה על הכנות

  12. טל.
    את כותבת נפלא, לפי מה שקראתי את כנראה בחוג הלא לנכון באוניברסיטה… אבל……….
    בתור משהי שכותבת על “לצאת מהמסגרת הבנאלית” הכתיבה שלך היא די פופוליסטית ובנאלית, היא פונה למכנה המשותף הרחב מכולם ממש כמו יאיר לפיד או יצפאן בסוף בועת ההי טק.
    הכתיבה שלך זורמת ושנונה, מעלה חיוכים ועצבות, כתיבה נפלאה.
    את זקוקה למעט הכוונה וליטוש והפרח שלך יפרח במלא תפארתו. אני הייתי ממליצה שתכנסי אלינו לחוג לספרות עברית באונ’ ת”א ותראי מה יש לחוג להציע לך. את משגעת, בהצלחה

  13. היי טל. מאוד (מאוד) התרשמתי. עלי והצליחי. וכן, בהחלט יש מצב שהיא העתיקה/ לקחה ממך את רוח הדברים במוסף לשבת. בכל מקרה את כותבת הרבה יותר טוב ויפה וקולח.
    בהצלחה. תם

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *