נועה פריגל מתבוננת בהתנגשות בין היחיד לחברה כפי שהיא מתנקזת אל עיניה של פקולה, גיבורת ספרה הראשון של טוני מוריסון "העין הכי כחולה"

בעיניים שלה

הסופרת האפרו-אמריקאית טוני מוריסון מאפשרת לנו להביט מנקודות ראות שונות ומשונות בחיים כבר שלושים שנה. יש לה קול צלול האוגר בתוכו צלילים ספרותיים לבנים שחורים צהובים וכחולים והיא אינה חוששת לספר לנו על הרע, היפה וחסר הפשר על האדמה הזאת. קלואי אנטוניה וופורד התפרסמה בכל העולם כטוני מוריסון (שם נישואיה), כשזכתה ב1993- בפרס הנובל לספרות. עוד קודם היא זכתה בפרס הפוליצר האמריקאי על ספרה Beloved (חמדת), והייתה לפרופסור למדעי הרוח באוניברסיטת פרינסטון. אני בוחרת לחזור דווקא אל ספרה הראשון, שפורסם ב – 1970, |
“העין הכי כחולה”
| (“The bluest eye”) בהוצאת פיקדור. וכך הוא נפתח:
Here is the house. It is green and white. It has a red door. It is very pretty
מוריסון מכניסה אותנו לרחוב ההוא באוהיו, של שנות הארבעים. היא מציגה קטע קצר המתאר תמונת משפחה כמו אידאלית, כשהוא כתוב בזו אחר זו, שלוש פעמים. הרווח שבין המילים הולך ונעלם מקטע לקטע עד שאנו נאלצים לקרוא אותיות רצופות חסרות פשר. בפעלול הזה מוריסון מעוררת תחושה שכמו לקוחה משיר ילדים, עד שנדמה כי עומדות מולנו ילדות קטנות המשחקות במשחקי ידיים.
|
“העין הכי כחולה”
| מגולל את סיפורה של הילדה השחורה, פקולה ברידלאב, באמצעות קולה של בת גילה, קלאודיה מקטיר. קלאודיה המבוגרת חדת האבחנה, מספרת כיצד התקיים בילדותן המגע המילולי והפיסי שבינן ובין המבוגרים. יש כאן תיאור רגיש של תפיסת הילד את עצמו מול האחר. ילד מול מבוגר ושחור מול לבן.
פקולה נאנסת ע”י אביה השיכור ויולדת תינוק שמת זמן קצר אחר-כך.
יותר מכל משתוקקת פקולה להימלט מהעולם בו היא נמצאת, עולם בו לא רק הילדים מתהלכים בתוך בלבול ואבדון אלא גם המבוגרים, והיא בטוחה שהכל ישתנה, לו יהפכו עיניה לכחולות. היא מבקשת אותן מהכומר המקומי והוא נאלץ לתת לה כאלה, מתוך מצוקת האמונה בה הוא שרוי בעצמו. עם קבלת העיניים הכחולות נטרפת דעתה של הילדה המתבגרת, אבל פרט לכך, בעיניי החברה היא נשארה כשהייתה – מכוערת.
פקולה היא ילדה מכוערת.

|
“לפני כמה זמן עלה בדעתה של פקולה, שאילו עיניה, אותן עיניים שאחזו בתמונות, שהכירו את המראות- אילו העיניים האלה שלה היו שונות, כלומר יפות, היא עצמה הייתה שונה. שיניה טובות, ואפה לפחות אינו גדול ופחוס כמו של אחרות שנחשבו חמודות. אם תראה אחרת, יפה, אולי צ’ולי יהיה שונה וגם הגברת ברידלאב. אולי יאמרו, “הי, תראו את פקולה יפת-העיניים. אסור לנו לעשות מעשים רעים מול העיניים האלה”.|

(מתוך העין הכי כחולה, בהוצאת הספריה החדשה. תרגום: טל ניצן קרן.)

הילדה רוצה להיות אהובה והיא חושבת כי כך יהיה אם תהיה כחולת עיניים כמו שירלי טמפל שתמונתה מוטבעת על ספל בביתה של קלאודיה וכמו מרי ג’יין הקטנה שעל עטיפת הסוכריות במכולת. המתח המצטבר כאן הוא זה שבין ילדים למבוגרים ובין מה שמובן למה שאינו מובן, שכן איש מאתנו לא יודע למה הדברים הם כפי שהם, גם לא אנשי הכנסיה והאמונה. מיד בתחילת הסיפור וגם אחר-כך, לכל אורכו, אומרת קלאודיה: Adults don’t talk to us-they give us orders, אבל בהמשך היא מזכירה לנו שגם הוריה של פקולה, צ’ולי ופאולין, התחילו את דרכם בעולם כילדים וגם הם תוצר של נסיבות חייהם.
טוני מוריסון לא בחרה במקרה בעיניים כאיבר שהילדה מבקשת לשנות בעצמה. עיניים הן אלה הרואות את העולם ובה בעת הן המשקפות את אישיותנו. לפקולה נדמה שהעולם שהיא רואה דרך עיניים כחולות הוא יפה יותר. כלומר שעיניים בצבע אחר יכולות לראות אחרת. נקודת הראות האישית, המוגבלת, היא המניעה את הסיפור ולכן הילדה הדחויה משתגעת. היא משתגעת כדי לשרוד. כדי לשמור בקנאות על הדבר היחיד שיש לה – נקודת ראות.
ספרות טובה אינה נכתבת מטעמים של רצון לשנות את העולם. הכתיבה היא קודם כל צורך. הדברים שהיא מביאה איתה הם רק תוצר לוואי קיומי ומה שאנשים מייחסים לה, היא אך שיקוף של נקודת ראייתם את העולם. לא מדובר כאן רק על נקודת הראות של הדמויות, אלא תמיד גם על נקודת הראות של הקורא.
נכון שמוריסון שתלה ברומן מטאפורות חברתיות המלמדות אותנו על עצמנו, אבל היא קודם כל כתבה סיפור. המטאפורות הגיעו אחר-כך. גם דיקנס לא כתב על יתומים כדי שיימצאו להם בתים. הוא כתב על יתומים משום שהם נגעו ללבו ומשום שהם תאמו את רצונו ליצור גיבורים כובשים.
ילדים הם גיבורים כובשים כיוון שכולנו מכירים אותם. הם הילדים שלנו, השכנים שלנו, התלמידים שלנו, אבל יותר מכל, הם אנחנו עצמנו. הם שילוב של תמימות, חוכמה מיוחדת ואמת. גם פקולה, היא אנחנו, ומהרגע שאנו נתקלים בה, היא משתקפת בנו ולא תעזוב כל-כך מהר.
מרגע שנחישותה של פקולה מזכה אותה בעיניים כחולות, לא יכול אף מבוגר להתערב ולהגיד שזה לא יכול להיות, שאין לשום ילדה שחורה מאוהיו עיניים כחולות. פקולה מאושרת ומלאת אמונה בעצמה יותר מתמיד. מנקודת השקפתו של העולם פקולה יוצאת מדעתה, אבל ביחס לעצמה היא סוף סוף נורמלית. החברה שהשחיתה אותה מנדה אותה משום שהילדה מסמלת את כשלונה וכישלונות הרי ראוי לקבור כמה שיותר עמוק. אותה התנגשות בין היחיד לחברה מתנקזת אל עיניה של פקולה, כי בשעה שאנו רואים בה את כיעורנו, היא רואה בנו את יופייה.
וגם בזכות זה, העין הכי כחולה שנראתה אי פעם, שייכת רק לילדה אחת-
|
לפקולה ברידלאב.
|

על הכותבת נועה פריגל

ילידת קיבוץ נווה-אור. גדלה בחולון, חיה בתל-אביב ונוסעת מדי שבוע להשלים לימודי תואר שני בכתיבה יוצרת, בבאר-שבע

1 תגובות

  1. ליאורה טהלר

    שלום.
    לפני דקות אחדות סיימתי לקרוא את ספרה הראשון של טוני מוריסון, “העין הכי כחולה”.
    העובדה שאני יושבת ורושמת מייל זה אומרת הכל. אני תחת השפעתו של הספר ומייד רציתי לדעת פרטים נוספים על הסופרת. בכלל לא הייתי מודעת לשמה או לספריה האחרים הנמצאים כבר ברשימותיי לקריאה עתידית. בחיפוש בגוגל עולה שיש לי “חור בהשכלה” מאחר ולא נתוודעתי לספריה עד כה. פערים אלו ייסגרו במהרה. כנראה שפרצו ספריה האחרים לא היה לי את הזמן העומד לרשותי כעת המאפשר לי קריאה קולחת ואינטנסיבית יותר.
    בעת לימודי באו”פ כתבתי עבודה סמינריונית על “שנוי בדפוסי חייהם של השחורים בארה”ב בשנות השישים של המאה העשרים”. לכן הספר יצר אצלי תחושה של déjà-vu בכל הקשור ליחס החברה אל האחר, השונה.
    כאישה בוגרת, היום, שנולדה במדינה חופשית, (אני ילידת 1949) דור שלישי בארץ, אני חשה כי החברה שלנו לא למדה מכשלונם של האחרים ולא מצליחה לסייע לחלשים די הצורך.
    הלוואי שהיה לי את היכולת והכח לסייע יותר משאני עושה זאת בדרכי שלי.
    תודה ליאורה

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *