בק אין טאון

חשבתי שכבר לא ניתן להשיג את “פעמון הזכוכית” בחנויות. אני מניחה שאם הייתי מקדישה לנושא מחשבה זה היה מצער אותי, אי אז בגיל 15 הוא הרשים אותי מאוד. פתאום ראיתי אותו בחנות, בהדפסה מחודשת. חוזרת לאופנה סילביה, ממזרה שכמותה. מה זה לתחוב את הראש לתנור ולהשאיר אחרייך שני ילדים, לעומת חיי נצח של תהילה?
קניתי. אני משתדלת לא לחזור לספרי נעורים אהובים, הם נוטים להחמיץ עם השנים. לא יודעת למה, במקרה הזה חרגתי מהכלל. כשקראתי אותו אי אז, הצטערתי שכבר אין תנורי גז, ואני לא אוכל להתאבד כמו סילביה, מה שהיה מכריח אותי, בבוא הזמן, לבחור שיטה מקורית יותר. מילא הלהתאבד בשיטה מקורית, אבל קודם הייתי צריכה לכתוב נפלא, וזה לא ממש הצליח. פעם הם אמרו שאני יכולה לכתוב נפלא, אבל אני ידעתי שאם יתנו לי שקט, אני מוכנה לוותר על הכתיבה. בדילמה בין הכתיבה לחיים, החיים ניצחו. כנראה לא באמת נועדתי לכתוב.
נגמר המופע של שנות ה-70, אלי מקביל, וגם הפוסטמות מסקס והעיר סיימו את הקדנציה היומית שלהן בטיוי שלי. החלטתי שתורה של סילביה הגיע. קראתי כמה עמודים ולא יכולתי יותר. הרגשתי שהיא מושכת אותי אליה, אל הטירוף הדחוס שלה, ולא הייתה לי היכולת להתמודד עם טירוף של אנשים אחרים, יש לי מספיק משלי עכשיו. סגרתי אותה באנחה, ובהיתי קצת בקיר. חודש מאז שהוא הלך, ועדיין לא הצלחתי לנשום נכון. ניסיתי להתרכז בתרגילים של דמיון מודרך – תנשמי ותדמייני שכל שאיפה מכניסה לגוף שלווה בצורת אור כחול, וכל נשיפה מקטינה את מאגר הכאב. לא הצליח. אולי כי אני לא מאמינה? אבל אם זה היה מצליח הייתי מאמינה, לא? אחרי כמה דקות כאלה, שבהן חוסר ההתאמה בין הנשימות האיטיות ללב שפעם כמו מטורף כמעט גרמו לי להתעלף, הבנתי שצריך לעשות משהו.
התקלחתי, בדקתי שאני חלקה במידה נאותה, התנגבתי, ועמדתי לבחון את עצמי. לא רע. לא מדהים, אבל לא רע. בבחינה מדוקדקת רואים כבר איך הזמן מתחיל בפלישה האיטית שלו, אבל אף אחד לא יזכה לבדיקה מדוקדקת היום, אין מה לדאוג.
נעלי עקב, חצאית צמודה עד הברכיים, חולצה עם מחשוף גדול ושרוולים עד המרפקים. תלבושת של ציידת מזדקנת. פעם יכולתי ללבוש גופיות ומיני קצרצר, פעם היה פעם. אין מה לטרוח על איפור עיניים, במילא בחושך לא רואים, הסתפקתי באודם מאוד כהה, אולי את זה יראו באפלולית, ובנקישות עקבים צעדתי לבאר. לא היו הרבה אנשים בכניסה, והסלקטור זכר אותי. “מותק, שנים לא היית פה, לאן נעלמת?”
“אל תשאל, הייתי בזוגיות”.
“אמרתי לך לא לעשות כאלה דברים, זה לא בריא”.
שנינו צחקנו, והוא הכניס אותי, למרות שאחרים התמרמרו, שמה פתאום היא רק מגיעה ולא עומדת בכלל בתור. נראה אותם חורשים את העיר כל כך הרבה שנים, כבר אין כבוד לשום דבר היום.
חיכיתי קצת ליד הכניסה, להתרגל לחושך. המארח החתיך, שפעם הזדיינתי אתו, קפץ עלי בנשיקות אוויר, כמו בפולוניה, החמיא לי במיומנות, כמה טוב אני נראית, והושיב אותי על הבר, ממש במרכז. ידעתי שהיה שווה להיות אתו, למרות שלא הצלחתי לזכור שום דבר מהסקס. יותר מדי כימיקלים עברו לי במערכת באותה תקופה.
המקום היה עמוס. מולי ישבו שלוש פוסטמות, לא בנות יותר מ-21, והרגישו כאילו הן מלכות העולם. חייכתי לעצמי בעייפות, נראה אותן גיבורות עוד עשר שנים, אחרי שכך וכך גברים יעזבו אותן, והן תעזובנה אחרים, ויבקעו להן את הלב. נראה אותן מפתחות קליפה בלתי חדירה כדי להתמודד עם כל זה. שייהנו בינתיים, אין להן מושג. אחת מהן משכה כל הזמן את הסטרפלס למעלה, ואני שמחתי על תבונה שבאה עם הגיל – לא לובשים דברים שאת אמורה להיות מודעת לקיומם כל הזמן. הדלקתי סיגריה, והזמנתי הנסי, שיהיה, רציתי להרגיש את הבטן שלי חמה מבפנים. הבחור שמולי חייך אלי. נחמד דווקא, בטח צעיר ממני בארבע חמש שנים, אבל זה לא שינה כאן, רק רציתי לנסות לבדוק, אולי משהו יגרום לי לנשום נכון. חייכתי אליו בחזרה, הוא קם, ונעמד לידי.
“יש לך עיניים עצובות נורא”.
“תגיד לי, משפט פתיחה יותר מקורי, אין לך?”
הוא חייך, לא הבכתי אותו.
“את יודעת, יש בנות שאוהבות את זה עלאק רגיש, מה את שותה?”
הוא הזמין לי עוד הנסי, והתיישב בכיסא שהתפנה לידי. בחנו אחד את השני, ונראה שהגענו לאותה מסקנה – מוצלחת מספיק כדי להעביר לילה. מה אתה עושה? מה את עושה? מכיר את? ואללה? מאיפה?
שתי כוסות הקוניאק דרשו את שלהן, ביקשתי סליחה בחן ודידיתי לשירותים. גם שם היה אפלולי, בטח כדי להסתיר את הלכלוך או משהו. איך קוראים לו? יואב? יובל? איתי? מה זה חשוב? כשהפשלתי את התחתונים חשבתי מה יקרה – הוא יזמין לי עוד הנסי, יסיע אותי הביתה, במכונית הוא יכניס לי יד לתחתונים, אני מקווה להיות רטובה, לא נעים, בכניסה לבית נתנשק, כמו בסרטים הוא יפשיט אותי בדרך לחדר, ארבע נשיקות על הצוואר, שתי ליקות על כל פיטמה, ליקוק לאורך הבטן, ריקה בפופיק, אם הוא ממש בסדר הוא גם יביא שני סיבובי לשון על הדגדגן, ישים קונדום, יעלה עלי, אני אעשה רעשים והוא יגמור. אחר כך נעשן סיגריה, ולא נסתכל בכלל זה בזו.
התנגבתי, הרמתי את התחתונים, יצאתי מהשירותים, קראתי למלצרית בשקט, וביקשתי את החשבון של שנינו. שילמתי, ויצאתי משם, בזהירות, שלא ישים לב שאני הולכת. אני מקווה שסיליביה לא נעלבה ממני.

על הכותבת אריאלה רביב

בת 30, סיימה ממש עכשיו לחפש את עצמה; הממצאים מפוזרים בכל רחבי האתר. כשתהיה גדולה היא רוצה להתפרנס מכתיבה, חולמת שתהיה לה מספיק משמעת עצמית כדי לכתוב ספר.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *