השיקוף המתעתע של המציאות על המסך והשעשוע האירוני בסימני הזמן. אחת עשרה הערות שמנתחות את "להיות ג'ון מלקוביץ'" - סרט שופע הארות

בראש של מישהו אחר

1. מילה טובה על ההתחלה

יש איזה באז סביב הסרט של ספייק ג’ונז “להיות ג’ון מלקוביץ'” שחורץ: מבריק אבל שטחי. אל תתנו לזמזום הזה להפריע לכם לשמוע את הצליל המופלא שבוקע מהסרט – צלילו של העכשיו הקולנועי, קפסולה מרוכזת של העידן הפוסט מודרני.

2. נפלאות הליהוק

מקלינט איסטווד ב”הבלתי נסלח” המשחק את היפוך דמותו הקולנועית עד לג’וליה רוברטס ב”נוטינג היל” המשחקת את דמותה שלה ובתווך גלריית השחקנים ב”ספרות זולה”, שבו כל ליהוק מתכתב עם עברו הקולנועי של כל שחקן: הרווי קייטל מסרטי הפשע כ”שועל “, כריסטופר ווקן מ”צייד הצבאים” כ”מר וייטנאם”, ג’ון טרבולטה מ”שיגעון המוסיקה” בסצנת הפיתוי- ריקוד וברוס ויליס מסרטי “מת לחיות”.
החשיבה הקולנועית, המודעת למדיום ולאופן האירוני שבו הוא משתעשע עם המציאות משותפת ל”ספרות זולה” ו”להיות גון מלקוביץ'”. לשני הסרטים הללו יש לא מעט מהמשותף, כולל הביוגרפיות של שני הבמאים, קוונטין טרנטינו וג’ונז שינקו יחד עם חלב אימם מנות גדושות של ריצודי תמונות ופסקול, המציאו את עצמם מחדש, ועוד.
שני הבמאים מפליאים לעשות שימוש מתוחכם בליהוק תוך ההתכתבות עם הפרסונה והתדמית. ב”להיות ג’ון מלקוביץ”, הדמות הראשית משחקת את עצמה ואת תדמיתה הן כשחקן תיאטרון והן כשחקן קולנוע בו זמנית, תוך שהיא עושה פרודיה על שתיהן גם יחד. קמרון דיאז וג’ון קיוז’אק- את ההיפוך: “הנה הפכו כוכבי הקולנוע להיות מה שהם ב”אמת”- אחד האדם”.
גם שון פן וכריסטופר בינג מופיעים לזמן קצר בדימוי עצמם אך בתפקיד “בדיוני” בסצנה שמתכתבת עם סרט מבריק אחר אשר התמה שלו נושקת במשהו ל “מלקוביץ'” – “זליג” של וודי אלן.

3. הכול דימוי של דימוי של דימוי

העיסוק בדימוי ובמציאות, באותנטיות ובתדמית הוא כמובן לב ליבו של הסרט. הסרט מתנהל בארבעה מישורים שונים, המשליכים זה על זה, משקפים זה את זה, או סותרים אחד את השני. סצנת הפתיחה, בה מפעיל קרייג את הבובה בדמותו שלו כך שתנפץ את דימויו המשתקף במראה – מציגה בפנינו כבר את שני המישורים הדומיננטיים: תיאטרון הבובות והסרט. שני התחומים האחרים הם ההעצמה של שני הראשונים: התיאטרון והחיים.
ניפוץ הדמות שבמראה היא המטפורה הראשית של הסרט: חוסר הרצון להיות מי שאנחנו אלא אם אנחנו ג’ון מלקוביץ’, כלומר, השתוקקותו של האנטי גיבור להיות גיבור. גם ביתו של קרייג המאכלס את גן החיות של אשתו (שמוצג כהיפוך גן העדן) מייצג את המתח הזה בחיות הדומיננטיות שם – הקוף והתוכי- סמלי החקיינות המובהקים.

4. פולחן הטלויזיה

הטלויזיה (אף היא מראה מסוג מסויים) שבביתו של קרייג מתמצתת בנוכחותה את החויה המודרנית: כולנו רואים במסך את שיקוף המציאות בה אנו חיים, את בעלי המקצוע מסוגנו שזכו לתהילה, את “החיים כפי שהם צריכים להיות”. הטלויזיה מפעילה אותנו כסוג של מריונטות. זוהי תשובה אפשרית לאחת השאלות שמציב הסרט – מי הוא המושך האמיתי בחוטים? שאלה שנסמכת על הדיון הפילוסופי רב השנים בסוגית האותנטיות שיש לה הדים במסורת הקולנועית מ”בלייד ראנר” ועד “המופע של טרומן”.
גם המושגים שהסרט דן בהם, בצד הסרטים שהוזכרו, הם המושגים המודרניים בעליל של הנושאים שעל סדר יומה של תקשורת ההמונים -“תהילה”, “פרסום ” ו”סלבריטאות”.

5. האנשות קולנועיות

הסיטואציה: קרייג המובטל הולך לראיון עבודה. החברה ממוקמת בקומה ה7- וחצי של בנין משרדים וגובה תקרתה הוא אכן כמחצית. כאן מבצבצת עוד אחת מהאסטרטגיות בהן נוקט הסרט: מתן ביטוי ויזואלי ממשי לדימויים, מטאפורות, ביטויים שגורים. כך, למשל, מוצגת לה האמירה השגורה – בנוסח זה או אחר, בעברית או באנגלית – “אני כל הזמן צריך להתכופף בעבודה”, וההתכופפות של אנשים בעבודה מוצגת כמהותו של מקום העבודה, כל מקום עבודה.
בראיון העבודה נתקל קרייג בשתי דמויות: מזכירתו של הבוס, והבוס עצמו. למזכירתו של הבוס יש ליקויי שמיעה ודיבור מובהקים, אך הבוס עצמו משוכנע שאצלו קיימת הבעיה, משום שלה יש תואר בחקירת ליקויי דיבור, או משהו דומה. הנה אמירה חתרנית על הסמכות המופרזת שאנו מעניקים לבעלי הסמכות והתארים לומר לנו מה אנחנו בעצם רואים או שומעים.

6. שימוש מכוון בדימויים קולנועיים שחוקים

המעבר המדהים לנבכי תודעתו של מלקוביץ’ מתרחש תוך זחילה במנהרה המוגדרת על ידי אשתו של קרייג, לוטי, כ”סוג של ואגינה” – מטפורה המוכרת לנו למן ” עליסה בארץ הפלאות” ועד “חומות של תקוה”. זהו רק שימוש מודע ואירוני אחד, מני רבים, במטאפורות ויזואליות שחוקות תוך כדי הפיכתן על ראשן. או במילים אחרות: למרות שמבחינה חזותית ראיתם את הסיטואציה הזו כבר אלף פעם – עדיין תופתעו.
דוגמאות נוספות: עיצוב דמותו של קרייג כלא יוצלח סטראוטיפי אף כי ביזארי בדרכו שלו; ההלעגה על סרט ההסברה לעובדים שבו צריך לצפות כל מצטרף חדש לחברה; גירושה של לוטי מתודעתו של מלקוביץ’, המשולה לגירוש מגן העדן עקב האכילה מעץ הדעת, וסצינת הגילוי והאיחוד לקראת סופו של הסרט בין מקסין, שותפתו של קרייג , ולוטי, אשתו, המתרחשת תחת גשם שוטף ועמוסה משפטים שגורים להחריד, אשר בשל חילופי הזהויות נטענים במשמעות נוספת.

7. סימני רוח הזמן המפעמים בסרט

קבלת מה שנדמה כעל טבעי בהתפעמות אך בטבעיות על ידי קרייג והאחרים היא מסימני הזמן הברורים. גם כאן ניתן ביטוי לשתי הגישות הרווחות: זו המתעקשת לחקור את המשמעויות הפילוסופיות של הענין, שהולמת אותה כותרת ספרו של מרשל מקלוהן: “המדיום הוא המסר”, והגישה התועלתנית הרוצה לנצל את האמצעי החדש להפקת רווחים במהירות האפשרית שמיוצגת בדמותה של מקסין כנציגתם של הסטרט-אפיסטים באשר הם.
15 הדקות הניתנות לשהיה בתודעתו של מלקוביץ’ מפלרטטות עם הציטוט הנודע ההוא של וורהול והאפשרות כולה היא מימוש מטאפורי של התשוקה להתבונן בעולם “דרך עיניו של מישהו אחר” או ל”היכנס לתוך ראשו”. העיסוק האינטנסיבי של הסרט במיניות, ביסקסואליות וטרנסג’נדר אף הוא ראש פרק בשיח העכשווי.

8. מלקוביץ פוגש בעצמו

שיאו של הסרט מתרחש כאשר מלקוביץ’ מגלה למרבה הזוועה כי תודעתו הפכה נכס לכל המרבה במחיר, והוא עצמו דורש להתנסות בחויה של כניסה לתודעתו שלו. הנוף המתגלה לו הוא עולם המאוכלס בדמויותיו שלו בתפקידים שונים – בצד הפרודיה העצמית ומימוש הביטוי -“הוא מלא בעצמו” מובלעת כאן אמירה פילוסופית על הדרך בה אנו חווים את העולם, והתיחסות לקליפורד גירץ שאמר: “אנו מתחילים את החיים מצוידים בציוד המאפשר אלף צורות חיים, אך אנו מסיימים אותם לאחר שחיינו רק צורת חיים אחת”.

9. שביל הבריחה

עוד פעלול מבריק במדיום הקולנועי הוא ההצצה לתודעתו של הקוף תוך שיחזור טראומת שבייתו בעבר כאשר לא הצליח לשחרר את הוריו מלכידתם בידי ציידים, אותה טראומה שהותירה חותם עז ובה מנסה לוטי לטפל בעזרת פסיכולוגית מומחית לחיות והנה נקרית בפני הקוף הזדמנות לחויה מתקנת והוא משחרר את לוטי מקשירתה. זוהי אמירה בהירה על הקולנוע כסוג של מנהרה לתודעתם של אנשים אחרים כמו גם על הרצון העז שלנו, הצופים, לא לחוות את חיינו שלנו אלא לחוות את חייהם של האחרים על ידי האמנות.
גם במרדף שמנהלות מקסין ולוטי בתת המודע של מלקוביץ’ משובצים אירועים שהודחקו עמוק במוחו של מלקוביץ’ – מחוויית הצפיה בסקס של הוריו ועד לעלבונות שהטיחו בו הילדים כאשר עשה את צרכיו במכנסיים.

10. האהבה תמיד מנצחת ( את מי ?)

“לא שווה להיות מלקוביץ’ בלעדייך” אומר קרייג למקסים כאשר הוא עוזב למענה את גופו של מלקוביץ’. האח, מסקנה הוליוודית קלאסית, אולם איזו דרך עשה עימנו הבמאי עד שהביאנו עד הלום, ומה קורה מיד לאחר מכן? מקסין הבוגדנית מכזיבה הפעם את קרייג, לאחר שהכזיבה קודם לכן את לוטי, ובוחרת לבנות זוגיות חדשה עם לוטי. אמילי, בתם המשותפת, נבחרת להיות ה”כלי” הבא דרכו ישרדו הקשישים.

11. והשורה התחתונה

עלילה שפיתוליה בלתי ניתנים לחיזוי, דיאלוגים שנונים טעונים דו-משמעות, מפגן חזותי מרשים, הארות קולנועיות – מה עוד נבקש? את הסרט הבא של ג’ונז.

תגובות

  1. יופי של ניתוח
    הסצינה בה מלקוביץ פגש את עצמו היא אחת
    המצחיקות בתולדות הקולנוע
    לרוץ לראות
    עם לנתח עמוקות או בלי: מצחיק מצחיק מצחיק!!!
    גם אם הסיום קצת בורח…

  2. באמת אחלה ניתוח, גם ואולי בעיקר למי שלמדה מזמן מזמן קולנוע וג’נדר סטאדיס (תודה! גרמת לי בזה הרגע לגעגועים עזים למרצים שלי באשר הם שם). הסצינה שבה מלקוביץ’ מלא בעצמו מצוטטת על ידי שוב ושוב כאשר אני רואה אנשים בעיר הזאת (תל אביב – לא יודעת איך זה במקומות אחרים). אבל, הדבר היחיד שהפריע לי שייך דווקא לבמאי, אשר הנך מתלהבת ממנו כה רבות. על אף הרעיונות החתרניים הוא לא השכיל לצאת מראשו כ”גבר”, ולכן הירבה לתאר סיטואציות כמו גבר ולא כמו.. בן אדם. אני בטוחה שאם אשה היתה עושה את הסרט הזה, הוא היה נראה קצת אחרת, אולי פחות קלישאי; בהתיחסותו לסקס בין שתי נשים לדוגמא, וזו רק דוגמא קטנה לכך שגבר ואפילו במאי גאון לעולם לא יכול להשתחרר מהסטריאוטיפים שלו עצמו.

    • ינוקא

      מה הולך פה!
      רק שתי תגובות על ניתוח כ”כ מענין?
      אין תגובה.

    • ואשה היתה מצליחה לתאר סיטואציות לא כמו אשה אלא כמו… בן אדם? ואם כן, למה גבר לא?

      • סתיו, הענין פה שהוא לא הצליח לצאת מהסטריאוטיפים שהוא עצמו גדל עליהם (כנראה) ובסופו של דבר, נקודת המבט נשארה גברית מיסודה כמו בכל הסרטים ההוליוודיים ולא מתכתבת דווקא עם גישות פמיניסטיות חתרניות (סליחה על הפלצנות, אבל ככה זה) שדווקא רווחות עכשיו בהוליווד. זאת אומרת, אפילו לא ביקשו ממך להנמציא את הגלגל, רק אל תדבר בקלישאות. ולצערי, זה מה שהוא עשה. וזה גרע מאוד מההברקות הנקודתיות של הסרט שבאמת שוות דיון.

        • מה שאת אמרת הוא שגבר, ואפילו במאי גאון, לא יכול לעולם להשתחרר מהסטריאוטיפים של עצמו.
          עכשיו, יש שתי אפשרויות:
          1) אין יכולת להשתחרר מהמגדר שלך, וכמה חבל (לכולנו) שכך הוא
          2) גברים הם אלו שאינם יכולים להשתחרר
          מסתמא – נשים כן יכולות
          האם זו הטענה שלך? ואם כן, פרטי ונמקי

        • אלמוני

          אמת לאמיתה. במידה ובוחרים לנתח את הסרט בפילטר פמניסטי.
          אישית אני מעדיפה ניתוח קולנועי רחב מאשר ניתוח חד צדדי.

    • יורגן

      זה לא היה סרט מבריק 🙂

      בואו ניזכר ברשימת הבמאיות הגדולות…אה…המממ…אמפפף…

  3. לא מבין גיברת

    העניין הוא באמת פשוט להחריד. ספייק ג’ונז מנצל פה חבורה של נערות תמימות, עם השכלה ראשונית ביותר באמנות בכלל ובקולנוע בפרט, עם צורך נואש באישור לאינטיליגנציה ה”עצמאית” שלהן, כדי ליצור מוצר, שהוא אחרי הכל רק אחד הדברים היותר מגניבים שנראו על מסכינו בזמן האחרון, הגם שהוא רחוק מלהיות “””עמוק””” (ריבוי המרכאות הוא כמובן אמירה צורנית פוסט מודרניסטית חתרנית לעילא ולעילא, כמו גם שגיעות כתיב, פלוצים באמצע סדר פסח וסקס עם החותנת).

    מה שכן, אתמול ראיתי את “מייקל” של נורה אפרון, עם ג’ון טרבולטה בתור מלאך, ואחד הדברים הכי מגניבים שם היה הקריצה התמידית לקוסם מארץ עוץ, עם גיבורה שקוראים לה דורותי ורוצה הביתה, מישהו בלי לב שמתאהב בה, סערה בקנזס ושאר ירקות. אתם מבינים, רחוק מלהית עמוק, סתם משהו יפה וקטן שעושה טיפה שמח בלב.

    הו קוד אסק פור אניט’ינג מור?

    • כן, כן, אבל כולנו שבויים בכל הקונספציות האפשריות. ומה, אנחנו ההטרוסקסואליות יש לנו יכולת באמת לספר על אהבה בין שתי נשים שאינה כמות שהיא משתקפת בעיניו של גבר?
      ומה המותר שלנו עליו, בדיוק? הוא לא יכול לדמיין כמונו? הרי גברים בניגוד אלינו (אם הם לא מעדיפים גברים) חווים את האינטימיות עם אשה על בסיס הרבה יותר קבוע. למה להניח שהם אטומים לגמרי.
      דווקא הסרט הזה הציג את האופציה של שתי נשים ביחד כטבעית ומובנת מאליה, לא פחות מהאופציה ההטרוסקסואלית. ובכלל, נשים-במאיות-תסריטאיות רבות לוקות באותם תסמינים שלוקים בהם הקולגות הגברים, גם הן מקובעות בתוך סד של מערכת היחסים הרומנטית הידועה מראש שיש בה חיזור וכיבוש וסוף טוב, לא פחות, אם לא יותר.

      • לא מבין גיברת

        רק רציתי להגיד שהלבשת אותו מימד שלישי נחשק על יצירתו של ספייק ג’ונז שלנו, רק מקלקלת את המגניבות הטהורה והמשוחררת מאידיאולוגיה שהאיש המגניב הזה ניחן בה באופן טבעי וחסר ניחוחות של ניתוח אקדמי.

        לא כל מה שנכתב כאן נכתב נגד בחורות, אתן יודעות. סימפטום הסטודנט האובר-מנתח הוא בהחלט תופעה גברית כשהוא תופעה נשית.

  4. חרא סרט, אחלה ניתוח.
    הגיע לעומקים שהסרט בטח לא שאף להגיע אליהם
    הנתוח גורם לגעגועים למגלומניה של נחמן

  5. ניו, אני איתך , סרט חלש ורדוד המלקוביץ הזה.

  6. אלמוני

    אחד הדברים שאיתו יצאתי מהסרט הוא תחושה הקרובה לאונס. כאשר הגיבור פשוט נחדר מבלי שירצה זאת, תחושה מזעזעת

  7. ולי הסתירו… אז?
    אנונימוס, קצת פחות אגוצנטריזם אם אפשר. תודה.

    • אונס הלו? WAKE UP , הסרט די רדוד כדי להגיע לעומק מסויים.
      אולי למחילת הארנבת של עליסה שהוא ניסה להגיע אליה
      ובטח לא הגיע לדגדג את רגליה של המלכה האדומה.

  8. ליאור חתם

    קציעה,
    הניתוח שלך מצוין! פרקת להפליא את הסרט לגורמיו, אבל זה רק חצי עבודה. מה עם האינטגרציה? לאן הניתוח מוביל? לזה שהסרט כייפי? את זה קלטנו כבר כשהיינו בקומה השבע וחצי. ניתחת את הסרט לעשרה חלקים אבל לא הצלחת לארגן אותם לרעיון מרכזי בעל משמעות. אם תצליחי לעשות זאת ולכתוב חלק ב’, משלים, לביקורתך, אני משוכנע שכולנו נשמח לקרוא.

  9. אלינוי

    חג שמח וטוב אני רוצה להיקתב איתך פסח שמח וטוב מימני אלינוי אני בכיתה ד

    להיראות ויום טוב

    אלינוי משיח כיתה ד

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *