בתחנה המרכזית

אהובתי אני מתבייש לספר, אבל לפני לכתך קראתי קטעים ביומן הסודי שלך, זה שאת מראה לי לפעמים אבל אף פעם לא העזת לחשוב שאקרא בו לבד. “ולפעמים בלי כל הסחות דעת, זה קורה. חשבתי שאני אכתוב ואנשום לתוכי את כל המילים הנוגעות – חופפות שמתרוצצות בתוכי בלילה שאתה ישן, לידי. הבזקים של זיכרונות, כאילו שלוקחים אותי אחורה לתקופה אחרת, רומנטית, מתוקה אוורירית. לשחזר, בלי מילים רק בזיכרונות, נדנדה תלויה על עץ, תפוזים בשלים שקוראים לי לקטוף אותם. טעם מתוק – חמוץ במושב ובתקופה אחרת.” המילים שלך נחרטו בי, נפש עדינה.
כולם כאן מדברים אך ורק על אופנתי, מודרניזציה וטובות אחרות שכאילו, כבר כמה חודשים שאני חושב לשבת ליד שולחן העץ שבמטבח, לפתוח מחברת חלקה ולכתוב, זרמים עוברים בתוכי, אני מתחבט אם לומר אירוטים. תחושה שלווה ושקטה של מילים שמתבשלות בתוכי ומנסות לפרוץ החוצה. אתן לכן במה, נשים אהובות שלי, מילים כה נחשקות. לא רציתי להתאהב, לא רציתי להתחשב ומתוכי מילים נוטפות מתכנסות מתרפקות ואני כותב.
ואני חושב שבעצם מאז שעברנו לגור ביחד לא נתתי דרור למילים שלי, לא יכולתי לכתוב ובעצם לא נתתי לעצמי שהות להשתחרר לגמרי ובזמן הכתיבה הרי אין מעצורים. ריחות של מסעדות ופאבים עליזים מתחת לחלון שלי, חוף הים כמו קורא לי בלילות לבוא ולאור ירח חושיי מתעוררים.

אני קורא ספרים, ספרים שנתת לי, משתדל להכנס לתוך עולמך ואני כאן, מתוך המילים מנסה להרגיש מה את חושבת? שאת קוראת? דברים שלא ידעתי על נשים, עולם שלם של סודות כמוסים. איפור יורד בלילה לפני השינה כמו מסיכה, והגוף שלך מתקמר כמו בלילות הראשונים שהיינו עושים אהבה כל הלילה, וגופך גוף חם ומזמין, קטן וחמוד קורא לי ללטף אותו. לא יכול בלעדייך מתעורר בלילות וכמעט לא יכול להפריד את עצמי ממך. את מתעוררת מאפשרת לי להמשיך ללוש אותך, לאהוב אותך ללחוש לך כמה שאני אוהב אותך. אני נרדם שעות אחרייך צופה בך לאור הלילה לא יכול להפסיק לחבק אותך.

משפחה וחברים יורקים לעברנו “בורגנים” מה נהייה מכם? ואני רוצה לצעוק תנו לנו לבנות לנו את הקן שלנו, תנו לנו לברוח מהעולם, ולא מגיע לי ולאהובתי את כל טובות החיים? זמן לחשוב, זמן לצייר, טוב לי לבד ורק איתה. אתם צריכים לראות את החיוך שיש לה שם צנופה לה על הספה עם איזה ספר של גארסיה, אני חייב לקרוא אותו גם לראות מה היא חושבת להיות אחד איתה. קשה לי לומר ואולי אפילו אני מעט לא שלם עם זה אבל טוב לי מידי. אני מחכה, מחכה לנקודת השבר ולהציל אותה מעצמה. אני לא יכול לוותר על דברים שעוד יקרו ומגבלות כה רבות יש ביננו ואיך לספר שלא הכל מושלם אבל האהבה ממיסה אותי, והחסרונות שלך אהובתי אני לא יודע לספר עליהם.

חזרתי לצייר במכחול בצבעים כחולים ואפורים, השמיים והנשים העדינות שאני מצייר, גבירות ענוגות ושבריריות ובא לי לצעוק דיייייייייי!!! תחזירו לי אותה ואהובתי מתנפצת בדממה ותקרה של זכוכית עם ציורי מלאכים מתרסקת על הרצפה. דיייי! אני צועק תחזירו לי אותה. השלווה השמיימית שלה, שיערה הארוך, חור נפער בתוכי קשה לי לעכל שרק אתמול ואולי שלשום שכבנו מחובקים יחד במיטתנו, כל כך צחקת שאמרת הבית שלנו אהובי, הבית שלנו. חייכתי וחיבקתי אותך, מה לא הייתי נותן בשביל להחזיר את הרגע הזה.

מה נותר לי עכשיו? דירה עמוסה בחפצים שלי,שלך,שלנו. חייכת שאמרתי לך שיהיה בסדר ואת כל כך עדינה ושברירית האמנת לי. אישה אמיתית חזקה ומלאה באמונות טפלות, חרדות מעצם הקיום…לא צפיתי שזה יקרה. ביום שישי בבוקר אני מאמין שזה קרה, נשיקה חטופה ירדת לקנות חלב לקפה של הבוקר וקופסאת סיגריות בשבילי, חצית את הכביש לדרגסטור שלידינו ומכונית שנסעה בדהרה מהרמזור שהתחלף הכתה בך בעוצמה כזאת שהלב שלי החסיר פעימה ששמעתי את החבטה. לא נשמתי מאז , פוחד שאם אוציא את האוויר מריאותי כל הזיכרונות שלי ממך יאבדו.

על הכותבת שירי רבר

ילידת 1981, מתגוררת בתל אביב. הוצאתי ב - 2005 אלבום ראפ-רוק בשם אמ.סי שירי - "נסיכת המיקרופון" תחת הלייבל של קובי אוז-לבנטיני.הכתיבה שלי מתעסקת בנושאים חברתיים בכלל, ובנשים בפרט. הסינגל הראשון מהאלבום הוא "מתי תחייכי", שעוסק בנפגעות אונס.האתר שלי:http://www.mcshiri.com

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *