גולדה מאיר

גולדה לא היתה פמיניסטית. נדמה שהילדה ילידת קייב, שגדלה במילווקי והתאהבהrnבאידיאולוגיה הציונית והסוציאליסטית והגיעה לקיבוץ מרחביה בעיניים יוקדות מרובrnחלומות, נתקשתה והאפירה מול גילויים של מהפכנות אמיתית. כשנשאלה על מהומותrnמוסררה והפנתרים השחורים היא ענתה “הם לא נחמדים”. היא גם אמרה שאין עםrnפלשתינאי.rnוכך כתב חנוך לוין ב”מלכת אמבטיה”, הרביו הסטירי שב-1970 היה כאב ראש גדול גדולrnיותר מהסכמי שביתת הנשק:rn”צודקת , צודקת ושוב צודקת. אני אומרת לעצמי: ‘אל תצדקי יום אחד, הרי בן – אדםrnזה רק בן – אדם, מותר לו לטעות פעם, זה טבעי, זה נורמאלי’. אבל לא! אני קמהrnבבוקר ו – הופס! – אני שוב צודקת….”. וגולדה, בהיותה מקפידה להיות צודקת גםrnכשטעתה, היתה אולי ראש הממשלה הצודק האחרון. אחרי גולדה, הצדק הפך לצדקנות ופשטrnאת הרגל מול הנאומים חוצבי הלהבות ומבעירי האבוקות של בגין.rnהיא היתה ראש הממשלה הרביעי של מדינת ישראל, בין השנים 69-74, ובדברי ימיהrnכחברת מפ”אי, מזכ”לית, חברת כנסת, שרה, ורוה”מ, היא הצליחה לשרטט את ישראל עלrnהקו בין אופוריה לתבוסה, בין גאווה להשפלה, בין “אנחנו כל יכולים” ל”מה לעזאזלrnקרה כאן?”rnובכל זאת, היא עשתה כאן כמה דברים ראויים.rnלמשל, לעלות ארצה מתוך אידיאה סוציאליסטית וציונית, עם בעלה, למרות התנגדותrnהוריה. עזבה עתיד של נסיכה יהודיה גאה ממילווקי, לטובת חיים קשים, אבל עם להטrnמהפכני וחזון יצרני. הוריה היו משוכנעים שחינוך תיכוני עבורה הוא מותרות לאrnהכרחית, אבל גולדה התעקשה ללמוד.rnעם בעלה, מוריס מאירסון, עמדה להתחתן בנישואים אזרחיים, חילוניים, אלמלא נרמזrnלה שאליבא דעדות פולניה וקייב, ” זה יהרוג את האמא הזקנה שלה”. בקיבוץ מרחביהrnהיו משוכנעים שגולדה אינה אלא ליידי יחסנית עם ידיים מפונקות, אבל גולדה עבדהrnקשה. לא בקלות השיגה גולדה את מה שאולי נראה כמובן מאליו, תחושת שייכות.rnהיקלטות של ממש.rnבנוסף לחבלי הקליטה נאלצה גולדה, כמו כל נשות תקופתה שבחרו לעבוד, להתמודד עםrnהסוגיה האימהית והמשפחתית, עם קושי זוגי ועם המקום של הקריירה שלה בכל אלה:rnבעלה תעב את ההוויה הקיבוצית הפולשנית, שגולדה אהבה בכל מאודה. הוא לא היה יכולrnלשאת מקלחות משותפות, והטיל ווטו על הבאת ילד לעולם במקום כזה. גולדה נאלצהrnלחזור אתו לתל-אביב, ואחר כך לירושלים, שם נולדו שני הילדים. הם חיו בעוני,rnוגולדה סיפרה שאלה היו השנים הקשות בחייה. העבודה המשמימה בסולל בונה לא היטיבהrnאיתה והיא התגעגעה ל”חיי הגשמה”. בראיונות סיפרה כי השניים חיו בעוני נורא, ולאrnהצליחו לשלם אפילו לגן הילדים של הבן, מנחם. “היה עלי לכבס את כל הבגדים שלrnהילדים בגן כדי שיסכימו לקבל את בני לשם, בלי התשלום”. גם בשנות העשרים, כמוrnהיום, נשים נאלצות לוותר, לשלם את מחיר הוויתור, וגם לכבס לבד. ב-1928 הוצע להrnלשמש מזכירת מועצת הפועלות בהסתדרות. אבל גם כראש ארגון ציוני היא נאלצה לשאתrnלבד בעול גידול הילדים. ואם נתנה למישהו אחר להשתתף בעבודה, כדרכן של אימהות,rnהיא נידונה לרגשי אשם.rnאיפה בעלה בכל הסיפור הזה? מר מאירסון בא רק לסופי שבוע. הם היו פרודים במוצהר,rnאם כי לא גרושים, אבל גולדה עשתה כמעט הכל בעצמה, כולל טיפול בבת שרה, חולתrnהכליות.rnבשנות הארבעים היתה דמות מרכזית במו”מ של הנהגת הישוב עם השלטונות הבריטיים.rnימים ספורים לפני הכרזה על קום המדינה, נסעה מחופשת לערבייה לפגוש את עבדללה,rnמלך עבר הירדן, בניסיון לשכנעו שלא להצטרף למלחמה נגד ישראל. המחשבה על גולדהrnהצעירה, עוטה רעלה, הזינה מאז ועד “ניקוי ראש” את הסאטירה המקומית. אחר כך כברrnהיתה חלק מההנהגה המדינית של מפלגת מפא”י ו”אחדות העבודה”. כשרת העבודה אחראיתrnלהוצאת עולים מן המעברה ויישובם במה שייקרא לימים “פריפריה” במקרה הטוב ו”בשרrnתותחים” במקרה הפחות טוב. נדמה שמקצועות הייצוג וההסברה היו טובים לה יותר,rnואמנם, היתה שרת חוץ מצוינת. יצרה ברית עם המדינות החדשות באפריקה, והביאה לכאןrnיהודים מברית המועצות. ואמנם, תמונתה מרקדת עם “יהדות הדממה” באופן בלתי גולדאיrnבעליל היא אחת היפות משנות כהונתה, שהיו רחוקות מלהיות מודל לפוטו-אופרטיוניטי.rnאחרי מות אשכול היא מונתה לראשות הממשלה, אלה היו הימים הקשים ביותר של בידודrnישראל בעולם. אבל גם אם עשתה עבודה ראויה, תמיד נשפטה והוגדרה על ידי המבטrnהגברי. סאדאת קרא לה “אולד ליידי”, והחברים במטבחון המדיני שלה טענו שהיא “הגברrnהיחיד בממשלה”. ועדיין, היתה תקווה קלושה שמישהי שהאויב הגדול של מדינתה קוראrnלה “אולד ליידי” תשתמש בנשיותה ה”אימהית” לכאורה כדי לעשות שלום. אבל מתחת ידיהrnשל הגברת הזקנה נולדה אולי התבוסה הנוראה ביותר בתולדותינו, במלחמת יום כיפור.rnמאוחר יותר האשימו אותה שלא רק שלא היתה פמינסטית, היא אפילו פגעה בקידום נשים.rnהיריבות שלה עם חברת הכנסת הצעירה והנמרצת שולמית אלוני (שטוענת עד היום שגולדהrnתעבה אותה כי היו לה רגליים יפות), והשמרנות שלה עדיין לא מקהים את ההישג: היאrnהיתה הראשונה והיחידה להיות אישה בתפקיד ראש הממשלה, והיא היתה גם אחת משלושrnהנשים הראשונות בעולם שכיהנו כראש־ממשלה, והראשונה מביניהן שנבחרה בבחירהrnדמוקרטית. והיא עשתה זאת מתוך מנגנון שוביניסטי, גנרלי, שקיפוח האישה מובנה בוrnמעצם קיומו כהמשך של חלוקת מוקדי הכוח בצבא. הצבא, כבסיס לכוח פוליטי, נחשב עדrnהיום כמנגנון בלתי עביר לנשים, במדים ובפוליטיקה האזרחית. עד היום לא הצליחה אףrnאישה פרט לגולדה לצלוח את אחוות הלוחמים הביטחוניסטים מהיחידה לכנסת ומשםrnלממשלה.rnעד מלחמת יום הכיפורים היא היתה ראש ממשלה אהודה, שאמנם נעוריה פגו, ואיתםrnהתשוקה המהפכנית, אבל חסד נעוריה נשמר לה. ההחלטה שלא לקרוא לגיוס מילואים כלליrnבערב יום כיפור, למרות התרעות המודיעין, עלתה לה בכהונתה. ועדת אגרנט אמנם פטרהrnאת הדרג המדיני מאחריות למחדל, אבל גולדה התפטרה ב-1974. מחקרים חדשים אודותrnהמחדל המודיעיני מעלים על נס את שיקול דעתה של הגברת בתוך הקלחת הגנרלית, ואתrnהאיפוק שבו נהגה ביחס לאופציית השימוש בנשק גרעיני. אלא שגולדה, גם אם התעקשהrnלהיות צודקת, ידעה לקחת אחריות על טעויות, כשבאה לבקר את המשפחות השכולות וזכתהrnלקיתונות של כעס, ביקשה לומר שהיא באה “קודם כל כסבתא”. לאחר פרישתה עברהrnלהתגורר בקיבוץ רביבים, שם גם נפטרה, ב-1978, ממחלת הסרטן.rnכאמור, קשה לראות איזה תוכן נשי שהביאה למשרד, פרט לנעליים. אלא שגולדה התעקשהrnלא להיענות ל”מבט הגברי” שדורש מאישה להיות נשית, ולפיכך, אולי, גם, אימהית,rnקשובה, רחומה, לא דורסנית.rnגולדה היא האישה האחרונה מעידן הפרה-טלוויזיה, מה שאיפשר לה באמת לא לעבודrnב”להיות אישה” אלא לעבוד בלהיות ראש ממשלה. מחלת הסרטן שהתגלתה אצלה בראשיתrnשנות השבעים לא עצרה אותה, ויש לדעת שאותה גולדה רכימאית ומזועזעת היתה אישהrnאמיצה שעברה טיפולים כימותרפיים קשים, ועדיין, התעקשה שלא לנוח.rnאמירות איומות כמו “לא נסלח לערבים על שאילצו אותנו להרוג את בניהם” מעמידה אתrnסוגיית ה”אימהיות” שלה בסימן שאלה עקום למדי. היא גם מסמלת את קיצה של מפלגתrnהעבודה, ואת התדמית המסואבת של המנגנון שהיה אמור לייצג ערכים של קידמה וגמישותrnמדינית. ובכל זאת, גולדה היתה תופעה חד פעמית בשמי הפוליטיקה הישראלית,rnהפלוצנטרית. בסלידתה מן הפמיניזם אולי התקשתה לאתר את המוקדים הנשיים שיכוליםrnלשרת אותה בתפקידה, ולהביא לה עוצמה מסוג אחר, חדש. יתכן מאוד שהלעג כלפיrnגבריותה ונוקשותה הוא דרך גברית לדרוש שהנשים בפוליטיקה ימשיכו להיות מזכירות.rnורצוי שתהיינה להן רגליים יפות.גולדה לא היתה פמיניסטית. נדמה שהילדה ילידת קייב, שגדלה במילווקי והתאהבה
באידיאולוגיה הציונית והסוציאליסטית והגיעה לקיבוץ מרחביה בעיניים יוקדות מרוב
חלומות, נתקשתה והאפירה מול גילויים של מהפכנות אמיתית. כשנשאלה על מהומות
מוסררה והפנתרים השחורים היא ענתה “הם לא נחמדים”. היא גם אמרה שאין עם
פלשתינאי.
וכך כתב חנוך לוין ב”מלכת אמבטיה”, הרביו הסטירי שב-1970 היה כאב ראש גדול גדול
יותר מהסכמי שביתת הנשק:
“צודקת , צודקת ושוב צודקת. אני אומרת לעצמי: ‘אל תצדקי יום אחד, הרי בן – אדם
זה רק בן – אדם, מותר לו לטעות פעם, זה טבעי, זה נורמאלי’. אבל לא! אני קמה
בבוקר ו – הופס! – אני שוב צודקת….”. וגולדה, בהיותה מקפידה להיות צודקת גם
כשטעתה, היתה אולי ראש הממשלה הצודק האחרון. אחרי גולדה, הצדק הפך לצדקנות ופשט
את הרגל מול הנאומים חוצבי הלהבות ומבעירי האבוקות של בגין.
היא היתה ראש הממשלה הרביעי של מדינת ישראל, בין השנים 69-74, ובדברי ימיה
כחברת מפ”אי, מזכ”לית, חברת כנסת, שרה, ורוה”מ, היא הצליחה לשרטט את ישראל על
הקו בין אופוריה לתבוסה, בין גאווה להשפלה, בין “אנחנו כל יכולים” ל”מה לעזאזל
קרה כאן?”
ובכל זאת, היא עשתה כאן כמה דברים ראויים.
למשל, לעלות ארצה מתוך אידיאה סוציאליסטית וציונית, עם בעלה, למרות התנגדות
הוריה. עזבה עתיד של נסיכה יהודיה גאה ממילווקי, לטובת חיים קשים, אבל עם להט
מהפכני וחזון יצרני. הוריה היו משוכנעים שחינוך תיכוני עבורה הוא מותרות לא
הכרחית, אבל גולדה התעקשה ללמוד.
עם בעלה, מוריס מאירסון, עמדה להתחתן בנישואים אזרחיים, חילוניים, אלמלא נרמז
לה שאליבא דעדות פולניה וקייב, ” זה יהרוג את האמא הזקנה שלה”. בקיבוץ מרחביה
היו משוכנעים שגולדה אינה אלא ליידי יחסנית עם ידיים מפונקות, אבל גולדה עבדה
קשה. לא בקלות השיגה גולדה את מה שאולי נראה כמובן מאליו, תחושת שייכות.
היקלטות של ממש.
בנוסף לחבלי הקליטה נאלצה גולדה, כמו כל נשות תקופתה שבחרו לעבוד, להתמודד עם
הסוגיה האימהית והמשפחתית, עם קושי זוגי ועם המקום של הקריירה שלה בכל אלה:
בעלה תעב את ההוויה הקיבוצית הפולשנית, שגולדה אהבה בכל מאודה. הוא לא היה יכול
לשאת מקלחות משותפות, והטיל ווטו על הבאת ילד לעולם במקום כזה. גולדה נאלצה
לחזור אתו לתל-אביב, ואחר כך לירושלים, שם נולדו שני הילדים. הם חיו בעוני,
וגולדה סיפרה שאלה היו השנים הקשות בחייה. העבודה המשמימה בסולל בונה לא היטיבה
איתה והיא התגעגעה ל”חיי הגשמה”. בראיונות סיפרה כי השניים חיו בעוני נורא, ולא
הצליחו לשלם אפילו לגן הילדים של הבן, מנחם. “היה עלי לכבס את כל הבגדים של
הילדים בגן כדי שיסכימו לקבל את בני לשם, בלי התשלום”. גם בשנות העשרים, כמו
היום, נשים נאלצות לוותר, לשלם את מחיר הוויתור, וגם לכבס לבד. ב-1928 הוצע לה
לשמש מזכירת מועצת הפועלות בהסתדרות. אבל גם כראש ארגון ציוני היא נאלצה לשאת
לבד בעול גידול הילדים. ואם נתנה למישהו אחר להשתתף בעבודה, כדרכן של אימהות,
היא נידונה לרגשי אשם.
איפה בעלה בכל הסיפור הזה? מר מאירסון בא רק לסופי שבוע. הם היו פרודים במוצהר,
אם כי לא גרושים, אבל גולדה עשתה כמעט הכל בעצמה, כולל טיפול בבת שרה, חולת
הכליות.
בשנות הארבעים היתה דמות מרכזית במו”מ של הנהגת הישוב עם השלטונות הבריטיים.
ימים ספורים לפני הכרזה על קום המדינה, נסעה מחופשת לערבייה לפגוש את עבדללה,
מלך עבר הירדן, בניסיון לשכנעו שלא להצטרף למלחמה נגד ישראל. המחשבה על גולדה
הצעירה, עוטה רעלה, הזינה מאז ועד “ניקוי ראש” את הסאטירה המקומית. אחר כך כבר
היתה חלק מההנהגה המדינית של מפלגת מפא”י ו”אחדות העבודה”. כשרת העבודה אחראית
להוצאת עולים מן המעברה ויישובם במה שייקרא לימים “פריפריה” במקרה הטוב ו”בשר
תותחים” במקרה הפחות טוב. נדמה שמקצועות הייצוג וההסברה היו טובים לה יותר,
ואמנם, היתה שרת חוץ מצוינת. יצרה ברית עם המדינות החדשות באפריקה, והביאה לכאן
יהודים מברית המועצות. ואמנם, תמונתה מרקדת עם “יהדות הדממה” באופן בלתי גולדאי
בעליל היא אחת היפות משנות כהונתה, שהיו רחוקות מלהיות מודל לפוטו-אופרטיוניטי.
אחרי מות אשכול היא מונתה לראשות הממשלה, אלה היו הימים הקשים ביותר של בידוד
ישראל בעולם. אבל גם אם עשתה עבודה ראויה, תמיד נשפטה והוגדרה על ידי המבט
הגברי. סאדאת קרא לה “אולד ליידי”, והחברים במטבחון המדיני שלה טענו שהיא “הגבר
היחיד בממשלה”. ועדיין, היתה תקווה קלושה שמישהי שהאויב הגדול של מדינתה קורא
לה “אולד ליידי” תשתמש בנשיותה ה”אימהית” לכאורה כדי לעשות שלום. אבל מתחת ידיה
של הגברת הזקנה נולדה אולי התבוסה הנוראה ביותר בתולדותינו, במלחמת יום כיפור.
מאוחר יותר האשימו אותה שלא רק שלא היתה פמינסטית, היא אפילו פגעה בקידום נשים.
היריבות שלה עם חברת הכנסת הצעירה והנמרצת שולמית אלוני (שטוענת עד היום שגולדה
תעבה אותה כי היו לה רגליים יפות), והשמרנות שלה עדיין לא מקהים את ההישג: היא
היתה הראשונה והיחידה להיות אישה בתפקיד ראש הממשלה, והיא היתה גם אחת משלוש
הנשים הראשונות בעולם שכיהנו כראש־ממשלה, והראשונה מביניהן שנבחרה בבחירה
דמוקרטית. והיא עשתה זאת מתוך מנגנון שוביניסטי, גנרלי, שקיפוח האישה מובנה בו
מעצם קיומו כהמשך של חלוקת מוקדי הכוח בצבא. הצבא, כבסיס לכוח פוליטי, נחשב עד
היום כמנגנון בלתי עביר לנשים, במדים ובפוליטיקה האזרחית. עד היום לא הצליחה אף
אישה פרט לגולדה לצלוח את אחוות הלוחמים הביטחוניסטים מהיחידה לכנסת ומשם
לממשלה.
עד מלחמת יום הכיפורים היא היתה ראש ממשלה אהודה, שאמנם נעוריה פגו, ואיתם
התשוקה המהפכנית, אבל חסד נעוריה נשמר לה. ההחלטה שלא לקרוא לגיוס מילואים כללי
בערב יום כיפור, למרות התרעות המודיעין, עלתה לה בכהונתה. ועדת אגרנט אמנם פטרה
את הדרג המדיני מאחריות למחדל, אבל גולדה התפטרה ב-1974. מחקרים חדשים אודות
המחדל המודיעיני מעלים על נס את שיקול דעתה של הגברת בתוך הקלחת הגנרלית, ואת
האיפוק שבו נהגה ביחס לאופציית השימוש בנשק גרעיני. אלא שגולדה, גם אם התעקשה
להיות צודקת, ידעה לקחת אחריות על טעויות, כשבאה לבקר את המשפחות השכולות וזכתה
לקיתונות של כעס, ביקשה לומר שהיא באה “קודם כל כסבתא”. לאחר פרישתה עברה
להתגורר בקיבוץ רביבים, שם גם נפטרה, ב-1978, ממחלת הסרטן.
כאמור, קשה לראות איזה תוכן נשי שהביאה למשרד, פרט לנעליים. אלא שגולדה התעקשה
לא להיענות ל”מבט הגברי” שדורש מאישה להיות נשית, ולפיכך, אולי, גם, אימהית,
קשובה, רחומה, לא דורסנית.
גולדה היא האישה האחרונה מעידן הפרה-טלוויזיה, מה שאיפשר לה באמת לא לעבוד
ב”להיות אישה” אלא לעבוד בלהיות ראש ממשלה. מחלת הסרטן שהתגלתה אצלה בראשית
שנות השבעים לא עצרה אותה, ויש לדעת שאותה גולדה רכימאית ומזועזעת היתה אישה
אמיצה שעברה טיפולים כימותרפיים קשים, ועדיין, התעקשה שלא לנוח.
אמירות איומות כמו “לא נסלח לערבים על שאילצו אותנו להרוג את בניהם” מעמידה את
סוגיית ה”אימהיות” שלה בסימן שאלה עקום למדי. היא גם מסמלת את קיצה של מפלגת
העבודה, ואת התדמית המסואבת של המנגנון שהיה אמור לייצג ערכים של קידמה וגמישות
מדינית. ובכל זאת, גולדה היתה תופעה חד פעמית בשמי הפוליטיקה הישראלית,
הפלוצנטרית. בסלידתה מן הפמיניזם אולי התקשתה לאתר את המוקדים הנשיים שיכולים
לשרת אותה בתפקידה, ולהביא לה עוצמה מסוג אחר, חדש. יתכן מאוד שהלעג כלפי
גבריותה ונוקשותה הוא דרך גברית לדרוש שהנשים בפוליטיקה ימשיכו להיות מזכירות.
ורצוי שתהיינה להן רגליים יפות.